עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן כט
שאלה. באתי לחלות פני רום הדרת קדושתם להשיבני דבר אודות אשה אחת בת ארבעה וארבעים שנה שמאז היה לה וסת קבוע כרוב נשי דידן שדרכן להקדים או לאחר ב' או ג' ימים וזה ערך ד' או ה' שנים שנתקלקלה ונולד לה מכה בבטנה והמכה הולך אנה ואנה. ולפעמים היא למטה מטבורה ולפעמים סמוך לירכותיה הנקרא צערעסליס. והיא ממשמשת את המכה בידיה מצד חוץ ובעת אשר יוצא ממנה הדם והמוגלא כאשר יתבאר למטה. המכה מתקטנת. וקודם הולדת המכה הי' לה הרגשה בשעת ראייתה כדרך הנשים. וגם בתחלת הויית המכה הי' לה הרגשה וחילוק גדול בין ראיו' דם וסתה לזיבת דם המכה והיתה יכולה ליטהר אך לא על זמן כמקודם. וזה ערך ב' שנים שאין לה ההרגשה לראיות דם וסתה רק הרגשת זיבת דבר לח ממקום שמרגשת כאב המכ' ובעת זיבת דמה כואב לה ביותר ועל כל זה היתה יכולה ליטהר על יום או יומים. אך זה שנה תמימה אשר אינה יכולה ליטהר כלל. ובעלה מקפיד מאוד. כי הגם שהוא ג"כ בערך שנים הנ"ל. אך הוא בבריאתו כמו בן עשרים. ומראית פניו נשתנו ואומרים בקיאים שזה הוא מחמת שאין לו אשה. וכבר השתדלה אצל הדאקטורים בקיאים וכולם הסכימו שצריך לעשות לה אפאראציע. וקראו להמכה בלשונם נאראסט. ופירשו לי שהיא מכה ההולך וגדל. והרופאים הנ"ל אמרו שא"א לעשות לה אפאראציע מפני חולשת גופה. ונתנו לה ריצעפטין ולא הועילו כלום וצויתי עלי' לבדוק כמבואר בדברי הפוסקים. היינו שתרחוץ יפה ביה"ח ואח"כ תכניס מוך נקי לפנים ואח"כ תרחוץ עוד ביה"ח ותוציא את המוך ותביא לפני. ולא עלתה בידה כי בעת אשר הי' המוך בפנים לא הי' זב ממכתה רק מראו' טהורו':
תשובה הנה בנ"ד מיקרי ודאי מכה המוציאה דם כיון שמרגשת המכה במישמוש. וכשיוצא הדם והמוגלא מתקטנת א"כ הוי ודאי מוציאה דם. ולפי מה שמבואר בלשון השאלה שעתה היא רק מרגשת זיבת דבר לח ממקום כאב המכה. הרי אפילו אם נאמר דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה. מ"מ בכה"ג הרי מיקרי שמרגשת שהדם יוצא מן המכ' וטהורה אפילו בשעת הוסת וכמבואר בסי' קפ"ז בש"ך ס"ק כ"ו. ולא שייך בכה"ג דא"כ לא תטמא לעולם. דיכול' שתטמ' כשלא תרגיש שהדם מן המכה. וכמ"ש הש"ך. אמנם דברי הש"ך צריכין ביאור כזה דלכאורה ה"נ נאמר דלא שייך וכי לא תהי' טמאה לעולם אפי' באינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה רק שיודעת שמכתה מוציאה דם. דהא יכולה שתהי' טמאה כשתתרפא המכה דהא מכה אינה טבעית אלא מקרה. וכי לעולם יהי' לה מכה. דהא המקריי לא יתמיד. ואי משום דעכ"פ כל זמן שהמכה אצלה אפי' תהי' משך זמן רב אצלה וכי לא תהי' טמאה. א"כ ה"נ במרגשת שדם זה מן המכה ומרגשת כן בין בשעת וסתה ובין שלא בשעת וסתה. אכתי קשי' וכי לעולם לא תהי' טמאה. וא"כ מטעם זה נאמר דגם דמי המקור הולכין בשעת וסת:
אמנם דברי התוס' עצמן שהביא הש"ך לכאור' נרא' לפרש עפ"י מה שהקשה הח"צ בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ז דאיך תלינן במכה הא דמי המקור הם רוב ובשלמא שלא בשעת וסת אין דמי המקור מצוי כמבואר בב"ב (דף כ"ו). ודמי המכה הם מצוי אבל בשעת וסת גם דמי המקור הם מצוים. וגם רוב דמים מן המקור. ומעתה י"ל בזה דברי התוס'. דבאינה יודעת בדם זה אם הוא מן המכה או מן המקור. א"כ בשעת וסת דגם דמי המקור מצוים. אזלינן בתר רוב דמים. אבל במרגשת שדם זה הוא מן המכה כיון שיודעת שהלך מן המיעוט. ומן הרוב לא נודע כלל אם הלך משם למה לן לחוש שהלך מן הרוב דדוקא בספק אם זה מן הרוב או מן המיעוט אמרינן דמן הרוב הלך. אבל לא היכא שודאי הוא מן המיעוט. שניחוש שהלך גם מן הרוב. זה לא חיישינן. והארכתי בזה במקום אחר. וא"כ חילוק של התוס' נכון הוא. אך באמת א"א לומר כונה זו בלשון התוספות דא"כ למה להו לומר דאל"כ וכי לעולם וכו'. בקיצור היה להו לומר דאזלינן בתר רוב דמים. אלא ודאי דלענין מכה לא שייך רוב דמים מן המקור וכמ"ש האחרונים:
אך נראה דכוונת התוס' היא דהא כאן הוי ספק השקול אם הדם מן המכה הוא או מן המקור כיון שהוא שעת הוסת. אך לפי"ז א"כ חזקת טהרה תכריע הספק שהוא מן המכה כמו בכל ספק דמוקמינן על החזקה. לזאת באו התוס' להכריח דכאן לא נוכל לאוקמי על החזקה. והוא כמו שכתבו התוס' בגיטין (ד"ב ע"ב) בד"ה עד אחד נאמן באיסורין דהקשו כיון דילפינן מוספרה לה א"כ ניליף גם באיתחזק איסורא. ותירצו כיון דלא איתחזקה להיות רואה כל שעה לא מיקרי איתחזק' בזה ע"ש. הרי דמה שלא נוכל לומר מתחלה שתהי' כן לא מיקרי איתחזק. וזהו כאן כונת התוס' למעט דאין כאן חזקת טהרה דוכי לעולם לא תהי' טמאה א"כ בתחלה לא נתחזקה בטהורה כל ימיה אלא שתראה באיזה זמן והרי מקודם שהי' לה מכה הי' לה וסת. וא"כ עכ"פ בשעת הוסת אין כאן חזקת טהרה ודמי' להא דקידושין (דף ע"ט) ביומא דמישלם בי' שית. דכתבו רש"י ותוספות דאין כאן חזקת נערות משום דרגיל להשתנות ביום זה. ולא דמי להא דתשובת הר"ן במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטים דדוקא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה. אבל בלא זה הוי חזקה אף דעשוי' להשתנות וכמו שהאריך בזה בש"ש. דהתם לא הוחזק על יום זה שישתנה. אבל כאן הרי הי' לה וסת מקודם ואף דחזקה אורח בזמנו בא לאו חזקה היא מ"מ מגרע דעל כל פנים גם חז"ט אין לה ביום וסתה כיון דמתחלה לא נתחזקה בטהורה לעולם. רק שתראה באיזה זמן וכמו כן הי' לה וסת. ודמיא ליומא דמישלם שית (ר"ל דהא התם הוי הספק אם מצפרא בגרה אם לאו ובצפרא הא ליכא חזקת בוגרת רק כיון דרגילות לבוא בבוקר ליכא חזקת נערות כמו שכתבו שם התוספות בשם ר"י. וכאן הוי הספק על דם זה אם ראתה אותו ממכה אם לאו. הגם דליכא חזקת אורח בזמנו בא. אבל כיון דרגילה לראות ביום זה ליכא גם חז"ט. כמו התם דמחמת הרגילות ליכא חזקת נערות אף שעוד ליכא חזקת בוגרת. ה"נ כאן) וכיון שכן אין כאן רק ספק השקול באיסור תורה אם דם זה מן המכה או מן המקור. ולכך א"א לטהר בזה גם למ"ד וסתות דרבנן אבל במרגשת שדם זה הוא מן המכה. הרי אין כאן ספק כלל. ורק שנאמר משום שעת וסת דאורח בזמנו בא דודאי ראתה גם דם מן המקור. זה לא אמרינן למ"ד וסתות דרבנן:
ומעתה במרגשת שדם זה מן המכה. א"צ לטעמא שכתב הש"ך דיכולה להיות טמאה כשלא תרגיש. אלא משום שאין כאן ספק כלל. כיון שמרגשת שדם זה מן המכה. אבל באינה מרגשת בדם זה מהיכן בא. א"כ הוא בספק השקול ומוכרח לומר אוקמה על חזקת טהרה ובשעת הוסת לא שייך חז"ט משום זה דוכי לעולם לא תהי' טמאה. ומה"ט לא הוי חז"ט על שעת הוסת וכנ"ל:
וכמו כן נוכל לפרש דברי הסה"ת והמרדכי שהביא הב"י דמה שכתב דאל"כ לעולם לא תהי' טמאה. הוא רק דעל שעת וסתה א"א לאוקמי האשה בחז"ט ולתלות במכה. והיינו היכא דאיכא ספק השקול אם הוא מן המכה ולתלות במכה משום חזקת טהרה של האשה אבל במרגשת שדם זה הוא מן המכה הרי אין כאן ספק כלל וא"צ לחז"ט של האשה. אבל טעמא דהש"ך צריך ביאור:
והנה הרשב"א סובר דתלינן גם בשעת הוסת במכה ומשום דאל"כ אתה אוסרתה לעולם עי' בב"י ומוכח דסובר דא"צ ז"נ. ולכאורה אכתי קשה איך נתיר בספק איסור תורה דלדעת הרשב"א מה"ת לחומרא וכאן הוי ספק אם הוא מן המכה או מן המקור. וחז' טהרה לא שייך בשעת הוסת דהוי כמושלם שית. אך למ"ש בתשובת מעיל צדקה בסי' ס"ח ליישב קושית הח"צ דלמה תלינן במכה נגד רוב דמים. ותי' משום דבלא"ה איכא ספק מן העלי' וכיון דאיכא עוד ספק מן המכה הוי ס"ס ע"ש. ולפי"ז י"ל דפלוגתא של הרשב"א ותוס' תלוי בזה. דהא כתב אזמו"ר בש"ע סימן קפ"ג דלהרמב"ם כל דם שבבית החצון הוי ספק שמא מן העליה. ודוקא מן הלול ולפנים חזקתו מן המקור. ולרש"י ותוס' דוקא בנמצא בגג הפרוזדור הוי ספק מן העלי' אבל בביה"ח חזקתו מן המקור ע"ש. וא"כ לשיטת התוס' אין כאן ס"ס דספק מן העלי' לאו ספק כלל. ואין כאן רק ספק אחד אם הוא מן המכה. וחז"ט אין כאן. אבל להרשב"א י"ל דסובר כהרמב"ם ואיכא ס"ס. אמנם באמת בהרשב"א איתא להדי' הטעם משום חז"ט ומספק תלינן במכה ואפי' בשעת הוסת. ע"כ נראה דזה תלוי במה שחידש בתשוב' ר"ח כהן בסי' ל' דמאי דאמרינן חזקת טהרה, אינו שנחזיק אותה בטהורה כמו שהיתה מקודם. אלא שהוא חזקת הגוף שהוא מסולק' מדמים ואין אורח בא אלא בזמנו ע"ש שהאריך. ובנו"ב סי' ס"ג חולק עליו ע"ש. והנה לסברת הר"ח כהן ודאי בשעת הוסת אין כאן חזקת הגוף שמסולקת מדמים. וזהו מה שכתבו התוס' דא"כ לא תהי' טמאה לעולם והרי הי' לה וסת. א"כ א"א לומר בשעת הוסת חזקת הגוף. ולהרשב"א ע"כ הסברא דמעמידין אותה בחזקת טהורה כמו שהיתה מקודם. ולכך אף בשעת הוסת נוכל לאוקמה בחזקה זו (וצריך לחלק בין זה להא דביומא דמישלים שית) ולדעת התוס' י"ל דלא נוכל לאוקמה על חזקת טהרה שמקודם. משום דלתירוץ קמא דפליגו בוסתות י"ל דלכ"ע מקור מקומו טמא. וא"כ עכ"פ האשה טמאה טומאת ערב. ושוב אין כאן ח"ט שהי' לה מקודם. (וכ"כ הנוב"ק סי' נ"ה בד"ה ואף) ולכך לא נוכל לאוקמה רק על חזקת הגוף שמסולקת מדמים וזה לא שייך בשעת הוסת. ולדעת הרשב"א י"ל דאף דמקור מקומו טמא מ"מ דם מכה שבמקור טהור אפי' מטומאת ערב. וכמו שכתב הס"ט סי' קפ"ח וכן הוא דעת השואל בנו"ב ק' סמ"ב ע"ש:
ובהכי ניחא מ"ש הב"י דמהרמב"ם מוכח כהרשב"א והקשה הש"ך בס"ק כ"ו דכמו שנפרש בש"ס ה"נ נפרש בלשון הרמב"ם. ולפי"ז י"ל דהב"י הוכיח מדכתב והדם טהור ומזה כתבו האחרונים לדייק בדם מכה שבמקור טהור. אף דהלכה דמקור מקומו טמא וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מטמו"מ. וכיון שכן ממילא מוכח דסובר כהרשב"א דהרי שייך כאן לאוקמה בחזקת טהרה שהיתה מקודם. ולכך אף בספק השקול נוקמי אותה בחזקתה. ונוכל לתלות במכה המוציאה דם אפילו בשעת הוסת. ועוד י"ל דהתוס' סברי דהחזקת טהרה אין זה כלום נגד רוב הדמים שבמקור דרובא עדיף מחזקה ורק משום חזקת הגוף דהוי חזקה הבאה מסברא דעדיפא מרוב. וכמ"ש התה"ד. וזה לא שייך בשעת וסת. ולרשב"א י"ל דנגד מכה לא שייך רוב ועי' לקמן ועי' בתשו' דברי חיים מכ"ק מו"ח הגאון הק' ז"ל בהשמטה לח"ב סי' י"ז מה שכתב בפירוש דברי התוס':
והנה לפי דברי הש"ך לכאורה אפשר לומר דאם המכה בצדדין ואינה יודעת בשעת הוסת מאין הדם יוצא ה"נ לא שייך לומר דוכי לעולם לא תהי' טמאה. דהרי תהי' טמאה כשתרגיש פתיה"מ. דדוקא במכה במקור אז בעינן שתרגיש שדם זה יוצא מן המכה. דבאינה מרגשת ממש שדם זה יוצא מן המכה שייך לומר וכי לעולם לא תהיה טמאה. כיון שדם המכה ג"כ יוצא מן המקור וא"כ לעולם איכא ספק על הדם אם הוא מן המכה או מן המקור. אבל כשהמכה בצדדין הרי תהי' טמאה כשתדע שהדם יוצא מן המקור:
אך מהא דסי' קצ"א לא מוכח כן דהרי שם המכה במקום הטלת מ"ר שהם בצדדין. אך למה שכתב הש"ך שם דמיירי שנתקלקלה שבשום פעם אינה רואה כ"א בשעת עשיית צרכיה. י"ל דשם חיישינן לטעות שתסבור שהרגשת מ"ר הוא אבל בשאר נשים שרואות דם ויש לה מכה בצדדים ואינה יודעת אם הדם מן המקור או מהצדדים. י"ל לדעת הש"ך דלא שייך וכי לעולם וכו'. וכ"כ באמת הנו"ב ק' סי' מ"א סעי' י"ב. אך למה שכתבתי לעיל פי' ד' התוס' דהוא משום דבשעת הוסת ליכא חז"ט ולכך בספק השקול א"א לטהר. א"כ גם בכה"ג אין לטהר כיון דבשעת הוסת ליכא חז"ט ואין כאן רק ספק השקול:
והנה הכו"פ בקו"א סי' קפ"ז והנו"ב סי' מ"א תמהו על הרשב"א דמטהר אפי' בשעת וסתה. דא"כ לעולם לא תהי' טמאה. והכו"פ פי' בדעת רמ"א דאפי' במרגשת שדם זה מן המכה אין מועיל בשעת וסתה וכדעת המרדכי ע"ש. וכתב שם שיש לומר דהרשב"א איירי בלי הרגשה כלל שאין בו אלא טומאה דרבנן. ובזה י"ל דכל הפוסקים יודו להרשב"א ע"ש. והנו"ב שם כתב לפרש דברי הרשב"א דמיירי שלא הרגישה שהדם יוצא מן המקור ע"ש. ובאמת על עיקר תמיהתם בדעת הרשב"א וכן נדחק בזה בתשובת ב"ח ע"ש. לענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א דהגאון השואל כתב הטעם דמכה שבמקור טהור משום דהתורה אמרה ממקור דמיה וידוע שהמקור אינו אלא מקוה לדם הבא ממקורות הגוף. והמהר"ם השיב דהטעם משום דאין זו ראייה כדרך שהנשים רואות. והנ"מ בין הטעמים י"ל דאם אותו הדם הבא ממותרות דמים שבגוף הולך עתה דרך המכה. לדעת הגאון השואל שם הוא ודאי דם נדה וטמא. דאין לטהר אלא הדם שבהרחם עצמו. משום דאינו בכלל ממקור דמיה. אבל זה הדם שבא מהגוף כמו שאר דם נדה ויורד דרך המכה. ודאי דם נדה הוא. אבל למהר"ם דמטהר במכה משום דאינו דרך ראייה. א"כ גם בכה"ג כיון שהדם הולך דרך מכה. ולא כדרך שאר נשים שיורד מהגוף דרך גידים למקור הוי שלא כדרך ראייה:
ומעתה י"ל דהרשב"א סובר כטעם מהר"ם וא"כ לא קשה כלל הא דלעולם לא תהיה טמאה דאף דודאי תראה מותרות דמים מהגוף כמו כל הנשים. מ"מ משום חז"ט של האשה תלינן דהדם מהגוף ג"כ הולך דרך המכה וא"כ גם דם הזה הוי שלא כדרך ראי'. וא"ל א"כ למה למ"ד וסתות דאורייתא טמאה בשעת וסת. הא אף דחזקה אורח בזמנו בא מ"מ אכתי אפשר דילך דרך המכה. די"ל למ"ד זה ליכא חז"ט בשעת הוסת. ואדרבה אורח בזמנו בא וכמו דהחזקה שבא בזמנו כן החזקה שבא כדרכו תמיד. לא מן המכה. משא"כ לדידן דאין זה חזקה ברורה שיבוא בזמנו. ה"נ אין זה חזקה שיבוא כדרכו. ודלמא עתה יורד דרך המכה. ובהאי גוני לא הוי דרך ראי'. ומוקמינן אותה על חזקת טהרה שלה. וא"כ נפלו כל הקושיות שהקשו על הרשב"א:
ובזה י"ל מה שהקשה הש"ך על הב"י שהוכיח, מהרמב"ם כהרשב"א. די"ל דמלישנא יתירה שכתב הרמב"ם והדם טהור. דייק הב"י דבא לומר דהדם טהור אף שהוא דם נדה שבא ממותרות הגוף. מ"מ תלינן שהלך דרך המכה ואין זה דרך ראי'. וא"כ ממילא ל"ק דוכי לעולם וכו' ודו"ק:
מיהו אם אינה יודעת שהדם יוצא מן המקור גם להנו"ב תלינן במכה דבזה אין לומר וכי לעולם לא תהי' טמאה. כי כשתרגיש שהדם יוצא מן המקור תהיה טמאה. ולפי דעת הכו"פ חיישינן שמא דם נדה מעורב בו. ובראתה שלא בהרגשה גם לדעת הכו"פ תלינן במכה. ואף לפי מה שכתבתי לעיל לפרש דברי התוס' דהוא משום ספק השקול. א"כ בטומאה דרבנן אין כאן רק ספק דרבנן. וגם לדעתם יש להקל. אבל לשיטת הש"ך אכתי צ"ע בזה. וכן אם המכה בצדדים ואינה יודעת בשעת וסת מאין הדם יוצא צ"ע לפי שיטת הש"ך כדכתבתי לעיל. אבל אם מרגשת שהדם יוצא מן המכה שבצדדים י"ל דגם הכו"פ יודה דלא חיישינן. כיון דלא שייך בכה"ג חששא דשמא טפת נדה מעורבת שם ע"ש. ואין להאריך בזה:
ועיין בצ"צ החדש סי' צ"ז שהאריך למענותו במחלוקת האחרונים אי הרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה דנראה מדבריהם דעכ"פ דניחוש שטעתה בהרגשה מן מטה למעלה זה לא חיישינן. ובעינן דוקא שתרגיש בזיבת הדם מן המקור. וכ"כ בחו"ד ובתשובת דברי חיים סי' ו', ועתה לפי"ז הנה בנ"ד שאינה מרגשת רק זיבת דבר לח:
הנה מלבד מה שכתבתי לעיל דלפי לשון השאלה שמרגשת זיבת דבר לח ממקום כאב המכה. הרי מרגשת שדם זה בא מן המכה. ובזה גם הש"ך מודה דלא אמרינן וכי וכו' וטהורה אפילו בשעת וסתה. ועוד דמלשון השאלה שציוה מעלתו עליה לבדוק בדיקת מהרי"ל מוכח דהמכה בצדדין. א"כ בלא"ה בזה י"ל לדעת הש"ך דלא שייך וכי לעולם וכו' וכמ"ש הנו"ב. אלא דלפי"ז שמרגשת זיבת דבר לח ממקום כאב המכה. הרי כיון שהמכה בצדדין. אם כן לכ"ע אין כאן הרגשה כלל דבעינן שתרגיש מן המקור ולטעות הא לא חיישינן כמ"ש לעיל. ובלא הרגשה הרי כתב הכו"פ דבזה י"ל דכ"ע מודו להרשב"א. ולמה שכתבתי הפי' בדברי התוס' נראה ודאי דבלא הרגשה גם התוס' יודו להרשב"א:
עוד יש סמך גדול מ"ש מעלתו שכמעט כל נשי משפחתה פוסקין בערך שנים אלו מלראות דם וסת דהרי לענין מילה כתבו הפוסקים דלאו דוקא אחיות אלא גם בני משפחתה. אלא שבני משפחתה בעינן ג' ובאחיות בב' סגי. וכן לענין משפחת נכפים ומצורעים. עי' ביש"ש פרק הבע"י ובבר"י יו"ד הל' מילה ובאה"ע סימן ב'. עכ"פ לא שייך להקשות עוד עליה וכי לעולם לא תהיה טמאה. כיון דבאמת אנו רואין בבנות משפחתה דאינן טמאות לעולם בבואן לשנים הללו וכבר כתב הרשב"א דאשה בחזקת טהרה עומדת. ומספק אל תאסרנה לעולם:
אמנם כל זה אם האשה הנ"ל מכבר היתה עומדת בחזקת טהרה קודם שנתקלקלה עד שאינה פוסקת מן המכה כלל. אכן אם היא מאז בימי טומאה דעת הח"צ בתשובת מעיל צדקה ודעת הנו"ב סימן מ"א להחמיר. כיון דאין לה חז"ט. מיהו לפי מה שחידש הר"ח כהן גם בימי ליבונה איכא לה חזקת הגוף. ואף דהנו"ב סימן ס"ג הקשה עליו. כבר תירצו האחרונים את דבריו. ועיין בספר בית מאיר סימן קפ"ז סעיף ה' התיר כמו בשאלה דידן בבדיקת הפסק טהרה לחוד. ומכ"ש כאן דגם מקודם לא היה לה הרגשה לראיית דם וסתה. רק הרגשת זיבת דבר לח ממקום כאב המכה. דגם על קודם שנתקלקלה עד שאין לה הפסק יש לדון אם זה דם נדה. ועכ"פ לא היתה טמאה רק מדרבנן ודאי יש לסמוך להקל במה שתפסוק בטהרה לחוד. ולא אבין מ"ש מעלתו שכמעט מהנמנע באשה זו שתעשה בדיקת הפסק טהרה ובדיקה אחת בז' נקיים ומקודם כתב מעלתו שציוה עליה שתעשה בדיקת מהרי"ו ולא עלתה בידה. כי בעת אשר היה המוך בפנים לא היה זב ממכתה רק מראות טהורות. וא"כ אין לך בדיקה גדולה מזו לענין הפסק דמים. אך מ"מ אם האשה הזאת זוכרת זמן וסתה. צריכה לפרוש. ואם לא תרגיש בזמן זה שהדם בא ממקום כאב המכה יש להחמיר. ואם אינה זוכרת. יש להחמיר עליה מל' לל' יום. עוד זאת צריכה שתביא לפני מעלתו ג"פ זמן משך וסתה או עונה בינונית כל דמי ראייתה. אולי יש שינוי במראה מדמי מכתה. ואז לא תלינן במכה. הנלע"ד כתבתי להלכה. ולא למעשה עד שיסכימו בזה גדולי הדור: