עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן כג
כאשר נדרשתי מת"ח אחד לסדר לו תשובה על שאירע לו מקרה שאשתו ראתה תחתיו נדה ומצאה בעד שקנחה בו הרבה דם וביקש ממני להודיעו אם נחשב שוגג. אונס. או מזיד. והמעשה כך היא. אשתו היא בימי מניקתה ורואה דם בעונת וסתה הרגילה לה שהיא מכ"ה לכ"ה אך פעמים שינתה והקדימה ראייתה ב' ימים מקודם והמשיכה ראייתה גם בזמן וסת שלה. ובפעם הג' הקדימה ד' ימים והמשיכה ג"כ ראייתה בזמן הוסת. ועתה עבר זמן הוסת ולא ראתה ושימש עמה בליל ל"א לראייתה. ומקודם תשמיש בדקה עצמה ולא מצאה כלום רק בעד שקנח' אח"ת מצא' הרבה דם ונפשו בשאלתו אם מחמת שהקדימה ראייתה הי' צריך לו לחוש שמא תקבע לה וסת מחדש. והי' צריך לו לפרוש בליל ל"א שהוא מכיון לוסת החודש ושימש עמה בליל סמוך לוסת וחייב קרבן כדאמרינן בשבועות (דף י"ח) ובפסחים (דף ע"ב). או לא צריך לפרוש. וא"כ אונס הוא ופטור מקרבן. ועל כל אלה לפרש לו מה יעשה:
תשובה. הנה לדעת הב"ח בסימן קפ"ט סעיף מ"ג בדעת הרמב"ן דבחזרה וראתה בוסתה הקבוע אינה צריכה לחוש למה שלא קבעה אף שלא עקרה אותו עדיין לפי זה בנ"ד דראתה גם בזמן וסת אינה צריכה לחוש כלל לוסת אחר הגם דבגמרא אמרינן גם גבי וסת קבוע היכא דשינתה דזה וזה אסורים היינו היכא דשינתה לראות ולא ראתה בזמן וסתה אז צריכה לחוש לשניהן אבל כאן אף שהקדימה. מ"מ הא ראתה אח"כ בזמן וסתה. עקרה וסת שאינו קבוע. לדעת הרמב"ן דכל שקבעה וסת א"צ לחוש לאותו שלא נקבע. ומה שלא ראתה עתה בזמן וסת הרי בפעם אחד לא עקרה אותו והגם דבימי מניקתה אינה קובעת וסת הא כתב הס"ט בסוף הסימן דדוקא לחומרא לא אמרינן זה. אבל לקולא אמרינן דקובעת יע"ש. אך י"ל דודאי שתחוש לכל ראי' אחרונה שתראה לחודש ולהפלגה ולשאר חששות כמו בתחלת ראי' שפיר כתב הס"ט דודאי לא חיישינן כיון שהורגלה גם בימי מניקתה לראות בהפלגה או באיזה זמן בחורש א"כ שוב אינה צריכה לחוש לשאר חששות. אבל אם הקדימה וסתה לומר דלא ניחוש מתחלה שתקבע לה וסת אחר משום זה שיש לה וסת וכמ"ש הב"ח אפשר דלא שייך כאן דהא באמת גם זה שרואה בעונות שוות אינו אלא מקרה ונעקר בפעם אחד ואיך נדחה שלא תחוש לוסת שלא נקבע משום זה שיש לה קביעות כיון דבאמת גם זה לא הוי קבוע ונעקר בפעם אחד ושניהם דינם שוה. ומדברי הגמרא שהביא אין ראי' כלל. דהתם לענין ר"ש אמרינן דאדרבה משום זה דאמרינן דנעקר בפעם א'. דדמיה מסולקין והוה מקרה אף שראתה הרבה פעמים. א"כ שוה לן פעם אחד לפעמים הרבה. אך י"ל לפמ"ש הס"ט בסי' קפ"ד הטעם דאינה חוששת לוסת הראשון ולמה שראתה עתה אפי' פעם אחד חוששת. משום דחזקת נשים שאינן רואות בימי עיבורן ומניקותן דמסולקות דמים הן. והיא שראתה עתה אנו רואים דיצאה מרוב נשים ולכך חוששת מיהו. ע"ש. וכן הוא ברא"ה. וי"ל דזה ג"כ הטעם דאף שראתה בג"פ נעקר בפעם אחד משום זה דהא רוב נשים אינן רואות. וכשלא ראתה אפילו פעם אחד נעקר וסתה משום דתלינן דלא תראה עוד כלל. שחזרה לרובא דנשים שאינן רואות כלל. ומה שראתה הוי מקרה. ולפי"ז י"ל דכאן ממ"נ אינה צריכה לחוש למה שהקדימה. דאם אינה מסולקת דמים ויצאה מרובא דנשים. הרי קבעה לה וסת במה שראתה ג"פ. וא"כ אינה צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת אחר וכמ"ש הב"ח. ואם היא עתה מסולקת דמים כמו כל הנשים. א"כ אינה צריכה לחוש כלל למה שראתה כיון דמסולקת דמים היא. ע"כ מקרה הוא וודאי דלא תראה עוד כלל כמו כל הנשים אך יש להקשות כיון דהטעם דבפעם א' שראתה יצאה מרוב נשים ואינה מסולקת דמים. א"כ תהי' צריכה לחזור לעונות הוסת הראשון כמו בעברו ימי מניקותה בסעיף ל"ד. ובש"ע כתוב שחוששת כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע משמע בראתה פעם א' צריכה לחוש מחדש לוסת החודש ולהפלגה. וא"ל דבראתה פ"א אינה צריכה לחוש רק לזמן וסתה הראשון. וכונת הש"ע בזה שכתב שחוששת כדרך שחוששין לוסת שאינו קבוע הוא רק לאשמעינן דאף בג"פ לא הוי החששא רק כמו וסת שאינו קבוע לענין דנעקר בפ"א. דזה דוחק. דמשמעות דבריו דקאי אף לראתה פ"א דחוששת כל החששות כמו וסת שלא נקבע. ובפרט למהר"ם פדווה דצריכה לחוש לעונ' בינינות. הא ממה נפשך קשה אם אינה מסולקת דמים. אינה צריכה לחוש רק לוסת הראשון ולא לעונה בינינות. ואם היא מסולקת אינה צריכה לחוש כלל דהוי מקרה. וע"כ לומר דודאי כאן לא אמרינן דנסתלק המונע כמו בעברו ימי מניקותה. ולכך אינה צריכה לחוש לעיקר הוסת שהי' לה. אלא כיון שראתה אמרינן דמים יתרים היא דאתוספי בה ולכך צריכה לחוש שמא תראה עוד הפעם ותקבע לה עונות אחרים ליציאת התוספת דמים לא כמו זמן וסתה. ומה"ט צריכה לחוש מחדש לכל החששות והנה ודאי גם להוספת דמים שייך קביעות וסת וכמבואר בראב"ד ובקו"א זקני הגאון ז"ל סימן קפ"ז ס"ק כ"ב. ומאי דנעקר בפ"א משום דרוב נשים אינן רואות וכיון דלא ראתה פ' א' תלינן שחזרה לרוב נשים. ומה שראתה הוי מקרה. ול"ד שאר קביעות וסת להוספת דמים:
ולפי"ז תבנא לדינא שכתבתי דהא ע"כ אין בימי עיבורה והנקה רק חשש ראי' מתוספת דמים. וא"כ כשנקבע לה וסת להוספת דמים שוב אינה צריכה לחוש למה שהקדימה. שתקבע לה וסת אחר להוספת דמים. ואין לנו לומר דמה שראתה בג"פ לא הוי קביעות וסת. ואינו אלא מקרה. דז"א דאם יצאה מרוב נשים שפיר הוי קביעות. ואם לא יצאה מרוב נשים ומסולקת דמים היא לגמרי. ומה שראתה עד עתה הוי מקרה. אינה צריכה לחוש כלל:
ובזה נראה לי ליישב דברי הט"ז בס"ק מ"ט דכונתו דכל שלא ראתה בפעם אחד נעקר משום זה דתלינן דמקרה הוא והיא מן הרוב נשים דלא תראה כלל. ומשה"נ אין לומר בנ"ד כיון שהגיע זמן וסת שראתה ג"פ ולא ראתה דנעקר לגמרי בפעם א'. א"כ שוב צריכה לחוש לוסת שהקדימה ולא נקבע לה עדיין דהרי עתה נעשית כמו שאין לה וסת כלל. דלמ"ש הא דנעקר בפ"א הוא משום דחזרה לרוב נשים ומה שראתה עד עתה יהוא מקרה. א"כ שוב לא תראה כלל. ואם לא חזרה ויש לה הוספת דמים שתראה א"כ לא נעקר בפעם אחד. וא"ל דכאן ודאי שינתה במה שהקדימה. ומה שכתבתי לעיל כיון דראתה בזמן וסתה עקרה הוסת שאינו קבוע לדעת הרמב"ן. הא מה שראתה בזמן וסתה הי' ממעיין פתוח וצריך לחוש ליום הקדימה ג"כ וכמו שכתב הב"ח סעיף מ"א. דז"א דע"כ לא כתבו זה רק בראתה ב' פעמים בר"ח ואח"כ בכ"ה לחודש ובר"ח אזלינן לחומרא דעדיין לא קבעה וסת בר"ח והראי' הג' בר"ח הוא ממעיין פתוח. אבל כאן שכבר ראתה ג"פ בזמן וסתה אדרבה בזה ודאי להרמב"ן רק תוספת דמים של הראי' שבזמן הוסת [וכן כתב הרב בקו"א ס"ק ל'] ועתה כשלא ראתה בזמן הוסת אם נאמר דנעקר בזה. הרי נעקר העיקר וממילא נעקר הטפל. ולהרמב"ן שלא נעקר בפ"א אינה צריכה לחוש למה שהקדימה שמא תקבע לה וסת אחר כי אינו אלא תוספת דמים דראיית וסתה:
ובלא"ה הרי דעת הרשב"א וכ"פ דאינה צריכה לחוש כלל למה שתראה בימי עיבורה וימי מניקותה:
באופן דלענ"ד מן הדין לא הוי לי' לחוש לוסת החודש לראיה שהקדימה ולא הי' צריך לפרוש כלל. וא"כ אין להם אלא דין אונס ופטורין מקרבן. אך אנכי טרידנא טובא ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. אבקש מכת"ר שישיב לי דעתו בזה בהקדם למען אדע להשיב לשואלי דבר ולמלאות רצון נפש החפצה לרצות פני קונה. ואחתום בחותמי ברכות ורב שלום בחילו כרצונו ורצון הדו"ש באהבה. סליק: