אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן ל

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן ל

סימן כט

השאלה מובן מתוך התשובה

תשובה. מה שיש לעיין בשאלה זו א' אם יש נאמנות לרופאים שיש לה מכה המוציאה דם בפנימות המקור. ב' אם דברי הרופאים הם מגרעין במה שאמרו שגם רובי דמים שבשעת הוסת הוא מחמת המכה. דהרי אנו רואים דהמכה היא רק גורם שיזולו הרבה דמים ממקור דמיה מחמת הכאב שבשעת הוסת. ודאי הדמים יוצאים ממקורות הגוף כמבואר בשאלה שאז כל אבריה כבדים עליה לבד כאב הבטן וזה סימן לדמים מן הוסת. שראשה ואבריה כבדים עליה הוא דרך וסת. וא"כ נוכל לומר גם על הדם שיוצא בתוך ימי נקיים דאפשר שגם אז נוטף הדם ממקור דמיה לא מן המכה. וכדמיון שכתב הח"צ לענין רפיון האם דאין זה מכה רק שגורם שיוצאים דמי המקור באין מעצור. ה"נ י"ל כאן כיון דאנו רואים שבשעת הוסת שאז נפתחין ויוצאין ממקור דמיה לפי דברי הרופאים. המכה היא הגורם לזולת דמים הרבה. וא"כ אין זה מכה המוציאה דם רק הגורם לזולת דמים מן המקור. ג' אם נתלה במכה לטהר הדם אף בעומדת כבר בימי טומאה מוסתה ד' אם בעינן עכ"פ שיהיו ג' ימים הראשונים נקיים מכל דם ולא נתלה במכה. או לפחות יום ראשון. או סגי בהפס"ט. ה' אם מה שהיא רואה מקודם מראות לבנות וירקות ואח"כ דם. אם זה מגרע. ובמה דסיימנו נפתח:

הנה לכאורה מהא דש"ס נדה (דף ס"ג) דאמרו דשופעת דם טמא מתוך דם טהור. ופי' רש"י שרואות מקודם דם טהור ואח"כ רואות דם טמא והוי וסת. הרי דזה מקרי וסת הגוף. וא"כ י"ל דגם בנ"ד דאף דיש לה וסת ימים מחודש לחודש. קבעה לה עוד וסת הגוף לראות דם טמא מתוך דם טהור. ובס"ט סימן קפ"ט ס"ק כ"ה כתב דמשום זה לא הזכירו הפוסקים וסת זה משום דלדידן כל דם טמא. אבל קשה הא איכא לבן וירוק דגם לדידן טהור. והוא ג"כ מן המקור כמ"ש התה"ד. אך למה שכתב הס"ט בסימן קפ"ח ליישב דעת הרמב"ם דלבן וירוק אין חזקתן מן המקור וטפי איכא למתלי דאתי דרך עלייה ופרוזדור. ואף דכתב שם דמידי ספקא לא נפקא ע"ש. עכ"ז י"ל דלדידן דוסתות דרבנן יש להקל בספקן. ולתלות דאתי דרך עלייה ופרוזדור ושוב אין לתלות זה לוסת. כיון שאינן באין ממקום אחד ולא נוכל לומר דזה הדם הטהור גורם לדם טמא שיצא. ובגמרא איירי בשארי דמים טהורים שהם ודאי באים מן המקור. וא"כ שפיר מתורץ בתי' הס"ט מה שלא העתיקו הפוסקים זה הוסת. כיון דלדידן כל מראה דם טמא ולבן וירוק אין חזקתן מן המקור. אך באמת קשה לומר זה דאפילו נאמר דהלבן והירוק באים דרך פרוזדור. אכתי אפשר דבכה"ג קבעה וסת הגוף. שתראה אח"כ דם דרך מקור ומי גרע זה מוסת הקפיצות שהוא גורם לדם. ה"נ מה שגורם שיוזל ממנה לבן וירוק אפילו דרך פרוזדור. הוא הגורם וסת במקור שיצא אח"כ דם:

ולכאורה י"ל עוד עפ"י מ"ש הס"ט בשם השב"י דכיון דנאמר דהלובן בא דרך גידי צואר הרחם. לא דרך גידי המקור דלא אמרו רק חזקת דם מן המקור ולא חזקת לובן. א"כ נימא נמי דגם הדם בא דרך גידי צואר לא דרך גידי מקור. והביא ראי' לזה מפ' לא יחפור ע"ש. וא"כ כמו כן לא חשבו זה לוסת. דאם נאמר דזה הלובן גורם לדם. א"כ אפשר דגם הדם בא שלא מן המקור רק דרך גידי צואר הרחם:

אבל זה אינו דגם השב"י לא אמר זה רק כשבאים הדם והליחה לבינה ביחד מעורבין. והדם הוי מיעוט נגד הלבינה. ובזה אמרינן דממקום אחד באו. אבל לא כשבא אח"כ דם דודאי חזקתו מן המקור. ובכה"ג הוי וסת. וגבי האשה שעושה צרכיה אמרינן דבתר דתמו מיא אתי דם. כ"ש כאן שגם הלבן והירוק אפשר דהוא מן המקור:

אמנם עפ"י פשוט נראה דהא דלא הביאו הפוסקים זה בין וסתות הגוף. משום דמפרשינן בש"ס דלא נאמר שם רק לענין שתהא דיה שעתה דשוב לא נוכל לחוש על דם הטמא שמא מעיקרא אתי. משום דהיה יוצא מקודם ע"י דם טהור שהיא שופעת מקודם שרואה דם הטמא. אבל לענין שתקבע וסת בגופה כמו מתעטשת וחוששת בפי כרסה. דאם קבעה לה ג"פ. אז ודאי צריכה לחוש לוסתה שתראה או שמא ראתה. והיינו משים דאמרינן דהוסת מדם הטמא הוא גורם שתתעטש מקודם איזה זמן או שיהיו אבריה כבדים עליה. וכיון שבא הסימן חיישינן שיבוא הדם. אבל כאן אין לחוש שדם הטמא הוא גורם לזה שיבוא מקודם דם טהור שזה הוא וסת הגוף שכיון שבא הסימן ניחוש שודאי תראה. או שנאמר שדם טהור הוא הגורם שיבוא אח"כ דם הטמא. כמו באכלה שום. דז"א דכ"א מיקרי ראייה. דגם על דם טהור כשבא מן המקור הוי ראיי'. ואם אין זה לימים קבועים שוב לא שייך קביעות וסת. וכמו שהי' ראיית דם טהור מצד איזה סיבה בלא קביעות כמו כן דם הטמא. אבל לא שזה גורם לזה ומכ"ש לדעת הרז"ה והרא"ה שמראות טהורות אינן באים ממקור. ולדעתי נראה שכונתן שאינן באין דרך גידי מקור. רק דרך גידי צואר הרחם. וכמ"ש הגאון בש"י. אבל עכ"פ פתיחת צואר הרחם שהוא פי המקור שייך גם בהם. ובזה ל"ק מ"ש האחרונים שזה נגד הש"ס. גם דברי התה"ד נוכל לאוקמי בהכי דכונתו שלבן וירוק באים מן המקור. היינו פי המקור. אבל לא מגידין ומקורות שבאין דמים למקור:

איך שיהי' לדעתם. ודאי נוכל לומר דלא שייך זה לוסת הגוף. ולא אמרו בש"ס רק לענין די' שעתה בשופעת ורואה מקודם דם טהור שוב א"א לחוש דהאי דם טמא מעיקרא אתי. וגם דברי רש"י אפשר לדחוק ולפרש בהכי ע"ש. עכ"פ מה שהניח הס"ט בצ"ע למה לא חשבו זה הפוסקים בין וסתות הגוף. נראה משום דבאמת לא חשבוה לוסת הגוף:

אמנם אף אם לא נאמר כן ליישב דעת הפוסקים. מ"מ נראה דלא נחשב זה לוסת הגוף אלא בכה"ג שאמרו בגמרא ששופעת דם טמא מתוך דם טהור. דכיון ששופעת נחשב חדא ראיי' וכמבואר בסימן קפ"ד סעיף ה' ו'. ועיין בס"ט שם שבזה לא נוכל לידע אם תחלת הראיי' גורם סופה או סופה גורם תחלתה. וכמ"ש הרשב"א בתורת הבי' הארוך הובא בס"ט שם ובזה אמרינן דקבעה לה וסת. אבל אחר דם טהור שרואה באיזה ימים. שהפסיקה ורואה ביום אחר דם טמא. לא שייך לומר דקבעה לה וסת הגוף. דכל יום חשבינן לראיי' בפ"ע כיון דהוי בהפסק. ואפילו לדעת הפוסקים דסברי דבכל גוני אזלינן בתר תחלת הוסת. הוא לא משום דנחשבין לראייה אחת. דהא בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות. פוסקת הוי ב' ראיות. רק לענין קביעת וסת התחלה הוי העיקר והשאר אמרינן דדמים יתירים הוא דאיתוספו בה. וכמ"ש הרשב"א. וכיון שלא נאמר במשנה רק שופעת דהוא חדא ראייה. לא נוכל ליליף גם לפוסקת שיהי' וסת הגוף. וכיון שכן הנה בנ"ד לא שייך לחוש דלמא קבעה לה וסת הגוף מלבד וסת החודש שיש לה. וא"כ אם נאמר דבנ"ד הוי לה בודאי מכה המוציאה דם. שוב נוכל לתלות הדם שרואה במכה. אף אם אין מרגשת שדם הזה יוצא מן המכה. כיון דזה מיקרי שלא בשעת וסתה. דמה שרואה דם טמא מתוך דם טהור לא חיישינן בזה לוסת הגוף כיון דאינו בכה"ג ששופעת וכמ"ש. וא"כ כיון שנחשב זה שלא בשעת וסתה תלינן במכה אפילו אם כבר היא נדה למ"ש הנ"ב סימן מ"א בחלוקה ג' סעיף ט' ע"ש. משום דדמי המכה מצוין ודם המקור אינו מצוי שלא בשעת וסתה:

האמנם דכבר מצא מזור ותעלה לחששא זו ראשון שבאחרונים הגאון בתשובת פנ"י ביו"ד ח"א סימן א' ששם הי' שאלתו שבימי וסתה היא רואה בלי שום כאב כדרך כל הנשים ובעבור ג' או ד' ימים מימי ליבונה בא לה כאב גדול בגופה ונעשית לה כמין בועה תחת הלב עד ששותת ממנה כמין ליחה ירוקה כדרך הליחה היוצא מן המורסא ואח"ז בא לפעמים כמין דם קצת וזה הדם אינו בא אלא לפרקים. אך כאשר עושה צרכיה מחמת הדחק בא הדם פעמים הרבה ע"ש שמתחלה כתב לחוש שמא מתמצית הדם שנשאר במקור כשאין בו ריבוי דם יש כאב כשרואה. ועוד כתב לחוש יותר מהא דנדה (דף ס"ג) דשופעת דם טמא מתוך דם טהור דכמו כן נאמר בשאלתו דקבעה לה עוד וסת הגוף. והניח ג"כ בתימה למה השמיטו הפוסקים וסת זה:

והנה אחר שהאריך הרבה לסמוך על דברי המרדכי ופירש כן דעת הרא"ש דאם יש לה וסת קבוע תלינן שיש לה מכה המוציאה דם אפילו לא ידעינן במכה. סיים שם לבסוף ועוד אפילו אי הוי ספק דאורייתא אוקמי אתתא אחזקתה דהא חזקה דאורייתא בכל דבר. והא דלהלל לא מוקמינן אתתא אחזקתא הוא דוקא לטהרות ולא לבעלה. ועוד דשם איכא ריעותא. משא"כ כאן דליכא ריעותא. כיון דמספקינן בדם מכה כמו בדם המקור. דליכא למימר דאיכא רוב דמים מן המקור נגד החזקה וכו'. דז"א דאיכא כאן רגלים לדבר. (וכונתו נראה משום הכאב והליחה ירוקה דזה הוי רגל"ד שמכה יש לה) וא"כ איתרע הרוב. והחזקה במקומה עומדת. מיהו לספק ראשון שכתבתי דשמא הוא מתמצית הדם. אין כאן חזקה. דאדרבה היא בחזקת הטומאה. אבל לספק הב' שמא הוא וסת בתוך וסת. אין ספק שהיא בחזקת טהרה. שכיון שפסק הוסת ודאי אמרינן אוקמה אחזקת טהרה. כיון שנטהרה. וסיים שם לבסוף וז"ל וא"כ כיון דלא מצינו וסת כה"ג. מאן לימא לבדות מלבנו. דשמא אשה רואה לעולם באופן אחד רק שמשתנית בימים. אבל דליתי דם מקור באופנים שונים לית לן למימר לעגן בנות ישראל עכ"ל. והנה הנראה פי' דבריו מה שמסיים בסוף הוא טעם אחר מלבד מה שכתב לעיל לאוקמה אחזקה. דאף דמצינו וסתות הגוף. הוא אם מתחלה קבעה לה וסת כזה. וכן מה שמצינו שאשה קובעת לה וסת בתוך וסת. הוא רק באופן שמשתנית בימים. אבל כשיש לה וסת ימים למשל, שתיחוש שתקבע לה וסת באופן אחר דהשני וסת הגוף. זה לא חיישינן. דלמא אשה רואה באופן אחד כל ימיה או וסת ימים או וסת הגוף. ואף שמשתנית וסתה הוא שינוי בימים לקבוע לה וסת ימים באופן אחר. אם יש לה וסת ימים מקודם. או בוסת הגוף לשנות הראיי' באופן אחר אבל מ"מ היא רואה באופן אחד כל ימיה. ולא שניחוש שקובעת לה וסת הגוף בתוך קביעת וסת הימים ומשנית ראייתה באופן אחר. זה הנראה לכאורה פי' דבריו:

אמנם אם כן הוא אף שנאמר בזה גברא אגברא קרמית אבל לפי מה שתפסו רוב האחרונים ובראשם הגאון בנו"ב וכן הוכיח מש"ך דטעם איסור רמ"ת הוא משום וסת. אף דדמיא זה לוסת הקפיצות וכמ"ש הש"ך. ואף דיש לה וסת קבוע שהוא וסת החודש מ"מ חיישינן שמא קבעה לה וסת להיות רואה מ"ת. ושינתה ראייתה מוסת הימים שיש לה. להיות רואה גם באופן אחר. הן אמת דזה יתכן למה שתפס הפנ"י שם דעת המרדכי לעיקר ומפרש שם דאם יש לה וסת תלינן הדם במיעוך הצדדים וכמ"ש גם הש"ך בסי' קפ"ז בדעת המרדכי. א"כ נכון מאוד דעת הפנ"י דאנו רואים דלא חיישינן דאשה תשנית עצמה. להיות רואה באופן אחר. מכפי ראייתה תמיד. אבל הא הש"ך כתב דלא סמכינן ע"ז להקל נגד הדם. וע"כ דמ"מ חיישינן שמא תשנית ראייתה באופן אחר. וכתב שכן דעת רוב ראשונים שפי' באופן אחר בהא אם יש לה וסת ע"ש. וא"כ שוב טעם זה של הפנ"י אפשר לומר דזה לשיטתו דתופס דעת המרדכי לעיקר. אבל לדידן אכתי אין טעם זה מספיק:

והנה בתשובת נטע שעשועים כתב לפרש סוף ד' הפנ"י שזה טעם אחד עם מה שכתב בתחלה. ומפ' שם דמה שכתב מתחלה דאוקמינן על חזקתה היינו חזקת הגוף. וכסברת מהר"ח כהן שהביא הנו"ב סי' ס"ג, וכיון בסוף דבריו ליישב קושית הנו"ב דאיך נאמר דאוקמינן לה על חזה"ג שלא תראה שלא בשעת וסתה. וקרטין ונקודות תהיה רואה. הא כל הנשים אינן רואות כלום שלא בשעת וסתן. וע"כ דנתחדש לה מקרה. ויצאה מחזקתה הראשונה. א"כ מאין מוכח שאינה רואה דם נדה. ע"ז כתב דהפנ"י נשמר מזה. ודעתו דזה היא חזקת הגוף שמעמידין אותה בחזקתה שאינה רואה דם המקור באופן אחר מכפי שהיא רואה בשעת וסתה. ולא נשתנה עתה אופן ראייתה. ונהי שנשתנה גופה בכאב ומכה ומוצאת דם עי"ז. אטו משום שאנו רואים שינוי אחד נחדש לה שינוי אחר שהדם שבא מן המקור אינו תמיד על אופן אחד. עכ"ל. ולפי דבריו לכאורה י"ל דאין היתר מדברי הפנ"י לנ"ד שגם ראייתה שבשעת הוסת הי' על ידי כאב הבטן. וגם שלא בשעת הוסת הוא ע"י כאב. ודוקא התם דבשעת הוסת היתה רואה שלא ע"י כאב. ע"ז נדון. דאין לנו לומר שנשתנה ראיית הדם מן המקור באופן אחר. מיהו אכתי י"ל סברא זו לענין לחוש שהיא קובעת וסת הגוף ע"י שרואה דם טמא מתוך דם טהור. והוא אופן אחר ממה שהיא רואה תמיד בוסת החודש:

אמנם בעיקר דברי הנ"ש מאי דאוקים סברת הפנ"י דכל כונתו בשם הוא על חזקת הגוף ש לעיין הרבה. דאכתי לא יתכן בזה מה חילק הפנ"י בזה בין הספקות. דלספק הראשון שמא הוא מתמצית הדם אין כאן חזקה. ואדרבה היא בחזקת הטומאה. הא משום חזקת הגוף גם בזה נדון שאין זה מתמצית הדם ונוקמה על חזקת הגוף שגופה טהור שלא בשעת וסתה ואין זה דם נדה. ולכאורה יש להסביר חילוק בזה. דלא שייך חזקה זו דדמיה מסולקין שלא בשעת וסתה. אלא לומר דשלא בשעת וסתה אין דמיה נוזלים להמקור. דהמקור אינו אלא מקוה לדם כמ"ש בתשובת מהר"ם מלובלין ע"ש. וא"כ אם חיישינן שמא מתמצית הדם נשאר במקור מזמן הוסת. אבל עתה אינן באים מחדש דמים למקור. ע"ז לא שייך חזקת הגוף שדמיה מסולקין שלא בשעת וסתה. דהרי גם עתה אמרינן דדמיה מסולקין מלבוא למקור. ורק חיישינן שמא מתמצית הדם שנשאר מכבר משעת וסתה במקור. אבל לענין שתקבע מחדש וסת בתוך וסת אמרינן שפיר בזה דחזקת דמים מסולקין שאינם הולכין מגופה למקור. אבל לענ"ד קשה הדבר לומר כן דהא לפי"ז דאוקמינן אותה בחה"ג שהיא חזקה אלימתא. א"כ הי' מוכרח לומר חזקה אורח בזמנו בא. ומהאי טעמא שלא בזמנו יש לה חזקה אלימתא שלא יבוא שלא בזמנו. והא לדידן וסתות דרבנן. ע"כ אורח בזמנו בא לאו חזקה היא. והגם שהס"ט בסימן קפ"ז ס"ק י"ז כתב לחדש בזה. דלדידן דוסתות דרבנן ג"כ אמרינן חזקה אורח בזמנו בא ע"ש. אבל נראה מדבריו דזה דוחק. וגם לא נראה כן בראשונים. וגם דכאן אדרבה דכיון דאף לדידן אורח בזמנו הוי חזקה. ודאי דלא שייך כאן חזקה זו שדמיה מסולקים שלא בשעת וסתה. לענין זה שלא תקבע לה וסת מחדש. דהא ע"ז אנו דנין שמא היא שעת וסתה שקבעה לה וסת מחדש. ואורח בזמנו בא. ועוד אפילו למ"ד וסתות דאורייתא. ג"כ לא אמרינן דשלא בשעת וסתה מסולקת דמים היא. וראי' לזה דהא הרמב"ם בפ"ח מהא"ב כתב ואעפ"י שישק לה וסת קבוע. שאפשר לדם שיבוא שלא בשעת הוסת וכל י"א מימי זיבה הרי היא בחזקת טהורה וא"ל בדיקה וכו' עכ"ל. והוא ממשנה (דף ל"ט) וכאוקימתא דר"י בגמרא שם. והנה ודאי רישא דמתני' שם סבר וסתות דאורייתא. מדקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה. וכ"כ התוס' (בדף ט"ז) ד"ה ורנב"י. ועי' בס"ט בחידושיו לגמרא (דף ט'). מוכח דאף למ"ד וסתות דאורייתא אינה מסולקת דמים בין וסת לוסת דהא סתם וסת הוא מל' לל'. ובימי נדה שהן אחר י"ח יום כתב הרמב"ם שאפשר לדם שיבוא. וע"כ מאי דכתב הרמב"ם אח"כ שכחה ולא בדקה הרי זו בחזקת טהרה כונתו על ח"ט לא על חזקת הגוף. שהיא מסולקת דמים בין וסת לוסת. נמצא דאפי' לפי מה שחידש הס"ט דלדידן ג"כ אמרינן חזקה אורח בזמנו בא. ג"כ לא אמרינן דבין וסת לוסת חזקה דמסולקת דמים היא:

אלא ע"כ דכונת ר"ח כהן בהאי חזה"ג דקאמר הוא עפ"י מה דכתבו התוס' בגיטין (דף ב') ד"ה עד א' דמתחלה אינה מוחזקת להיות רואה כל שעה. א"כ זה שפיר הוי חזקת הגוף שיהי' לה זמן שלא תראה כלום. א"כ כל זמן שלא ידעינן דרואה דמים מן המקור מוקמינן אותה בחזקת הגוף שאינה רואה דמים מן המקור. אף שאפשר שתראה כיון שאחר ימי זיבה אינה בחזקת מסולקת דמים. מ"מ כ"ז דלא ידעינן זאת מוקמינן אותה בחזקתה. וכמ"ש בתשו' פנ"י שם דדם זה הוי ספק מן המכה כמו מן המקור. ולכך מוקמי' אותה בחזה"ג שעדיין לא נשתנה החזקה שיש לה מתחלה שיש לה זמן שלא תראה כלום מן המקור. וזהו כונת ר"ח כהן בסי' ל' וז"ל חזקה דטהרה דאשה לא במקדם תלי' מלתא. אלא חזקה דגופה טהור שלא בשעת וסתה עכ"ל משמע נמי שלא כיון על חזקה דמסולקת דמים. וא"כ נפל החילוק שחלקתי לעיל בין הספקות. דהא גם בספק הראשון נוכל לאוקמה על חזקת הגוף שגופה טהור שלא בשעת וסתה. נמצא דלפי פי' הנ"ש בדברי הפנ"י צריך להבין החילוק בין ספק הראשון לספק הב':

ואפשר לומר דכיון בזה על מה שהקשה הנו"ב סי' ס"ג דל"ד לנגע דשם שפיר מוקמינן על חזה"ג משום דנגע הראשון ודאי נתרפא רק שיש לספק בנגע אחר ואין תלוי' זה בזה. אבל כאן עדיין טומאתה הראשונה עליה ע"ש. וי"ל דע"ז כיון הפנ"י דלענין הספק שמא מתמצית הדם הוא בא. א"כ הוי בספק על ענין הקדום ובודאי ל"ד לנגע. אבל לחוש שמא קובעת וסת מחדש הוי כמו ספק אם נעשה נגע מחדש. דמוסת הראשון כבר נטהרה. ופסקה מלראות. כמו בנגע הראשון שכבר נתרפא. ובזה ילפינן משום דחזקת הגוף עדיף. וא"כ לפי"ז איכא בנ"ד גם טעמא דהפנ"י דמוקמינן אותה בחזה"ג. ומשום זה מהני גם לתלות במכה אפי' בימי ליבונה שעומדת בימי טומאתה. ואף שהס"ט בסי' קצ"ו החמיר בזה בספירת ז' נקיים דאף דנוכל לאוקמה על החזקה. מ"מ אין ספורים לפנינו ע"ש. כבר חלקו עליו האחרונים. בתשובת ביא"פ ותשובת דברי חיים ע"ש:

ובתשובה אחת (שקודם זו) כתבתי ליישב דעת הרשב"א שתולין במכה אפי' בשעת וסתה. ונדחקו בתשובת ב"ח ופנ"י ונודע ביהודה סי' מ"א וכן הכו"פ. וכי לעולם לא תהיה טמאה. והכו"פ כתב לפרש דהרשב"א מיירי דלא ארגישה ואינה טמאה אלא מדרבנן. והנו"ב כתב לפרש דאינה מרגשת אם מן המקור או מן הצדדין דלא שייך בכה"ג וכי לעולם לא תהי' טמאה. ולענ"ד נראה ליישב דעת הרשב"א עפ"י מ"ש בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א דהגאון השואל כתב הטעם דמכה שבמקור טהור משום דהתורה אמרה ממקור דמיה. וידוע דהמקור אינו אלא מקוה לדם הבא ממקורות הגוף והמהר"ם השיב דהטעם דאין זה ראי' כדרך שהנשים רואות. והנ"מ בין הטעמים י"ל דאם אותו הדם הבא ממותרות דמים שבגוף הולך עתה דרך המכה שבמקור דלדעת הגאון השואל שם הוא ודאי דם נדה וטמא. דאין לטהר אלא הדם שברחם עצמו שאינו בא ממותרות דמים שבגוף. משום דאין זה בכלל ממקור דמיה. אבל זה הדם הוא בא מהגוף כשאר דם נדה ויורד דרך המקור ודאי דם נדה יחשב. אבל למהר"ם דמטהר במכה משום שאין דרך ראי' בכך. א"כ גם בכה"ג כיון שהדם הולך דרך מכה ולא כדרך שאר נשים שיורד מן הגוף דרך גידים למקור. הוא שלא כדרך ראייה:

ומעתה י"ל דהרשב"א סובר כדעת מהר"ם. וא"כ לא קשי' כלל הא דלעולם לא תהי' טמאה. דאף דודאי תראה מותרות דמים מן הגוף כמו כל הנשים. מ"מ משום חז"ט של האשה תלינן דהדם מהגוף ג"כ הולך דרך המכה והוי שלא כדרך ראי'. ואין להקשות א"כ למה למ"ד וסתות דאורייתא טמאה בשעת הוסת. הא אף דחזקה אורח בזמנו בא. מ"מ אכתי אפשר דילך דרך המכה. די"ל למ"ד זה ליכא חזקת טהרה בשעת הוסת. ואדרבה אורח בזמנו בא. וכמו דהחזקה שבא בזמנו. כן החזקה שבא כדרכו תמיד. לא מן המכה. משא"כ לדידן דאין זה חזקה ברורה שיבוא בזמנו. ה"נ אין זה חזקה שיבוא כדרכו. ודלמא עתה הוא יורד דרך המכה. ובכה"ג לא הוי דרך ראי'. ועוד הארכתי שם בתשובה. ועפי"ז נפל מה שהרעיש הס"ט בזה דאיך נתלה במכה לענין ספירת ז' נקיים. כיון דעכ"פ אין ספורים ובדוקין לפנינו. ע"ש דעיקר ראייתו מלשון הרשב"א. והנה לפי"ז לשיטת הרשב"א י"ל דא"צ כלל לז' נקיים במכה. משום דנתלי דהדם גם בשעת הוסת הולך דרך המכה וגם דהא כתב הס"ט בשם הרז"ה דהאידנא נשים דידן נדות הן. ומשום חומרא דר"ז משוינן להו לספק זבות ומצריכינן ז' נקיים ע"ש. וא"כ י"ל דהיכא דא"א לספירת ז' נקיים משום מכה שיש לה אין להחמיר כ"כ. דאל"כ אתה אוסרה לעולם. וכבר תפסו בזה האחרונים להקל. גם בספירת שבעה נקיים לתלות במכה. ואף בג' ימים הראשונים כתבו האחרונים כאן דאין זה רק חומרא וסמכינן להקל במקום דלא אפשר. אמנם נראה ודאי דעכ"פ בדיקת שחרית וערבית יום ראשון צריכין להיות נקיים. דעכ"פ בעינן תחלתן בדוקים וגם יש פוסקים ראשונים דסברי דבעינן לעכובא בדיקת שחרית וערבית:

והנה אם לסמוך על דעת רופאים שמכה יש לה שמוציאה דם כבר הלכו בזה נמושות. דיש מחמירין ויש מקילין ובתשובה (לקמן בסוף תשו' ל"ז) כתבתי ראי' נכונה לדעת המקילין אך אין דעתי מכרעת. אכן הנה גם לדעת המחמירין. הנה הפמ"א דהוא ג"כ מן הסוברים דאין לסמוך על הרופאים שמכה יש לה ומ"מ כתב בח"א סי' י"א דאם איכא דבר המברר שדברי הרופאים אמת. סמכינן על ד' הרופאים שאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא. א"כ גם בנ"ד שיש לה כאב וגם האם שלה נפוחה הרבה שזה נראה לעין נשים רואות עד שגם ניכר מכרסה בזה הוי ודאי דברי הרופא רק גילוי מלתא וכמ"ש הפמ"א מהא דתשובת הר"ן שמה שמרגשת כאב בכליות. הוי הוכחה שדברי הרופא אמת. וגם הליחה שיורד ממנה כעין עיטר ומוגלא. זה הוי רגל"ד שמכה יש לה וכמ"ש בתשובת פנ"י וא"כ בנ"ד ודאי יש לסמוך לכ"ע על הרופאים. ובתשובת שב יעקב כתב דב' רופאים ואחד מהם רופא ישראל סמכינן. משום דלא שייך בב' בדדמי. וכאן הפריפעסארן וגם קאשארקע מבנות ישראל מעידין שמכה יש לה שמוציאה דם:

ועל הספק מאמירת הפריפעסארן שנאמר שאין זה מכה המוציאה דם. רק הגורם זולות דמים הרבה מן המקור הנה למ"ש בטעמא של מהר"ם דאם גם מותרות הדמים יורדין דרך המכה לא הוי דרך ראי' א"כ אדרבה נמשך מזה קולא. די"ל דגם הדמים הרבים שיורדין בשעת הוסת. מחמת המכה המה יורדין דרך המכה כיון דהמכה היא הגורמת הזלת דמים הרבים. ועוד שאפשר דכאב הבטן שיש לה הוא הגורם שדמי וסתה מרובין והוא הגורם שיוצא דמים מן המכה כיון שעדות הרופאים שמכה כזו מוציאה דם. ועוד י"ל דמה שיוצא דם הרבה בשעת וסת [הוא] משום דגם אז יורד מן המכה לבד מה שיורדין מותרות דמים מן המקור ולכך דמיה מרובין. ועוד כיון דעכ"פ ודאי מכה יש לה כמעיד' ע"ז הליחה והמוגלא היורדת ממנה. הא לדעת כמה פוסקים תלינן שלא בשעת וסתה אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם. וכמ"ש בתשובת פנ"י. ועי' בקו"א מש"ע הרב ז"ל בסי' קפ"ז ס"ק כ' בד"ה מ"ש הח"צ. ועי' בצ"צ החדש בסי' קי"ב:

אמנם כ"ז כתבתי לפי לשון השאלה. אבל חקרתי אצל האשה עצמה. והנה מ"ש בלשון השאלה שאחר הוסת יורדין ממנה מראות מעורבות לבנות וירקות הנה האשה אומרת שיורדין ממנה מראות לבנות ומראו' כמו שריית בשר. ואח"כ בעת שיוצא ממנה דם בעת נקיים הוא מעורב ג"כ עם מוגלא. והמוגלא מתראה גם בעת זמן דמי וסתה. אך אז הדמים מרובים. גם הוסיפה שבזמן הוסת היא מרגשת ממש ובזמן נקיים אינה מרגשת רק זיבת דבר לח. והנה בהוספות דבריה אילו יש בהן להקל ולהחמיר. י"ל כיון דכל זמן אחר פסיקת הוסת הולכין ממנה המוגלא עם המראות כמו שריית בשר. שוב א"א לתלות הדם שבתוך הנקיים במכה דהוי כמו שאמרו דדם מכתה משונה מדם ראייתה. דאנו רואין דמה שיורד מן המכה בתדירות הוא רק כמו שריית בשר ואיך נתלה במכה זו הדם. אמנם מה שיש להקל בזה הוא מה שאמרה דהדם הוא מעורב עם מוגלא. דכיון דהמוגלא ודאי מן המכה וכמ"ש הפנ"י. א"כ כמו כן נאמר דגם הדם המעור' הוא מן המכה. וכמ"ש הס"ט בשם הש"י לענין טפת דם המעורב עם הליחה לבנה כיון דלבן וירוק אין חזקתן מן המקור וי"ל דבאו דרך גידי צואר הרחם י"ל דגם הדם בא דרך שם. והביא ראי' מפ' לא יחפור (ד' כ"ד) דהיכא דאיכא רברבי בהדיי' אמרינן דממקום אחד באו. ואף דמסיים דוקא כשהלבן מרובה ודם מיעוט. י"ל דדוקא התם משום דגם הלבן יכול להיות שבאו מן המקור רק שאין חזקתן מן המקור. אבל ודאי דלבן וירוק איכא ג"כ במקור כמבואר בש"ס. ולכן אם הדם מרובה אז אמרינן דחזקת דם מן המקור. וגם הלבן משם. אבל כאן שהמוגלא ודאי מן המכה א"כ אפי' דם מרובה מן המוגלא נתלה דממקום א' באו כמו בשם. וכן הוא בתשו' מהרי"ו סי' כ"ה שכתב ועוד אם בשעה שמשתנת דם היא משתנת חול אז מוכחא מלתא דהחול הוא גורם הדם עכ"ל. ועי' בס"ט סי' קפ"ז וע' בקו"א מהרב ז"ל סי' קפ"ז ס"ק ב' בהג"ה כתב שבזה יפה כתב הש"י שטפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן שחזקתן מן המקור אלא ספק השקול הוא שמא מן העלי'. משום דמסתמא בא הטפה ממקום הליחות כמ"ש בסי' קצ"א בשם תוס' ורא"ש ולא דמי לפלי פלוי' דהתם אמרינן שהחתיכה הוציאה עמה דם נדה ונבלע בבקיעות שלה עכ"ל. וכונתו דכיון דהחתיכה ודאי בא ממקור אמרינן שהוציא עמה דם נדה שישנו במקור. משא"כ היכא דאפשר שהליחות בא רק מן העלי' אז לא נתלה הדם במקור אלא שבא ג"כ ממקום הליחות. ולפי"ז אין ראי' לנ"ד מהש"י ומהרי"ו דשם כיון דהחול הוא ממקום אחר תלינן גם הדם משם. אבל כאן י"ל דהדם נדה שבא דרך המקו' יצא עם המוגלא הבא מן מכה שבמקור. וכמו בהא דחתיכה בפלי פלוי' והא ראי' דגם דם וסתה מעוכב שם גם מוגלא מעט:

אמנם לא זכיתי להבין בזה דעת קדושים. מה שהביא מהא דפלי פלוי' דהרי לפי הס"ד י"ל דבאמת משום זה פליגי חכמים דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ולא תלינן שהדם נדה נתערב ונכנס בבקעי החתיכה. אלא תלינן חדא בחדא שגם הדם הוא כמו החתיכה. ועוד דגם לפי הת"ק הנה שם אזלינן בסוגיא מתחלה לסברא פשוטה דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה. וא"כ יש לומר דמה"ט חייש הת"ק דהדם שבבקעים הוא דם נדה. אבל מאן לימא לן שדרך הליחה להוציא גם דם נדה עמו. ואם הליחות הוא ממכה למה נתלה גם הדם המעורב דהוא ממכה. ועי' בסי' ק"צ מ"ש הט"ז בשם תשובת רמ"א דתלינן זה בזה. ואפי' להט"ז דחולק שם מ"מ היכא דניכר שכתם אחד הוא גם הוא מודה דתלינן שהם אחד אפי' בכתמים ע"ש. ומהא דסי' קפ"ח דכתב המחבר סעיף ה' דאם יש עליהן ליכלוך דם טמאה. הרי אף דהן עצמן ממכה קאתי ואעפ"כ לא תלינן זה בזה לומר כיון שבאו ביחד גם הדם הוא משם. הנה הט"ז כתב לתרץ דמזה מוכח דהן עצמן דם או אפשר דדרכה לראות בכך. נראה דלתי' הא' כמו שנימא מזה הטעם ההוכחה להיפך שגם הן עצמן הן דם. כמו כן תולין מחמת טעם דבאו ביחד. שהדם הוא ממכה במקום דלא שייך להיפך. ולתי' הב' אכתי אין ראי' להיפך. די"ל דכונתו דוקא על אלו הדברים שדרכן להתעורר עמן גם דם נדה. אבל במוגלא ודם י"ל דיש הוכחה שממקום אחד הן באין מזה דבאו ביחד. והס"ט תירץ דכיון דהן קליפות מגילדי המכה. ע"כ כבר נתרפאה המכה ואין מוציאה דם ע"ש. ובדברי תי' זה של הס"ט יש לעיין הא זה הוא דינו של הרשב"א. והרשב"א הוא מן הסוברים דלא בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם. וכמ"ש הוא עצמו בפירוש דבריו בסי' קפ"ז. א"כ מה הועיל בתירוצו. ואפשר דשאני היכא דנתרפאה שבזה גם בכתמים בעינן לידע שיכולה להתגלע ולהוציא דם. וגם זה משום כתם תלינן דנתגלע וכמו שהקשה הח"צ. משא"כ בסתם מכה אף שאין ידוע אם מכתה מוציאה דם. דרך המכה עפ"י רוב להוציא דם. משא"כ בנתרפאת הוי מסתמא אין דרך להוציא דם. ומה"ט גם בכתם לא תלינן רק אם נודע שיכולה להתגלע. ולפי תירוצו של הס"ט י"ל ג"כ דדוקא בכה"ג אין ראי' ממה דבאו ביחד דהא הקליפות מעידות שכבר נתרפא אבל במוגלא ודם שפיר י"ל דזה ראי' על זה. וגם הדם ממכה. והא דעפ"י רוב יוצא מן המכה מראות כהות כמו שריית בשר אין זה סתירה שאינה מוצאת גם דם ממש. וכפי הנראה יש לה וסת ליציאת דם גם מן המכה. א"כ אין סתירה ממה שלא בשעת הזמן מוציאה מראות אחרות. והא דאמרו בגמרא אם דם מכתה משונה מדם ראייתה. למ"ש הח"צ דהאי דם ראייתה קאי על ראייתה מתשמיש. ובזה כיון דאנן בעינן לתלות מה שרואה בשעת תשמיש בדם מכתה. לא תלינן בשינו מראות הדמים אבל כאן הרי בשעה שרואה הדם איכא המוכח המוגלא. שבא עם הדם. שגם הדם הוא ממכה. וכמ"ש מהרי"ו בסי' כ"ה. וע' בח"ס ס' קמ"ד. והא דבנ"ד גם בשעת וסתה נראה המוגלא עם הדם. הרי באמת גם אז נאמר שגם המכה מוציאה דם ולכך מעורב בו מיגלא. ומכ"ש שיש לומר דכל דם וסתה בא דרך המכה וכמ"ש לעיל. ומ"מ מסתפינא להקל. כיון דדעת זקני הגאון בש"ע בקי"א להחמיר דלא תלינן זה בזה:

אמנם בנ"ד שהאשה אומרת שהדם היא רואה רק בהרגשת זיבת דבר לח. שזה להרבה אחרונים לא מיקרי הרגשה וא"כ אין כאן רק טומאה דרבנן. ואפילו אם נאמר דגם זה מיקרי הרגשה. מ"מ כיון דבעת וסתה מרגשת הרגשה ממש ובלא עת וסתה מרגשת רק זיבת דבר לח. הנה הס"ט בסי' קפ"ז סקי"ד הביא בשם הפנ"י וז"ל ועי' עוד שם דאם בא בשינוי ממה שבא בעת וסתה. רגל"ד דלא מדם מקור הוא עכ"ל נראה להדי' דכיון על מה שכתב הפנ"י בסוף דבריו דדרך האשה להיות רואה תמיד באופן אחד. וזה דלא כמו שפרשתי דהוא רק לדעת המרדכי. ולא כפי' הנ"ש שהבאתי לעיל. אבל לפי' הס"ט בהפנ"י. א"כ איכא כאן ג"כ הוכחה זו דלאו דם מקור הוא. דהרי בזה איכא ג"כ שינוי הרגשה. א"כ יש מקום להקל. ודוקא אה יסכימו לזה שני גדולים. ובלא זה דברי המה לבטלה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה