עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן לב
שאלה. ברבות נשי עמינו רגילות אשר מוצאין בבדיקתן בפנים כמין קארטין קטנים נלקטים מן העד. ויש מהן אדומות ושחורות. ולפעמים כמין שערות ויש מאותן נשים אשר אם מתחככין בעד על השערות למעלה מאותו מקום הרבה מוצאין ג"כ שמה כמין קארטין שחורות קצת ולפעמים הם נימוחין. אך אותן הכינים אשר כתבו האחרונים שנמצאים בשערות סמוך לאותו מקום. ומהם יולדו הטפין ההם. הנה בזמנינו אינם נמצאים והקרטין הללו שהן מוצאין בבדיקתן שכיח הרבה עד שכמעט א"א בלי בדיקה שלא יהיו נמצאים ולפעמים שבודקין עצמן בלילה ומניחין את העד לבודקו לאור היום מוצאין קארטין השחורים אף שבלילה לא ראו. ואינן יודעים אם מחמת דקותן לא ראו אותן בלילה בעוד ליחות הבדיקה עליהן. או באו על העד מעלמא. יורינו דע"ק איך הדין בין אם מוצאין הקארטין בבדיקת הפסק טהרה או בג' ימים הראשונים של ז' נקיים או בכל הז' נקיים או אפשר, גם בימי טהרתן יש להחמיר. ובאיזה אופן דוקא יש לסמוך להקל הכל יבאר לנו:
תשובה. והנה באותן הנשים אשר נמצאו לפעמים על השערות מבחוץ ג"כ אותן קארטין. לכאורה הנה זה דומה ממש למ"ש הס"ט סימן ק"צ בהקארטין ולתלות בטפין שבאו מחמת הכינים וסיים שם הס"ט דאפילו בג' ימים הראשונים יש לתלות בהן. אע"ג דליכא חזקת טהרה. מ"מ תלינן בהו כיון דהני טפין משונים משאר דם ראייתה. וידוע שטפין כאלו באין מן הכינים. לא אחזקינן איסורא לשמא באו גם מן המקור יע"ש. וכאן נמי הרי מוכח במה שמחככין בחוץ למעל ממקום תורפה שאין יכול לבוא לשם דם תורפה. וכמ"ש הס"ט זה שם באותה תשובה. א"כ מוכח דבאו מבקעי העור. ואף אם ליכא אלו הכינים מ"מ הרי אנו רואים דנמצאין כאלו גם שלא מן המקור. ולמה נתלי דאלו באין מן המקור כיון דמשונים מדם ראייתה:
אמנם יש להסתפק למ"ש בתשובת ב"ח החדשות סי' ל"ו דהני קארטין באין מעלמא וכשיושבת לעשות צרכיה נדבקין ונסרכין הרבה לגבי בשרה. ואף דשם התיר בקארטין משום ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מחצץ אדום יע"ש מ"מ י"ל למה שכ' הכ"מ בפ"ט מהא"ב גבי כתמים דהקשה הא איכא ס"ס שמא מעלמא ושמא מעלי'. ותי' דבכתמים החמירו משום דאיסור חמור הוא. ועוי"ל משום דאין לה דבר לתלות הוי כודאי מגופה יע"ש. והשתא לפי תירוץ הראשון גם בזה אין מועיל ס"ס. ואף דלפי תי' ב' לא שייך כאן לומר כן. דהתם דוקא משום דבשוק של טבחים לא עברה וכו' הוי כודאי מגופה אבל כאן בכל מקום שיושבת נמצאין אלו הקארטין ונדבקין בבשרה. אבל לפי תי' הא' אין מועיל גם כאן ס"ס. ומכ"ש הכא דהוי בדיקת העד. אך גם אם נאמר דמהני כאן ס"ס הא בנ"ד ליכא ס"ס דהא מוכח מתשובה זו דהני דנמצאים מעלמא הן נדבקים בבשר. ולא דבאו מבקע העור. א"כ אין כאן רק ספק מעלמא ואולי לא סמכינן על ספק זה להתיר. ולא דמי להני כינים שסמכו להקל. דשם כיון שידענו שיש להם כינים שדרכם להוליד הני טפין הוי כמו מכה המוציאה דם. אבל בנ"ד דלמעלה באו מעלמא. אולי לא סמכינן בבדיקת העד לומר דגם הקארטין שבבדיקה באו מעלמא כיון שרגלים לדבר שקנחה בפנים. וגם דאין דומים זל"ז כ"כ כי הנמצאין ע"י הבדיקה הן שחורים ואותן שמבחין אינן שחורים ומכ"ש בג' ימים הראשונים. ובאותן נשים שאין מוצאין תמיד מבחוץ. רק לפעמים דאף במאכולת לא התיר התה"ד רק משום דאין לך כל מטה וכו' והוי בלתי אפשר. אבל בהני שאין מוצאין תמיד כשמתחככין מבחוץ. ודאי קשה הדבר לסמוך ע"ז גם בג' ימים הראשונים. והנה צריכין אנו עוד לדבר אולי נמצא היתר להקארטין הללו שבנ"ד:
הנה הס"ט בסוף סימן ק"צ עשה הרבה ספקות ואף בליכא במידי למתלי. משום ד' טעמים. חדא דבהני קארטין דעת הרופאים שדרכן לבוא מן הצדדים. וחיזק דבריהם בראיות עוד דבכה"ג שיש ספק צדדין יש לצרף שמא לא נמוח ושמא מדם טהור היא. ושמא שלא בהרגשה. ועתה יצא מחדש ספר הר המור תשובות מהגאון מהר"ם בינעט. ובסימן כ"א האריך בזה וסתר כל הד' היתרים הללו:
והנה הא דשמא בא שלא בהרגשה כתב הס"ט ס"ק כ"ו בשם הפרישה סימן קצ"ב דאף בטפות דם כחרדל י"ל דמשום קטנותו לא הרגישה. ומכ"ש בטפות קטנות. ולענ"ד יש להביא ראי' מדברי הרא"ש פרק המפלת דהקשה על הא דמסקינן דר"י חולק גם במפלת כמין דגים משום דא"א לפתיה"ק בלא דם. ולמה לא חלק גם במפלת כמין קליפות ושערות. ותי' דבהני דדבר מיעוט הן ליכא פתיה"ק וכ"כ התוס'. והרשב"א בחי' תי' ג"כ כן וסיים וז"ל ודמיא הא להא דאמרינן בכריתות (דף י') ולד דנגמר צורתו מפתח טפי כלומר ואמרינן בי' א"א לפתיה"ק כי האי בלי דם. פחות ממ' יום לא מפתח טפי ואפשר לפתיה"ק כי האי בלי דם עכ"ל. (משמע דהי' לו גרסא אחרת בגמרא) הרי דשוה זה אצלו להוא דמפלת כמין קליפות. ולעיל בריש הפרק הביא הרא"ש דברי השאלתות דסובר דבפחות ממ' יום אפשר לפתיחת הקבר בלי דם. וחלק עליו. ולכאורה הא הוא עצמו סובר סברא זו דבדבר מיעוט אין ר"י חולק. כמו בהא דקליפות. וע"כ צריך לחלק דלהרא"ש הסברא דבהני דדבר מיעוט הן אין בו פתיה"ק כלל אבל לחלק בפתיה"ק בין רב למעט. זה לא אמרינן ולכך בנפל כל שהוא ג"כ אמרינן א"א לפתיה"ק בלי דם. כיון דמ"מ נפתח הקבר קצת. וכל שנפתח א"א בלי דם וכן מוכח חילוק זה לדעת הראב"ד בבעה"נ דכל שנפתח הקבר א"א בלי דם. והני דתנן במתניתין. משום דאין בהם פתיה"ק כלל. והרא"ה בבד"ה תי' דגם ולד פחות ממ' יום מיא בעלמא הוי ואין בו פתיה"ק כלל יע"ש (ובאמת דברי הרא"ש שהשיג על השאלתות גם מהא דפליגי בחתיכה. תמוהין. דהא גם להרא"ש מוכרח לחלק בין חתיכה קטנה לגדולה. וכמ"ש הטור דבחתיכות קטנות הוי דומיא דשפופרת. וא"כ מאי מקשה על השאלתות. דכאן מיירי בחתיכה גדולה (גם הראב"ד הקשה על השאלתות כמו הרא"ש. והרז"ה השיג עליו מטעם זה] ובתשובה שקודם זו כתבתי ליישב זה) ובסברא זו אמרתי ליישב דברי התה"ד סימן רמ"ו באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם דטמאה בלא מצאה כלום משום דהרגשה סברא דאורייתא היא. והקשה הרדב"ז והד"מ הא לא מוכח בגמרא אלא דוקא במצאה דם. אז טמאה מחמת הרגשה. אבל לא שיהי' הרגשה גורם לדם שיבוא. ולענ"ד אמרתי דגם התה"ד לא מטמא אלא משום דכיון דודאי נפתח מקורה א"א לפתיה"ק בלי דם. ולא הוצרך להביא ראי' רק שלא תלינן שטעתה בהרגשה:
ומצאתי בס' תפל"מ סימן קפ"ח שהרגיש בש"ע וכתב וז"ל אף דא"א לפתיה"ק בלי דם עי' ס"ג. צ"ל דהכא הוי כחתיכה קטנה דס"ג. ואמרינן דלא נפתח הקבר רק מעט מעט עכ"ל. ולמ"ש בדעת הרא"ש ע"כ דאין לחלק בפתיה"ק בין רב למעט. והתם בדבר מיעוט אמרינן דלא נפתח הקבר כלל. אבל כאן הרגישה שנפתח מקורה ואמרינן בזה א"א לפתיחת הקבר בלי דם. ובלא"ה לשון התה"ד שנפתח מקורה להוציא דם. י"ל דזה כונתו שנפתח הרבה עד שמוציא דם (ומה"ט י"ל עוד דבגמרא הצריכו בהרגשה [שתמצא] דם. משום שלא הי' הרגשה בפתיה"ק הרבה ויכול להיות שלא יצא דם. ולכך לא היתה טמאה משום הרגשה לחוד). ובזה אמרתי דלא כהנוב"ת סימן קי"ח דמסיק דדברי התואי לא אתיין אלא אליבא דהרז"ה דלא אמרינן רוב דמים טמאים במקור. ולמ"ש אדרבה לא אתי' רק כדעת הראב"ד ולכך התיר במצאה מראה טהורה דאמרינן דנפתח המקור בדם טהור. דאלו להרז"ה הא אמרינן אליבי' דא"א לפתיה"ק בלי דם טמא. וא"כ גם בזה שמצאה מראה לבנה טמאה. דהא ע"כ מצאה גם מראה טמא כיון שהרגישה שנפתח מקורה. וא"א לפתיה"ק בלי דם טמא אלא משום דהתה"ד סובר כדעת הראב"ד:
עכ"פ היוצא לנו מזה דלדעת הרא"ש אין בדבר מיעוט כמו הני דברים פתיה"מ. והא ודאי דגם הרגשת שנזדעזה גופה לא שייך בהני דברים דהרגשה זו היא משום דמרגשת בעת שנעקר מן המקור. וכדמיון שכתב רש"י בריש פ' כל היד, והני דברים כבר נעקרו מן הגוף ועומדים במקור עד ששלטה בהם החום. ונהפכו ליבש. דנפש כל בשר דמי מובלע בתוכו וכשהוא מובלע הרי הוא לו כשאר דם האברים. ולכך בנעקרו להיות יוצא לחוץ מרגיש בגוף ונזדעזע גופה. אבל הני דברים דכבר שלטה בהם החום ונעשו יבש. ע"כ דכבר נפרדו מן הגוף. ולא שייך בהם הרגשה זו. ומכ"ש דלא שייך בהם הרגשת זיבת דבר לח. ולא שייך בהו רק הרגשת פתיה"ק. וכיון דאמרינן לדעת הרא"ש דבדבר מיעוט אין בו פתיה"ק כלל. הרי ודאי דהני דברים באי' שלא בהרגשה [וכ"כ בתשובת צ"צ החדש סימן קנ"ב דבקרטין לא שייך הרגשת זיבת דבר לח ולא פתיה"מ] אלא דלפי"ז לכאורה יהיה לדעת הרא"ש הא דתנן בהני דברים אם נימוח טמאה היינו רק טמאה מדרבנן כיון דלא הוי בהרגשה. ודלא ככל שאר דברים השנוים במשנה דמאי דאמרינן בהם טמאה היינו מה"ת. וזה דוחק קצת. ובאמת הא הרא"ש מן הסוברים דלא בעינן הרגשה מה"ת. דלא הביא הא דשמואל. ולא בעינן רק שתדע שבא מגופה וכמו שהאריך בס"ט סימן ק"צ. וא"כ ניחא כיון דמפלת מגופה ויודעת שודאי בא מגופה. טמאה מה"ת אף דליכא פתיה"מ כלל אך בנ"ד ודאי נראה דלהרא"ש ג"כ אין כאן טומאה מה"ת דהרי עכ"פ זה ודאי בעינן שתדע שמגופה באין דם ודאי ולא כתם אף שבשוק של טבחים לא עברה. א"כ מכ"ש בנ"ד שיש לספק עליהן מעלמא. וכמ"ש בתשובת ב"ח החדשות. א"כ ליכא בהו איסור ודאי מה"ת) אבל לדידן דפסקינן דבעינן הרגשה מה"ת. א"כ בהני דברים דליכא בהו הרגשה. אין כאן טומאה מה"ת. וטמאה דתנן במשנה צריכין אנו לסבול הדוחק ולפרש דהוא מדרבנן:
אך אמנם למ"ש בשם חידושי הרשב"א הרי מוכח דאף בהני דברים איכא בהם הרגשת פתיה"ק אלא שאינו כ"כ. שאפשר בלי דם. ואף שבמשנה תני כמין שערות דהוי דבר מיעוט מאוד מ"מ איכא בהו פתיה"ק. וא"כ ודאי דאיכא בהן הרגשה. וא"כ נאמר בהן חזקה שבאו בהרגשה וטעתה בהרגשת העד. כמו בדם ממש:
האמנם דלדעת הרשב"א א"צ לכל הסברות הללו דהא לדעת הרשב"א. הני דתני במשנה עפ"י רוב הן בריות. ואף בעפר דתנן. משום דאין דרך דם להיות נפרך ונעשה כעפר. אלא משום דלפעמים גם דם נעשה כן. לכך צריך לברורי בהטלתן למים. והבדיקה אינה אלא לחומרא. א"כ י"ל במקום דא"א לברורי כמו בנ"ד שא"א לבודקן. י"ל דסמכינן על הרוב ואמרינן דברי' בעלמא נינהו:
ועוד י"ל דדוקא בעובדא דגמרא צריך לברורי כיון דשם ידעה דהדברים האלו באו מגופה. אבל בנ"ד דיש לנו ספק שמא מעלמא באו ונדבקו בהשערות מבחוץ. והעד הולכין לפנים. או שנפלו על העד עצמו. י"ל דלא בעינן לברורי כלל וכמ"ש הס"ט בסוף סימן ק"צ דהיכא דאיכא למתלי טפי מן הצדדים יש לצרף עוד ספק וא"צ לברר. וה"ה כאן לשיטת הרשב"א דאיכא למתלי טפי דהן בריות. יש לצרף הס' שמא מעלמא וא"צ לברר כלל:
אך מה הוא גדר עפר י"ל דדוקא כשמראה עפר עליהן. אבל כשהן קארטין אדומין. י"ל דהוה דם יבש שאין מועיל אפילו בדיקה לדעת הרשב"א דאפילו לא נימוח טמא:
ומצאתי בתשובת מהר"י ברונא הנדפס מחדש סימן רס"ג שכתב ע"ד האשה שמוצאת בבדיקת העד קארטין וגרגרים כעין החרדל וקשין שא"א לרכך ע"י מיעוך צפורן ברוק. נ"ל דצ"ע להתיר דכן כתב הראב"ד דוקא כשמפלת כמין ברי' אחרת מועיל בדיקה אם נימוח טמאה ואם לאו טהורה. אבל חתיכה של דם אפילו קשה כאבן ואינו נימוח טמאה. נהי דאשרי פליג. וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה הא תנן כמין עפר. וכ' הרשב"א ע"ז דאין דרך דם להיות נפרך כעפר. אך ע"כ צ"ל משום דהוי כמראה החרדל לאו מראה עפר הוא ואמרינן דהוא דם קשה. ואפילו לא נימוח טמאה. ולפי"ז ליכא בהני קארטין ס' נימוח שחשב הס"ט. והנה ראיות הרז"ה דדם יבש טהור אפילו לאו צורת ברי' מהא שאמרו המפלת כמין עפר. שכתב דדם יבש הרי הוא מה שאמרו המפלת כמין עפר אדום. עי' ברז"ה ורא"ש. ועיקר טעמו דעפר לאו צורה הוא ועי' ברז"ה. ובמ"ה לא השיג עליו דלא מיירי בעפר אדום. אלא נראה דעיקר טעמו של הרשב"א הוא. דאם נפרך ביד כמין עפר שנפרך. אין דרכו של דם להתיבש כ"כ. וכן הוא הלשון בתוה"ק. א"כ עיקר הראי' ממה שנפרך ונעשה לחלקים דקים. אפילו יהי' אדומין. ולפי"ז בהני קארטין שכמעט א"א לבודקן אם נפרכין ונחלקין עוד לקטנים יש לספק אם הם דומים לעפר או לדם יבש:
והנה המחבר בסימן קפ"ח הביא דעת הראב"ד והרשב"א לדעה ראשונה בסתם דשרי' אינו מועיל רק באלו לא בדם יבש. דאלו צורתן מוכיח עליהן. ודעת הרז"ה הביא בשם יש מי שאומר. משמע דדעה ראשונה עיקר. אבל קשה דבסעיף ג' כתב דצריך להטיל החתיכות במים לראות אם לא נימוחו והא למ"ש בב"י בניכרין שהם חתיכות בשר א"צ להטילן במים וכ"כ להדיא בחי' הרמב"ן והובא בש"ך ס"ק י"א. וא"כ גם מה שכתב כאן דצריך להטיל למים ע"כ איירי באותן חתיכות שיש לספק בהן בדם:
והשתא לשיטת הראב"ד והרשב"א מה יושיעני זה שלא נימוחו במים. הא כל שהיא חתיכת דם אינו מועיל אף שלא נימוחו. דצורתן מוכחת לא שייך גבי חתיכה וכמבואר להדיא בתוה"א שם דהביא ראי' לדעת הראב"ד מהא דמוקים פלוגתא דר"י ורבנן בהא אם דם הוא שנקרש ונעשה חתיכה. או חתיכה בעלמא היא. ולא אמרינן דתטיל למים והיא בודקת עצמה. אלא ש"מ בחתיכה ששנינו. אעפ"י שהיא מטילתן למים טמאה. ומטעם דדם יבש אעפ"י שלא נימוח טמאה. עכ"ל. וא"כ כשיש לספק בהחתיכות שהן דם מה מועיל מה שמטילין למים ולא נימוחו:
והרא"ש חולק על הרשב"א וסובר כרז"ה. ודחה ראייתו דבאמת דהוי מצי לאקשוי' במאי פליגי. דתטיל למים והיא בודקת עצמה. אלא דעדיפא מיניה פריך. עכ"פ מוכח דרק להרז"ה ורא"ש מועיל בדיקה בחתיכה שספק עליה אם היא דם אבל לראב"ד ורשב"א אין מועיל בדיקה כלל. וא"כ מה שכתב המחבר בסע"ג דתטיל למים. היא כדעת הרז"ה והרא"ש. ומוכח דתופס דעה זו לעיקר:
והנה גם מדברי הרמ"א סעי"ה משמע כהרז"ה. דכתב דאם נתמעכו או נימוח קצתן דטמאה. ומשמע דבמיעוך ע"י צפורן הוא. וכן נראה בתה"ד עצמו שכתב ועל המיעוך אין לסמוך. משמע דאיירי ע"י צפורן דהוי מעך דחוק. ומדפסק דבנתמעכו טמאה. א"כ משמע דפוסק כרשב"ג ודלא כת"ק, והרא"ש והרשב"א כתבו דאין הלכה בברייתא כרשב"ג. וכלל זה מוכח גם מדברי המחבר והרמ"א באו"ח סימן ש"ה סעיף ז' דפסקו כת"ק. א"כ גם הכא כן. ואיך פסק כאן דבמיעוך טמאה. ובתשובה אחת כתבתי דגם מדברי הרמב"ם כאן מוכח דפסק להדיא דלא כרשב"ג מדפסק דשריית פושרין מעל"ע הוי ס' טמאה. והיינו משום דהוא איבעי' בגמרא. והא ע"כ אין זה אבעי' אלא לת"ק. אבל לרשב"ג דסובר דאף במיעוך בצפורן הוי דם. ומיעוך זה מיעוך ע"י הדחק יותר גם מבדיקת פושרין מעל"ע. וכדמוכח מתוס' ד"ה או דלמא. וכן מדברי תוהה"ק. וא"כ כ"ש ע"י פושרין במל"ע. דהוי ודאי דם ולא ספק. אלא ודאי דפוסק כת"ק. עכ"פ נראה ודאי דמ"ש הרמ"א דבנתמעכו טמאה היינו מספק. וכ"כ בעט"ז דבנתמעכו בצפורן טמאה מספק דלמא הי' נימוח גם במים. והשתא לסברת הרשב"א דרובן בריות הן. ואין הבדיקה אלא לחומרא. דצריך לברורי כשאפשר. א"כ כשכבר נתמעכו על ידי צפורן וליכא לברורי עוד בפושרין. נסמוך לומר דמ"מ הוי ברי'. והא דנתמעך בצפורן. הוא משום דהוי מעוך דחוק. אלא ודאי דתפסו בזה כשיטת הרז"ה דהבדיקה היא מן הדין ואין מועיל מה דצורתן מוכחת כלל. דה"נ דם יוכל להיות כן. וכל שלא נבדוק טמאה מספק:
ואגב ראיתי להעתיק מה שכתבתי בתשובה בזה דהנה איתא בגמרא נדה (דף כ"ב ע"ב) תנ"ה תטיל למים ובפושרין רשב"ג אומר ממעכתו ברוק על הצפורן. ולקמן אבעי' בגמרא אם האי בפושרין הוא מעל"ע. והנה נראה מוכח מדברי רשב"ג דהמיעוך ע"י צפורן הוי סי' דהוא דם בלא נשרה מקודם בפושרין. מדהוצרך לומר ממעכתו ברוק. דהוא כחמימת פושרין ואם כבר נשרה בפושרין למה צריך עוד רוק. וכן מוכח מדברי הרשב"א. שכתב דאם לא נתמעך ע"י צפורן שוב א"צ לשרייה שבידוע שלא ימחה במים. ומנ"ל זה דלמא ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא בנשרה מקודם שכבר נתרכך ע"י המים. ובזה סובר רשב"ג דאף דאח"כ נתמעך ע"י צפורן ג"כ הוי דם. אבל בלא נשרה מקודם במים לא חשוב מיעוך ע"י צפורן מיעוך ע"י דחק שיהי' עדיף מבדיקת פושרין מעל"ע. ובאמת בתשובת מהר"י ברונא הנדפס מחדש מצאתי להדיא שכתב די"ל דמיעוך ע"י צפורן אם לא נשרה מקודם. לא הוי ראי' מה שלא נתמעך. והא דהטור כתב דאם לא נימוחו במים אף שנתמעכו בצפורן לא חשוב ברי' הרי דע"י צפורן יוכל להתמעך יותר. היינו אחר שרי' דוקא. מ"מ הרי הרשב"א כתב להדיא דבמיעוך בצפורן בלא שרי' חשוב מיעוך ע"י הדחק וע"כ דפירש כן בדברי רשב"ג דזה הוא מיעוך ע"י הדחק. והיינו ממ"ש. מדהצריך רוק. ולפי"ז י"ל דגם לרשב"ג בנתמעך בצפורן אחר שרייה. שוב לא הוי סימן דהוא דם. כיון דכבר נתרכך במים:
ובזה יהי' מקום ליישב קושית התוס' בד"ה או דלמא. דאמאי לא חשיב בפ' דה"נ רבותא טפי דאפילו לא יחזור ע"י פושרין מעל"ע אלא ע"י מיעוך. טמא. דלמ"ש דרשב"ג איירי רק במיעוך בלי שרי'. א"כ אין כאן רבותא. דהרי אף שנתמעך בצפורן לחוד. מ"מ הרי יכול להיות דגם ע"י שרי' הי' נימוח. ואי בנשרה מקודם ולא נימוח. שוב אף שנתמעך אח"כ אין ראי' גם לרשב"ג דהוא דם. אך מ"מ שפיר י"ל קושית התוס'. דלא הוי לי' לחשוב שם רק בדיקת הצפורן. דהרי עכ"פ אפשר דמה שנתמעך ע"י צפורן לא יהיה נימוח ע"י מים. כיון דזה הוי מיעוך ע"י הדחק יותר מבדיקת פושרין:
אמנם לכאורה מדברי רש"י לא משמע כן. דכתב לפרש מיעוך ע"י הדחק א"ב. דלת"ק אם נימוח מאליו הוא דהוי דם. אבל נימוח ע"י מיעוך לאו דם הוא. ולרשב"ג אפילו נימוח ע"י מיעוך נמי דם הוא עכ"ל. מוכח מדבריו דלת"ק אם נימוח ע"י מיעוך ודאי לאו דם הוא. וע"כ לומר דמפרש דנשרה מקודם ולא נימוח וזהו הוכחה דלאו דם הוא אף אם נתמעך אח"כ. דאי בלא נשרה מקודם. אכתי הרי אפשר דאף בשרי' הי' נימוח. ואיך נאמר דודאי לאו דם הוא:
אך נראה לומר דרש"י סובר כרשב"א דצורתן מוכח עליהן דהוי ברי' ועפ"י הרוב בריות הן. רק דצריכין לחוש ולבדוק וכ"ז באפשר לבדוק. אבל אם כבר נתמעכו בצפורן ולא אפשר לן למידע אם הי' נימוחין במים. שפיר סמכינן על הרוב דהם ברי'. וודאי לאו דם הוא:
והנה הרא"ש והרשב"א כתבו דאין הלכה כרשב"ג. דהא דאמר' דהלכה כרשב"ג. במשנתינו דוקא אמרו אבל לא בברייתא וכן דעת המרדכי בפ' מ"ש בגיטין. ומדברי הטוש"ע כאן לא מוכח מידי דאין הלכה כרשב"ג. דמאי דכתבו דאפילו נתמעכו בצפורן לא חשוב ברי' י"ל דהיינו אחר שרי' דבזה אפשר גם רשב"ג מודה. וכמ"ש. וכן כתב הלבוש לפרש דברי הש"ע דמיירי אחר שרי'. אולם הא באו"ח סימן ש"ה פסקו שם כת"ק דרשב"ג בברייתא מוכח דסברו גם בזה כדעת הרא"ש והרשב"א. וכן משמע מדלא הזכירו כאן כלום מבדיקת צפורן בלי שרי':
אך דעת התוס' בב"מ לפי מה שתפס הש"ך בחו"מ סי' קע"א הוא דהלכה כרשב"ג אף בברייתא. והיד מלאכי השיג. דשם מבואר' דברי רשב"ג במשנה. וע"ש שהאריך. ודעת הרמב"ם כתבו האחרונים דאינו סובר האי כללא אף במשנה. ודעת הה"מ בפ"ז מחובל דהרמב"ם סובר האי כללא. וכאן כתב ולא הזכיר רבינו מדברי רשב"ג.
אבל לענ"ד מוכח מדברי הרמב"ם שפוסק להדיא דלא כרשב"ג דהרמב"ם כתב דבנימוח בפושרין מעל"ע הוי ספק. ולרשב"ג הוי זה ודאי. וכדמוכח מדברי התוס' ד"ה או דלמא ע"ש. ולכאורה י"ל דבאמת זה טעמא דטוש"ע. דכתבו סתמא דבמעל"ע טמאה. ולא ביארו דהוא מספק. משום דסברו כרשב"ג. אך כבר כתבתי דהם לא סברו האי כללא בברייתא. והא דלא כתבו דהוי מספק. משום דבזה"ז אין נפקותא כ"כ. וכן מ"ש הרמ"א בסע"ה דנתמעכו קצתן טמאה. דמיירי במיעוך ע"י צפורן. וכמו שכתב התה"ד. לא משום דפסקו כרשב"ג. אלא משום דהוי כלא נבדקו אם לא נימוח וטמאה מספק. וכ"כ בעט"ז. אלא שלפי"ז ע"כ לומר דרמ"א תופס כרז"ה דהבדיקה היא מדינא ודו"ק:
וראיתי בד"ח פ"ג אות ה' כתב וז"ל וכתב המגיד די"ל דה"ק מיעוך ע"י הדחק א"ב דלת"ק לא חשובה בדיקה כלל בין נימוחו ובין לא נימוחו. אבל פרש"י עיקר ע"כ. ולרמ"א ז"ל שכתב לדברי רשב"א ז"ל בהגהותיו משמע ודאי דלא ס"ל לפסוק כרש"י. אלא אעפ"י שנימוח במיעוך ע"י צפורן אכתי אפשר דדם הוא. דהא איכא למימר דאלו הי' מניחו בפושרין מעל"ע הי' ג"כ נימוח והיה דם. וכן כתבו תלמודי רמ"י ז"ל בהדיא. ואף שאפשר לדחות ולומר דהרמ"א ז"ל נקיט לישנא דהרשב"א ז"ל בלא נימוח טהורה. אבל אה"נ כי נתמעך ע"י צפורן נמי טהורה. ואעפ"י שלא הניח בפושרין מעל"ע וכפירש"י מ"מ שומעין אנו להחמיר. וגם הוא דחוק קצת פי' זה בדברי רמ"א ז"ל. ע"כ לשונו. ולכאורה איך ס"ד לפרש כן דברי רמ"א. דהא בהדיא מפורש דאפילו מקצתן נתמעכו טמאה. ונראה דסובר דהרמ"א לא איירי במיעוך ע"י צפורן. ואף שהתה"ד איירי במיעוך ע"י צפורן. מ"מ הרמ"א לא למד דינו רק במיעוך קצת או נימוח במים. וראיה מלשונו שסיים וקצתן לא נימוחו ולא סיים ולא נתמעכו. משום דבמיעוך דאיירי כאן לאו היינו מיעוך ע"י צפורן:
היוצא לנו מדבריו אשר נוכל לפרש דברי הרמ"א דיסבור כהרשב"א. ולא נצרך עוד לאוקמי דהרמ"א מוכרח שיסבור כהרז"ה דהבדיקה היא מדינא. ואין מועיל מה דצורתן מוכחת כלל. רק י"ל הא דהחמיר הרמ"א בנתמעכו קצתן לא מיירי במיעוך ע"י צפורן:
אלא דעיקר דברי הד"ח במה שעשה פלוגתא בין רש"י ורשב"א לא הבנתי דבריו הקדושים. דהרי גם בדברי הרשב"י י"ל דלא אמר אלא דא"צ שוב בדיקה במים אף שאפשר בבדיקה אבל בשכבר נתמעך בצפורן דאז א"א בבדיקה בפושרין. סמכינן על הרוב דלאו דם הוא. ומה שהעתיק מדברי הה"מ. אצלינו הגרסא. אבל פי' הראשון עיקר ע"ש. כל זה כתבתי בתשובה שם. אבל מעט"ז מבואר דבמיעוך ע"י צפורן טמאה מספק א"כ ע"כ כהרז"ה:
והנה עתה נבא לנ"ד הנה בבדיקת ז' נקיים שמצאה קארטין הללו. הנה אם נאמר דנדון אותם כעפר. וכן הדעת נוטה. הרי לדעת הרשב"א רובן בריות הן. א"כ אף דאיכא פתיה"ק. מ"מ כיון דאפשר בלי דם אמרינן דלא יצא רק אלו הדברים. כיון דכבר הוחזקה בטהרה. (והבדיקה א"א בהן) אבל להרא"ש י"ל דאף דהן יוצאות בלי הרגשה. מ"מ כיון דהבדיקה מדינא ממש לספק בדם טמאה. ופשיטא לדעת הרא"ש דא"צ כלל הרגשה מה"ת. אלא אפילו לדידן דבעינן הרגשה מה"ת י"ל דגבי נקיים גם דם שלא בהרגשה סותר. או אינו עולה עכ"פ. וכמו שהאריך בזה הס"ט בסימן קצ"ד וא"כ ודאי טמאה מספק. כי אין לנו ספק הרגשה לצרפו לספק מעלמא. והספק שמא לא נימוח שכתב הס"ט. הנה למה שכתבתי הפי' בדברי הרמ"א וכן הוא להדיא בלבוש דבמיעוך בצפורן טמאה מספק. ואף דאיכא ס"ס שמא לא נימוח ושמא שלא בהרגשה. דהא הרמ"א איירי אף בימי טהרתה. ומכ"ש לדעת הרא"ש שכתבתי דבדבר מיעוט אין בו הרגשה. וא"כ איך אנו מטמאין מספק וכן הקשה בס"ט עצמו סוס"י ק"צ על הרמ"א. דהא איכא ס"ס אפילו בנתמעכו. אמנם לפי מ"ש דתפסו דעת הרז"ה לעיקר י"ל דלא קשה. דלשיטתם הבדיקה היא מדינא משום דגם דם יכול להתייבש. אלא שודאי יהיה נימוח במעל"ע. ואם לא נימוח אף בצורת דם יבש אמרינן דבריה הוא. וכמבואר כ"ז ברז"ה ורא"ש וא"כ לפי"ז מוכרח דאם לא נימוחו במעל"ע מכה יש לה בגופה. וכמו שאמרו בגמרא. וכן הוא ברמ"א דאם בדקה ג' פעמים תלינן דממכה שבגופה הוא, וא"כ לפי"ז אין לנו לומר שמא לא נימוח. דא"כ נצטרך לומר דמכה יש לה בגופה. ורוב נשים אין להם מכה [וז"ל הס"ט סימן ק"צ ס"ק צ"ג זיל בתר רוב נשים שאין להם מכה. דאל"כ לא תמצא לעולם שתהא אשה טמאה נדה. דנימא מכה יש לה במקור] בשלמא לדעת הרשב"א דצורתן בעצמן מוכחת עליהן דהן ממכה. ולא משום הבדיקה. דהא בדם יבש אין מועיל בדיקה כלל. רק שע"כ צורתן בעצמן מוכח דהן ממכה. והבדיקה היא רק לחומרא. א"כ ודאי היכא דאי אפשר בבדיקה. עכ"פ נשאר לנו זו ההוכחה העיקרית מצורתן. דהוי ממכה. אבל להרז"ה והרא"ש דהבדיקה היא המברר' אם הוא ברי' וממכה הן באין. א"כ כשנתמעך בצפורן. אף שיש ספק שמא לא נימוח במעל"ע. לא אמרינן ספק זה. דהא אנו צריכין לומר שמא מכה יש לה. וספק זה לא מספקינן (ומ"ש עוד הס"ט ספק צדדים וספק דם טהור. י"ל דלרמ"א לא נחשבו לספקות. דספק צדדים ע"כ דמכה יש לה. והיינו ספק לא נימוח. וספק דם טהור אינו ספק השקול):
אלא דכ"ז לדינו של הש"ע דמיירי בבאין מגופה בודאי. א"כ בכה"ג ליכא ס"ס. דספק שמא לא נימוח והיינו שמא יש לה מכה. לא אמרינן. אבל בנ"ד שיש לספק במעלמא. וכמו שכתב בתשובת ב"ח החדשות. לכן בימי טהרתה שפיר איכא ס"ס שמא מעלמא ושמא שלא בהרגשה. דבקארטין חשיב זאת עכ"פ לס' כדכתבו האחרונים. ובפרט לפי מה שהוכחתי לדעת הרא"ש. ומכ"ש בהני נשים שנמצאו קארטין על השערות מבחוץ. דאף דנאמר דמעלמא באו עליהן ולא מבקעי העור. מ"מ קרוב הדבר לומר שהעד כשמכנס' לבדוק מתלכלך באותן הקארטין. וא"כ בימי טהרתה בנ"ד ודאי יש מקום להקל:
ועוד אפשר לומר דהא דהחמיר הרמ"א כאן. היינו משום שודאי באין מגופה. אבל כל שיש לספק שמא מעלמא יש להקל. והוא עפ"י מ"ש בתשובה שבסוף בית מאיר לפרש הא דאמר ר"ע דם ולא כתם. היינו דמיתורא דדם אמרינן דהתורה התירה ס' זה שמא מעלמא. אף שאינו ס' השקול. וכמו בספק ממזר וספק ערלה וזה דוקא בזה דאיכא יתורא דקרא לגמרי. אבל בדרשת שמואל מבשרה. דבעינן שתרגיש. כל שיש לן ספק ודאי דספק מה"ת לחומרא. כיון שודאי בא מגופה. וכמו שאמרו בס' מן הלול. דאל"כ אכתי קשה למה צריך תרי דרשות. אלא ודאי דדם ולא כתם גלתה התורה דכל שאינו ודאי מגופה יש להקל יותר ואף שאינו ספק השקול. א"כ י"ל דדוקא בזה שבודאי בא מגופה החמיר הרמ"א בס"ס. דה"נ בס' מן העלי' אף בדם מיעוט טמא' ולא אמרינן שמא מן העלייה ושמא שלא בהרגשה. אבל ביש ספק שמא מעלמא בא. דבזה הקילה התורה בפירוש אף באינו ספק השקול. ובנ"ד הא יש ספק מעלמא. כשיש עוד ספק שמא לא ארגשה או שמא לא נימוח. יש להקל. ולפי"ז י"ל דבימי טהרה ודאי יש להקל ספק מעלמא וספק נימוח וספק לא ארגשה וגם בז' נקיים למה שהאריך הס"ט דלדעת הרמב"ם דדם קושוי עולה. דם בלא הרגשה נמי עולה. והא דבעינן בדיקה בשבעה נקיים מה"ת. משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה. ומיסתר נמי סתר. פשיטא דבנ"ד ודאי יש להקל. דהא בדבר מיעוט יש לומר דאין בו הרגשה כמ"ש לעיל. ואף לדעת הראב"ד דדם קושוי אינו עולה ולכן אף בלא הרגשה אף דהתורה מטהרת את האשה מחמת ראייה זו. מ"מ אינו עולה. אבל בספק מעלמא אף שאינו שקול. כיון דהתורה טהרתו לא דמי לדם קושוי דבזה עכ"פ הדם מטמא. ומה"ט אינו עולה. אבל בדרשת דדם ולא כתם. דהקילה התורה בפירוש בספק מעלמא. א"כ ודאי דגם הדם טהור. דלענין ספק מעלמא אין חילוק בין טומאת אשה לטומאת הדם. והתורה התירה ספק זה. וכמו שכתב בס"ט. וא"כ בכה"ג בנידון דידן דאיכא ספק מעלמא ומן התורה אין הדם מטמא. עולה ג"כ. וא"כ גם מדרבנן כיון דאיכא עוד ספק שמא לא נימוח. יש להקל אף בז' נקיים. ומ"מ בג' ימים הראשונים. י"ל דלא אמרינן ספק זה שמא מעלמא ויש להחמיר מדרבנן עכ"פ. וגם בהפסק טהרה צריך שיהי' העד נקי מקארטין הללו. וכ"ז אין אני אומר רק להלכה עד בוא דברי קדשו אלינו. סליק: