עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן כז
ע"ד שאלתו באשה מעוברת ששמשה בחודש ג' ואירע מקרה שבליל תשמיש לערך שעה או חצי אח"כ מצאה על חלוק שלה ושל בעלה שקנח בו דם. וספרה ז' נקיים וטבלה בחודש ד' ושמשה ובדקה ומצאה דם על עד שלה ושל בעלה. ושוב ספרה ז"נ וטבלה בחודש ה' וג"כ אירע כן:
מה שרצה מעלתו להתיר משום דמה שמצאה בראשונה על חלוק בעלה שקנח בו לא הוי עד הבדוק. ודעת הפמ"א דאין לו אפי' דין כתם וגם בנו"ב תנינא סי' פ"ג פשיטא ליה להתיר אף שקנח בו בעלה. הנה הפמ"א כמדומה לי שלא איירי כלל בקנח בו. וגם הנו"ב לא הזכיר שם להתיר מטעם שאינו בדוק אלא כיון שפעם הראשון שאירע לה דבר זה הי' לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש אין ראי' ראשונה מן המנין ובאמת צ"ע דלמה לא הזכיר כלל ממה שמצאה גם על חלוק של בעלה דבזה אין היתר כלל במה שלא מצאה סמוך לתשמיש ואם נאמר דאיירי שלא הי' בדוק ופשוט לו זה. א"כ למה הוצרך לזה שלא הי' הבדיקה סמוך לתשמיש. דאף אם הי' סמוך כיון של"ה בדוק אין חשש כלל. דבשאלתו אין מבואר שום חילוק בין חלוק שלה לשל בעלה דאם איירי באינו בדוק. שניהם כן. ואם מסתמא בבדוק איירי גם של בעל מסתמא הי' בדוק. ואפשר דהוא סובר כדעת הראב"ד דבדיקה ראשונה אינה מן המנין כיון שלא בדקה את עצמ' מקודם. ואפשר דזה נרמז בלשונו שזה הי' לה דבר פתאום. ואיך שיהי' אין להביא מדבריו ראי' כלום:
ולכאורה י"ל פשוט דהא הדין דרואה מ"ת תלוי בשיעורא דא"ת והיינו כיון דבשיעור זה חייבת בקרבן נעשית ג"כ רואה מ"ת לאוסרה על בעלה וכמבואר בתשו' הרשב"א סי' תתל"ח א"כ בעד שאינו בדוק דבזה אינה חייבת קרבן בודאי לא נעשית ג"כ רואה מ"ת:
אמנם ז"א דבלא"ה נמי אינה חייבת בקרבן דדוקא בשמש' סמוך לוסתה חייבת בקרבן וכדאיתא בשבועו' (דף י"ח) וכ"פ הרמב"ם בהל' שגגות. וע"כ דרק השיעור ילפינן מהאי שיעור' כיון דהוי ס' לחייבה בקרבן נעשית בהאי שיעור' רואה מ"ת. ואפי' אם יש לחלק:
אבל נלע"ד לכאורה דאין לזה דין עד שאינו בדוק שאין עליו רק דין כתם. דהא גבי בדקה בעד שאינו בדוק ולמחר מצאה עליו דם יתר מכגריס ועוד פליגי בה דלרבי טמאה נדה והיינו משום דרגל"ד כיון שבדקה בו ורוב דמים מצוים באשה. ולר"ח טמאה רק משום כתם. והרמב"ם פסק כרבי. והנה הגם שבש"ע פסקו כר"ח דאינו אלא טומאת כתם מ"מ בנ"ד י"ל דכלהו מודו כיון שנמצא גם במה שקנחה לא נתלה שניהם במעלמא. ודומה לזה כתבו הרמב"ן והרשב"א לתרץ הא דמקשו בגמ' (דף י"ח) וליחוש דלמא דם מאכולת הוא דקשה א"כ בכל הבדיקות נאמר כן. ותי' דלא קאי רק על נמצ' על שלה ולא על שלו. או על שלו ולא על שלה. לכן איכא לספוקי דלמא דם מאכולת הוא. דאי מגופה הוא איבעי לי' לאשתכוחי בין על שלה בין על שלו. והכא איפכא כיון דנמצא על שניהם. רגל"ד דמגופה הוא דאי מעלמא איך יזדמן כן שיהי' על שניהם וא"ל דודאי על עד שלה נתלה דהוי מן המקור אלא שראתה מופלג לאחר תשמיש. ורק על עד שלו נתלה דמעלמא הוא. דז"א. דודאי גם אצלו שייך הרגל"ד כיון שקנח בו ואף דליכא אצלו רוב דמים מצוים. מ"מ כיון ששימש עמה. אותו רוב דמים המצוים באשה שייכים עליו שהוציא בתשמישו מן הרוב דמים. וא"כ י"ל דכאן גם ר"ח מודה לרבי דבשלמא שם אם נימא שהדם בא מעלמא על העד הרי אין לך עוד ס' כלל שמא ראתה בעת שבדקה. אבל כאן מה תאמר על עד שלה שגם שלה הוא מעלמא. רלג"ד שלא יזדמן כן וכמ"ש לעיל. ומוכרח אתה לומר שעד שלה הוא מן המקור רק דנתל' שהי' מופלג אחר תשמיש. א"כ אף אם תתלה שעל עד שלו הוא מעלמא בלא"ה יש לך עוד ספק שמא הי' בשעת תשמיש. וא"כ י"ל דבכי ה"ג גם ר"ח מודה דהרגל"ד מורין בודאי דהדם בא ממה שקנח בו והדם שראתה הי' בודאי בשעת תשמיש. ואף שרוב נשים אינן רואות מ"ת. מ"מ בנ"ד י"ל כיון שאח"כ האשה בודאי יצאה מן הרוב. דראתה בשעת תשמיש. נגרע הרוב למפרע יעוין בכו"פ סימן ו' וביש"ש פ"א סימן כ' דדוקא בחזקה מחמת רובא אמרינן דעד השתא היתה מן הרוב. והרבה יש להאריך בזה:
ועוד דעל פעם הראשון לא שייך לומר הרוב זה. דדוקא לענין לאחזוקה ברואה מחמת תשמיש. אז אמרינן רוב נשים אינן רואות מ"ת. אבל בפעם הראשון שעדיין אנו אומרים מקרה הוא לא שייך כאן הרוב. וא"כ בפעם הראשון ודאי אנו אומרים דהוא מהקינוח. והגם שעתה ראתה עוד ב' פעמים. משום זה לא נאמר למפרע דהוי מעלמא. דהנה בהפלאה בקו"א לכתובות סימן קי"ז הקשה אהא דרמ"ת הא הוי ס"ס שמא מצדדין ושמא לאחר תשמיש. ותי' כיון דראתה ג' פעמים הוי הוכחה דודאי בשעת תשמיש ראתה ונופל זה הספק דאח"ת. יעי' בלח"מ בפ"ה מהל' שגגות שכתב דאף בשיעורא שבעלה טהור ולא מספקינן בשעת תשמיש. מ"מ כיון שראתה ג"פ אמרינן שודאי בשעת תשמיש הי' (והגם שאנכי הרביתי דברים ע"ז בתשובה. לא עת האסף פה) מוכח דמה שראתה ג"פ הוי הוכחה שהדם בא מחמת תשמיש. א"כ בנ"ד אדרבה השני פעמים שראתה אח"כ ודאי בשעת תשמיש היו. מורין גם על הקדום דלא נספקו במעלמא. וכסברת ההפלאה דפעם ראשונה שתראה יש לנו ספק שמא לאח"ת. דמה"ט אינה חייבת רק א"ת וכשתראה אח"כ עוד ב' פעמים. אז נופל הספק שמא לאח"ת ומכ"ש לסברת הלח"מ דבפעם ראשון אמרינן בזה השיעור דלא מספקינן בשעת תשמיש. ומחמת שראתה אח"כ עוד ב"פ אמרינן דודאי בשעת תשמיש הי' ה"נ כאן מחמת הב' פעמים שראתה אח"כ נופל הספק שמא מעלמא. דכאן שוה הדבר לשם דכמו שם אמרינן דמה שראתה בזמן אחד ג"פ. סיבה אחת להם ואמרינן דבכל הג"פ הי' בשעת תשמיש. ה"נ כאן אמרינן דמה שמצאה ע"י קינוח ג"פ סיבה אחת להם. וכולם המה מדם שראתה בשעת תשמיש ולא נסתפק אף בפעם הראשון במעלמא. כמו התם דלא מספקינן אף בפעם הראשון בלאח"ת:
עוד יש מקום להחמיר לפי סברת רש"י בנדה (דף מ"ו) דהא דברואה מ"ת בעינן ג' זמני הוא לרשב"ג. וא"כ הרי נודע דמספקא לן אי הלכה כרשב"ג או כרבי. ולכך יש דברים דפסקינן כרבי, ויש דברים דפסקינן כרשב"ג. וא"כ כאן הוי ס' ספקא ולחומרא שמא הלכה כרבי דבתרי זמני הוי חזקה. א"כ נאסרה בהב' פעמים ושמא הלכה כרבי בהא דבדקה בעד שאינו בדוק דלא תלינן במעלמא. וא"כ גם כאן לא תלינן במעלמא דגם כאן איכא רגל"ד במה שקנחה בו וכמ"ש. כ"ז כתבתי בלי עיון בש"ס ופוסקים אלא בראשית השקפה מה שעלה על זכרוני אך כמדומה לי לפי סדר שאלתו דיחקור מעלתו אצל האשה. ואפשר היא באותן העונות שהיתה רגילה לראות בהן מקודם. ואז אפשר נוכל למצוא לה היתר וכשיודיעני בירור הדברים. אי"ה בבואי לביתי אשנה פרק זה לחפש היתר לבת ישראל. סליק: