עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן כו
מכתב תשובתו מהל' חנוכה בצירוף התשובה שהי' לפני אז קבלתי עש"ק העבר. והגם שאנכי מוטרד מאוד. אך פניתי מעט לעיין בדברי כת"ר ולהשיב מפני הכבוד. ואם כי קצרתי לפניו גלוי ודי לחכם כמותו:
מה שהקשה כת"ר על מה שכתבתי בשם חותני הגאון זצ"ל להעמיס הא דרבא בפלוגתת המ"ב עם השב"י. וכתב כת"ר ע"ז דאי מיירי, בעודו במקור אף אם הוא מלא דם ה"ל העלי' קבוע ואין כאן רוב. ז"א דאפילו אי מספקינן במקור אי מלא דם או לא אבל בעלי' ודאי ליכא בה דם לפי' הר"מ דדם הבא משם אינו אלא כמכה וא"כ לא שייך קבוע כיון דאין שם דם וז"פ:
אמנם לס"ד דכת"ר וכן מוכח מתוס' נדה (דף י"ז) ד"ה ודם דבעליה יש תמיד דם הרי כבר תי' זה הש"ש דלגבי רוב ומצוי לא שייך קבוע. ומה שכתב כת"ר לחלק דלענין טהרת האשה לא שייך קבוע כיון דאין האיסור ניכר במקומו רק כשפי' אלא לענין קדשים. לא ידעתי מה חילוק יש. דגם לענין טומאת ערב אין מטמא האשה אלא כשנפרש. דכל שהוא בפנים הוי טומאה בלועה דאין מטמא גם תרומה וקדשים.
אמנם באמת כל סברתו דלא מיקרי האיסור ניכר במקומו אינו סברא לכאורה דודאי כיון דכל מה שגדל במקור הוי טמא ועי' בחי' הרמב"ן נדה. א"כ הוי האיסור ניכר במקומו אלא שהתורה גזרה שלא יטמא אחרים משום דבלוע. אך מצאתי בתשובת ביא"פ דחה ג"כ דלא מיקרי קבוע משום דבעת פרישתו מן הקבוע אין שום נ"מ רק על אח"כ. והוא עפ"י מ"ש המ"מ בפ"ב מהל' שבת הל"כ ע"ש. אבל לפי"ז גם לענין קדשים כן גם אין זה אלא לדעת הרמב"ם בפי' הסוגיא:
וגם מה שהקשה כת"ר בהתשובה על הש"ש במה שכתב דמיירי שהרגישה ולא נודע לה מאיזה מקום אי מחדר אי מעלי' והאריך כת"ר דאפשר לה להרגיש אי מעלי' אי מחדר. לא ידעתי מה קושיא היא דנגד מר"ג ודאי אפשר להבחין בפתיחת פי המקור. ואעפי"כ אמרינן שטעתה בהרגשת מר"ג. והרגשת זעזוע הגוף נראה דשוה אי ביציאת דם ממקור או מעלי' ומכה או מיציאת מר"ג. והרשב"א בת"ה כתב דגם גבי מכה א"א להבחין בהרגשה אי ממקור או ממכה. אלא שזה קשה על הש"ש דגבי הא דר"ח דחייבין על ביאת מקדש א"צ להרגשה דלטומאת ערב טמאה מה"ת אף בלי הרגשה:
ומה שכתב כת"ר על מה שכתבתי דאם אין דם במקור אין נ"מ אם המכה בפנים במקור או בחוץ. וכתב כת"ר דעכ"פ הוא כנוס בתוך הגידין שבתוך המקור. יעי' כת"ר בתשו' מהרמ"ל סימן קי"א בלשון השואל וז"ל ומקור דמים הוא המקורות שברחם שהם נפתחים והדם זב מהם ולא מהרחם עצמו. שהוא רק מקוה לדם. עכ"ל. הנה המקורות הם בחלל הגוף ונפתחים לרחם. א"כ מה נ"מ אם הבצים ששם המכה הם בתוך האם בפנים כפי דעת מהר"ל שבשב"י או ציור הרמב"ם שהוא סמוך למקור בחוץ. כיון דמ"מ אין המכה אצל הדם רק שצריכין לומר דהחמימות גורמות שיפתחו המקורות:
ומה שכתב כת"ר במ"ש בהא דב' מיעוטי לצרפם למחצה אין זה ראי' היכא דנגד כ"א איכא רוב המבטלו. והעיר כת"ר ע"ז מקידושין (דף ע"ג) ומברכות (דף נ"ג). הנה מקידושין אין ראיה כלל דשם הוי מיעוטא כנגד מיעוטא. ובהא דברכות הנה דמיא להא דמיעוטא מפילות דאתה מסלק מן הרוב מתעברות וכמו כן המיעוט מכשפות אתה מסלקו מן הרוב ישראל. ועי' בנמו"י ביבמות פרק האשה מ"ש שם בשם הרשב"א ולהריטב"א ממילא אין לצרף כאן מיעוט דם טהור להראב"ד דהוי רוב גמור ודו"ק:
ומה שכתב כת"ר על מה שכתבתי קצת היתר מהא דאשה מזרעת אודם. וע"ז הקשה כת"ר דא"כ מה הרעש ברמ"ת ובדם חימוד. כמדומה לי אשר כבר תרצתי זה במכתב שם דודאי בלא קילקול באברי הזרע אין לתלות בזה. אבל בנ"ד איכא נפוח בביצים שמשם זרע האשה. אלא שלפי"ז אכתי נצרך להאמין לרופאים דפליגי בזה:
ומה שהעיר כת"ר בפלוגתת הראב"ד והרז"ה ורצה כת"ר לומר דתי' הב' שבתוס' נדה (דף י"ז) ד"ה ודם הוא כדעת הראב"ד. לא אבין זה. דאף שיש במקור הרבה מיני דמים. אבל אין ראי' דהם רוב טמאים דהא גם בה' מיני דמים יש עמוק מהם ודיהה מהם מלבד לבן וירוק. אבל באמת המעיין ברז"ה לא פליג על הראב"ד אלא שאין זה רוב גמור ע"ש. ובמק"א (לקמן בתשו' ל"ז) באשה שנתקלקלה מעיינה כתבתי דאם נאמר דהמקור מלא דם א"כ הא דרוב דמים טמאים היינו בתוך המקור ובאנו מזה לדון על הדם שנפרש דהוא מן הרוב דמים טמאים שבמקור. וע"כ שאין זה רק מטעם שפירש מרובא שי"ל שאין זה בתורת החלט רק בתורת ספק. ועי' בכו"פ סימן ס"ג דאוקים בזה פלוגתת רו"ש. וזה אפשר דעת הרז"ה. אבל אי נאמר דבמקור ליכא דם. ע"כ הא דרוב דמים טמאים היינו שהטבע הוא כך לזוב מן האשה דרך המקור עפ"י רוב רק דמים טמאים. א"כ אין זה רק רוב מן הסברא כדוגמא אין אדם פורע בתוך זמנו. וא"כ הוי ע"י הרוב זה החלט וברור ודו"ק:
ובגוף דברי תשובתו דכת"ר מי יבוא אחרי שכבר הותרה מפי כת"ר ומפי הגאון המנוח ז"ל מפיעטריקאב. ועי' בס"ט סימן קפ"ז ס"ק י"ד מ"ש בשם הפנ"י דאם בא בשינוי ממה שבא בעת וסתה. רגל"ד דלאו דם מקור הוא עכ"ל. ונראה דכיוון על מ"ש הפנ"י בסוף דבריו דדרך האשה להיות רואה תמיד באופן אחד ע"ש. הן אמת שבשו"ת נטע שעשועים פי' דברי הפנ"י באופן אחר. ובתשובה אחת גם אנכי כתבתי מה שיש לפרש בדברי הפנ"י. אבל לפי דעת הס"ט בהפנ"י הרי בשאלתו דכת"ר ג"כ כן:
עוד יש לצדד להקל דהנה כיון שהיא רואה הכתמים תיכף כשמרגשת כאבה. א"כ אין לנו לומר אלא או דהמכה מוצאת הדם. או שהיא גורמת לדם המקור לזוב בעת הכאב. ובזה לא שייך לדון מטעם רוב דמים במקור לפי מה שנאמר דעיקר הרוב הזה הוא מטעם שדמי המקור מצוין לזוב. ואינו אלא מחמת המצוי. וא"כ המצוי לזוב הוא מן המקור בעצמו ובטבעו. לא שהמכה יגרום למקור שיוציא דם. שעל זה האופן לא שייך מצוי. וא"כ אין כאן רק ספק השקול. ובשלמא במכה שאין ידוע אם מוציאה דם אז לא תלינן בה משום דדמי המקור הם רוב המצוי לזוב. תלינן דבא הדם מן המקור לא מחמת המכה אבל כאן שע"כ נאמר דהדם בא מחמת הכאב שהוא במכה אלא שנאמר שהכאב גורם למקור שיוציא דם וע"ז לא שייך מצוי והרי זה כמו דלא חיישינן דהדרו מ"ד למקור. ובשם אדרבה יש לחוש שמא בתר דתמו מיא אתא דם מעצמו מן המקור בטבעו ומ"מ לא חיישינן לזה. משום זה דאתי תמיד עם מ"ר. כ"ש כאן שהיא רואה מראה כזו רק בשעת הכאב ואין לנו לומר רק דשמא הכאב גורם למקור שיוציא מראות הללו. ובשעת וסתה היתה רואה דם גמור ע"ז יש לדמות להא דתשובת הר"ן גבי חצץ אדום שהביא הב"י. ועכ"פ כיון דאין זה רק ספק. י"ל דחזקת טהרה תכריע. ועי' בתשובת פנ"י. ואין אני אומר זה לדבר ברור. רק למשקל ראשון כיון שאין עתה נ"מ לדינא. ואתו המדע. אמנם יש לעורר בשיטת כת"ר לפי מה דתפס הצד שלא נחזיקנה במסולקת דמים. ועתה אין לה וסת א"כ איכא החששא דוכי לעולם לא תהי' טמאה. ועין בש"ך סי' קצ"א סק"ז. ובתשו' אחת (היא תשו' הד' מזו) הארכתי הרבה בפי' דברי התוס' שלא כפי' הש"ך והוא אריכות דברים. עכ"פ לא ראיתי שנתעורר בזה כת"ר וגם הגאון ז"ל סליק: