אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן מח

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן מח

סימן מז

הגיעני נועם קונטרסו בפלפולו הטוב אודות המקוה שלהם ולא ידעתי הסבה שנתאחר הרבה מיום שנכתב א' בשלח ולידי הגיע יום ו' תצוה. ולזאת תיכף בבוא לידי הקדמתי להשיב לו כי אולי יחשוב כרו"מ כי דבריו לא יקרו בעיני. ובאמת כי קונטרסו בנוי על אדני השכל הישר. וכבר ראו עיניו הרבה בשרשי הפוסקים הראשונים ואחרונים וידעתי כי אינם צריכים לדידי ולמשמעתי. וגם כבר גליתי אוזן כבודו כי משתמיט אנכי מלהגיד דעתי בדבר המקוה שלהם וד"ל. אך כבודו אלצר בזה, וגם עתה באו דבריו עוד הפעם ובמכתבו נאמר כי גם רצון כ"ק ק' ד"ז ומחו' הה"ק והטהור שי' בזה שאחוה דעתי. בטלתי דעתי מפני דעת קדשו:

והנה למען אבוא על סדר קונטרסו הנה אבאר בקיצור מקודם דעת הראשונים בפסול שאובין:

הנה יש בזה ג' עניני פסולין. האחד מצד שנעשה שאובין בכלי ואפי' אתי ממילא לתוך הכלי, הם פסולים מה"ת. והוא מבואר בבעה"נ להראב"ד בהג"ה שם וכפי גירסת הב"י הוא דעת הראב"ד עצמו ע"ש. וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש בפסקיו בהלכות מקואות סי"א שהביא ראיה לדחות ראיות ר"י מתוס' שכולו שאוב מדרבנן מהא דקתני סיפא הי' הצינור מקלח לתוך המקוה והמכתשת נתונה בצדו. ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול. מפני שהפסול מוכיח. ואם יש רוב כשר. וסיים הרא"ש ומדמכשרינן כשיש רוב במקוה מס' וכשאין רוב פסול וכו' אלמא קודם שיהיה רוב המקוה הוה שאובה דאורייתא. ופסלינן מספק. והרי שם מיירי בצינור מקלח לתוך המקוה. משמע שהוא מקלח מעצמו והמים אתי ממילא אלא שהספק אם נפלו מן הצנור למקוה או מן המכתשת שהוא כלי ובזה כתב דהוי ספק דאורייתא. מוכח דאפי' באתי ממילא לתוך הכלי הוי שאובין מה"ת. השנית מצד תפיסת ידי אדם והוא דעת הראב"ד בבעה"נ דכלי לא כתיב בתורה אלא שיהי' בידי שמים. וכל דאתי ממילא למקוה אע"ג דאתי דרך כלי. בידי שמים הוא ומה"ת כשר ואפילו כולה מקוה [כן] ומדרבנן הוא דגזור. ובהמשכה כולה כשר ועיקר הפסול מה"ת שלא יהיה בזה תפיסת ידי אדם ואפי' שלא על ידי כלי כלל פסול. והוכיח זה מהא דסגוס ומכמה ראיות. וכן הוא דעת תשובת הרמב"ן סימן רל"א שהביא הב"י והוא עפ"י דעת הראב"ד הנ"ל. ובחידושי הארכתי בזה:

והנה הרא"ש בהלכות מקואות סי' ב' כתב ג"כ דלא בעינן שאובין בכלי שיש לו בית קיבול דוקא. אמנם יש לומר דכ"ז לא הוי רק מדרבנן. אבל מה"ת עיקר שם שאובין כשנשאבו בכלי. או שיש לומר שם דהטעם בדברי הרא"ש הוי משום הוי' ע"י טהרה וכמ"ש המעיו"ט שם אות ד' בטעמא דאדם. ובזה אמרתי מה שהרא"ש בהלכות מקואות סימן א' הביא דברי ר"י דכולו שאוב דרבנן. וראיה מפ"ק דפסחים דאמרו שם בכלים טמאים בקרקע טהורים משום דחזי להטביל בהן מחטין וצנורות והתם בכולו שאוב מיירי מדמפליג בין כלים לקרקע. וע"ז כתב הרא"ש לדחות דה"ק דאותם שהיו בכלים. טמאים אעפ"י שהן עכשיו בקרקע. ובקרקע טהורים. פי' שמעולם היו בקרקע:

והנה התוס' בפסחים (דף י"ז) הביאו ראיה מדמפליג בין דם למים וע"ז לא שייך תי' הרא"ש. ולכאורה אפשר דהרא"ש לשיטתו דסובר דבנתזו מרגלי הבהמה כשרין אע"ג דלא הוליכן עם הקרקע. וא"כ י"ל דל"ק קושי' התוס'. דבדם י"ל דבא מצואר הבהמה עצמה. ובכה"ג במים כשבאו ע"י בהמה לא מקרי שאובין. והתוס' סברי כר"ש דאין חילוק בין באו מרגלי אדם או באו מרגלי בהמה בכ"ע אם הוליכן עם הקרקע כשר ואם לאו פסול. וא"כ שפיר מקשו דלמה מחלק בין דה למים הא בכה"ג גם במים פסולין:

אכן אכתי קשה להיפך למה לא כתבו התוס' ראיית הרא"ש מדמפליג בין כלים לקרקע. ע"כ נראה די"ל דהרא"ש סובר דלא מיקרי שאובין מה"ת אלא כשנשאבו בכלי. וי"ל דהתוס' והרא"ש פליגי בזה דהתוס' סברי כהראב"ד דאם נאמר דדרשה דתו"כ דרשה גמורה הוא. עיקר הפסול משום שנעשה ע"י אדם. ותיד"א בזה. אבל באתי ממילא אפי' ע"י כלי ודאי כשר מה"ת דכלי לא כתיבה. ואפי' שלא ע"י המשכה. ולכך לא הוכיחו מהא דמחלק בין כלים לקרקע. וכמ"ש הרא"ש הראי'. משום דלפי"ז י"ל דמיירי דאתי לתוך כלים ממילא. ובכה"ג דאתי מן הכלים לקרקע טהורים. דמיקרי בידי שמים. ובזה שפיר מחלקו בקרקע טהורים וא"צ לדחוק כמ"ש הרא"ש דמיירי שמעולם היו בקרקע אלא שבאו מן הכלים ממילא לקרקע. ולכך הוצרכו להוכיח מהא דמחלק בין דם למים. והא ודאי דגבי דם מיקרי תפיסת ידי אדם משום דהאדם הוא השוחט והגורם לדם. ולא עדיף זה מהמניח כלים תחת הצנור בשעת גשמים דמקרי תפיסת ידי אדם אע"ג שהמים באים מעצמם ביד"ש מ"מ הוא הגורם שיתקבל לתוך הכלי. וה"נ האדם הוא הגורם לדם שיבוא. והוי בי' תיד"א. ובכה"ג פסול מה"ת. אפילו לא נתקבל בכלי. ולכך מקשה דלמה לא מחלק במים גופא בין שאובין למחוברין. ואם יש במים תפיסת י"א כמו בדם פסולין מה"ת. והרא"ש סובר דלא מיקרי שאובין מה"ת אלא כשנשאבו בכלי ולכך עיקר הראי' לדחות הדרשה דתו"כ מהא דמחלק בין כלים לקרקע. אבל מהא דמחלק בין דם למים י"ל דמיירי דהדם בא בקרקע על הרצפה שלא ע"י כלי. מיהו אפשר לומר דהרא"ש סובר דבין בשאובין בכלי אף דאתי ממילא. ובין ע"י תיד"א אף דלא אתי בכלי פסול מה"ת. ושאני בדם די"ל דמיירי דאתי שלא בכלי וע"י בהמה. דגם במים שבאו ע"י רגלי בהמה כשרין וכמ"ש לעיל. והגם דאדם הוא הגורם לדם שיבוא מ"מ הוי כהעביר הבהמה במים ונתזו מרגלי הבהמה דגם בזה האדם הוא הגורם במה שהעבירה במים. וכן באמת דעת הראב"ד בהג"ה שם דבין ע"י כלי ובין ע"י תיד"א שלא בכלי פסול. דמ"מ לא הוי דומיא דמעין דהוי ביד"ש:

ואמנם באיזה אופן הוא הפסול דחיד"א. יש פלוגתא בזה. והוא בהקדם מה שהביא בספר גינת ורדים שנחלקו הגדולים במקוה דרוגי' שנשאב מבאר ע"י אדם בכלים נקובים ונשפכו על ידו בצנור שאין לו בית קיבול רחוק מהמקוה. ובאו ע"י הצנור למקוה עד שנעשה מזה מקוה מים. ודעת המכשירין במקוה זו משום דיש שני פסולין בשאובה. משום כלי ומשום תיד"א. וכאן שנשאבו ע"י כלים נקובים לא נפסלו משום שאובה בכלים. ומשום תיד"א ליכא כיון שנשפכו מרחוק מהמקוה ונמשכו לתוכו כי כבר פסק כח גברא. וכמו שאמרו זה לענין נטילת ידים עי' חולין (דף ק"ז). וא"כ לא באו כלל לתוך המקוה ע"י תיד"א. והפוסלין סוברים דכיון שנחשב בהן תיד"א בתחלתן בעת השאובה. אף שבאו אחר כך בהמשכה לתוך המקוה אין מועיל. ע"ש במה שהביא דבריהם. ואמרתי אנכי דכבר קדמה פלוגתא זו בין הראשונים. והוא דלמה שכתב הראב"ד בבעה"נ בתחלה דכלי לא כתיב בתורה. וכל דאתי ממילא אפילו על ידי כלי כשר מה"ת אלא שרבנן גזרו בזה. ובהמשכה לא גזרו. ומה"ת עיקר הפסול כל שהיה בהן תיד"א ע"ש. ולפי"ז עיקר החילוק בין תיד"א לשאובין מחמת כלי דמחמת כלי לחוד כל שלא היה בהן תיד"א כשרין בהמשכה ובתוד"א פסולין בהמשכה. והיינו ע"כ בהמשיך כל המקוה. דבמקצת המקוה מותר לכתחלה להמשיך. וכמבואר בגמרא. ודעת הג"ה בראב"ד שם מסיק להיפך דכל שלא נתקבל בכלי אעפ"י שבאו מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה. וממחצה ואילך אין מטבילין בו אא"כ הוליכן עם הקרקע. דאהני בי' אפילו רובא שאובין כזה ע"ש. וא"כ נתבאר מזה דלדעת הראב"ד עצמו לענין תיד"א אין מועיל המשכה אף שכבר פסק כח גברא בזה. מ"מ הרי כבר נפסלו בתפיסת ידי אדם בעת השאובה. אבל להג"ה שם מועיל לתפיסת ידי אדם המשכה אפילו לעשות כל המקוה בזה. והיינו משום דבזה נחשב בידי שמים. כיון דליכא תפיסת ידי אדם דעל ידי המשכה נתבטל תיד"א. וכמבואר שם. וא"כ לסברא זו עיקר פסול תיד"א הוא כשבאין לתוך המקוה ע"י תיד"א. אבל מה שהיה בהן תיד"א בתחלתן. לא אכפת לן. כיון שלא באו לתוך המקוה ע"י תיד"א.

ובחידושי הארכתי בזה ליישב מה שהקשו הט"ז והש"ך בסעיף ט"ו שהוכיחו מתשובת הרמב"ן שהקשה מהא דסוחט כסותו פוסל המקוה בג' לוגין. והא אין לך כלי מנוקב יותר מבגד. ולמה בכלי מנוקב בשוליו אין פוסל. ומחלק דשאני כאן דנופל מתוך ידיו של אדם ולא אמר שאינו פוסל אלא כשנופל ממילא מכלי נקוב למקוה ע"ש. ומזה הוכיחו הט"ז והש"ך דאין חילוק בין מתכוין לאין מתכוין כלל ושכ"כ הרשב"א ע"ש. ומזה הקשו הט"ז והש"ך על הא דסעיף מ' דהשואב את המקוה יקוב את הדלי בשוליו כדי שלא יפול בו ג' לוגין. ולמ"ש הנה הא דסעיף מ' הוא דעת הרא"ש. ולשיטתו זה שהעיקר שלא יבואו ע"י תיד"א לתוך המקוה. וא"כ לדעת הרא"ש לענין שחיטה דכל שנפל סכין מידי אדם שלא במתכוין כלל הוי כנפל ממילא. ולא מיקרי כח גברא וא"כ בהא דינקוב את הדלי במה שיפול שלא במתכוין אין פוסל משום תיד"א. דמה שבא לתוך המקוה לא חשוב תיד"א. ואף שבתחלתן כששואבין מן המקוה הוי תיד"א אבל לתוך המקוה לא באו מכח גברא. כיון שנפל שלא במתכוין. והוי כמו המשכה בצינור לדעת המתירין במקוה דרוגי' והא דמותר לעשות מקוה בתחלה ע"י כלי מנוקב. הוא בדרך המשכה. וכמו שכתב הט"ז שם בתחלה. והרשב"א דפוסל שלא במתכוין הוא לשיטתו גבי שחיטה דמיקרי זה כח גברא. ובחידושי הארכתי גם ליישב דעת המחבר והוכחתי שם דגם דעת הרמב"ם דיש חילוק בין מתכוין. לנפל שלא בתתכוין. ובזה א"צ לתירץ הגינת ורדים על הב"י שהעתקתי במכתבי ממאשנא:

אמנם לכאורה יוקשה מהא דקנקנים דאמרינן שם דישבר או יכפה. ועי' בב"י דהיינו אפילו בתוך המקוה עצמה. ולמדו זה בת"כ דמקצת תיד"א מותר עי' בת"כ וברמב"ם. והרי בזה מה שבאו לתוך המקוה הוא ע"י תיד"א. א"כ איך התירו בזה. והנה באמת שם במשנה אמרו אבל לא יערה. ופי' הר"ש דכיון שהגביהן נעשה שאובין בידו. והי' אפשר לומר עפ"י מה שכתב הב"י בסי' קכ"ד והרמ"א בסי' קכ"ה סעיף א' דכל שלא הגביה העכו"ם הכלי מותר אף בשתי'. והיינו דכל שלא הגביה אין זה כחו בשלימות. וגם ביי"נ אין פוסל כשכח אחר מעורב. וא"כ לפי"ז ניחא כאן דבאמת גם מה שבא כאן לתוך המקוה לא הוי רק מקצת תיד"א כיון שלא הגביה הקנקנים. ולכך הכשירו בזה. אך הט"ז והש"ך השיגו שם בזה וכתבו דלא משמע כן מדברי הרמב"ם והרא"ש ע"ש. ולדעתם צ"ל דאין פוסל תיד"א אלא כשמתחלתן ועד סופן היה בהן תיד"א. וכיון דכתבה התורה שניהם מעין ובור וילפינן מזה דמקצת תיד"א כשר. לכן כשבאו למקוה בהמשכה או שלא במתכוין דליכא בסופן תפיסת ידי אדם כשר. דאין זה רק מקצת תיד"א. וכן אם בתחלתה לא הי' בהן חיד"א כשר. וזהו דינא דמשנה. ולדעת הראב"ד עצמו שסובר דכיון שהי' שאובין בתחלתן ע"י תיד"א אין המשכה מועיל. הנה הוכחתי בחידושי מדברי בעה"נ שנראה מדבריו דגם הוא סובר כרשב"א ור"ן שהביא הב"י דבהא דקנקנים אין כשר אלא בהמשכה עיין שם:

ודעת הר"ש דפסול שאובין הוא משום הוי' על ידי טהרה. ולכן כתב הר"ן בפ"ב דשבועות אליבא דהר"ש. דכלי גללים ואבנים אפילו כולו שאוב אין פוסל אלא מדרבנן. ואף שנתמלא ונשפכו ע"י אדם. ואדם מקבל טומאה. הא כבר ביאר הרא"ש דבהוי' על ידי טהרה אין פוסל רק כשבא מתוך דבר המקבל טומאה למקוה להדיא. וכאן לא בא להדיא מתוך ידיו של אדם אלא מתוך הכלי שאין מקבל טומאה. ואין בזה רק כחו של אדם. וזה לא אכפת לן כלל לענין הוי' על ידי טהרה:

והנה האי דינא דהוי' ע"י טהרה בעינן. סוברים גם הרשב"א והרא"ש. והרשב"א מחמיר דאף במחובר למעין או למקוה לא מהני כ"א בהוי' ע"י טהרה. והקשו האחרונים על שיטת הרשב"א מהא דמטבילין כלים בתוך כלים. וכן הא דמטבילין אגב השקת מים שבכלי והרי הכלי הוא מקבל טומאה דהרי הוא טמא. ואיך המים שבתוכו נשקים עם המקוה. וע' בישועו"י מהה"ג מלבוב מה שהאריך בזה בתשובה שבסוף מקואות. אמנם לענ"ד אין זה קושי'. דכיון שמכניס שם הכלי למקוה. והמים שבתוכו נחשבים כזרועים למקוה. לא שייך בזה הוי' עי"ט. דאין כאן הוי' דלא חשבינן להמים אלא כנוספים למקוה. ומקוה טהרה כבר יש מקודם. ותדע דהא גבי מקוה שמימיו מרודדים סובר הרשב"א דיכול לשפוך לתוכן שאובין הרבה עד שיהיה יכול להתכסות. ואף ששופכין בכלים המקבלין טומאה. וע"כ דלא אכפת לן כלל בזה. דאין זה אלא שהוא מגדיל המקוה טהרה ומוסיף בהן מים ואין זה הוי' מחדש. משא"כ במחבר מקוה שאוב או חסר למעין הנה זה המקוה עומד בפ"ע. ואין זה הוספה על אותו המקוה הכשר או המעין. אלא שע"י השקה אנו אומרים שגם זה המקוה נעשה טהור. וגם בזה דעת הרא"ש דלא שייך כאן הוי' עי"ט דאין זה אלא חיבור למקוה שכבר נעשה ע"י טהרה. אבל הרשב"א סובר כיון שהמקוה מובדל. ואין הוספת מים על המקוה הראשונה רק מקוה בפ"ע. וצריכים אנו לטהרה ע"י החיבור. ולכך מה שאנו מהוין אותה למקוה טהורה צריך להיות שלא ע"י דבר המקבל טומאה. כנלע"ד:

והנה לפי מה שביארתי לעיל לא זכיתי להבין קושי' הט"ז ס"ק ע"ג והש"ך שם שהקשו על הא דכתב הרא"ש דאם נתלש צריך מ' סאה דאכתי הוא הוי' ע"י טומאה. הא פסול זה דהוי' עי"ט אין פוסל אלא כשנופל להדי' מתוך דבר המקב"ט למקוה. וכאן היה הפסק אויר מאי דהלך הגל ונתלש מהמקוה. ותדע דהא בזבחים פשטו מזה דאויר כלי ככלי דמי. דאל"כ אין נופל להדיא רק לאויר. וה"נ הרי הלך הגל רחוק מהמקוה כיון שנתלש מחמת זה. ואפי' במקצת אויר שוב ליכא כאן פסול זה דהוי' עי"ט. כיון דלא נפל להדיא מתוך דבר המקב"ט למקוה. ולא שייך בזה להקשות אלא דהוי כאן תיד"א. דהרי ע"י נענוע האדם נתלש הגל. אבל למה שכתבתי לעיל גם זה לא קשה. דלרא"ש בעינן תיד"א מתחלתן ועד סופן אבל במקצת תיד"א בין רק מתחלתן ובין רק בסופן שוב אין פסול. וכאן אין כאן תיד"א אלא בתחלתן. אבל אח"כ י"ל שהלך הגל למרחוק שכבר פסק הכח גברא. וגם דודאי מ' סאה כשנופלים בארץ. הם מתפשטים והולכים בדרך המשכה קצת, ובזה ודאי פסק הכ"ג. וגם דאין זה אלא כח כחו. ודאי דגם בזה במה שמתפשט ומתרחב יכול להטביל כלי בשם. ובאמת בתי' הט"ז והש"ך מתורץ ג"כ קושיות זו דתיד"א. אבל בעיקר הקושיא שהקשו מהוי' עי"ט לא זכיתי כעת להבין דבריהם הקדושים:

ועתה אבוא על סדר קונטרסו לפי ציון האותיות הרשומות הנה באות א' הקשה דברי החת"ס אהדדי מסי' ר"ג ורי ב שכתב שם ששפכו שאובין להמליאה ומשם יורד להריקנית ובסימן רי"ד כתב ששפכו שאובין להמליאה בהמשכה. עוד הקשה דלמה לא שפכו שאובין להריקנית ויטהרו ע"י השקה. הנה אנכי לא באתי לידי מדה זו לדקדק כן בד' האחרונים ואין החיוב בזה אלא בדברי הראשונים שהם נגדינו כמלאכים. ובאחרונים אמרינן בהם ובתורתן דברה תורה כלשון בני אדם (ואנו בל"ה כחמורים) אמנם אם כת"ר הבין ודקדק בזה אפריון אמטי':

ועל קושי' הב' למה לא שפכו להריקנית. הנה למ"ש בטעמא ותירץ דברי הרשב"א. הנה ודאי טוב הדבר יותר לשפוך להמליאה דבזה אין כאן רק הוספת מים על המקוה. ולא אכפת לן בזה פסול הוי' עי"ט וכמ"ש גם רו"מ באות ג' אך למ"ש החת"ס בסימן רי"ד דהיה על ידי המשכה ממילא לא שייך הפסול זה דהוי' על ידי טומאה:

מ"ש רו"מ באות ב' לתרץ דברי הרשב"א מקושי' התוס' יו"ט ומן הא דמטבילין כלי בתוך כלי. הנה מ"ש דעיקר הקפדה שיהי' על ידי טהרה הוא ברגע ההשקה. אבל מה שמתחלה נשאבו ע"י אדם לא אכפת לן. הנה זה פשוט. אבל מה שסיים וז"ל וא"כ שוב לק"מ דהך מתניתין דמטהרין העליונה מן התחתונה מיירי במסיר ידו בסוף בעת הכשר ההשקה. וכן בהך דמטבילין כלי בתוך כלי מיירי לדידיה שאדם מכבידו בתוך המים ובסוף מסיר ידו ונושקין זל"ז. ובעת השקה לא הי' ע"י אדם. זה לשון רו"מ. ולא ידעתי מה הועיל מה שמסיר יד האדם. הא אכתי ההשקה הוי' בתוך כלי המקבל טומאה. ובאמת נתערב לרו"מ פסול ע"י תפיסת ידי אדם לפסול הוי' עי"ט. והם ב' דברים נפרדים. ופסול הוי' על י"ט ל"ק כאן וכמו שכתבתי לעיל לתרץ זה. ופסול תיד"א לא שייך ג"כ בהשקה. שא נו אלא ממשיך ע"י סילון ואינם תלושים רגע מן הקרקע ומן מקום הכשרה. וכמו שהעתקתי לשון הגינת ורדים לכרו"מ במכתבי ממאשנא:

בסעיף ד' סיים כת"ר דלכך הוצרך החת"ס בסי' רי"ד ההמשכה משום דהוי ע"י פלימה שחשוב ע"י אדם כמו סרנא דפחרא. וסיים בזה"ל ע"כ צריך המשכה לחשוש לשיטת הרשב"א שכתבתי באות הקדום שלא יהי' נחשב הוי' שלה ע"י אדם דלזה מפרש הרשב"א בהך דמטהרין העליון מן התחתון דמיירי שהסילון קבוע לקרקע עכ"ל. גם בזה עירב הטעמים יחד דמה שהוצרך הרשב"א שהסילון יהי' קבוע הוא שלא יהי' הוי' ע"י טומאה. ואין זה שייך לפסול דתיד"א. ולגבי פסול תיד"א לכאורה נראה מלשון הרשב"א שהוא הלשון שהביא המחבר בסעי' ל"ט דאין מועיל המשכה אפי' נזדלפו מאליהן. וכדעת הראב"ד עצמו שהבאתי לעיל. ומיהו אין הכרח כ"כ. ובחידושי הארכתי:

באות ה' האריך להביא ראיות דכח גברא אין פוסל במקוה ותחלה דקדק מלשון החת"ס בסי' רי"ד שם שכתב דמה שמסיר הברזא לא חשוב הוי' ע"י אדם דאין זה אלא הסרת המונע, וע"ז הקשה רו"מ דהא מבואר באו"ח דקילוח ראשון הוי ע"י אדם. באמת החת"ס לא כיון בזה רק על חילוק של המג"א שם בא"ח דהסרת המוינע לא חשוב כח אדם רק בקילוח ראשון ומשם ואילך נחשב ממילא. וא"כ גם כאן מה שיוצא אחר קילוח ראשון נחשב המשכה. וקילוח ראשון לחוד ודאי אין פוסל. דבקילוח ראשון רחוק מן השכל שיהי' בו שיעור ג' לוגין וז"פ:

ועתה אבוא על סדר ראיותיו. ראי' א' הביא מהא דזבחים דהוכיחו שם דאויר כלי ככלי דמי אף ע"ג דמיירי שם שיד האדם בשפת הכלי דהוי כח גברא ואעפי"כ אי אויר לאו ככלי דמי לא הוי עי"א עכ"ל רו"מ. הנה שם מיירי לענין קידוש מי חטאת. ושם בעינן דוקא כח גברא משום דכתיב ולקח ונתן כמבואר פ"י ממס' פרה. ואם לאו פסול ולא חקרו שם אלא לענין הוי' עי"ט. ובזה הוכיחו דאויר כלי ככלי דמי. אבל משום כ"ג ארבה מה"ט כשר אי אויר כלי לאו ככלי דמי משום דנחשב עי"א:

ראיה ב' הביא מהך דמטהרין עליון מתחתון. כבר נסתר זה בדברינו לעיל דבזה לא שייך תיד"א כיון דלא היו תלושין רגע:

ראי' ג' מהא דממל' בכתף לעליון ויורד לתחתון אעפ"י שהם קרובין וסמוכין זל"ז. במחילה מכרו"מ הנה ראי' זו של הבל דהא כיון דנעשו המים כזרועין שוב נפלו מעליהם כל הפסולין. בין מה שהי' בהן תיד"א בין מה שהיו שאובין בכלי דהם כזרועין וכנעשו מגוף המקוה. ומה שיורד לתחתונה הוא מגוף המקוה העליונה. ואי משום דאכתי משום הכרח כח האדם השופך יורד לתחתונה. כבר כתבתי דאין זה כלום דהוי כמו שחופר צינור בקרקע ומכריח המים לירד למקוה דלא שייך בזה כח אדם:

ד' הביא ראיה מהך דקנקנים דהכפי' ע"י אדם. גם זה כבר נסתר בדברינו האמורים לעיל. ואדרבה משם ראיה. דאמרו דהתירו מקצת תיד"א עי' הלשון בת"כ וברמב"ם:

ה' הביא ראיה מהך דינא דכובש אבנים המובא בש"ע סעי' ס"ו גם ראי' זו מוסתר מדברינו משום זה שלא היו תלושין. ואין זה אלא מכריח המים כמו חופר בקרקע ו' הביא ראי' מהך דסעי' נ"ז בהג"ה מכלי שמניח בצד המקוה וכו'. ואע"ג שהנענוע נעשה עי"א, כבר תירצנו בזה בפתיחת דברינו. אמנם זה שסיים כרו"מ דלענין כח גברא לא מהני תי' הט"ז והש"ך לא ידעתי למה. ודו"ק:

מה שכתב באות ו' להסביר הדבר להכריח דמה שנחשב לענין מקוה הוי' ע"י אדם. לא נחשב לגבי נט"י כח גברא. וכן להיפוך. והוא מהא דסעיף מ"ח דאם מניח ידו תחת הדף שהמים עוברים עליו נחשב הוי' ע"י אדם. אע"ג שהאדם אינו עושה שום נענוע. וגבי נט"י כשמניח את החבית בין ברכיו בעינן שינענע בברכיו. כ"ז גרם לכרו"מ שנתערבו אצלו הטעמים. ובאמת הא דסעי' מ"ח לאו משום כח הוא נפסל אלא משום הוי' עי"ט:

האמנם דכל הטורח והפלפול הזה לא ידעתי על מה ולמה הוא שייך למקוה שלהם. דחוץ מזה שכבר כתבתי להם במכתבי ממאשנא דלא שייך כאן פסול דכח גברא משום דלא הוי תלושין רגע. אלא אפי' לו יהי' דכ"ז נחשב כח גברא. ובמה שמסיר אדם את המונע ובאו מים מהמקוה הגדולה להקטנה נחשבו כולם לשאובין. הנה אח"כ כשנתמלאה המקוה הקטנה עד הנקב נכשרו בהשקה מהמקוה הגדולה. ובזה נצחתי להרב המופלא מקארסאן בהיותי שמה שהודה בזה שאין שייך כאן החשש כלל:

ואמנם מ"ש כרו"מ באות ח' וט' דדברי רי"ו שהביא הש"ך בס"ק מ"א. וכתב דמשמע דיש אוסרין. אינם מטעם אחד עם מה שהביא הש"ך בשם רי"ו ס"ק קי"ב ולא כהנו"ב והח"ס שהשוו את דברי רי"ו הללו. והאריך כ' רו"מ בטעמא דהאוסרין כאן. הנה האמת עם כרו"מ אבל לא מטעמי'. והדברים מבוארים בתשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ט' דרבינו מצליח הי' האוסר ע"ש הטעמים. והרא"ש הוא החולק והמתיר ע"ש:

אמנם הנה חששת רי"ו שהביא הש"ך ס"ק קי"ב. אכתי במקוה שלהם לא פלטינן מזה כיון דמנקין שתי המקואות פעם זו ופעם זו הנה סוף סוף נפסק השקה וחוזר לפיסולו זולת מאי דכתב החת"ס דלית מאן דחש להרי"ו. ומי כמוהו מורה הוראה. מיהו כתבתי במקו"א דהי"א הללו הם דעת הראב"ד. והתשב"ץ ח"א סי' י"ז כתב לחוש לדבריו. והביא כן בשם הרשב"א ע"ש. ולכאורה מהתוס' שהביא הר"ש בפ"ח דמקואות מ"א משמע כרי"ו ע"ש. ואפשר לדחות דהתם מיירי בהשקה שחסר השיעור. ובזה לכ"ע בעינן שתהי' השקה תמיד. ומ"מ צ"ע:

אך מה שנראה שאפשר לצאת גם דעת רי"ו. זה הוא באם שילכו השאובים מהנאסאם למקוה בדרך המשכה. בזה י"ל דגם רי"ו מודה כיון דהוא דרבנן דשאובה כולה הוא דרבנן. בזה י"ל דכ"ע יודו כיון שהוכשר אין חוזר לפסולו. ובזה י"ל דל"ק עליו מהמשנה דג' מקואות. די"ל דאוקי בשאובה דרבנן וכמו שכ' הראב"ד דמאי דאתי דרך כלי ממילא הוי דרבנן. וכמו שלהראב"ד בהמשכה כולו כשר. ה"נ בנכשר על ידי השקה כולו. וכן ל"ק מהא דנותן לעליונה בכתף. היינו משום דהוי בהמשכה לתחתונה ובזה לכ"ע אמרינן דאין חוזר לפסולו. ואפשר דזהו טעמו של החת"ס בסי' רי"ד דנקט שם לשון המשכה:

מיהו שוב התבוננתי דמה ששופך לתוך המקוה עד שיורד למקוה השני' הוי דרך המשכה. דודאי לא נחמיר עוד לצאת גם דעת המרדכי דבעינן ראוי' לבלוע. ומה שהוצרך החת"ס בסי' רי"ב לומר דלית דחש לרי"ו אפשר דשם לא הי' כותל עב מפסיק ביניהם. אבל במקוה שלהם יש שיעור המשכה על הכותל עצמו המפסיק. ומ"מ לענין לצאת ידי דעת הראב"ד נכון לעשות הנאסאס באופן שיהי' המשכה למקוה. ומה שרצה כבודו בקונטרסו הקטן לומר דכאן הוי המשכה ע"י הטראבין שהולכין מהנאסאס אל המקוה. ואף שהן של מתכות מועיל על ידן המשכה. הנה האמת כן הוא. אבל אצלם כפי אשר ראיתי שמן הנאסאס הולכים המים אל הקוב של ברזל ומן הקוב הולכין טראבין להמקוה להמשיך מים צוננים וזכים ובסוף הטראב יש ברזא המעכבת ופותחת בשביל הרקת המים. ובוה ודאי נחשבו הטראבין חדא כלי עם הקוב. והן אמת שהחת"ס כתב דבנטילת הברזא ממנו בטל מתורת כלי. וכ"כ בתשו' ביא"פ. וכבר קדמם בזה הגאון בעצי ארזים. אמנם אנכי בחידושי של נט"י נסתפקתי הרבה בזה ואין כאן מקום להאריך. ומשנה דאביק הוא נגדם ע"ש בר"ש:

ומה שנראה מתוך כותלי מכתבו הקטן דדעת הרא"ה הוא דעת יחיד ואין לחוש אלא למאן דרוצה להחמיר חומרא יתירתא. הנה כבר כתבתי במכתבי ממאשנא. דנראה דעתו כדעת הסמ"ג ושאר פוסקים. אמנם באמת גם דעת הט"ז והפרישה בסעי' מ"ו שכתבו הטעם משים הוי' עי"ט. ע"כ כדעת הרא"ה. דהא להרשב"א יכול לשפוך שאובין הרבה להדיא בכלים המקבלים טומאה. הרי דלא חיישינן עוד בזה להוי' עי"ט. א"ו דסברי כהרא"ה. ודעת הש"ך שם נראה דסובר כהרשב"א. אמנם בגוף דברי התשב"ץ לענ"ד נראה פי' אחר והארכתי בכ"ז בחידושי. ומצאתי בע"ה כדברי בפי' דברי התשב"ץ בתשו' גינת ורדים ומחמת אשר אין נ"מ בנ"ד כפי מכתבו שיש בזה די לצאת גם דעת הרא"ה לא הארכתי בזה:

ומה שכתב במכתבו הקטן דלחומרת דעת הראב"ד ביאר באות יו"ד דהראב"ד בהכשר השקה מודה דזה דין מפורש במשנה ובתוס'. הנה זה אמת. אבל במה שהאריך באות י' שגה באיזה דברים ונלאתי להשיגו בזה כי יצטרך עוד לאיזה הקדמות. אולם אין שייך כל זה למה שכתבתי לחוש. דאף שנעשה בהמקואות השיעור מקוה עד הנקב. הנה אז פותחין הברזא שהולכין המים מהנאסאס שנשפכו לתוך המקואות הרבה מים עד שיוכלו לטבול בהן דרך גדולתן. וכדין המבואר בשלחן ערוך. כמה יהיה גובה המים. וא"כ בשיעור שיעלה כל כך יכול להיות דירבו השאובין על המים הכשרין שהיו מקודם בהמקוה. לכן במקום שאפשר בקל לתקן זה וכמו שכתבתי שילכו למקוה בהמשכה נכון לתקן ובמקום דלא אפשר ודאי דלא חיישינן לדעת הראב"ד כיון דלא נפסק כן להלכה. ובזה אסיים לדברי. ויהי' מה אם אפשר באיזו דברים נטיתי מדרכו הנה כך דרכה של תורה זה בונה וזה סותר ואת והב בסופה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה