עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן לג
נועם דברי קדשו בתשובתו הערוכה לנגדי טעמתי בה נופת צוף ומתוק מדבש. ואם כי הרים בעים רוחו רוח קדשו בסוף דבריו על תשובתי ששלחתי ליד קדשו לדחות דברי בקיצור אמרותיו הטהורים. הנה זה היה שמחת לבי אשר הראני חסדו כי ראה ראיות שתים לעיין מעט גם במה שהעלתי בקיצור דעתי דעת עני כמוני. אולם ידעתי כי מגודל טרדת קדשם מעם ב"י העומדים צפופים לבקש רווחים מלפני כ"ק לא נתנם הזמן לעיין היטב בדברי ולכך שמוני כמטרה לחץ. ע"כ אשאל עוד הפעם רשות מרבי להרשני לדבר מעט לפני כבוד קדושתם:
מתחלה אבוא להסיר מעלי תלונות קדשו. ובמה שסיים אתחיל. אדוני דובר בסוף דברי קדשו וז"ל וביותר אני תמה עליך איך בסברות בדיות להתיר דבר שנאמר בפירוש בגמרא לאסור גבי המפלת כמין וכו'. ודי לנו בסברות אשר חידשו לנו רבותינו ז"ל עכד"ק. דברים אלו ירדו חדרי בטני איך נחשדתי בעיני קדשו. ואנכי לא ידעתי מה חידשתי מעצמי סברא בדוי' להתיר המפורש לאסור. אם במה שכתבתי להחזיק הסברא בקארטין שמא באו שלא בהרגשה והראתי מקום לספק זה מדברי הרא"ש. הנה עיקר הספק הזה דגבי קארטין אמרינן דבאו שלא בהרגשה. כמה מלאו מזה מספרי גדולי האחרונים שהכריעו כן ובראשם מאורן של ישראל הפרישה. כמבואר בס"ט בכמה מקומות. ואף גם לדעת קדשו כי אין הרגשה זו שייך לפתיה"ק עכ"ז עיקר ההיתר שבאו שלא בהרגשה כבר הכריעו האחרונים דאמרינן גבי קארטין כן, וגם ספק מעלמא שהרבה נמצאים כן מפורש בתשובת ב"ח החדשות סי' ל"ו. וגם בזה שאמרתי דלהרשב"א דשייך בהן פתיה"ק שייך בהן הרגשה. רק דלדעתו בא"א לבודקן סמכינן על הרוב בריות הן. מבואר הדבר בחי' הרשב"א נדה שרק לחשש בעלמא מטילין אותן למים ואם נימוחו חוששין יע"ש. והן עתה מצאתי ראיתי שהגאון בית אפרים בתשובה סי' מ"ט הרחיב הדיבור להתיר מטעם זה. באופן שלא ידעתי איזה עול מצא בי כ"ק לחשדני שאנכי אתיר המפורש לאיסור בסברות בדיות מלבי:
א) עתה אבוא לפרט דברי השגות קדשו ראשונה כתב כ"ק וז"ל ומ"ש אהובי חתני פלפול בדין אפשר לפתיה"ק בלי דם. ידידי חתני אינני מבין מה ענין הרגשה לפתיה"ק הלא רש"י ז"ל כתב קבר רחם. וההרגשה הוא דוקא מבין השניים ולחוץ בשעה שיורד מבין השניים שדינם כפנים ושם טהור ולא אכפת לן בהך הרגשה ורק בהרגשה שמבין השניים עד לחוץ אבל פתיה"ק היינו החדר ורחוקים זמ"ז עכד"ק:
הנה אדוני תופס בפשיטות כדברי הגאון בנו"ב סי' נ"ה אך א"כ אין כאן הרגשה רק הרגשת זיבת דבר לח שזב מבין השניים ולחוץ. והלא ע"ז כתבתי בתשובתי כי ודאי על זה לא יחלוק שום אדם לומר שהקארטין היבשים כאלו ל"ש בהו הרגשה זו כיון שהם דברים יבשים ודקין מאוד. וגם הרגשת זיעזוע הגוף לא שייך בהן. דהרגשה זו אינה מרגשת רק בעת שנעקר מהגוף. וכדמיון שכתב רש"י בריש פרק כה"י. ודברים אלו כבר נעקרו מהגוף ועומדין במקור עד ששלט בהם החום ונהפכו ליבש. והעיקר מה שנוכל להסתפק אם גם בדברים קטנים כאלו שייכא בהן הרגשת פתיחת פי המקור שכבר תפסו בהן גדולי הראשונים ואחרונים שהיא עיקר ההרגשה שבעינן שתרגיש בבשרה. ועל הרגשה זו הבאתי דלדברי הרא"ש והראב"ד וש"פ שכתבו דבדברים קטנים כאלו אין בהם פתיה"ק כלל. א"כ ליכא בהן גם הרגשה זו. והאמת יראה מדברי קדשו כי תשובתם הולכת על אופן שנמצאו הקארטין בתוך ליחה לבנה ומראה טהורה. ובזה נכונים דברי קדשו כי בזה שייך הרגשת זיבת דבר לח. דמה שכתב הגאון ש"י דמשום המראה טהורה לא נחשב הרגשה למראה טמאה השיגו כולם עליו. אבל באמת לא בזה הי' תוכן שאלתי מכ"ק. רק על מה שמוצאין קארטין יבשים לחוד בבדיקה בלא דבר לח כי אף שא"א לבדיקה בלא ליחות קצת. הלא בזה כתב התה"ד כי הוא רק מן השוליים. א"כ אם אם נתפוס כדעת קדשו שאין שייך הרגשה רק ההרגשה שיוצא מן השניים ולחוץ. והוא רק הרגשת זיבת דבר לח. וכמ"ש הנו"ב. א"כ ממילא ליכא בדברים יבשים כאלו הרגשה:
האומנם להכריע באיזה מקום בעינן הרגשה לא אאריך בזה כי אין בידי להכריע בין ההרים גדולים אשר פליגי בזה ובראשם הגאון בתשובת שב יעקב. ואין בידי עתה גוף הספר. אולם על עיקר הוכחת הגאון בנו"ב וגם מר ניהו רבה דהא בבין השניים לא אכפת לן בהרגשה כי שם מקום טהרה וע"כ דבבשרה קאי על ביה"ח וכדילפינן בזה לטמא מבפנים כבחוץ. כבר תירץ הגאון בעל חת"ס סי' קס"ז דע"כ נאמר ב' מיני בשר בהאי קרא יע"ש דבריו הקדושים. ואנכי כתבתי בתשובה די"ל דלישנא דבשרה קאי על המקור. וכמשמעות לשון הטור שכתב שתרגיש שיצא דם מבשרה. ולכאורה שיצא דם בבשרה הוי ליה למימר. דהא לא בעינן שיצא דם לחוץ. כיון שמטמא בפנים כבחוץ. אלא דלישנא דבבשרה משמע דקאי על המקור דהוא נקרא בשרה. והא דהוכיח שמטמאות בבית החצון דוקא מבבשרה. י'. דלא בא למעט את המקור מבבשרה דהא המקור עצמו א"צ למעט. דכי אפשר לומר שגם מבפנים במקור עצמו תהי' טמאה. דא"כ לעולם תהי' טמאה. אלא שמ"מ מוכח מבבשרה דאף כשלא יצא לחוץ טמאה. אמרינן דמה שהתורה מרבה לטמא בפנים כבחוץ בתיבת בבשרה הוא ביה"ח. אבל לשון דקרא בבשרה קאי על המקור ומזה ילפינן הרגשה בפתיהמ"ק ויצא הדם מבין השניים ולחוץ טמאה האשה אף אם לא הרגישה בשעת יציאת הדם מבין השניים ולחוץ. כבר הרגישה שיצא ממנה דם כשנפתח מקורה. והיא הרגשה בבשרה מה"ת. ואין כאן מקומו להאריך:
עוד כתב הדג"ק וז"ל ובפירוש כתב התה"ד שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם לחוץ. והוא מבין השניים. וכונתו ודאי כן. דאי כונתו שנפתח הקבר למ"ל להביא ראי' מגמרא דאיירי בנמצא דם. טפי הי"ל לחוש לדידן דאין פתיה"ק בלא דם. א"ו דלא מיירי רק בהרגשה. ולא אמר רק שסברא דאורייתא היא גבי מצאה דם עכשיו ממילא אפי' בלא מציאות דם היא חששא דאורייתא. ולא קשיא קושי' האחרונים עליו. ובנעורי כתבתי הרבה בזה והוא אתי בכתובים. עכד"ק:
הנה כ"ק דייק מתה"ד במה שסיים להוציא לחוץ. ואנן נאמר דאדרבה נדייק מרישא דאמר שנפתח מקורה. והא בין השיניים לאו היינו פתיה"מ. ואם נאמר דהשיניים הם פה המקור. וכמ"ש החת"ס. וכן הוא באמת דעת הפרישה הובא בתשובת משאת בנימין סי' מ"ט. אבל עכ"פ ניחא מה שכתבתי דלהרא"ש שאין בהם פתיה"ק בדברים קטנים אין כאן הרגשה. ואף אם נאמר דשני הדקדוקים אמת דבעינן הרגשת פתיחת המקור. וגם הרגשת זיבת דבר לח לחוץ. וכמ"ש הגאון בנו של הנו"ב בתנינא סי' קי"ט בהג"ה. אכתי נכונים דברי שכתבתי דבליכא פתיה"ק ליכא כאן הרגשה. דזה בל"ז אין מועיל. ומכ"ש בדברים יבשים דליכא כאן גם הרגשת זיבת דבר לח וכמ"ש לעיל. ומדברי התפל"מ שהבאתי בתשובתי מוכח ג"כ דמפרש דברי התה"ד דההרגשה דהיינו פתיה"ק. דבריש סי' קפ"ח כתב וז"ל אף דא"א לפתיה"ק בלי דם עי' ס"ג. צ"ל דהכא הוי כחתיכה קטנה דס"ג. ואמרינן דלא נפתח רק מעט. עכ"ל. הרי שכתב להדיא דהתה"ד מיירי מפתיה"ק אלא דמשום הקושי' דלמה יהי' מועיל אם מצאה מראה טהורה כתב דמיירי בכה"ג דאפשר לפתיה"ק בלי דם. והגם דמסיק דלאו משום פתיה"ק מטמא. זהו מפני שהוכרח משום קושייתו אבל עכ"פ מבואר מדבריו דתופס דברי תה"ד דמיירי בפתי' הקבר. אבל כשניישב קושייתו ונאמר דהתה"ד סובר כהראב"ד דאפשר לפתיה"ק גם בדם טהור ממילא ניחא מה שמטהר במצאה דם טהור. ומעתה לפי"ז שפיר נוכל לומר כמ"ש בתשובה דהא דהתה"ד מטמא. לא משום הרגשה לחוד. אלא משום כיון שודאי הרגישה שנפתח מקורה א"א בלי דם. ורוב דמים טמאים כדעת הראב"ד. ומאי דהוצרך להביא מהא דאמרינן אי דארגישה אמאי פטורין מן הקרבן ומוכח דהוי סברא דאורייתא היינו דמוכח דלא אמרינן דטעתה בהרגשה וכיון דהוי סברא דאורייתא שאין טועות בהרגשה. אף אם לא מצאה כלום לא אמרינן דטעתה בהרגשה. והוי כמו למ"ד וסתות דאוריי' וכל שלא טעתה בהרגשה ודאי שנפתח מקורה וודאי שיצא דם. דא"א לפתיה"ק בלי דם. וא"כ ל"ק קושי' הד"מ. דהא לא מוכח מהגמרא שיהי' הרגשה גורס לדם שיבוא. דגם כאן אין ההרגשה גורם רק פתיה"ק הוא הגורם. ומשום דא"א בלי דם:
ומ"ש כהד"ק לתרץ דברי התה"ד דכיון דגבי מצאה דם עכשיו הוי סברא דאורייתא. ממילא אפי' בלא מצאה דם הוי חששא דאורייתא. לענ"ד אכתי קשה דאם אפשר להיות הרגשה בלי דם מאי חששא מה"ת איכא כאן הרי בדקה ולא מצאה דם. ומאי ראי' מוסתות דאורייתא. דהתם איכא חזקה דאורח בזמנו בא. אבל כאן מנ"ל דאיכא חזקה שאם הרגישה ודאי יצא דם שנאמר בזה חששא אפי' אם בדקה ולא מצאה כלום. אבל למ"ש ניחא היטב. ועכ"פ איך שיהיה בכונת התה"ד. אבל מ"מ לענין קארטין למ"ש הראב"ד והרא"ש דליכא בהו פתיה"מ כלל, לא שייך בהן שום הרגשה לא הרגשת פתיה"מ. ומכ"ש הרגשת זיבת דבר לח. וכן זיעזוע הגוף. וכמ"ש כל זה בביאור בתשובתי:
ב) עוד כתב כהד"ק גם קשה אם נימא דהרגשה מיקרי פתיהמ"ק. א"כ מראות טהורות למה מתירין. הלא לרז"ה אין פתיה"ק בלא מראות טמאות כאשר כתב בפירוש. א"כ כשנפתח הקבר למראות טהורות יצאו גם טמאות עמהן דא"א לפתיה"ק בלי דם. וא"ת דהרז"ה לשיטתי גבי שלי' פחות ממ' יום. מ"מ המעיין באמת יראה דכ"ע מודו בדם או במים לא שייך פתיה"ק רק גבי נפל קודם מ' יום וע"ש עכד"ק. ואפריון נמטי' לכ"ק שבעצמם תירצו קושייתם דבזה כ"ע מודו דלא אמרינן בזה א"א לפתיה"ק בלי דם משום דיכול דם לצאת שלא בפתיה"ק כמו לרז"ה בשלי' פחות ממ' יום. ומה שכתבו מ"מ המעיין באמת יראה דכ"ע בדם או במים מודו דלא שייך פתיה"ק. אני אומר דבזה הוסר קושייתם מעלי וכ"ק כתבו זאת כאלו דברים אלו עומדים נגד סברתי. ומזה היא עיקר קושייתם על סברתי. לא אבין תוכן דברי קדשם אם כונתם דמזה מוכרח דגבי דם לא שייך כלל שיהא נפתח מקורה. לא ידעתי מנ"ל זה. וכי מפני שנאמר דדם או מים יכולין לצאת בלי פתיהמ"ק אבל למה לא אפשר ש שהרגיש שנפתח מקורה להוציא דם. וכלישנא דהתה"ד. וגם גבי נפל קודם מ' יום דהוא מיא בעלמא לרז"ה אמרינן דא"צ לפתי' הקבר דיכול לצאת בלי פתיה"ק כלל. אבל אם באמת הרגישה שנפתח מקורה. הרי אנו רואין דהי' כאן פתיה"ק. ולדעת הרז"ה דא"א בלי דם טמא באמת גם אם תראה מראות טהורות אין מועיל כיון שהרגישה שנפתח מקורה. וכמ"ש גם בתשובתי. והתה"ד דמטהר אף בהרגישה שנפתח מקורה ומצאה מראות טהורות. כבר כתבתי די"ל דס"ל כהראב"ד דאפשר לפתיה"ק גם למראה טהורה. ובתפל"מ הקשה על התה"ד למה מראה טהורה טהור הלא א"א לפתיה"ק בלי דם. ע"כ כונתו דא"א לפתיה"ק בלי דם טמא. ורוצה ליישב דברי התה"ד גם לרז"ה וע"ז מחלק דכאן איירי כמו שם בס"ג. דבדברים קטנים לא אמרינן א"א לפתיה"ק בלי דם. וקשה הא לרז"ה פליגי ר"י ורבנן גם בהאי בבא דמפלת כמין עפר. אף דהוי דברים קטנים מאוד איכא בהן פתיה"ק. הרי דכל שנפתח הקבר אפי' מעט א"א בלי דם. וא"כ ה"נ כשהרגישה שנפתח מקורה אין מועיל מראה טהורה לרז"ה אף אם היא כמו בס"ג שם דאף בזה א"א לפתיה"ק בלי דם טמא לרז"ה. א"ו כמ"ש:
ג) עוד כתב כהדג"ק גם קשה אם נימא כן האיך ס"ד בגמרא לומר דר"י מודה לר"מ לכתחלה. דהא חוששין להדור מי רגלים והוי פתיה"ק שאינו בלא דם. ועוד כמה מקומות עצמו מספר שאין בהם חשש פתיה"ק. ודברי הרא"ש נכונים. ולכן קצרתי בפלפול כי אין ענין זה לנ"ד כלל. עד כאן ד"ק. חוץ מזה שכבר תירצו כ"ק בדבריהם לעיל דבכה"ג לכ"ע א"ר לפתיה"ק. אבל תמה אקרא דהלא גם לר"מ דמטמא משום נדה הוא דוקא בכה"ג שנמצא דם עם מי רגלים ורוב דמים מן המקור. ע"כ אמרינן דהדור מ"ר למקור ואייתי דם. אבל לא דכל שותתת מוכרח להיותה הדור מ"ר למקור. וכמבואר בלשון רש"י דאיידי דאוקמא אנפשה איכא למימר הדור מ"ר למקור. הרי רק כיון דאיכא למימר דהדור תלינן בדמי המקור דהם רוב. אבל לא דניחוש אף אם לא יצא דם לשמא הדור ויצא גם טפת דם. זה לא ס"ד שום אדם. גם מה שסיימו ודברי הרא"ש נכונים. אנכי לא הקשיתי מידי על שיטת הרא"ש להניח בקושי'. ולא אבין מה שייכות דברי קדשו עם דברי הרא"ש שהבאתי לחלק דדברים קטנים ליכא פתיה"ק כלל. באופן שלענ"ד השפלה אין בכל דבריהם הק' סתירה לדברי. אלא למה שתפסו שיטת האחרונים דהרגשה היא רק מן השניים ולחוץ כ"ש שבקארטין דהם דברים יבשים ליכא הרגשת זיבת דבר לח וא"כ ודאי אתי שלא בהרגשה:
עתה אלך אל הר המוריה שמשם יוצא הוראה המה דבריו הקדושים המאירים כספירים. ואנקוט בקצרה לרמוז זה שנסתפקתי באיכות כונת הדברים ואין כונתי להשיג ח"ו. כי הדבר רק הוא ממני בער אנכי ולא אדע. א) ראשונה העלה כ"ק לפשיטות שברחם אין נמצא שם דם רק שדרך שם בא דם הנדות. והאריך כ"ק בזה להביא פיה"מ להרמב"ם ז"ל. באמת דבר זה הוא פלוגתא בין האחרונים בתשובת מ"ב סי' מ"ט הוכיח ממדרש וסוגיות הש"ס דהרחם תמיד מלא דם ובעצמ' כ"כ בת' א'. וע"ל בת' כ"ב ע"ד אשה שהיה לה פחד פתאום ורמ"ת וזכרוני שבספר שב יעקב כתב שם הגאון מהר"ל רופא כד"ק. אלא שבסוגית הש"ס דב"ב דרוב וקרוב מ"ש כ"ק בפי' הא דרוב ומצוי. אכתי לא יתכן לענ"ד. הא כל עיקר הרוב כאן. כיון שאין שום דם לא ברחם ולא בעלי' היא רק דהדמים שבפרוזדור עפ"י רוב הם באים ממקור. א"כ היינו הא דמצוי. דגם הרוב הוא רק מזה מה שמצוין דמי המקור על פי רוב יותר מדמי העלייה ואולי דזה באמת הי' ס"ד דרבא מקודם דדמים ישנם תמיד במקור כמ"ש המ"ב. ולזה ס"ד דהוי רוב ומצוי ואח"כ הדר מזה דאין כאן אלא רוב:
ב) מ"ש כה"ג בשם פה"מ ותוס' להוכיח דרוב זה עשוהו כודאי ותירץ בזה קושיות הנו"ב. לא ידעתי מה שייכות הוא זה. דהרי זה דוקא בנמצא מן הלול ולפנים. ועוד דאכתי לא מוכח אלא דעשוהו כודאי דתלינן הרוב דמים מן המקור ולא מן העלי'. והדם והאשה טמאין ט"ע ושורפין ע"ז תרומה. אבל לא שיהי' ודאי שבא בהרגשה. ואי משום דאיכא חזקת דם שבא בהרגשה. הא נגד זה איכא חזקת טהרה. וכקושיות הנו"ב:
ג) מ"ש כה"ג לתרץ הא דתלינן במכה דהוי כאן נמצא וכאן הי'. הנה בסברא זו נשתמשו הרבה אחרונים דהוי כאן נמצא דבמקומו דעדיף. וכמ"ש הרמב"ן בב"ב (דף כ"ג) וכיון לזה הט"ז בסי' רצ"ה. אך לענ"ד אכתי לא יהי' מועיל תירץ זה היכא דהמכה במקור. ועיקר טומאת הדם היא כשיוצא מבין השניים ולחוץ. א"כ כשמוצאת שם דם שוב לא הוי כאן נמצא דבמקומו. ואין מועיל בשם נגד רובא דמקור אף קורבא דמוכח וכמ"ש בש"ס. וא"כ למה נתלי במכה. ומ"ש כהג"ק דהוי כהא דהוחזק יוב"ש לא חיישינן. צע"ג לענ"ד דאדרבה הרי כאן הוי כאילו הוחזק לילך במקום זה ב' יוב"ש. דהרי דם במקור הוחזק מכבר להיות שוטף ועובר דרך הרחם והפרוזדור. ועתה הוחזק גם דם המכה להיות שוטף ועובר דרך שם. והוי כדמיון אם יוב"ש אחד הלך כבר באותו דרך ומקרוב יצא באותו דרך גם יוסף ב"ש הב'. דלכ"ע חיישינן. וכמבואר בחמ"ח וגם לדברי הב"ח שם היינו דוקא אם ידעינן שזה שמת הוא שיצא מקרוב לא חיישינן שמא הראשון חזר למקומו. אבל אין שייכות לכאן. דודאי איכא החששא שמא עתה יצא דם המקור אשר הוחזק להיות תמיד שוטף ועובר דרך שם:
ד) מ"ש כהג"ק שאין לסמוך על הרופאים כלל. כבר נחלקו בזה האחרונים וכן בפי' הש"ס בהא דשאלו לרופאים וכד"ק כתב בתשובת פמ"א ח"א סי' י"ב. אבל רובא דמינכר בין האחרונים להאמין לרופאים. ובראשם הגאון מהר"ם מלובלין ז"ל. ומה שתמה הפמ"א דלא מצינו שסמכו חז"ל במקום איסור על אומדן דעת הרופאים. לא ידעתי למה לא. כיון דמקרי אומדן דעת כמבואר בפ' יו"כ. והרי כבר כתב היש"ש פרק ג"ה סי' י"ז וז"ל וכבר ידוע מן הגמרא דסמכינן אאומדנא דמוכח אפילו במלתא דאיסורא אפילו היכא דקצת הוכחות לאיסורא. סמכינן אאומדנא לקולא כהא דמסיק בסוף נדרים וכו' עכ"ל. הרי דסמכינן אאומדנא באיסורא. וא"ל דוקא באומדנא דמוכח דהא ה"נ יש לנו אומדנא דמוכח. דאם היינו יודעים טבעי הרואה וזה ודרכי הטבע בטוב. הי' לנו ג"כ הוכחה דא"א שיהי' מן המקור א"כ אם הודיעו לנו הרופאים נאמנים זאת. הוי ג"כ אומדנא דמוכח דמועיל ודאי באיסורא:
ובתשו' אחת הבאתי מיומא פ"ג. דאומדן דעת עצמו לא חשוב יותר מאומדן דעת רופא. ולפי מאי דקי"ל כאן דנאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא אף דאין עיניה באותו מקום לידע הדבר בבירור. ומכ"ש למאי דקי"ל דבעינן שתדע שהמכה מוציאה דם. וזה ודאי אין יכולה לידע ולהרגיש. וכמ"ש הרשב"א. וע"כ הוא רק דסמכינן על אומדן דעתה לקולא דמסתמא היא מרגשת בנפשה שמכה יש לה ומוציאה דם. א"כ גם לרופא מן הדין להאמין. דהרי אומדן דעתה אין חשוב יותר מאומדן דעת רופא. ומכ"ש באומדן דעת ב' רופאים ישראלים. דהרי בזה יש סברא דאפילו להחמיר גבי ספק נפשות חשבינן יותר אומד דעת הרופאים. יעו' שם בתוס' דיש פוסקים כן. מכ"ש בזה דודאי עכ"פ חשוב אומדן דעת הרופאים כאומדן דעתה מה שמרגשת בנפשה. וכי היכי דהיא נאמנת לומר מכה יש לה. ה"נ נסמוך על דברי הרופאים שאומרים כן. וזה נלע"ד ראי' ברורה. ובתשו' שם כתבתי לחלק בזה בין הא דסה"ת דלא סמך על דברי הרופאים. דהתם גם אם תעסוק האשה בעצמה ברפואות ותאמר שמרגשת בנפשה שלא תראה עוד אינה נאמנת ואין להאריך:
ה) כתב הג"ק דלמה טהור אם המכה במקור בעצמו. והלא כל הדמים באין מתוך הגוף ונשפכין למקור וטמאין. א"כ גם דם המכה שנשפך לתוך המקור ויצא לחוץ יהי' טמא. כבר נתן טעם בזה הגאון השואל שבתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א דהתורה אמרה ממקור דמיה. וידוע דהרחם אינו מקור לדמים אלא מקוה לדם הבא דרך מקורות הגוף. ומדברי מהר"ם שם נראה עוד טעם דכיון דהתורה מיעטה דבעינן שתהי' רואה כדרך שהנשים רואות וכמבואר זה בגמרא וברמב"ם. ואין דרך נשים לראות הדם מן המכה. ובב' טעמים האלו יש לתלות הספק שנסתפק בתשובת פמ"א ח"א סי' י"ב דאם המכה בתוך הגוף ומתמצה הדם דרך האברים לתוך המקור דכיון דהוא נבלע באברים תחלה י"ל דהוי דם נדה דכל דם נדה כך שע"י ריבוי דמים נובעים מכל האברים לתוך המקור. יעו"ש. ועי' בס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"א דרוצה לחלוק בזה. ולענ"ד י"ל דתלוי בשני הטעמים האלו. דאם כטעם הגאון השואל הוי גם בזה דם נדה. כיון דבא הדם דרך המקורות כמו כל דם נדה שפיר קרינן בי' גם בזה הדם ממקור דמיה. אבל לטעם הגאון מהר"ם דבעינן שיהי' הראייה כדרך הנשים. וממכה אינו דרך ראי'. ה"נ אף אם המכה בחלל הגוף כל שבא הדם מן המכה אינו כדרך ראיות כל נשים. ועוד יש להאריך בזה. יעוין בתשובת חת"ס סי' קנ"ד מה שהאריך בנועם דבריו. ואין הזמן להאריך כאן. את כל זה ראיתי ונתתי אל לבי להיות שואל בענין מה שנסתפקתי בדבריו הקדושים. ואבקש באנא ימחלו נא כ"ק להשיבני בירור הדברים למען נדע דעת קדושים גם להודיעני איך תתנהג האשה אם תמצא דברים האלו בימי נקיים. סליק: