עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן לז
שאלה. אשה שספרה ז' נקיים וביום ג' לספירתה מצאה קורט הנלקט מן העד והתחילה לספור מחדש ז' נקיים. ואח"כ ביום ב' לספירתה עתה מצאה על הזאקן בענדיל הנעשה מגונין צבועין כתם יותר מכשיעור. ורק שיש לה לתלות בימי נדתה כי הלכה בו תמיד עד עתה שהוא ה' לספירתה הראשונה:
תשובה. הנה כבר הארכתי בתשובה [ל"ב] דלדעת הרא"ש דתירץ דאפשר לדברים קטנים כאלו בלי פתיה"ק. היינו בלי פתיה"מ כלל. וא"כ ודאי אם נחשוב לחומרא שאין עולין הימים לנקיים מחמת אלו הקארטין. מ"מ עכ"פ לענין זה שמעיינה סתום ודאי הוי הוכחה טובה מה שלא ראתה דם. ולא מגרע לן לענין זה שלא נוכל לתלות בג"י אחר מציאתן. דהן יכולין לצאת ממעין סתום. ועתה שמצאה כתם מדם ממש. ומדם ממש כבר עברו ג' ימים והוחזקה במעין סתום מדלא מצאה שום דם בכל הג' ימים. רק לדעת הרשב"א שכתב בחידושיו שאף לדברים קטנים כאלו איכא פתיה"מ. אלא שאינו כ"כ שאפשר בלי דם יע"ש וא"כ כאן שמצאה הקארטין נחשוב אותה עדיין למעין פתוח. מ"מ כבר הארכתי בתשובה [הנ"ל] דלדעת הרשב"א בלא"ה יש לתלות יותר דרובן בריות הן. ועוד הא הרשב"א חולק על סה"ת בזה כמ"ש הד"מ. וגם הש"ך נראה שמודה לזה. אלא שכתב שיחיד הוא. וא"כ כאן ודאי דנחשוב זה בלאחר ג' ימים שיכולה לתלות:
אלא דכאן לכאורה באנו לפלוגתת התפל"מ והס"ט סי' ק"צ שהתפל"מ כתב שאם הלכה כל הג' ימים בהכתונת ומצאה עליו כתם לא תוכל לתלות בימי נדתה כיון שאין כאן תלי' אלא בימי נדתה. א"כ ע"כ הי' עליה גם בג' ימים. והס"ט ס"ק ע"ד כתב להקל בזה כיון דכבר עברו עליה ג' ימים והוחזקה בטהרה. לא תלינן בכתם למפרע בהג' ימים:
אך לפע"ד בנ"ד כ"ע מודו. דהא על רגלה מבחוץ א"א לדם המקור שיבוא לשם ואם מצאה שם דם אין חוששת כלל. וא"כ מה שמצאה עתה על הזאקן בענדיל הרי יכול להיות דבהג' ימים לא הלכה בו באותו מקום רק לצד חוץ ששם א"א לדם המקור שיבוא. והוי כמו שלא לבשה כלל חלוק של נדה בתוך הג' ימים. וכיון שכבר יצאו אלו הג' ימים בטהרה לא תלינן כלל בתוך הג' ימים. וא"כ לא דמי למצאה על חלוק של נדה שהלכה בו כל שבעה שבזה כיון דעיקר התלי' בנדתה ע"כ צריך אתה לומר שהי' הכתם על החלוק גם בהשלשה ימים והוי כמו שנודע לה עתה שהיתה צריכה לשאול על כתם שהי' בחלוקה תוך שלשה ימים. ואילו היתה שואלה אז היינו מטמאין אותה. וכיון שכן מוכרחין אנו לטמאה גם עתה. אבל כאן אנו אומרים דאף דאנו תולין הדם מימי נדתה. וודאי דהדם היה עליה בהשלשה ימים. אבל הא יכול להוות דלא היינו מטמאין אותה בתוך הג' ימים אם היתה שאלה אז ואמרה דיודעת שלא הלכה באותו מקום כלל לצד חוץ שאי אפשר לדם המקור לבא לשם. ואף שעתה אינה יודעת אפשר שכחה. והגם דאפשר שהי' לצד פנים. מ"מ כיון שאפשר שהיה לצד חוץ. וכבר יצאו אלו הג' ימים בטהרה לא נחזיק עתה ריעותא עליהם. ודמי ממש לסכין שנאבד בלי בדיקה כיון שכבר יצא בחזקת היתר. אף אם נמצא אח"כ פגום תלינן שאח"כ נעשה. והכא נמי כן:
ועוד י"ל דאיכא כאן ס"ס שמא הדם מזמן נדתה ושמא מעלמא. ובזה נראה דאף בתוך ג' תלינן. ולענ"ד נראה לישב בזה קושי' הש"ך דלא הגיה רמ"א בסעי' מ"ד כלום. דיש לומר דהתם איכא ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגיפה שמא מנדתה אבל בסעיף מ"א ליכא ס"ס דהא את"ל מגופה שוב אין אתה יכול לומר שמא מבעלת נדה. ובלא"ה לא הוי ס"ס דכל שאינה מגופה מעלמא הוי בין שהוא דם נדה אי שאר דם. כל שאינה מגופה הוי בכלל מעלמא. ואין שם רק ספק אחד שמא אינו מגופה רק מעלמא. וא"כ בסעיף מ"א משום תלי' לחוד החמיר רמ"א בג' ימים הראשונים. אבל בסעיף מ"ד לא הגיה כלום משום דהתם שפיר יש להקל משום ס"ס. ובזה מקילינן גם בג' ימים הראשונים:
ולכאורה זה תלוי בשני הטעמים שכתבו הכ"מ והט"ז בריש סי' ק"צ למה החמירו בכתמים. הא איכא ס"ס. דלמ"ש הכ"מ בטעם השני ספק מעלמא לא הוי ספק אפילו להצטרף לס"ס משום דבשוק של טבחים לא עברה וכו'. ועי' תוס' (דף ס"ב) ד"ה הטבילו. וא"כ גם כאן אין לצרף כלל ספק מעלמא. אבל למ"ש הט"ז דספק מן העלייה לא הוי ספק משום דרובא מן המקור. א"כ כאן הוי שפיר ס"ס. דשמא מזמן נדתה הוי ג"כ מן המקור ואדרבה שכיח יותר. והוי ס"ס מעליא. ולא דמיא לשאר מכה דלא תלינן בשלשה ימים הראשונים משום ספק מן המכה ספק מעלמא. דהתם הוי משם אחד. אבל כאן דהספק שמא דם נדה הוא מזמן נדתה הוי שפיר ספק אחד מתיר יותר. [דאם הוא מזמן נדתה] הדם טמא. ולכך יש להתיר אף בשלשה ימים הראשונים. ועי' בנו"ב סי' נ"ז. ומ"מ אף אם נודה לדברי הכ"מ דספק מעלמא לאו ספק מעליא. וכמ"ש בהדיא בגמרא. י"ל למ"ש הס"ט דלא בעינן ס"ס שקול. שפיר מצטרף. וגבי כתם גם ספק מעלייה לא הוי ספק השקול משום דרוב דמים מן המקור. וכמ"ש הט"ז. ומה שהקשה עליו המנ"י צ"ע הא אמרו כן להדיא בש"ס ב"ב (דף כ"ד) לענין רוב וקרוב והא ע"כ גם שם מיירי בלא ידעה שהרגישה. דאל"כ בלא"ה טמאה. וא"כ כאן דאיכא ספק השקול שמא מזמן נדתה שפיר מצטרף ספק מעלמא. וניחא דעת רמ"א בזה וכמ"ש:
ועוד כיון דהזאקן - בענדיל הי' מן גונים לבנים וצבועים אף שהכתם יש בו כשיעור בהצטרף מה שיש יחד. ובזה החמיר הגאון במ"ל תשובה ס"ב ע"ש. אף שאינני כדאי לחלוק עליו. מ"מ יש לי לדון ולהסתפק. דלענ"ד דבריו תמוהין בריש דבריו מ"ש אף כי לכאורה נראה שהוא דומה למאי דאיתא בנגעים פי"א מ"ז קייטא שיש בה פספסין צבועים ולבנים פושין מזל"ז. והתם טעמא משום דפשיון רחוק נמי מטמא הא לאו הכי לא. וא"כ בנ"ד הרי שני כתמים רחוקים אינם מצטרפין וכו' עכ"ל. הנה תמוה מאוד דהא התם ג"כ משום דפשיון רחוק הוא בעינן כגריס כשיעור נגע מתחלה אף דהצבוע מחבר מ"מ כיון שאין הצבוע מקבל טומאה הוי פסיון רחוק ובעינן כשיעור נגע מתחלה וא"כ ה"נ אף דהצבוע מחבר בעינן כשיעור כתם מתחלה דהיינו כגריס. ולמה הצטרך לחלק דב' כתמים אינם מצטרפים הא התם בעינן ג"כ שיהי' הפסיון כשיעור נגע:
ומ"ש עוד לדחות זה דמה שטיהרו ב' כתמים הוא מפני שאפשר שכל אחד דם מאכולת בפ"ע. אבל בזה שהדם שעל הצבע מצרף אותן הוי ודאי טמא. לענ"ד אין בזה יותר חומרא מן מה שיש שיעור כגריס ועוד על הלובן והצבוע ביחד דבזה ודאי ג"כ יצא מן שיעור מאכולת ולמה אין מטמא מה שיש על הלובן כיון שודאי אין זה מן מאכולת. ובאמת למ"ש הוא עצמו לעיל בתשובה כ' דחז"ל לא גזרו על פחות מכגריס והיינו משום זה שאין לך מטה וכו' וא"כ בזה ניחא כיון שאין על הלובן רק פחות מכגריס אף שודאי אינו ממאכולת. מ"מ אין מטמא דזה שעל הצבע אין מצטרף. אבל א"כ ה"נ כאן שהצבע מפסיק בין שני הלבנים. אכתי נאמר דבעינן על כל לובן כשיעור כתם מתחלה כמו בנגע משום זה דהצבוע מפסיק ומיקרי פסיון רחוק. ה"נ מיקרי כתם רחוק ומה לי מה שאינו ממאכולת. ובאמת הס"ט חלק עליו על גוף הסברא דלא גזרו חז"ל על פחות מכגריס ודוקא במקוה שאפשר לתלות במאכולת. והביא מדברי בעה"נ ראי' לדבריו. ולפי"ז לפענ"ד גם בדין שאין שם שיעור כתם רק מלבן וצבוע יחד צ"ל טמא כיון דע"כ מה שעל הלבן אינו ממאכולת. אבל להסכים לדעת המ"צ קשה מאוד. דאין חילוק בין הדינים:
ובש"ע זקיני הגאון זי"ע העתיק דין המ"צ דבכתם בלבן וצביע אין מצטרף. ולא העתיק הדין המפורש באותה תשובה דמה שעל ב' הלבנים מצטרף. וע"כ נראה דחולק עליו והיינו כמ"ש וצ"ע. ולפי"ז יהי' מקום בנ"ד להקל. איך שיהי' או מטעם זה או מטעמים אחרים שכתבתי לעיל נראה דכאן יש להקל לכ"ע. סליק: