עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן כד
מכתבו קבלתי ומאוד נהנתי על שראיתיו עוסק בעומק הל' נדה אשר הן הן גופי תורה אשר צריכין להיות חרות על לב מורה ואם ככה יעשה כל הימים בודאי יהי' תורתו ערוכה ושמירה.
בדבר קושייתו למה לא אמרינן באשה שאומרת שראתה דם מ"ת שמא עיניה נתנה באחר. והעתיק זה מספר פ"ת. הנה הספר הלז אינו בביתי. ובעיקר קושייתו הנה הר"ן סוף נדרים כתב ג' טעמים הטעם הא' דלמשנה הראשונה נאמנת מה"ת ורבנן עקרו דבר בקום ועשה משום מגדר מלתא וטעם הב' דהתירו לשמש באומרת טא"ל משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקיעו רבנן לקידושין מיניה וא"כ מקודם לא הי' איסור כלל במה שנאנסה. וטעם ג' דאף למשנה הראשונה מן הדין אינה נאמנת רק משום דכסופא לה מלתא האמינו אותה ולמשנה אחרונה אוקמי אדינא והנה לטעם הב' לא שייך כלל קושייתו דהא כאן לא שייך טעמא דאפקעו רבנן לקידושין מיני דאף פנויה אסורה נדה. ולטעם הג' ג"כ י"ל דדוקא בטא"ל דמן הדין אינה נאמנת רק משום דכסיפא לה מלתא האמינוה לכך משום חששא דענב"א אוקמי אדינא. אבל ברואה מ"ת דהוא משום איסור נדה דנאמנת ע"ז מה"ת דע"א נאמן באיסורין וילפינן לה מוספרה לה. א"כ חששא דענב"א אין מועיל לאפוקי מדינא. אך לטעם הא' לכאורה קשה דלמה לא עקרו רבנן גם בזה הד"ת ולא להאמינה:
אבל באמת ל"ק כלל דהתם הגם דמדינא נאמנת אמרינן משום מגדר מלתא לא חששו רבנן לדבריה וכיון שלא האמינוה מה שאומרת עכשיו שוב תמיד היא מותרת לבעלה ושפיר קאי הגדר של חכמים אבל כאן דמדינא היא נאמנת וחכמים יאמרו דמשום מגדר מלתא לא נאמין לה. הא אפשר כשישמש הבעל ימצא על עד שלו ויתברר דהאמת אתה, לכן לא עשו בזה גדר דשמא יתברר דאסורה באמת. וז"ב:
שוב ראיתי בשו"ת שיבת ציון סימן ל"ח הקשה קושיא זאת. (ונראה דממנו העתיק בספר פ"ת) וכלל דבריו שם דמקודם החליט דהא דנאמנת בא"נ מוספרה לה הוא דוקא בזה שיכולה לחזור להיתרה לבעלה. והאיסור הוא לפי שעה. אבל באומרת שראתה מ"ת ג"פ דנאסרת על בעלה. למה תהי' נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. ולא נאמר עיניה נב"א. ושוב החזיק הקושיא לטעם הג' שכתב הר"ן. וכתב ע"ז ומעתה הקושיא במקומה עומדת למה לא נימא גם באומרת שראתה ג"פ מ"ת שלא תהי' נאמנת משום שמא ענב"א ולהפקיע עצמה מבעלה כמו באומרת טא"ל. ע"כ. וע"ז פילפל לתרץ דכיון דבידו של בעל לברר ולראות את העדים שבדקה אם כדבריה כן הוא. לכ"ע נאמנת בזה מה"ת. (ודלא כמו שהבין כת"ר דיכול להתברר ע"י בדיקת שפופרת) ויצא לו דין חדש מזה דאם ביום שלאחר תשמיש אמרה כן אינה נאמנת משום טעמא דענב"א:
ולענ"ד אחר המחילה מכבודו הנה דבריו מעורבבים בזה דממ"נ אם עלה בדעתו לומר דגם באיסור נדה להפקיע עצמה מבעלה ולאוסרה עליו עולמית אינה נאמנת מן הדין א"כ למה הוצרך לטעם דענב"א. הא לטעם הג' של הר"ן אפילו למשנה הראשונה אינה נאמנת בזה דלא שייך כאן טעמא דאמרה מלתא דכסיפא לה. ואם נאמר דנאמנת מן הדין גם בכזה שנאסרה עליו עולמית. רק דלא נאמין לה שמא ענב"א וכמו שמשמעות תחלת דבריו כן. הנה באמת לטעם הג' א"א לעקור דבר מן הדין משום חששא זו וכמבואר:
ובאמת לענ"ד לא שייך בזה לחלק באיסור נדה ולומר דבהא דנאסרה עליו לא שייך להאמינה וכמו בטא"ל דלא דמי כלל זל"ז. דבטא"ל דמתורת עדות אינה נאמנת דאין אשה נאסרת על בעלה רק בב' עדים. רק משום דנאמר שוי' אנפשה חד"א. וממילא אסור בעלה לשמש עמה. דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ע"ז שפיר אמרינן דאינה נאמנת בדיבורה להפקיע עצמה מבעלה. כיון דהיא משועבדת לו ולא נעשה גופה דבר האסור. אבל באיסור נדה דהתורה האמינתה כמו ע"א. ומזה ילפינן דע"א נאמן באיסורין. וא"כ הנאמנות מדין עדות. א"כ גם בזה שהיא מעידה דנאסרה עליו משום נדה. הוי כמו שאמר לנו על חתיכה זו חלב. החתיכה אסורה וחייב חטאת האוכל אותה. כמבואר ברמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין. ומכ"ש אם נאמר כל מקום שהאמינה תורה וכו' הוי כב' עדים מעידים שנאסרה עליו. וא"כ משום חששא דענב"א לא עקרינן דבר מדינא. ועי' בתשו' כנ"י סי' ל"ד כתב לחלק באופן אחר. דמוספרה לא ילפינן דנאמנת אלא דבר שיש היתר לאיסורה אבל אם בלא דבריה היתה אסורה עולמית. אין מאמינים לה יע"ש:
האומנם הנה יש מקום לחקור בנאמנות האשה. דהנה נודע דע"א אינו נאמן במקום דאתחזק הן להיתר והן לאיסור. והנה התוס' ריש גיטין הקשו דמוספרה לה נלמד נאמנות לע"א באתחזק איסורא ותי' דבנדה לא אתחזק הוא. ועל הטביל' נאמנת דבידה לטבול. ובחי' הרמב"ן והר"ן תי' טעמים אחרים. וכל זה לענין שנאמנת לומר טהורה אני ולא אתחזק מיקרי. אבל בזה שנאמנת לומר באמצע הוסת טמאה אני קשה הא איכא חזקת היתר לאשה ולמה נאמין לה מדין עדות. וא"ל דזה רק מטע' שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא דבזה היא יכולה לשוי' נפשה חד"א דלא נשתעבדה לבעלה לשמש עמו בימי טומאה. וא"כ שפיר נכונים דברי השיבת ציון דלשוי' נפשה חד"א עליו עולמית. אין ביכולתה. אבל א"כ בהא דהי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דילפינן מקרא דחייב על פרישתו הא מטעם דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו לא שייך לחייבו והיא עצמה פטורה על פרישתו באבר חי ואינה חייבת כלום א"ו דגם עליו הוא נאמנת מדין עדות והוי כמו ע"א שהעיד על חתיכה שהיא חלב. וא"ל דהתם מיירי דוקא בנמצא אח"כ על שלו או שלה ואז הוא חייב למפרע דז"א דאם מתחלה בעת אמירתה לא הי' צריך להאמין לה. א"כ גם אח"כ הוי אונס ועוד דבגמ' מקשה נמצא קתני הא בלא נמצא אח"כ אינו חייב קרבן והאי נמצא הוא שנמצא כדבריה כן היא. א"ו דבדיבורה לחוד נאמנת עליו מדין עדות. ועי' בס"ט סי' קפ"ד דעפ"י דיבורה לחוד הוי הוחזק' נדה דבעלה חייב עליה מלקות וזה לאו בידה מיקרי שתראה דם וכ"כ בחי' מהריב"ל גיטין (ואפשר דשפיר בידה מיקרי דתלכלך סדינה בדם ותאמר שאין לה מידי למיתלי וממילא תהי' טמאה) ולכאורה למ"ד וסתות דרבנן שפיר ניחא דכאן אין לה חזקה מה"ת שלא תראה. וא"כ מה שאומרת שראתה אינה אומרת נגד החזקה. אך אכתי קשה למ"ד וסתות דאורייתא. ועוד הא כתב הס"ט סי' קפ"ז דאף למ"ד וסתות דרבנן בין וסת לוסת יש לה חזקה מה"ת יע"ש:
ונראה לי כיון דחזקה זו עשוי' להשתנות כדאיתא בנדה (דף ב') ואף דלחולין הוי חזקה ולא חיישינן שמא נשתנה מ"מ אם ע"א מעיד שנשתנה שפיר נאמין לו כיון דגם לדידן נודע דאפשר שישתנה. אף דכל זמן שלא נודע לנו שנשתנה אמרי' שלא נשתנה. אבל מ"מ אין החזקה מכחשת העד. והא דסובר הרא"ש ביבמות (דף צ"ג) דע"א אינו נאמן לומר מת יבמיך. לא משום דליבם זה איכא חזקת חי שלא כדברי העד. דלזה יהי' נאמן העד לומר שמת. שחזקת חי עשוי' להשתנות. אבל אינו נאמן להוציא האשה מחזקתה שעומדת ליבום ואסורה לשוק ועי' מ"ש הב"ש סימן קנ"ז סק"ט בשם הרמב"ן. ומשמע דאם אמר היו לו אחים ומתו. לכ"ע נאמן. והיינו משום דאינו נגד החזקה דחזקת חי עשוי' להשתנות וחזקת שעומדת ליבום י"ל דלא שייך כ"ז שהבעל חי ולכך נאמן לכ"ע. ועי' בנו"ב אה"ע סימן נ"ד לא כ"כ בפירוש דברי הרמב"ן. ומ"מ לפי' הב"ש לא משמע דהטעם משום מיגו יע"ש:
ומ"מ דבר זה לא ברור לי עדיין כי כתבתי כ"ז בהשכל ראשון ומעט עיון כי אין הפנאי עמדי לעיין בכל דבר ודבר על בוריו:
שוב מצאתי בט"ז אה"ע סימן קנ"ו סק"ח האריך לדחות זה ולכאורה דבריו סותרין מ"ש הוא עצמו ביו"ד סימן שצ"ג ואין כאן מקומו להאריך בזה. אבל מ"מ הא ודאי דמדינא נאמנת מתו"ע לומר שראתה ג"פ מ"ת ואין החששא דענב"א מוציא מן הדין:
אולם בדרך אחר י"ל דאינה נאמנת בזה כיון דרוב נשים אינן רואית מ"ת. וא"כ הא ע"א אינו נאמן להכחיש את הרוב. ויעי' פנ"י בקו"א קידושין (דף ס"ג) דע"א נאמן כנגד רוב. ובנו"ב אה"ע סימן ס"ט נסתפק בזה. אך באמת הא שיעורא דנעשית רואה מ"ת הוא בכדי שתושיט וכו' והיא טמאה מספק ואינה חייבת רק באש"ת דשמא בא הדם אח"כ. וא"כ היא שאומרת שמצאה בתוך שיעור זה. הנה אינה אומרת להדיא נגד הרוב. דהא אף אם כדבריה כן הוא. אכתי אפשר דהדם בא אח"ת. ולא יצאה מן הרוב וכיון שאתה צריך להאמין לדבריה שבתוך זמן זה ראתה דם. ממילא הוא לך בספק שמא הי' הדם בשעת תשמיש:
ועוד נראה דאפילו באומרת שמצאה בתוך שיעור וסת. אכתי אינה אומרת נגד הרוב נשים. דהא אפשר שהוא מן הצדדין ובמן הצדדין לא שייך רוב. דהוא מן המקרים המתילדים וכמה שכ' בש"ע אא"ז אדמו"ר נ"ע סי' קפ"ג בקו"א בהג"ה:
והנה צויתי להעתיק לו דברי מה שמצאתי אצלי בחידושי כי אין הפנאי מסכים עמדי לעיין בכל דבריו:
הנה בשלהי נדרים איתא מימרא דרב המנונא באמרה לבעלה גרשתני נאמנת. חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. ופליג שם רבא עליו. ובכתובות (דף כ"ב) אמר רבא שם מיתה אינה יכולה מכחישתו. גירושין יכולה מכחישתו. ומקשו ומי חצופה כ"ה. והא אמר ר"ה שאין האשה מעיזה. ומתרץ הש"ס הנ"מ דלית לה עדים ולכאורה קשה מאי מקשו מדר"ה לרבא. הא רבא פליג עלי' באמת כדאיתא בנדרים שם ואינו סובר סברת ר"ה:
ע"כ נראה דהנה הרא"ש כתב וז"ל ואע"ג דרבא דחי למלתי' אפשר דלא פליג אלא דחי' בעלמא היא. ואפילו אי פליג הלכת' כר"ה מכל הלין ראיות שהבאתי. ועוד נראה לי טוב טעם דהלכת' כר"ה דאפילו למשנה אחרונה הוא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה. אבל ודאי חזק' שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א"א כל ימיה. עכ"ל:
ויש לומר דזה שכתב הרא"ש סברא זו ולהוכיח דהלכה כר"ה אין כונתו דלעולם רבא פליג. רק דמסברא זו הלכה כר"ה. אלא דכונתו להוכיח כמו שכתב מקודם דאפי' רבא לא יחלוק על ר"ה אלא על טעמא דר"ה אבל לא פליג עליו:
אלא דקשה לכאורה הא רבא שם בכתובות אמר דהיכא דאיכא עדים מעיזה ולכן אם נשאת תצא. הא אכתי יש חזקה דאינה רוצה להיות באיסור א"א כל ימיה. וראיתי בשעה"מ פ"ט מה' אישו' הט"ו בסוף הביא בשם הרב נת"מ דתרוייהו בעינן חזקה דאין אשה מעיזה וחזקה דאינה רוצה להיות באיסור כל ימיה ולפי"ז ניחא דהתם בכתובות אין לנו רק חזקה דאינה רוצה להיות באיסור. בשביל חזקה זו לבדה אין להתירה. אבל באמת דברי הרב נת"מ לא יתכנו בדעת הרא"ש. שהרי הטור בסי' קנ"ד פסק באומרת אינו בא עלי ואין לו גבורות אנשים כופין אותו להוצי' מיד משום חזקה דאינה מעיזה. כיון דידע בה בעל והוא מתשו' הרא"ש כלל מ"ג. והא שם לא שייך חזקה דאינה רוצה להיות באיסור. דהרי מבקשת שיגרשנה בעלה וא"כ אמאי מהימנא. דהרי ר"ה לא אמר אלא היכא דאיכא ב' החזקות. וגם בהא דכתובות שם פסק הרא"ש דלא כרבא אלא כר"א דבגירושין הוא משום דיכולים לבררו. אבל באם מעידין שנתגרשת מזמן אם נשאת לא תצא בנשאת לאחד מעדי' וכמ"ש הטור. והגם דאין כאן חזקה דאינה מעיזה משום העדים. מ"מ יש לה חזקה דאינה רוצה להיות באיסור א"א. וזה שסיים הרמב"ם על דין זה וחזקה דאין מקלקלין עצמן וכ"כ המחבר והוא טעם של הרא"ש כאן. הרי כל אחד מן החזקות מהני להאמינה לרב המנונא. וכיון דרבא בהך חזקה דאינה רוצה להיות באיסור ע"כ פליג כדאיתא בכתובות שם לכן לא נוכל לומר כמו שכתבתי מקודם דכונת הרא"ש להוכיח בסברא זו דרבא לא פליג על ר"ה. כיון דרבא בפירוש פליג גם על סברא זו וא"כ קשה כדלעיל מאי מקשו מר"ה לרבא:
אבל אחר מעט עיון לק"מ דהא שם מיירי דהאשה היא בספק וכפי' רש"י שם שכתב וז"ל גירושין יכולה מכחישתו אם יבוא ויאמר לא גרשתיך היא תאמר גרשתני הלכך אי שרית לה לאינסובי סמכה אהכחשה ומינסבא עפ"י עדים הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר עכ"ל. ולכאורה הכי הוי לי' לומר דסמכה אהכחשה ותהי' נשאת בשקר דהרי היא יודעת אם קבלה גט או לא. א"ו דשם מיירי דלאשה עצמה הוא ספק. והשתא ניחא די"ל כמו שכתבתי דהרא"ש בא להוכיח דרבא לא יחלוק על ר"ה. ובכתובות הא מיירי דלהאשה ספק אם גירשה אם לאו וכיון שכן לא שייך טעמא דלא תרצה להיות באיסור א"א כל ימיה דהן היא סומכת על העדים שאומרים שגירשה ותסמוך בדעתה דאין מקלקלת עצמה. רק שבמיתה מדקדקת בעצמה. כי פן יבוא. ובגירושין לא תדקדק כי אם אפילו יבוא תאמר שגירשה. אבל היא באמת סומכת על העדים שהם אומרים אמת שגירשה אבל באומרת לבעלה גרשתני נאמנת גם לרבא וכדהוכיח הרא"ש דהלכה כר"ה. אלא לפי"ז בדביתהו דר"ח בקידושין י"ב דאמרה לה אם קיבל ביך אביך קידושין ואמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרת.. ליך עלואי והקשה בתוס' רי"ד הא אכתי שוי' אנפשה חד"א. ותי' כיון דאגידא בבעל ומשועבדת לו ומטי איסורא לגבי דבעל לא מהימנא ע"ש. לפי דברינו קשה הא גם התם לדברי' תצא בלא גט ותהי' באיסור א"א כל ימיה. וא"כ מחמת חזקה זו תהא נאמנת. ולכאורה י"ל דהתם משימה עצמה רשעה באומרת נתקדשתי לפלוני ואינה נאמנת ומכש"כ שאין האם נאמנת לשוי' רשעה אלא לפי"ז איך הביא מזה ר"ח ראי' הא בדידי' אמרה אם קודם שקבלה קידושין מאחר. וגם למה אמר לא כ"כ דאמך ה"ל למימר לא כל כמינך. אך י"ל דהתם מיירי כמ"ש הב"י סימן מ"ו דהיא עצמה לא ידעה רק ששמעה מאמה. (ומה שהקשה תוס' רי"ד למה לא שוי' נפשה חד"א היא מפני שהיא רצתה להאמין לאמה. ור"ח אמר לה שכיון שאינו רוצה הוא להאמין אינה אסורה עליו. ע"ז הקשה תוס' רי"ד כיון שהיא מאמינה הרי שוי' אנפשה חד"א) וכיון שכן לא שוי' נפשה רשעה במה שנתקדשה לו דהיא לא ידעה מזה שנתקדשה לאחר והוי אונס גמור. ומה"ט ג"כ לא שייך חזקה דאינה רוצה להיות באיסור כל ימיה. דהרי גם עתה אינה אומרת רק שמאמה שמעה ומאמנת לה. וע"ז שפיר אמר לא כ"כ דאמך. דאצל אמה לא אמרינן דחזקה שאינה רוצה בקלקול בתה כל ימיה, ועי' בב"י סימן מ"ו דמחלק בין הא דיהודית להא דתשובת הרא"ש שכתב דאם היתה מודה היתה שוי' נפשה חד"א. דשם ביהודית רק אמה אמרה כן. ובתשובת הרא"ש היא עצמה אמרה כן. מוכח דלא כהתוס' רי"ד. אבל לפי דברי הב"י יוקשה מ"ש הרא"ש בעובדא דר"ח הובאו דבריו בטור סימן מ"ח דהתם היא עצמה מודה ואעפי"כ לא עשתה נפשה חד"א וכדברי התוס' רי"ד. ובאמת לענ"ד דגם כאן כונת הרא"ש בתשו' דאינה נאמנת כלל על בעלה ומ"ש דשויתה לנפשה חד"א הוא לענין זה דאם הבעל רוצה לגרשה אין לה כתובה כיון דשויתה לנפשה חד"א. דלענין הכתובה נאמנת בלא שום תקנות. וכדכתב הרמב"ם בנדרים בפירוש המשנה דאף קודם משנה הראשונה אם אומרת דזינתה ברצון היה הדין דפלגינן דיבורה ולענין הכתובה נאמנת. ומ"ש הרא"ש ולא ספינן לה מאיסורא הוא ג"כ טעם לענין הכתובה. דמה"ט נאמנת לענין הכתובה משום זה דלדברי' המניעה ממנה שאסור להאכילה דבר האסור לה ומה"ט אין לה כתובה. ומוציאה בגט שכתב הרא"ש היינו אם ירצה הבעל. ועיקר הרבותא דפלגינן דיבורה ונאמנת לענין הכתובה:
והנה יש לעיין לפי מה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דאם אמרה זניתי ברצון פלגינן דיבורה. ולענין הכתוב נאמנת מן הדין. א"כ ודאי דאסורה לאכול בתרומה מן הדין. דפלגינן דיבורה. ומה שנוגע לה מאמינים לה ושוי' לנפשה חד"א. גם אם אין מאמינים לה נגד הבעל. וה"ה באשת כהן שאמרה באונס. דלמשנה ראשונה מאמינים לה גם להבעל. ולמשנה אחרונה חששו שמא עיניה נב"א ולא האמינוה נגד הבעל. אבל לענין כתובה ותרומה ודאי שוי' לנפשה חד"א. ואין לה כתובה אם ברצון. ואסורה לאכול בתרומה. וא"כ למה אבעי' להו אם אסורה לאכול בתרומה. הא פשיטא דלענין זה נאמנת מן התורה ופלגינן דיבורה. ולר"ש איך אוכלת בתרומה משום לעז בני':
ונראה דהנה הרא"ש ביבמות (דף פ"ב) כתב דאפשר דאיירי הא דר"ש בחוזרת ונותנת אמתלא לדבריה. ונראה דהיא דעת הרמב"ם בפי"ח מהא"ב דסובר דאסורה לכהן אחר מות בעלה אף בנותנת אמתלא לדבריה. והראב"ד חולק עליו והרה"מ הביא ראיה מסוגיא זו דאסורה לאכול בתרומה וע"כ דמפרש הסוגיא בחוזרת ונותנת אמתלא לדבריה ואעפי"כ אין מועיל. ולכאורה צ"ע למה באמת אין מועיל אמתלא כמו בנדה:
ונראה דהנה ודאי למשנה ראשונה דנאמנת באמרה טמאה נגד הדין משום זה דהוי מלתא דכסיפא לה וודאי אומר' אמת וכמ"ש הר"ן בתי' ג' א"כ מה"ט שוב אין מועיל בחוזר' ונותנת אמתלא. וכמו דאמרינן גבי עדות דהיכא דכתב שוב אין מועיל אמתלא דכל דכתב ודאי דקדק. ה"נ בזה שאומרת מלתא דכסיפ' לה. ומאמינים לדבריה משום זה נגד הדין משום דבכה"ג ודאי אומרת אמת. ה"נ אמרינן דבכה"ג ודאי דייקא בדיבורה. ושוב אינה נאמנת בחוזרת ונותנת אמתלא. דאמרינן דמעיקר' אומר' אמת דאל"כ לא היתה אומרת מלתא דכסיפא לה. וזהו דאבע"ל למשנה אחרונה אח"כ דחזרו לאוקמי על דינא משום חששא דענב"א. אם אח"כ חוזרת ונותנת אמתלא לדבריה אם נאמר דמ"מ כיון דאמרה מילתא דכסיפא לה מקודם. לא נאמין להאמתלא דידה אחר כך. או דלמא לאחר שחששו משום ענב"א ואינה נאמנת במה שאמרה מקודם מלתא דכסיפא לה מהני אמתלא אפי' במה שאמרה מקודם מלתא דכסיפה לה כיון דאין נ"מ מזה. דמשום ענב"א תלינן שאמרה מלתא דכסיפא לה. וע"ז אמר ר"ש דאוכלת בתרומה משום לעז בניה. דבזה ודאי איכא לעז דאינך מאמין אף להאמתלא דידה. אבל באינה חוזרת ונותנת אמתלא ודאי גם לר"ש אינה אוכלת. דפלגינן דיבורה ומן הדין אסורה:
ומעתה מיושבת דעת הרמב"ם מקושי' הראב"ד דלמה לא נאמין להאמתלא להנשא לכהן אחר מות בעלה. ולמ"ש ניחא משום דגם למשנה אחרונה ודאי הוי מלתא דכסיפא לה ודקדקה בדבריה רק דלענין שתהא נאסרת על בעלה עקרו הטעם. משום חששא דענב"א. אבל מ"מ מה"ט דהוי מלתא דכסיפא אינ' נאמנ' עוד באמתלא. ומ"ש הב"ש והנו"ב דדוקא באמתלא דענ"ב אינה נאמנת אח"כ. אבל בשאר אמתלא גם הה"מ מודה זה דוחק. וכמ"ש הב"ש דלא משמע כן מראיית הה"מ:
ולפי"ז נראה דלדעת הרמב"ם היכא דלא שייכא טעמא דעיני' נב"א ודאי נאמנת משום דכסיפא לה. ולדעת הראב"ד דחולק וסובר דמהני אמתלא נראה דלדעתו למשנה אחרונה עקרו תקנ' הראשונה לגמרי והעמידו על ד"ת ואין נ"מ כלל במה שאמר' מלתא דכסיפא לה. ומה"ט שפיר נאמנת גם בנותנת אמתלא כמו בנדה. וזה נראה דעת הגמ"ר סוף קידושין שכת' שמועיל אמתלא לכל דבריה. ורמ"א בסי' קט"ו פסק כדעת הגמ"ר. ובסי' ו' הביא המחבר לשון הרמב"ם. והרמ"א לא הגיה עליו כלום. מוכרח כדעת הב"ש לחלק בין אמתלא זו לאמתלאו' אחרות:
ובמה שכתבתי יש ליישב דברי הרא"ש ביבמות (דף פ"ב) ע"ש לשונו. ובתה"ד סי' רכ"ד פי' דבריו דמקשה דברגל"ד ואומרת טא"ל הא נאמנת מן הדין. ואיך עקרו הדין משום טעמ' דאורכסו. והקשה עליו הפנ"י דאי משום רגל"ד הוא מקשה. למה הקשה הרא"ש מהא דר"ש הא ר"ש קאי על המשנה דאיירי בלא רגלים לדבר. והנו"ב דחה גם פי' הפנ"י יע"ש. ובאמת לק"מ דודאי לפי מה שעלה על דעת הרא"ש מקודם דהא דר"ש קאי על המשנה דאומרת טמאה אני לך. ואעפ"כ אוכלת בתרומ' שפיר הקשה. דהא לענין תרומה היתה נאמנת מן הדין משום דפלגי' דיבורה. ולא מן התקנה משום דכסיפא לה מלתא. וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דפלגינן דיבורה. ורגל"ד לענין בעלה הוי כמו בלא רגל"ד לענין כתובה ותרומה דהוי מן הדין. א"כ שפיר הקשה הרא"ש מזה להביא ראי' דהגם דמן הדין נאמנת לענין תרומה מ"מ משום לעז בניה עקרו הדין ואמרו שתאכל בתרומה. א"כ ה"נ ברגל"ד דאף דמן הדין נאמנת אף נגד בעלה. מ"מ משום טעמא דענ"ב עקרו הדין:
ע"כ כתבתי בחידושי. ובזה ימצא טעם בכל דבריו שנסתפק מיהו לנ"ד כבר כתבתי דכאן לא שייך מגדר מלתא שאפשר שיתברר תיכף להיפך נגד תקנת חז"ל כשימצא על שלו. ואיך יתירו לו מתחלה להכניס עצמו בדבר ספק. סליק: