אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן לח

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן לח

סימן לז

שאלה. אשה שכבר חלף ועבר עליה משך ששה שנים ולא ראתה מדמי וסתה כי חדל לה להיות אורח כנשים. ועתה נתהוה לה אחר חולי שנחלה ונתרפאה אשר בכל עת שהיא יושבת ודוחקת עצמה לעשות צרכיה היא רואת דם הרבה. ושאלה לרופאים ישראלים וא"י וכולם אמרו לה שהדם הוא מדמי גילדענעראדער אשר עשה שביל דרך כאן. ובדקה עצמה הרבה פעמים במוך דחוק בעומק עד מקום שהשמש דש והי' אצלה בעת שראתה הדם. והמוך הי' נקי. והאשה אומרת שכמדומה לה שהדם הזה לאו מהמקור בא. אשה זאת מה דינה:

תשובה. הנה באמת חומר גדול הוא להפליא בין דם לדם ולומר כזה טהור הוא ולהתיר איסור נדה. אילם להתיר אשה לבעלה אדבר קצת בזה. וידעתי כי לא בי יסתיים הלכה. והשאלה תהא ניתרת עפ"י גדולי הדור. אנכי לדינא באתי ולא להלכה למעשה:.

הנה בעיקר נאמנות הרופאים כבר האריכו האחרונים אם סומכין עליהם. ובאמת לפענ"ד המבואר מהמעשית שבש"ס נדה (דף כ"ב) דשאלו לרופאים וכו'. הנה לדעת הרשב"א דכל דם יבש אפי' לא נימוח טמאה. ורק באלו דע"פ הרוב הן בריות. ורק לפעמים נעשה גם מדם לכן חששו למיעוט והצריכו בדיקה. נראה שזה שידעו דאלו עפ"י רוב הן בריות היינו משום דשאלו לרופאים ואמרו דממכה הן באין ואף דמלשון הרופאים נראה דהחליטו הדבר כן. מ"מ י"ל דידעו חכמים דכל אומדנות הרפואה הוא כן מה דגוזרין עפ"י רוב של הטבעי. וכן מוכח מלשון הראב"ד שהובא ברא"ש פ' המפלת וז"ל אלא דבהני אמרינן דצורתן מוכחת עליהן דכי לא נימוח דברי' נינהו כמו שאמרו הרופאים עכ"ל. מוכח דזה היה מאמר הרופאים דצורה כזו ברי' הוא. ומה"ט סמכינן דכי לא נימוחו טהורה. א"כ הרי נראה דסמכו עצמן בזה על אומדן הרופאים לסמוך עליהם בלא נימוח. אף דבשאר דם אין מועיל זה. ואף דבנימוח טמאה. י"ל דחכמים ידעו זה דבריה לא יתמעך בשום אופן וכמ"ש הרשב"א. ומשום דחששו למיעוט הצריכו בדיקה:

אולם לשיטת הרא"ש והרז"ה שם דכתבו דאפילו בחתיכה לר"י דאמרינן דעביד דם דקריש ונעשה חתיכה אעפ"כ מועיל בדיקה ואם לא נימוח טהורה. א"כ הרי לא סמכו כלל על דעת הרופאים בזה. ומעתה קשה על מה ולמה הוצרכו לשאלת הרופאים בזה. והאחרונים האריכו בזה:

ולענ"ד נראה דהוצרכו לשאלת הרופאים עפ"י מ"ש בחידושי הרמב"ן וז"ל שם אבל ובחושן ועפר אינה לידה אלא כמקור שהפיל טיפין הוא וכרואה דם יבש הוא. וה"נ טעמא דגבי דגים וחגבים לא אמרינן תטיל למים משום דהתם ברי' נינהו ודאי ויולדת היא וכו' אבל רואה היא ומכה יש לה שממנה מפלת כן. ואעפ"י שהיתה בחזקת מעוברת והפילה לאו מעוברה הוא אלא של מכה עכ"ל. והנה מזה נראה דהיה שאלתן לרופאים לידע אם ידונו בזה דולד גמור הוא וא"כ לא שייך בזה הבדיקה כלל וכמו גבי דגים וחגבים. וחדשו להם הרופאים דכאלו ממכה בעלמא וכרואה דם יבש הוא ולאו ולד הוא (ובזה י"ל הא דסיימו בדברי הרופאים תטיל למים אם נימוחו טמאה דמשמע דהן עצמו סיימו כן. ולכאורה הרי הן עצמן החליטו דממכה הן באין. ומי ביקש זאת מהם לסיים הדין דאם נימוחו טמאה. ולמ"ש י"ל דשאלת החכמים להם אם לעשות הבדיקה. אם לא. משום שמא ולד גמור הוא. ולכך השיבו דכאלו ממכה הן באין. והיינו אפי' אם לא נימוחו לאו ולד הוא אלא רואה ממכה בעלמא. ולכך תטיל למים ותעשה הבדיקה) עכ"פ על עיקר הדבר אם דם זה מן המקור או לאו. בזה לא מצינו שיהיו הרופאים נאמנים:

ומ"מ הנה דעת האחרונים מהרמ"ל בתשובה סי' קי"א ועבוה"ג סי' כ"ב דהיכא דליכא לברורי והרופאים אומרים דדם זה ממכה הוא שומעין להם ובתשובה אחת [יעוין לעיל סוף תשובה ל"ג] הבאתי ראי' מיומא (דף פ"ג) דאומדן דעת עצמו לא חשוב יותר מאומדן דעת רופא. ולפי מאי דקי"ל כאן דנאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא. אף דאין עיניה בין מכתה לידע הדבר בבירור. ומכ"ש למאי דקי"ל דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם. וזה ודאי אינה יכולה לידע ולהרגיש וכמ"ש הרשב"א וע"כ הוא רק דסמכינן על אומדן דעתה לקולא דמסתמא היא מרגשת בנפשה שמכה יש לה ומוציאה דם. וא"כ גם לרופא מן הדין להאמין. דהרי אומדן דעתה אין חשוב יותר מאומדן דעת רופא ומכ"ש באומדן דעת ב' רופאים ישראלים דבזה יש סברא דאפילו להחמיר גבי ספק נפשות חשבינן יותר אומדן דעת הרופאים. ועיין שם בתוס' דיש פוסקים כן. מכ"ש בזה דודאי עכ"פ חשוב אומדן דעת הרופאים כאומדן דעתה מה שמרגשת בנפשה. ואף דדעת סה"ת דגבי רואה מ"ת דהוא רק איסור דרבנן דאין לסמוך על הרופאים בזה. י"ל דשם אם האשה עצמה תעסוק ברפואות ותאמר ששפטה בנפשה שלא תראה עוד אינה נאמנת וי"ל דהחילוק הוא דכאן אינם רק כמבררין המיעוט מתוך הרוב דהאי דם אינו מן הרוב דמים שבמקור. ועי' פנ"י בקו"א לקידושין. ומה שאומרים שיש לה מכה דזה נגד חזקת הגוף זה אין נ"מ לן דהא אין אנו דנין על חזקת הגוף. רק על הדם שאומרים שברור להם שאינו מן המקור. והיא עצמה ג"כ נאמנת בזה כמ"ש רמ"א באשה אומרת ברי לי וכו'. משא"כ ברואה מ"ת הם אומרים נגד חזקה שנתחזק לן שתראה. ועוד נראה דבאמת מצינו דסמכינן על שאלת הרופאים גם בדיני נפשות כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח. ונראה דיש חילוק בין מה שדנין בטבע גופה עתה. למה שדנין בזה שעתיד להיות בטבע גופה דבזה יכולין לשקר. ובנו"ב סי' מ"ט. ובתשובת מ"צ סי' ל"ד כתבו דאין להביא ראי' ממה שמחללין שבת עפ"י רופא. דהתם ספק נפשות להקל. אבל מה שכתבתי נראה דראי' טובה היא דכמו דהיא נאמנת כן רופאים נאמנים. ועי' במ"צ שם דחקר אי בעי תרי דוקא יע"ש. ובתשובת הרא"ש כלל ב' סימן י"ח הקשה שם להרשב"א כיון דהרופאים אומרים מכה יש לה א"כ אפילו נימוחו טהורה וכמו דתניא הרואה דם מחמת מכה. מוכח מזה דדעתו דסמכינן על הרופאים. דאל"כ לא הקשה כלל ממכה דהרי התם יודעת בנפשה שיש לה מכה וכאן לא סמכינן על הרופאים דיש לה מכה. ואי משום דלמה שאלו להן. חדא דזה הי' לו להקשות. ועוד דכבר כתבתי מה שיש לתרץ בזה. אלא דנראה דדעתו דסמכי' על הרופאים בדבר דליכא לברורי ולכך הקשה דאפילו נימוח תהא טהורה. ובהיתר קושי' הרא"ש יעיין במהר"מ מלובלין שם ובתשובת ח"צ סימן מ"ו ושאר אחרונים:

אמנם בנ"ד אף אם נסמוך על דעת הרופאים דהדם הוא מהגילדענעדאדער. הרי לא אמרו דרך איזה מקום עשה כאן הדם לו שביל. ויש לנו ספק עצום מה שכבר נסתפק הגאון מהר"ע איגר בתשובה סימן ש"א דאם הדם אינו זב דרך גיד מיוחד רק דנתחלק לאברים ובא דרך גידי המקור לחוץ הרי הוא עצמו נעשה דם נדות. וכתב שם שפראפעסיר אחד אמר לו שאין לזה שביל מיוחד רק שבא דרך גידי המקור. ורופא אחד אמר שיש לו שביל מיוחד. ולהתיר מצד הבדיקה שבדקה עצמה במוך דחוק כמבואר בסימן קצ"א הנה הגאון הנ"ל שם סיים דלמעשה יתישב בזה. ובאמת הרמ"א בסי' קצ"א שם כתב אח"ז וכ"ז ביש לה כאב וכו' ומשמע דבאין לה כאב לא מהני הבדיקה וכן מצאתי בתשובת מהר"י ברונא סימן ר"ל שכתב דמה"ט החמיר המהר"ם שבמרדכי ולא מצא לה התקנה ע"י מוך. משום דהתם לא הי' לה כאב. ואין שום חולי האריודווינד. אבל בחולי זה מודה דיש לסמוך על המוך ע"כ ע"ש. ובזה נראה לפרש מה שציין הרמ"א ע"ז כן משמע בהגמ"י ובמרדכי דלכאורה הא אין שום זכר שם מבדיקת מוך. אלא דכונתו ג"כ מדלא מצאו התקנה ע"י מוך מוכח דהחמירו באין לה כאב. והנו"ב בסי' מ"ח כתב לפרש דעתו דהאי וכ"ז וכו' קאי אדלעיל. ובאמת לא משמע כן ברמ"א. וכמ"ש בתשובות מהר"י ברונא הנ"ל דבאין לה כאב אין לסמוך על הבדיקה. גם מ"ש שם הנו"ב לפרש דעת הרמ"א דבאין לה כאב אז אין מוכיחה קיים וכי לעולם נטהר אותה. מתשובת מהר"י ברונא לא מוכח כן דהרי במהר"ם שבמרדכי ראתה גם בתוך מר"ג. וא"כ הוי מוכיחה קיים. ואעפ"כ כתב דהחמיר בשם משום דלא הי' לה כאב ובאמת הנו"ב כתב שם בכמה תשובות דהבדיקה טובה לסמוך ע"ז ולומר דהדם הוא מן הצדדין. דאל"כ האי דם מהיכא יצא. דהא אף רבא מודה במוך דחוק ע"ש בסימן מ"ג. וראיה זו יש לדחות דלא קאמר רבא שם רק דבמוך דחוק גם הוא מודה דכותלי ביה"ר מעמידין דם. והיינו שיכול להתעכב בחורין וסדקין ולא ירד תיכף למטה משום דהמוך דחוק ונקמטו הקמטים והעמידו הדם. אבל מזה שלא נצטבע המוך אין ראי' כלל. דאפשר שהדם ירד דרך סדק. ורבא לא אמר דאין זה יכול להיות שירד הדם כשיש שם מוך דחוק. רק דאמר דמודה במוך דחוק וכמו לב"ה באין מוך דחיישינן לכותלי ביה"ר העמידוה. כן לשמאי במוך דחוק:

אמנם לכאורה לענ"ד ממקום אחר יש להוכיח. דהבדיקה הזאת טובה היא. דהרי בסי' קפ"ז סעיף ז' כתב המחבר דאם אינה מוצאת רק במקום אחד ובשאר חורין וסדקין אינה מוצאת כלל יש לתלות דממכה שבאותו צד בא והיינו משום דפתח החדר באמצע ואיך יהי' תמיד רק על צד זה במקום זה. וא"כ כאן נמי אף שנאמר שאפשר לדם לירד דרך סדק באופן שלא יגע במוך. מ"מ כיון שבדקה ג"פ ולא מצאה על המוך. איך נאמר דבכל פעם ירד הדם על הצדדין דרך סדק ולא ימצא על המוך עצמו. דהרי פתח החדר באמצע והי' לו להמצא בשום פעם גם על המוך עצמו.

ובגוף דברי תה"ד שם דעת הט"ז והנה"ך דאיירי שם דחוץ מההוכחה הזו ידעה דהי' לה מכה. אבל באמת דברי המחבר מורין דאף באינה יודעת ממכה כלל סמכינן על הוכחה זו. ונוכל לומר דאף דבתה"ד משמע דהיה הוכחה על מכה חוץ מההוכחה הזו. דהא כתב להשואל מה שאמרת דיש לך הוכחה דיש לה מכה כו' והרי השואל לא ידע דזה הוי הוכחה מאי דהדם נמצא רק במקום אחד. ובודאי היה לה הוכחה אחרת. די"ל דהשואל רצה לצרף איזה מכה שבמקורה שמרגשת אותה או איזה הוכחה שיש לה עליה. ואפשר שהיא המוציאה דם ועל מכה זו לא רצה התה"ד לסמוך כיון דלא ידעינן דבודאי מוציאה דם. והוא הוכיח לו מזה עצמו שנמצא רק בצד אחד מוכח דיש לה שם בצדדין מכה המוציאה דם. אבל לא נוכל לצרף המכה שיש לה במקור עם מה שנמצא עתה רק בצד האחד. משום הוכחה זו עצמה דמוצאת רק במקום אחד. דהא הש"ך כתב בשם הב"ח דבעינן שתאמר דבאותו מקום עצמו שהדם יוצא. שם יש לה מכה. וא"כ כאן כיון שהמכה במקור ופתח החדר באמצע וכו'. ואף אם המכה אצלה בצדדין בצד אחר. לא נוכל לצרף מה שמוצאת תמיד במקום אחד עם מכה שיש לה במקום אחר. והשואל דרצה לתלות בהמכה הוא משום דלא ידע שזה הוכחה מה שמוצאת תמיד במקום אחד. לכן אפשר דיש לתלות בהמכה שבשאר מקום שמשם הלך למקום זה. אבל התה"ד דמוכיח מזה שמוצאת תמיד במקום אחד לא יוכל עוד לצרף המכה שבמקום אחר:

וכן משמע מלשון תה"ד דהוכחת המכה שכתב לו השואל לא היה במקום זה שמוצאת תמיד. דכתב וז"ל ונראה שר"ל שבמקום אחד מוצאה לעולם. א"כ אם אותו המקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא עכ"ל. ואם איתא דאיירי שהיה מוצאת אותן במקום המכה שכתב לו השואל. למה ליה שוב להתנות אם אותו המקום בצדדין. ככה הי"ל לומר אם מוצאת במקום המכה. א"ו דהתה"ד הוכיח לו מזה לחוד דיש לה מכה באותו צד המוציאה דם. אבל מה שיש לה שאר מכה במקור או אפילו בצדדין בשארי מקומות לא נוכל לצרף להוכחה זו שמוצאת רק במקום הזה. ומה"ט סתם גם המחבר דאף באין לה מכה. הנה הוכחה זו עצמה תעיד על מכה ושהיא מוציאה דם:

והנ"ב סימן מ"ו האריך בזה וכתב לפרש דעת המהרא"י דבשני עדים סגי היינו כשיש לה הוכחה שיש לה מכה וההוכחה שמוצאת תמיד רק בצד אחד. או שיש לה הוכחה שיש לה מכה ויש לה וסת קבוע. ומזה יצא לפרש גם דעת המחבר דאיירי ביש לה מכה. ובזה מהני ההוכחה דמוצאת במקום אחד אף שלא בשעת וסתה ע"ש. ובאמת אם ההוכחה שיש לה מכה הוא במקום אחר. אכתי מה מועיל זה לומר דהדם הוא ממכה שבאותו צד שמוצאת אותו שם ואיך אהי' קורא על אותן ב' עדים שניהם יעמדו יחדיו לטהר את האשה. דאם נאמר דמחמת מכה שיש לה בהצד השני הוא הדם. א"כ אין לה עוד עד. דהרי לפי"ז ליכא מכה כלל באותו מקים שמוצאת. ואם נאמר שבאותו מקום שמוצאת הוי הוכחה שיש מכה. מאי נפקא לן מיני' אם יש לה מכה במקום אחר. הרי לא תלינן הדם כלל באיתה מכה דהרי משמע שם דהתלי' רק במה שמוצאת דם ושערות בצד זה תמיד. ואם נאמר דההוכחה שיש לה מכה וההוכחה שמוצאת דם. הם במקום אחד ושניהם הם עדים על אותו המקום שיש לה שם מכה חוץ מזה דלא משמע כן בדברי תה"ד. כ"ש שלא נוכל לומר כן בדברי המחבר דסתם דבריו ונאמר דקאי על סעיף הקודם וגם לומר שמה שמוצאת הוא באותו צד שיש לה המכה ואף שאין אני כדאי להשיב ח"ו על הגאון הנ"ל. אך מצד מיעוט דעתי לא זכיתי להבין כאן דבריו הקדושים:

ולפי מה שכתבתי גם כאן בבדיקת מהרי"ו למה לא נאמר מדאינה מוצאת תמיד על המוך כלל הוי הוכחה דהדם מהמכה שבצדדין. ועוד דאפילו נאמר כדברי הנו"ב דהמחבר מיירי ביש לה מכה. ובאותו צד מוצאת ג"כ השערות. וא"כ הוכחה זו אינה אלא לומר דהמכה מוציאה דם. אבל לא דנתלי מזה להוכיח דיש לה מכה. מ"מ כ"ז הוא בדינו של תה"ד דהרי ודאי דנמצא תמיד דם על הצדדין. והוכחת התה"ד היא אינה אלא ממה שתמיד הוא רק בצד אחד. אבל בנ"ד הרי דומה ממש לבדיקת שפופרת. דמתירין כשנמצא דם על הצדדין. ואכתי איך מתירין בזה. ניחוש דבאמת המכחול גרם פתיחת המקור כמו האצבע. אלא שהדם ירד על הצדדין. ומה שנמצא דם על צדדי השפופרת הוא באמת דם המקור. אלא ודאי כיון שפתח החדר הוא באמצע לא אפשר בשום אופן שירד הדם רק על הצדדין ולא יהי' על ראש המכחול שהיא מכוון נגד הפתח. ולכן מחזקינן שוב הדם שתראה אח"כ בדם צדדין מחמת הוכחה זו:

ה"נ הרי בכאן איך נאמר שהדם ירד דרך סדקין ולא יהיה על המוך עצמו דהוא מכוון נגד הפתח:

ולכאורה נראה לחלק דהתם הרי הי' לן בתחלה הספק על הדם שראתה שמא מהצדדין משום דהשמש יכול להוציא דם מן הצדדין כמו מן המקור. ולכך היכא דאיכא הוכחה שלא נמצא על ראש המכחול אמרינן דהדם הוא מן הצדדין דהיא ס' יותר שקול לומר כן. אבל היכא דליכא שום מכה וכאב שנאמר דממנו יבוא הדם מן הצדדין א"כ על הוכחה זו אין לסמוך [לומר] דמסתמא יש לה מכה שמוציאה דם בצדדין. אבל קשה לומר כן. דא"כ מה הקשו הפוסקים על רש"י דסבר דמוטב שתתגרש ותתתקן ולא תבוא לידי חשש איסור וכתבו הרא"ש ושאר פוסקים דממ"נ אם יש חשש בבדיקה זו למה נתירנה לבעל הג'. ואם אין חשש למה נאסרנה על בעל הא'. ולפי"ז לא קשה על רש"י כלום. דהא אנן אמרינן דעכ"פ אפשר שיבוא דם המקור על הצדדין ולא יהי' על ראש המכחול אלא דתלינן יותר בצדדין משנאמר כן. וכיון דאכתי צריכה לתליה. יותר טוב שתתגרש משתשמש תחתיו ותהי' בחשש שגגת כרת. דשמא הדם שעל הצדדין הוא ג"כ מן המקור. והיא רואה תמיד מן המקור. אלא ודאי ס"ל להפוסקים החולקים על רש"י דכיון דמתירין אותה ע"י בדיקה זו מסתמא א"א בשום אופן שיבוא הדם על הצדדין מן המקור והמוך שעל ראש המכחול יהי' נקי וא"כ קשה למה לא נתירנה לבעל הא':

וראיתי לאחד קדוש מדבר זקני הגאון בש"ע שלו סי' קצ"א ס"ק י' דכתב שם דמדברי רמ"א מוכח דלא מהני בזה הבדיקה. משום דלא מהני הבדיקה אלא שלא לומר הדור מר"ג למקור ממטה למעלה ואייתי דם. שא"כ הי' מלוכלך המוך בהמר"ג והדם. אבל בדם לחוד י"ל כי אזיל כאורחא מן המקור על כובה"ר ולא נקלט במוך כלל. וסיים שם עוד וז"ל ומיהו בדיקת שפופרת מהני אף הכא כמבואר ממ"ש לעיל סי' קפ"ז בשם הרשב"א וכ"מ מתשובת הר"ן ומה"ט משום דהשפופרת מגיע עד מקום שהשמש דש שהוא תוך הפרוזדור ופתח החדר הוא נמוך ושוה לקרקע הפרוזדור. ואילו בא דם מהחדר הי' נמצא על המוך שבפרוזדור. משא"כ במוך שאינו בשפופרת אפשר לו לירד למטה מפרוזדור עכ"ל הקדוש. ובדבריו הקדושים יש בהם די להשיב קושיתי אולם באתי להסתפק בדבריו הקדושים דמאין יצא לו חילוק זה דמה שהביא מדברי הרשב"א בסי' קפ"ז כונתו על מ"ש הרשב"א חדא דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לידע זאת אם לא בבדיקת שפופרת. ובאמת יש לומר דאין משם ראיה דהרי בין לפי' הש"ך ובין לפי' הרמ"א והב"ח בדברי הרשב"א עכ"פ זה ודאי יודעת שיש לה מכה ומרגשת בעצמה. אלא דלענין לידע אם הדם יוצא מהמכה בזה בעי בדיקה שפופרת והנה לענין זה שפיר סמכינן על בדיקת שפופרת דהדם מהמכה. וכמו כאן דסמכינן ביש לה כאב על בדיקת המוך. ורק באין לה כאב דאז נצטרך להוכיח דיש לה מכה. בזה אפשר דגם בדיקת שפופרת לא מהני. ומה שהביא מתשובת הר"ן הנה בתשובת הר"ן לא איירי שם מבדיקת שפופרת שהרי כתב שם וז"ל ואשה זו כבר נבדקה על ידי נשים בקיאות ע"ד שכתבתי ובדיקה יפה עכ"ל. וא"כ לא מיירי בבדיקת שפופרת. דע"ז לא היה צריך להודיעני דבדיקה יפה הוא. ואדרבה נראה לומר דגם שם הי' תקנה זו ע"י מוך. וכמו שדקדקו בהמרדכי למה לא מצאו תקנה זו ע"י מוך, וא"כ במעשה דהר"ן ודאי נאמר שבאמת הי' תקנה זו. ועוד קשה לענ"ד שאם נאמר דתקנה על ידי מוך אינה מועלת כלל לענין דם שיורד מן המקור כיון שהוא למטה מן הפרוזדור. רק לענין שידעינן דלא הדור מר"ג למקור. א"כ קשה על מהרי"ל ומהרי"ו למה לא חששו דבתר דתמו מיא הוא וכו'. וא"כ לא הי' מועיל להם כלל בדיקה זו. ובאמת בתשובת מהר"י ווייל איתא להדיא להיפך שכתב וז"ל ומ"ש מר מתשובה במיימוני ויהיב אדעתא לבודקה בשפופרת. פשיטא דאין לבודקה בשפופרת דמה ענין שפופרת לגבי האי מלתא. בשלמא גבי ראתה מ"ת איכא שפיר לבדוק בשפופרת דדמיא לגמרי להאי מלתא אבל מה שייך הכא לבדוק בשפופרת הא לא אתא דם אלא עם המר"ג. ואם באנו לבודקה יש לבדוק כמו שפרשתי לעיל עכ"ל. הרי דמיאן בדיקת שפופרת דאין זה אלא כדי לידע אם האצבע גורם הדם. אבל לענין המר"ג טובה בדיקת המוך. ולמ"ש זקני הגאון נ"ע אכתי בזה לא יצאנו מחששא דלמא בתר דתמו מיא אייתי דם:

וכן מוכח להדיא מתשובת מהרי"ב שהבאתי שהקשה על מהר"ם שבמרדכי למה לא מצא התקנה ע"י מוך. הרי המרדכי שם להדיא חושש לזה דבתר דתמו מיא אייתי דם ממילא. ובזה מה מועיל בדיקת המוך. וא"ל דכונתו שתהי' בדיקת מוך עד מקום שהשמש דש. ויהי' דומה ממש לבדיקת שפופרת. א"כ מאי תי' דהמרדכי מיירי באין לה כאב דהרי הי' צריך להועיל אף בלא כאב כיון דדמיא לבדיקת שפופרת. והדם הי' צריך להיות על המוך:

וע"כ לענ"ד הצעירה יראה דודאי מ"ש הרמ"א וכל זה במרגשת כאב. היינו דבזה דוקא נסמוך על בדיקת מוך להתירה אח"כ לגמרי וכמ"ש הנו"ב סימן מ"ו. אבל הבדיקה עצמה ודאי דהיא בדיקה מעלי' להוכיח שדם זה טהור. דמן הצדדין הוא אבל מה שלא נסמוך בלא כאב כאן להתירה אח"כ הוא כיון שנתברר שיש לה איזה סיבה בצדדין שמיציאה דם. לענ"ד דלא מבעי' לדברי בעל הערוך ערך פרוזדור שכתב פי' עלייה מקום השתנת מר"ג ופירוש דבריו דהיינו השלחופית של מר"ג הוא הנקרא עלייה והיא בנויה ע"ג החדר וע"ג הפרוזדור כמבואר זה בספרי הנתוח. ומעתה ניחא היטב דדוקא בכאב אז תלינן גם הדם שאח"כ בהמר"ג. אבל בלי כאב הנה אף שנתברר עתה שהדם שראתה הוא ממקום מוצא מר"ג. מ"מ הרי בלא"ה ידעינן שיש דם בעלייה ופעמים יורד ואעפ"כ בכל דם שתמצא אמרינן דהוא מן המקור. ה"נ כאן אמרינן דהדם שנתברר עתה שראתה מן הצדדין הרי הוא מן המיעוט דמים שבעלייה ומה שתראה אח"כ נאמר דמן המקור הוא יורד מהרוב דמים. ודעת מהר"ם שבמרדכי ודאי דנוכל לפרש כדעת הערוך. אלא אפילו לדעת הרמב"ם בפ"ה מהא"ב. הנה ג"כ נאמר דאם מכנסת המוך עד מקוה שהשמש דש דהיינו בגמר ביאה דהוא מגיע לפנים מן הלול הנה אין ראיה דמכה יש לה די"ל דהדם שנמצא עתה בהבדיקה הוא מהלול. דהרי לדעת הרמב"ם בכל דם שתמצא נוכל לספק בדם העלי'. מכ"ש בזה שבודאי לא בא מן המקור. אבל מן המכה לא נוכל לתלות כיון דאין לה שום כאב והוכחה על המכה. ובודאי נאמר דהוא מדם העלי' שיורד לפעמים וכמ"ש רש"י בנדה (דף י"ח). ולא דמי לשפופרת דתלינן כל דם שתראה אח"כ בהדם שמצאה עתה על הצדדין דהתם יש עכ"פ ראי' ממה שלא מצאה על ראש המכחול שגם האצבע אינו מוציא דם מן המקור וממילא תלינן הדם שתראה בשע"ת בדם מכה או מן הצדדין. ומה"ט סגי התם הבדיקה בפעם אחד משא"כ כאן דצריך בדיקה ג"פ דכאן צריך לברר דהכאב גורם הראי' ולא הוי מן הדמים היורדים מעצמן מן העלי' ולכך בעינן ג"פ. דבזה תלינן הדם בהכאב ולא בעלי' כיון שמה שיורד מעצמו מן העלייה אינו נמצא רק לפעמים. אבל בלא כאב אז אף בג"פ שבדקה אכתי נוכרח לומר דהוא מן העלייה ממה שיורד מעצמו כיון שאין כאן שום מכה. ובעלייה יש דמים עכ"פ מעט. וא"כ הדם שתראה אח"כ לא נוכל לתלותו בדמי עלייה רק בדם המקור. שרוב ומצוי לזוב מן המקור וכמה שאמרו בש"ס. [עי' לקמן בתשובה מ':]

ומעתה נראה בשאלתינו הנה כיון שאינה מרגשת שום כאב אין ראי' מן הבדיקה לטהרה בכל פעם שתראה אח"כ. דנוכל לומר דהדם שנתברר שאינו מן המקור הוא דם מן העלייה שיורד מעצמו. ואף שאותו דם ירד בשפע. נראה דמ"מ נוכל לומר דהוא מן העלייה שירד מעצמו. דמה שאמרו רוב דמים מן המקור היינו משום דבמקור יש הרבה מיני דמים. ובעלייה ליכא רק דם אחד. וכמ"ש התוס' (דף י"ז) ד"ה ודם עלייה. אבל אותו מין הנמצא י"ל דיש שם הרבה כמו במקור רק שאינו שכיח שירד הדם מן העלייה. אבל אם לפעמים ירד דם יכול להיות הרבה דם כמו מן המקור:

אך מה שנראה לצדד להיתר הוא לצרף מה שאמרו הרופאים דהדם הוא מחולי גילדענעראדער דמ"מ אף אם נאמר דאין נאמנות לרופא. היינו שיאמר על דם שנוכל לספק שהוא מן המקור והוא אומר שהוא מן המכה. אבל אותו הדם שמצאה בהבדיקות שודאי אינו מן המקור רק שנוכל לומר שהוא מן העלייה שיורד מעצמו לפעמים. בזה ודאי נחזיק דעת הרופאים שהאמת כדבריהם שהדם הוא מחולי ולא מן העלייה. כיון שאינו שכיח שיזוב הדם מעצמו משם. וא"כ ממילא אתחזק לן חולי זה אצלה. ושוב נוכל לתלות כל [דם] שתראה בזה החולי. ומכ"ש לדעת האחרונים דס"ל דבכל ענין סמכינן על הרופאים. וא"כ כאן אף שלא אמרו מאיזה מקום הוא. מ"מ כיון דזאת יודעים שהוא מחולי גילדענעראוער ואף הדם שע"י הבדיקה הוא ג"כ מחולי זה. וע"י הבדיקה נתברר שהדם שראתה בשעת הבדיקה הוא אינו מן המקור. הרי נתברר שהדם שע"י החולי עשה לו שביל לעצמו ולא דרך המקור. ושפיר נוכל לתלות שהדם שהיא רואה הוא מחולי זה:

ועוד נראה דאף לדעת הסוברים דלא סמכינן על הרופאים היינו שלא להחזיק את דבריהם לודאי ולסמוך עליהם כמו שתולין במכה ודאית אבל הא נראה דמ"מ הוי' דבריהם לדידן כמו מכה שאינה מבוררת. והרי מהרי"ל סמך עצמו על הבדיקה במקום כאב. אף שחשב שם כאב כמכה שאינה מבוררת. ה"נ נסמוך על הבדיקה בצירוף דעת הרופאים שלא בשעת וסתה כמבואר במהרי"ל גבי כאב:

האמנם לפי דעת הפריפעסאר ועוד רופא אחד שהביא בתשובת רע"א הרי אמרו דחולי זה א"א לבוא כי אם מן המקור. וא"כ הרי אין לנו מדברי הרופאים כלום דרופא האחד שאמר שאפשר שיבוא זה החולי בשביל מיוחד בטל הוא לגבי ב'. יעו' בנו"ב סימן מ"ט הביא בשם רופא אחד ג"כ שא"א שיבוא כלל דרך שם. אולם בחת"ס סקנ"ד הביא ממשמעות הרמב"ם ובש"ע סי' קצ"א דאמר' ממכה שבחלחולת. דהיינו חולי מירידין. וכן העיד לו דאקטער אחד. הנה הסכים דאפשר שיבוא חולי זה אף לא דרך המקור. אך נראה דאכתי תשאל לג' דאקטורים מומחים אם אפשר הדבר שיבוא הדם מחולי זה דרך שם ולא יהיה מן המקור דוקא ואז תוכל לסמוך עליהם. דהרי לדעת הרמב"ם שהביא בטואו"ח סימן תרי"ח אף לענין ספק נפשות אזלינן באומדנא בתר רוב דעות. ואף לדעת הרא"ש והטור י"ל דדוקא משום חומרא דספק נפשות לא אזלינן בזה בתר רוב דעות. אבל באיסור לחוד הוא שוה לדיני ממונות דבאומדנא אזלינן בתר רוב דעות. וא"כ אם תשאל מג' דאקטורים אז יהיה רוב דעות. ואף שהפריפעסאר הוא מומחה יותר מכל אשר יאמרו להיפך. לפי משמעות דברי הרמב"ם שם רוב עדיף ממומחה. ועי' בלח"מ. ואף דבזה איכא פלוגתא י"ל דכאן הבדיקה מברר כדעת הרוב. דמן העלייה אכתי אין שכיח שירד דם מעצמו. גם משמעות דברי הרמב"ם כן. ואם אפשר שתשאל כ"ז לדאקטער מפורסם לגדול תוציא נפשה מפלוגתא. ולאופן היותר טוב יצוה כת"ר שתעשה הבדיקה כמבואר בתשובת ש"ע אאזמו"ר זכי"ע סי' י"ט דהיינו ע"י קנה של עץ שתחפה עליה צמר גפן עם מטלית של פשתן ותעשה כמדת אבר בינוני ואשה אחת תבדוק אותה מקודם ותכניס המכחול בגופה כל מה דאפשר והיא תשב אח"כ ותעשה צרכיה. כה תעשה ג"פ והאשה תחזיק המכחול עד עשות צרכיה שלא ינוד ממקומה. ובזה אסיים להיתר להלכה ולא למעשה מחמת הטרדא אשר לי. ואם יסכימו שני רבנים גדולים להיתר הן מטעמא דידי או מטעם אחר. באופן זה אני מסכים להיתר. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה