עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן לו
אדשה"ט כמשפט אדברה אתו בשאלתו אשר נתקבלה זה פעמים. והנה שאלתו שאלת חכם באשה שנתקלקלה מעינה וזב ממנה תמיד מראות לבנות כ"כ עד שאינה יכולה ללקוט אותן על העד תמיד. וחשש מעל' שמא בתוך אותו המראות טהורות האבודות פתוך גם מ ראות הטמאות משום דעת הראב"ד דרוב דמים טמאים. ומתוך פלפולו ניכר בזה דעכ"פ זו האשה יודעת בודאי דגם במראות האבודות היו שם מראות טהורות. רק דמעל' חשש כיון דלא בדקו אותן המראות אפשר דפתוך בהן גם ממראות הטמאות:
הנה לדעתי אין בזה לחוש כלל דלא קאמר הראב"ד אלא דרוב דמים במקורם טמאים הם ולזה היכא דמספקינן בהדם מאיזה מראה הוא או דלא ראינו הדם כלל. אמרינן דודאי דפירש מן הרוב. והאי דם הוא דם טמא או משום דעפ"י רוב מצוי לזוב מראות טמאות. אבל היכא דודאי יצא מן המיעוט דהיינו מראה טהורה איזו הכרח לנו לומר דיצא עוד דם דנאמר עליו דפירש מן הרוב. דכיון דחזינן דראיי' זו אינה מן הרוב. ודאי תו לא אמרינן דיצא עוד דם שהוא מן הרוב בתוך ראייה זו:
והא דר"י חייש לטיפתא קמייתא הוא משום דשם מספקינן על הדם מאיזה מראה הוא דאלו היה לפנינו טיפתא קמייתא היינו חזינן דהאי דם טמא הוא. ואף גם בזה כתבו התוס' דהוא משום חומרא וכמ"ש מעל'. ע"כ אין לחוש בזה כלל אפילו לדעת רמ"א שהובא בט"ז סוף סימן ק"צ דאם מצאה מראה טהורה שהוא ודאי מגופה אמרינן דגם הכתם הוא מגופה. התם כיון דנדמה לכתם אחד ע"כ חיישינן דלאחר שיצא הדם הטהור או קודם יצא גם זה. (ובזה נדחה קושייתו על רמ"א מתוס' נזיר דגם רמ"א לא אמר אלא דמוכח דיצאו בראייה אחת אבל לא שניהם כאחד) אבל אי לא ידעינן שיש מראה טמאה. ודאי דגם לרמ"א לא חיישינן שמא יצא מראה טמאה עם מראה הטהורה. ומכ"ש לדעת הט"ז שם:
אמנם כ"ז הוא לפי שאלתו דעכ"פ האשה יודעת דבאותן המראות האבודות היו שם מראות טהורות כדמשמע מדברי מעל' שרוצה לצרף קולת הש"י דלא מקרי הרגשה בכה"ג. אך אם גם האשה אינה יודעת מה היו המראות האבודות. פשוט שיש לחוש שמא אותן המראות היו מראות טמאות דהוא הרוב. ואף לרז"ה דכתב הס"ט דהוי ספק השקול מ"מ נראה ודאי דלא קאמר הרז"ה אלא בדם טהור שבזמן הגמרא. אבל לא בדם לבן וירוק לחוד שיהי' שקול נגד דם טמא דלדידן מטמאין כל דם אע"פ שניכר לעין כל דהוא דיהה הרבה משום גזרה. רק בלבן וירוק לחוד לא גזרינן דלא שייך בהן טעות. וכמ"ש בש"ע אאזמו"ר סי' קפ"ח. א"כ כיון דלדידן נתוספו הרבה מראות דמים טמאים. ודאי גם לרז"ה רוב דמים טמאים הם בזמן הזה (דאל"כ אלא עתה ג"כ לרז"ה ספק השקול הוא. א"כ בזמן הש"ס הי' צריך להיות רוב דמים טהורים) א"כ גם לרז"ה ניחוש שמא יצא דם שהוא טמא לדידן. דהא ביחד עם מראות הטמאין מן התורה. הוא הרוב. דהא אף בדרבנן אזלינן בתר רובא. ועוד דלדעתי נראה דלא כהס"ט אלא דגם לרז"ה לא הוי ספק השקול. דלא השיג על הראב"ד אלא דלא הוי רוב גמור דניזול בתרי' להקל. וע"ז סובב שם כל הראיות. אבל להחמיר משמע שם דאמרינן דהוא רוב. ועכ"פ ספק השקול ודאי דאינו. ואף אם גם זה נאמר דבצירוף חז"ט יהיה ספק השקול. אכתי ספיק תורה הוא להחמיר:
אמנם נראה דגם בזה אם בדקה כל מה שהיא רואה תמיד ולא מצאה רק מראות טהורות. שוב אינה חוששת לאותן מראות האבודות שלא בשעת וסתה מידי דהוי אהא דכתב המהרא"י הובא בב"י סי' קפ"ז ובש"ע שם סע"ז דבמוצאה תמיד במקום אחד מותרת שלא בשעת וסתה אף שאין כואב לה שם כלל ולא ידעינן בבירור שיש לה מכה תלינן שהוא ממכה. אף שיש כנגד זה רוב במקור. והטעם כיון דנתחזקה לראות ממקום זה. תלינן דגם ראייה זו היא מכאן. א"כ גם כאן נמי. הרי הוחזקה דלא נתקלקלה מעיינה רק להיות שופעת מראות טהורות ואף דבכאן הוי הרגשה. ועכ"פ הוי' הרגשת זיבת דבר לח. וכבר הוחלט בדעתי דזה הוי' הרגשה וכן משמע מש"ע אאזמו"ר בקו"א סימן קפ"ז וכן הוכחתי מלבוש שם שכתב עד שתרגיש זיבת הדם בבשרה. מ"מ הא ההרגשה נוכל לתלות בהמראות הטהורות. וא"כ עדיין הוי ספק ודמי להא דמהרא"י דסובר שם כדעת התוספות דהרגשת עד הוי ספקא. וכי היכי דשם תלינן דהוא רק ממכה. הכי נמי נאמר בכאן דאינה רואה רק מראה טהורה:
והנה מה שהתיר מהרא"י שם צריך לעיין באמת מאיזה טעם. דהא זה שאינה מוצאת רק במקום אחד. ומשום זה הוא מתיר. הא אינו רק אומדנא. ואומדנא ודאי דלא עדיף מחזקה עכ"פ. ואיך ניקל בזה נגד רוב. שהוא מן התורה. והנראה בזה הוא כמ"ש בשב שמעתתא. דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. מן הסברא נאמר דמן המיעוט יכול לילך כמו מן הרוב. והוי ספק השקול. אלא דהלמ"מ דבהאי ספק ניזול בתר רוב בין להקל בין להחמיר ע"ש:
א"כ י"ל דע"כ לא אמרה ההלכה אלא היכא דהוי ספק שקול דמן הסברא אין הכרע לזה יותר מזה. אבל אם באיזה צד מוכח יותר כגון דמוכח טפי להתיר. בזה לא אמרה ההלכה דניזול בתר רוב. דאדרבה דהוי כמו רוב להתיר. וא"כ בכאן דמוצאה תמיד במקום אחד טפי מוכח להתיר. ע"כ לא אמרינן בזה כיון דרוב דמים מן המקור ודאי דפריש מן הרוב:
וא"כ גם בנ"ד דנתחזקה במראות טהורות בין וסת, לוסת גם כן לא ניזול בתר רוב לומר דפריש מרובא (מיהו אם נאמר דבמקור אין שם דם ורק הרוב הוא משום דדמי המקור מצוין לזוב. לא שייך האי טעמא דאינו אלא ספק וכמ"ש במק"א [לעיל תשובה כ"ה] ובהא דמהרא"י ע"כ לומר משום דמוצאת גם שלא בשעת וסתה דאז דמי המקור אין מציין לזוב. ולכך [מהני מה דהוי אומדנא דממכה הוא [יעו"ש דתו הוי ספק] אך לפי"ז ממילא אין לחוש כאן דאנו רואים באשה זו דאצלה מראות טהורות מצוין לזוב יותר) וגם יש לצרף לזה סברת הריב"ש דב' חזקות עדיף מרוב. וכאן יש חזקה שנתחזקה לראות מראות טהורות וחזקתה שלא בשעת וסתה. מכל הלין נראה דאינה חוששת וכמ"ש כן נראה לדעתי. סליק: