אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן לד

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן לד

סימן לג

הנה בענין פארפאל האריכו האחרונים הרבה. והגאון בעל שב"י האריך להתיר בזה עפ"י דעת הט"ז ועי' בס"ט. ובכו"פ ובתשובת מ"צ שניהם כוונו לדבר אחד לפרש במעשה דהר"ש דזה ענין פארפאל הנמצא גבי נשים. אולם לעומתם בתשו' ד"ש ובתשובת ח"צ קראו שטנה ע"ז וכתבו דאין לחלק בין שהמקור הוא במקומו או נשתרבב מחמת חולשת ורפיון המיתרים ונפל בביה"ח. מ"מ הרי הוא דם נדה שיוצא כדרכו מן המקור. וכן מילא אחריהם הגאון בנו"ב עי"ש. וע' בש"ע אאזמו"ר בסי' קפ"ח מה שהאריך בביאור השיטות. ועתה מי יביא ראשו בין ההרים הגדולים להכריע. ולהפליא בין דם לדם. ואם כי בביאור השיטות ובהא דהר"ש הארכתי לפענ"ד. אך אין בזה כדאי להכריע במה שכבר עמדו על מדוכה זו כל גדולי האחרונים. אולם בשאלתינו באשה זאת אשר כפי עדות הרופא ונשים נשתרבב המקור עד שניכר פי צואר הרחם בחוץ בין רגליה. וכשהדם יוצא הוא נופל תיכף לארץ מפי צואר הרחם. הנראה לפענ"ד דיש מקום להתיר לכל הדעות כאשר נבאר:

הנה משמעות לשון רש"י (בדף כ"א ע"ב) ד"ה בבשרה הוא דבעינן דוקא שיצא הדם דרך כותלי ביה"ר דהוא ביה"ח לרש"י כאשר יבואר. וכן נראה מוכח מדברי הרמב"ן ה"נ פ"ג הובא בש"ע אאזמו"ר סי' קפ"ג דכתב דעכשיו בזמה"ז ז דאין בקיאין במקום דישה. טמאה בכ"מ שמוצאת דם על העד. אפילו אם הכניסתו לפנים ממקום דישה נשמע מזה דמן הדין כיון דלמשו דנשים מתטמאות דוקא בביה"ח משום דכתיב בבשרה ופירושו ביה"ח. אבל אם עדיין לא יצא לביה"ח טהורה. א"כ אף אם עכשיו הדם בחוץ על ידי סיבה. כיון דמעצמו לא זב הדם בביה"ח רק שהיא הוציאתו ע"י בדיקת עד טהורה. דלאו זהו האמור בתורה זוב דמה בבשרה שיהי' זב הדם בביה"ח. אבל כאן האשה הוציאתו. רק שבזמה"ז מטמאת אותה משום שאין אנו בקיאין. הרי ג"כ מוכח דאין הטומאה אלא בביה"ח. ואף דנראה דדברי הרמב"ן הם רק אליבא דסובר דבראתה בחתיכה אף בפלי פלויי בענין שנוגע הדה בבשרה טהורה. משום שלא טמאה התורה אלא כשהדם יוצא מעצמו בביה"ח. לא כשהחתיכה הוציאתו ה"נ סובר הרמב"ן דה"ה כשהאשה הוציאתו בבדיקת העד לפנים ממקום דישה. דלא טמאה התורה אלא כשהדם יוצא מעצמו בביה"ח. אבל להפוסקים דסברי דבפלי פלויי טמא כיון שהדם בביה"ח אף דהחתיכה הוציאה הדם. ה"נ ודאי בבדיקת העד הדין כן דטמאה מן הדין. מ"מ הרי כ"ז הוא משום שהיתה החתיכה או העד בביה"ח. אבל אם לא הלך הדם בביה"ח כלל. אף שעתה הוא בחוץ נראה ודאי דטהורה. דהא בגמרא (דף מ"א ע"ב) אמר ר"י בשם רשב"י דדם היוצא דרך דופן אין מטמא האשה. דכתיב ואיש אשר ישכב וגו' מלמד שאין האשה טמאה אלא ביצא מדוה דרך ערותה. והעתיק הרמב"ם דרש זה פ"י מהא"ב. והנה ודאי אף אם יצא הדם דרך ערותה עד לפנים מבין השיניים ומשם יצא דרך דופן ג"כ טהורה דהא הרמב"ם פסק דבהכניסה שפופרת בפרוזדור ויצא דם מן המקור לתוכה טהורה משום שאין זה דרכה. כל שכן ביצא דרך דופן קודם שמגיע לביה"ח שראתה שלא כדרך נשים דטהורה. וע"כ דהאי שיצא מדוה דרך ערותה קאי ג"כ דוקא על ביה"ח. ואפשר דהוא משום דעד ביה"ח לא קרי מדוה דעדיין היא טומאה בלועה והוי כמו במקור עצמו עדיין אלא משיצא לביה"ח אז הוא נקרא מדוה. דזה נקרא זוב דמה דזב הדם מבפנים לביה"ח. וילפינן דאינה דוה אלא דרך ביה"ח דהיינו דרך ערותה. ודבר זה יוכרח לרשב"י ג"כ. דהרי הוא סובר דבדם אגור בחתיכה טמאה. ואמרינן בגמרא אליבי' דבחתיכה דרכה ובשפופרת אין דרכה. וא"כ לענין מה צריך למעט דבעינן דרך ערותה הא אין דרכה לראות דרך דופן. וכל שאין דרכה לראות בכך גם לרשב"י נתמעט כמו בשפופרת. אלא ע"כ דבזה בא למעט אפי' אם יצא מן המקור בעצמו כדרך ראיות כל הנשים עד בין השיניים (וסבור דזה מקרי דרך ראי') ומשם יצא דרך דופן ג"כ טהורה. ואין הטעם משום דלא הוי דרך ראיי' דהרי הראיי' הי' כדרך הנשים אלא משום דלא יצא דרך ערותה וע"כ דהאי מדוה דרך ערותה טמאה. היינו דרך ביה"ח. והטעם נראה דמקודם לא נקראת מדוה. או אפשר דלא למדו מפסוק זה ערוה רק על ביה"ח. וכמו שלמדו מפסוק זה הכנסת עטרה דהיא ודאי רק בביה"ח וזה נראה עיקר הטעם להרמב"ם ותוס' כמ"ש לקמן. וא"כ בשאלתינו שפי הפרוזדור בחוץ והדם שותת לארץ. אם נאמר דזה לא מיקרי ביה"ח כאשר נברר. הרי לא הלך הדם כלל דרך ביה"ח והוי כמו שיצא דרך דופן קודם שיגיע לביה"ח דטהורה. ואף דהפרוזדור מונח כאן בביה"ח לא שייך לומר מין במינו לא חייץ [כפי' רש"י] דזה דוקא בחתיכה משום שדרכה בכך. אבל בנ"ד דזה עכ"פ לכ"ע ע אין דרך נשים לראות בכך. אלא שהמחמירים סוברים דמ"מ יצא מן המקור כדרך ראיית שאר נשים אבל עיקר המקור לכ"ע אין זה מקומו. ואין דרכה בכך וא"כ ודאי זה חייץ לגבי ביה"ח. ונמצא דלא אזיל הדם בביה"ח כלל. ובכה"ג י"ל דלכ"ע טהורה. דכיון דנחשיב זה שלא הי' הדם בביה"ח הוי כמו שיצא דרך דופן שהדם הוא עתה בחוץ ומ"מ היא טהורה:

ומעתה נברר אי' מקומו של ביה"ח אשר נאמר באשה זו דאין לה ביה"ח. הנה מלשון רש"י (דף כ"א ע"ב) בד"ה בבשרה שהבאתי משמע דכותלי ביה"ר הם ביה"ח ובעינן שיהי' הולך דרך הכתלים בלי הפסק. וכן נראה מלשונו (דף מ"ב ע"ב) ד"ה כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וז"ל דאף ע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו ביה"ח וכו' נשמע מזה דמקום עובי הירכים הוא הנקרא ביה"ח. ועי' בבכורות (דף מ"ג) ובחולין (דף כ') כתב רש"י דעובי הירכים הוא הנקרא פרוזדור באשה נגד בהמה. אך מזה לחוד אכתי לא מוכח מידי דודאי אף דגם זה נקרא ביה"ח מ"מ עיקר ביה"ח דהוא מקום השיניים הוא בפרוזדור הרחם. וכן מוכח מלשון הגמרא עצמה דאמרו עד בין השיניים הוי ביה"ח ובין השיניים עצמן כלפנים מוכח להדי' דמכל אותו המקום הגלוי בתינוקת עד בין השיניים הוי ביה"ח. אמנם בשבת (דף פ"ו ע"ב) כתב רש"י להדיא וז"ל דאית לה פרוזדור בשר כותלי ביה"ר בולט מבין השיניים ולחוץ ובית הרחם הוי מן השיניים ולפנים. הרי להדיא דביה"ח דהוא מן השיניים ולחוץ דהוא כותלי ביה"ר. דהוא עובי הירכים לחוד. ולשון רש"י בב"ב (דף כ"ד) וז"ל נמצא בפרוזדור. נמצא בין כותלי רחם מבחוץ הקרוי בית החצון עכ"ל. נראה דאף דשם פרוזדור יוכלל גם צואר הרחם. עכ"ז הוצרך רש"י לבאר דכאן הוא דוקא כותלי הרחם דשם הוא בית החצון. וכן הוא להדיא בתוס' כאן ד"ה שהוציא שהקשו מהא דתניא דם הנמצא בפרוזדור טמא. ומשני כשיצא לחוץ ובסוף הביאו פ' רש"י דכאן הוא עובי הירכים וע"כ דזה הוא ביה"ח דכל הנשים מתטמאות בביה"ח. וכן הוא במרדכי פ"ב דשבועות שכתב וז"ל שמטמא בפנים שיצא מן הפרוזדור וכותלי ביה"ר העמידוהו הוי כאילו יצא לחוץ עכ"ל והוא כתירוץ התוס' שהבאתי [ונראה לפרש לשון רש"י (דף כ"א ע"ב) ד"ה שמטמא וז"ל מאחר שיוצאין לפרוזדור והעמידו כותליו דפרוזדור זה הוא עובי הירכים. וכמו שכתב רש"י בבכורות בלשון פרוזדור. ומדוקדק לשון והעמידו כותליו דהוא כותלי ביה"ר. או אפשר דצריך להיות הגרסא מאחר שיוצאין מפרוזדור והוא כלשון המרדכי שהבאתי] אלא שיסתר לזה מה שכתב התוס' בחולין ריש פ' המקשה ובבכורות (דף מ"ו) דכתבו שם דאינו דומה מה שאמרו שם פרוזדור למה שאמרו בפרק יוצא דופן הוציא ראשו חוץ לפרוזדור. דפרוזדור דפ' יוצא דופן הוא ביה"ח ופרוזדור דכאן הוא עובי הירכים. וכן מוכח כאן בתוס' ד"ה וכר' אושעי' דהקשו דלטמאה החיה ביד שהוציא הולד ולמה נצרך ראשו. וכתב במהרש"א דזה הוא לשיטתם בחולין דחוץ לפרוזדור לא הוי ביה"ח כלל. ואין זה ביה"ס ומטמא שם בנוגע ע"ש. אבל באמת יוקשה לזה מאוד ממה שאמרו בגמרא שם דרק אותו מקום הגלוי בתינוקת הוי גילוי לענין שרץ. לטמא שם בנוגע. אבל משם ולמעלה הוי ביה"ס ואין מטמא בנוגע. ועד בין השיניים מיקרי ביה"ח ודוחק לומר דכל כותלי ביה"ר עד לפרוזדור גלוי הוא בתינוקת ועוד דהא בחולין הביאו ראי' לדבריהם מלשון רש"י וודאי דלא יחלקו עם רש"י דסובר דמקום זה הוא הנקרא ביה"ח ע"כ נראה ודאי דשה לא באו אלא לפרש לשון פרוזדור האמור בפ' יוצא דופן דהוא ביה"ח דהיינו בית שער לרחם. ובחולין פרוזדור הוא עובי הירכים. אבל לא לפרש דזה מיקרי ביה"ח לענין לטמאה בידים. ומצאתי בס"ט שכתב כן ותירץ שם בטוב קושית המהרש"א. אמנם מה שהביא שם ראיה מהירך ב' של התוס' ד"ה שהוציא על קושייתם דנמצא בפרוזדור טמא. דל"ד לידה לדם נדה. דזה מוכח כתשובת המ"ב דהשיניים הם סמוך לרחם הרבה בפרוזדור. דהא הלול דהוא באמצע הפרוזדור הוי בי' ספק טמא וע"כ דהוא רחוק מבין השיניים והם למעלה סמוך לרחם. ולבבי לא כן ידמה אלא דאין ראי' מזה כלל. דהא לפי"ז יחלקו על דברי רש"י ויסתרו דברי עצמם שהביאו בסוף סוגיא מפי' הקונטרס דפרוזדור הוא עובי הירכים. דלדעת רש"י. שם מתחיל ביה"ח. וגם נדה אינה מיטמאה אלא שם. ומה"ט הצריכו כאן שיוציא ראשו חוץ לפרוזדור בעובי הירכים דהוא ביה"ח. אבל לתוס' למה באמת הצריכו כאן שיוציא ראשו לעובי הירכים. הא בפרוזדור הרחם עצמו נמי הוי ביה"ח. ועוד דמה טעם לחלק בין דם נדה ללידה כיון דבכל אלה אמרו בברייתא שמטמא בפנים כבחוץ. ע"כ נראה דהתוס' מפרשים הסוגיא דנמצא בפרוזדור לענין הדם עצמו ולטמאות טומאת ערב וכדמוכח הלשו' במתני' דאמרו שם דם החדר טמא וכו' נשמע דקאי על הדם עצמו. וכן מוכרח מר' חייא דתני דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין התרומה. ולא תני קרבן. משום דאיירי לענין טומאת ערב. וא"ל מתוס' (דף י"ז ע"ב) ד"ה ודם העלייה דהוכיחו דדם העלי' טהור אף בד' מיני דמים. דאל"כ מה ספק שייך כאן לבדוק אם הוא מד' מיני דמים טמא. ואם לאו טהור. ואם לענין טומאת ערב. מה חילוק שייך בין דם טמא לדם טהור לדידן דמקור מקומו טמא. ז"א דשפיר יש חילוק דהא כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ו דלא כל המשקה הבא מן החדר טמא אלא הדם אבל לבן וירוק טהור. אף דפסק מקור מ"ט ועין באחרונים הרי גם לטומאת ערב שפיר יש נ"מ בין דם טהור לדם טמא. ושפיר הוכיחו התוס' זה דהדם שבעלייה יש בו מד' מיני דמים. וא"כ שפיר יתכן מה שתירצו כאן דיש לחלק בין לידה לדם נדה. היינו דלענין דם נדה עצמו שיטמא א"צ כלל שיהי' בביה"ח דוקא. אלא אף בפנים נמי מטמא במשא בלא גזה"כ. דס"ל להתוס' דגם קודם ביה"ח ביה"ס מיקרי. אבל לידה אמרינן דמטמא בביה"ח דוקא. וביה"ח לא מיקרי אלא כותלי ביה"ר. וא"כ דוקא כשיוציא הולד ראשו בתוך עובי הירכים. וכמ"ש התוס' ורש"י וכה"ג לענין דם נדה שתטמא בו טומאת שבעה. ג"כ אינו מטמא אלא עד שיצא הדם לתוך כותלי ביה"ר דהוא נקרא ביה"ח ופרוזדור בלשון רש"י וכמ"ש:

ובערוך ערך פרוזדור כתב וז"ל החדר והפרוזדור והעלייה מקום השתנת מי רגלים. נמצא בפרוזדור ספק טמא פי' פרוזדור לשון יון הוא. והוא בית השער לחצר המלך קודם שיכנס למלך. ושל אשה במקום ערוה בשפתות ערוה שמו פרוזדור עכ"ל. הנה פי' דשפתות ערוה מבחוץ נקרא פרוזדור. ומדבריו נראה פי' הסוגיא דלול פתוח מן העלייה היינו נקב של מי רגלים דהוא למטה סמוך ליציאתם. כמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' כ"ה ומשם למטה בשפתות הערוה שם פרוזדור. ולפי"ז נראה ודאי דכותלי ביה"ר הם ביה"ח דגם הוא למטה בביה"ח:

אמנם מרמב"ם פ"ה מהא"ב לכאורה לא משמע כן דבהל"ב כתב וז"ל ועד היכן בין השיניים עד מקום שמגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. ובין השיניים עצמו כלפנים. ובאל"ד כתב ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים וכו'. והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה עכ"ל. ולכאורה נשמע מיני' דבמקום דהאבר נכנס לפנים מן הלול שם הוא מקום השיניים. הרי מוכח דבפרוזדור הרחם עצמו הוי ביה"ח. אך אם נדייק אפשר לומר בפירושו אופן אחר שלא יחלוק עם הפוסקים שהבאתי. דהנה לכאורה יוקשה מה דכתב בהלכה ט"ז האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה דם בתוכה טהור וכו'. ולמה לא ביאר דצריכה להכניס השפופרת בפרוזדור עד מקום דישה. דאל"כ ודאי תהי' טמאה. דהא אפילו לא שתת עוד דם היא טמאה. כיון דנכנס לביה"ח. וע"כ דצריכה להכניס עד מקום דישה. ולמה לא ביאר זה. הא הוא בא לפרש לשון הגמרא הכניסה שפופרת במה שהוסיף תיבת בפרוזדור. והו"ל לפרש גם עד איזה מקום בפרוזדור. א"ו דכל שהכניסה שפופרת בפרוזדור אין שום טומאה שייך בשפופרת. ועוד יוקשה הלשון בעצמו דאמר ועד היכן הוא בין השיניים וכו' הכי הוי לי' לומר ובאיזה מקום הם השיניים. דהא אמרינן דבאותו מקום שהאבר מגיע הוי ביה"ח. וע"כ דהאבר אין מגיע עד בין השיניים אלא עד השיניים ולא עד בכלל. וא"כ באיזה מקום הם השיניים הו"ל לומר. ועוד דלמה הוצרך לסיים ובין השיניים עצמו כלפנים. הא כבר נתן סימן ע"ז דהוא מקום דישה שהוא קודם בין השיניים. א"כ ודאי דלא נטעה בזה על בין השיניים עצמן. ובברייתא שפיר תני כן משום שלא הזכירו מקום דישה:

ע"כ נראה דהאבר בשעת גמר ביאה נכנס לפנים מביה"ח דהיינו בין השיניים עצמן וזה מה שאמר אח"כ דבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור דהיינו לפנים מביה"ח. וכמ"ש רש"י בשבת דבשר כותלי ביה"ר בולט מן השיניים ולחוץ. ולפנים הוי ביה"ר. וכיון דבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור שפיר זה הוא עצמו הוי בין השיניים. ומה"ט סיים דבין השיניים מקום שהאבר בשעת גמר ביאה מגיע אליו. והדא הוי לפנים. ומה שהוצרך לומר זה דהאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה משום דאל"כ יוקשה לדעתו למה מחייבים קרבן ברואה מ"ת ונמצא על שלו הא אם הוא מן הלול ולחוץ הוי ספק לדעתו לזה אמר דהאבר נכנס לפנים מן הלול. וא"כ בנמצא על שלו רגל"ד דהוא מן הלול ולפנים. משום דהאבר בשעת גמר ביאה נכנס לפנים מביה"ח עד קרוב למקור. ודאי דבתשמישו סמוך למקור הוציא דם. אבל באמת ביה"ח הוי כותלי ביה"ר. ומהפרוזדור מתחילין הבין השיניים. והא דמחלק בין נמצא מן הלול ולפנים טמא. הוי לענין הדם עצמו. ולטמאת ערב וכש"נ מלשונו. ומה שכתב בפ"ט דבנמצא מן הלול ולפנים הוי חזקתו שבא בהרגשה. הוא לענין אם יצא לחוץ אח"כ לביה"ח. וכמ"ש התוס'. ולשון דנמצא מן הלול ולפנים היינו שהרגישה בזיבת הדם מן הלול ולפנים לבית החצון. ולדעת הרמב"ם משום זיבת דבר לח לא מיקרי הרגשה אלא דחזקתה שבא בהרגשה. או דאיירי שהכניסה העד למן הלול ולפנים והוציאתו דרך אויר ביה"ח דטמאה משום שבא בהרגשה. ודלא כהרמב"ן שהבאתי דבהכניסה העד לפנים מבין השיניים טהורה מן הדין. וכבר כתבתי דנראה דלדעת הרמב"ם לא יוכשר זה. ומצאתי בתוי"ט פ"ה מנדה שפי' דברי הרמב"ם כמו שכתבתי. ודבריו צריכין דקדוק קצת ונראין סותרין מ"ש במע"מ בפרק התינוקת יעו"ש. מיהו בתשובת ב"ח החדשות סי' ל"ד מצאתי להדיא כדברי ונהנתי מאוד שכוונתי לדעת הגדול. ומה שחולק הב"ח שם ומביא ראי' מדברי התוס' פרק יוצא דופן. כבר כתבתי לתרץ זה וכן הוא בס"ט:

ויש עוד להביא קצת ראי' לזה מפ' כ"ה מטומאת מת הל"ח דכתב שם כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש נטמא הבית מפני העובר אעפ"י שעדיין לא יצא עכ"ל. וע"כ האי רחם קאי על הפרוזדור דכתב כאן שהוא הנפתח הרבה בשעת לידה וא"כ כי היכי דבשם בעינן שיהיה נראה הראש בחוץ דהיינו כותלי ביה"ר. ה"נ בעינן שיהי' הדם תוך כותלי ביה"ר. ואף דבהלכה י"ב כתב שם הלשון גזרה שמא תיגע בו משיצא לפרוזדור ע"כ אין כונתו דמשיצא לפרוזדור ממקור תיכף תטמא. דהא במילה כתב כיון שיצא חוץ למעי אמו וכתב שם המ"מ דהיינו מה שאמר רבא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור. וא"כ הי"ל הגי' בגמרא חוץ לפרוזדור. א"ו דכונתו דמשיצא לפרוזדור מסתמא תיכף נפתח הרבה עד שנראה הראש לחוץ. ואז הוא מטמא משתיגע בו. וא"כ גם בדם בעינן שיצא לתוך כותלי ביה"ר:

וא"כ באשה זאת אשר נשתרבב המקור עד שנראה ראש הפרוזדור בחוץ בין רגליה ומשם שותת הדם לארץ ואינו הולך כלל דרך בית החצון דהוא כותלי ביה"ר טהורה גם בשעת וסת לכ"ע משום זה דלא יצא דרך ביה"ח. והוי הפסק ומכ"ש להאחרוני' שסוברים דזה עצמו לא הוי דרך ראייה מה שיורד מן המקור שלא במקומו. ולא טמאה התורה אלא כשיצא מהמקור בעצמו כדרך ראיי'. שוב מצאתי בקו"א בש"ע אאזמו"ר שחולק על התוי"ט בפירוש דברי הרמב"ם. אך לפע"ד נראה כמ"ש דבזה לא יחלוק על הפוסקים שהבאתי. ומ"מ נראה אם אין לה אלא הרגשת זיבת דבר לח. גם בשעת הוסת נראה דטהורה דהא לכמה פוסקים לא מיקרי זה הרגשה כלל. ואף את"ל דזה מיקרי שפיר הרגשה. אכתי זה ודאי לכ"ע בעינן שיהיה הרגשה זו בביה"ח דוקא וכמ"ש בנו"ב כיון דילפינן זה מבבשרה בעינן שתרגיש בבשרה דהוא ביה"ח. וא"כ שמא אין לה כלל ביה"ח. וכמ"ש בשם רש"י ופוסקים. וכאשר נראה לפרש גם דעת הרמב"ם כן. וא"כ אכתי לא הרגישה כלל זיבת דבר לח בבשרה דהוא ביה"ח. ומכ"ש למ"ש דנראה דאף בהרגשה ממש בעינן שיצא דרך ביה"ח דוקא לכמה פוסקים. ועיד דהא י"ל להרא"ש וטור וש"ע דלאו דרך ראיה בכך וטהורה אף בשעת וסת. וכמ"ש הט"ז והאחרונים. אך אין זה רק להלכה לא למעשה עד שיסכימו גדולים בזה. אחר זה נדפס שו"ת דברי חיים והתיר שם מטעם זה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה