אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן כב

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן כב

סימן כא

על דבר אשה מינקת שאירע לה פחד פתאום ובלילה המשה מטתה ולמחר מצאה כתונת שלה מלוכלך הרבה בדם וכפי הנראה הי' כ"ז בשעת תשמיש. אם צריכה כפרה:

הנה בתשובת חת"ס סימן קס"ז כתב דנראה לו שהפחד פתאום מרפי' ומתחלחל לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה. ואיננו כשאר מקריים שחיישינן שמא ראתה טפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה. כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה. כי זה ענין דקרא ותתחלחל המלכה. ואם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל. וממילא אינם צריכים כפרה. עכ"ל:

אך לענ"ד לכאורה לא משמע כדבריו מהא דסוטה ודף כ' ע"ב) דאוקמי' בגמ' הא דהוציאוה משום שמא תפרוס נדה. ופי' רש"י דנדה וזבה אסורות במחנה לוי' ואמרו שם בגמ' פחדא צמית ביעותיתא מרפי'. ופי' רש"י ביעותי' הבאה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו. ופתאום היא מרגשת בצערה וכו'. והנה הא דמרגשת בצערה הוא תיכף כשלא היתה מספקת לשתות לגמרי וכמו שאמרו במשנה. והוא הפחד פתאום שבאה לה. ואף שבכל רגע נתוסף לה צער מ"מ זה שוב לא הוי רק פחדא כיון שכבר ידעה מהדאגה שבאה עליה. ועיקר הגורם לזולת הדם הי' הרגע הראשונה. לפתאום הרגיש' בצערה מה שלא היתה מרגשת. ואם איתא כסברת החת"ס דדוקא לשעתו יצא הדם בשפע. ואם לא הרגישה בשעתו שוב לא חיישינן. א"כ למה אמרו הוציאוה. הא אם לא יצא הדם ממנה בשפע תיכף כשהרגיש' בצערה אין לנו לחוש שמא תפרוס נדה ואנן מצריכין להוציאה ממחנה לוי' דהוא משך גדול משום חששא זו שמא תפרוס נדה. ומוציאין אותה שלא תטמא העזרה. והא אם לא ראתה בשעת' שוב לא תראה. וא"ל דלעולם אמרינן שכבר ראתה בשעת הפחד פתאום ומוציאין אותה שלא להשהות טומאה בעזרה. דלשון המשנה שלא תטמא העזרה משמע דעדיין לא נתטמאה כלל וכן הלשון בגמ' שמא תפרוס נדה. ולא שמא פירסה נדה. וכן הוא הלשון ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה. והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוס נדה והנדה מטמא' ע"נ וכו'. משמע דעדיין לא פירסה נדה. ומוציאין אותה מחמת חשש' זו שלא תפרוס נדה. אף שכבר אינו בשעתו. גם מה שכתב דצריך להיות בהרגשה רבה והוא ענין חלחול וכו' לכן לא חיישינן שמא ארגש' ולאו אדעתה. לענ"ד זה תלוי בשני הפירושים. לפירש"י שכתב דמרפי' הדמים ופותחות המקור ולפי"ז נוכל להסביר סברת החת"ס. דיוצא בהרגשה רבה לא כשאר דמים. דכיון דמרפי' הדמים לא כפי טבעה ופותחות המקור ג"כ לא לפי טבעה. לכן הוי אצלה הרגשה רבה אבל המאירי פי' דמרפי' קשרי המקור. דהמקור מתרפה והדם יוצא. וכיון דהטעם משום דהמקור מתרפה ואינו סותם כראוי א"כ י"ל דלא תהי' מרגשת ביציאת הדם ממנה אף לא כשאר דמים היוצאים ממנה שלא בשעת ביעותיתא. דהא דאמרי' אשה מרגשת היינו צערה שמצער לה כשנפתחו קשרי המקור וכמו שאמרו אגב צערה מתערה. אבל זו שנחלשו קשרי מקורה א"כ לא תהי' מרגשת ביציאת הדם. ומכ"ש למ"ש שאין מוכרח שיהי' זולת הדם בשעתו א"כ י"ל דודאי לא תרגיש עכ"פ יותר משאר נשים. דהא אצלה כבר נחלשו קשרי המקור. ואדרבה הרגשת פתיחת המקור הוא ודאי פחות אצלה מבפעם אחר. ובשאר הרגשת' אין לה שינוי משאר נשים לפירוש המאירי:

גם מה שכתב החת"ס שבזה לא שייך חששא דטפת דם כחרדל בגמ' שם לא משמע כן לכאורה. דהנה בגמ' שם אמר אביי שמא תפרוס נדה. משמע דלא הוי רק ספק שמא תראה מחמת ביעותיתא. ולפי"ז קשה על קושי' התוס' שם ד"ה ביעותיתא דמקשו מנדה. דב"ה חולקין על ב"ש ואמרו דלא כל הנשים מתות נדות וגם לב"ש מסקינן הטעם משום בזיון. אלמא דלא אמרינן הא דביעות' מרפי' ואי איתא דאביי אמר רק משום ספק מה מקשו התוס' על אביי הא י"ל דס"ל באמת כב"ה. ובזה פליגי ב"ה על ב"ש. דב"ש ס"ל דמשום ביעותיתא ודאי רואות. וב"ה סברי דספק הוא לכן שפיר חולקין על ב"ש דלא כל הנשים מתות נדות. משום דלאו ודאי הוא שתרא' מחמת ביעותיתא. ולכך אמרו אין נדה אלא שמתה נדה. והיינו היכא דראת' נדה בין מעצמה בין משום ביעותיתא. ולהמסקנא שם גם לב"ש הוא רק ספק. רק מה שמטמא בכל הנשים הוא משום בזיוני. אבל הכא גם מספק חיישינן שמא תפרוס נדה מחמת ביעותיתא ולהכי אמרינן הוציאוה. אך י"ל דקושי' התוס' היא כך דאם הוי הסברא דמחמת ביעותיתא תראה אפי' מספקא לא ודאי רק יכול להיות שתראה דם א"כ גם לב"ה הי' צריך לטבול הכלים בכל נשים המתות משום ספק שמא ראתה טפת דם כחרדל מחמת ביעותיתא. וזה לא נוכל לידע ולכך משום ספק יהי' צריכין טבילה. אלא ודאי דלא אמרינן כלל הסבר' דביעותיתא מרפי'. א"כ מוכח דלא כהחת"ס שכתב דבזה לא שייך חשש' דטפת דם כחרדל אלא שמוכרח להיות יוצא בשפע:

אמנם למ"ש לעיל דאין הכרח שיהי' הדם יוצא בשעתו. א"כ י"ל כן דלעולם הסברא דמחמת ביעותיתא תראה דם היא סברא ודאית ולכן שפיר מקשו התוס' מה שהקשו והלשון שמא שאמר בגמרא קאי על זה דאמרינן הוציאוה ואין ממתינן עד שתצא מעצמה. משום שמא תפרוס נדה קודם שתצא כיון שתשהה ביציאתה. ולכך אמרינן הוציאוה אבל יצא ודאי ממנה דם מחמת ביעותיתא באיזה זמן אחר דביעותיתא מרפי'. עכ"פ אחת משתי הסברות של החת"ס מופרך לכאורה. או זו שכתב שמוכרח להיות בשעתו. או זו שכתב דאין בזה משום חשש דטפת דם כחרדל. ולשון הרמב"ם כדי שלא תפרוס נדה משמע דודאי תפרוס נדה אלא דהשמא היא היינו שמא תראה קודם שתצא. לכן מוציאין אותה. ואין ממתינן עד שתצא מעצמה. משמע מרמב"ם דסברא דמחמת ביעותיתא תראה נדה הוי ודאי. אך באמת יש לומר דלעולם לאביי הוי רק ספק שמא תפרוס נדה למ"ש המאירי הפי' דהמקור מתרפ' וא"כ למ"ש האחרונים דבמקור עצמו ליכא מקוה דם רק שבשעת וסתה נובעין הגידין ועורקין לתוכו דם ואז הוא נפתח להוציא הדם לחוץ. ובב"ב (דף כ"ד) מוכח דלאביי (ואף לרבא לאחר שהדר בי') שלא בשעת וסתה אינו מצוי שיוציא המקור דם. ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"ו ובתשו' מע"צ סי' ס"ז. וא"כ לאותן הפוסקים שסוברים שהענין הוזלת הדם בשעת וסת היא שהגידים עורקין לתוכו דם ואז מוציא המקור לכן מסתמ' מה דשלא בשעת וסתה אינו מצוי להוציא דם היינו משום שאינו מצוי שהגידים יהיו נובעים לתוכו. נמצא דאינו מצוי שיהיה דם בתוך המקור שלא בשעת וסתה. א"כ לפי' המאירי דמחמת ביעותיתא מתרפה המקור אכתי שלא בשעת וסת הא אין מצוי שיהי' דם בתוך המקור ולכך לא הוי רק ספק שמא תראה דם. דאם הגידים לא נבעי לתוכו דם. אז אף אם נחלשו קשרי המקור לא יוציא הדם. או אפשר דנבעי לתוכו מעט דם אשר אם לא הי' נחלשו קשרי המקור לא היו מוציאים כי הי' בכחו להחזיקו בתוכו. אבל כשנחלשו קשריו אף אם יזוב לתוכו מעט דם יוציאם לחוץ ולכן ספק הוי. ולא כשאר נשים דבין וסת לוסת הויא בחזקת טהורה לכן לאביי יש לומר דמה שאמר שמא תראה הוא רק ספק ולשיטתו בב"ב אזיל דבשלא בשעת וסתה אינו מצוי וכנ"ל. והרמב"ם דמשמע מניה דודאי תראה דם י"ל דסובר דהוי רוב ומצוי אף שלא בשעת וסתה וכס"ד דרבא דהא מוכח בגמ' דלא פסיקא להו הדבר אף לאחר שהדר בי' רבא דהא אמרו בגמ' לקמן לימא דלא כר"ח. וא"כ ק' מהמשנ' דנדה. וע"כ לתרץ כהס"ד דרבא. גם אפשר דהרמב"ם סובר דבמקור יש תמיד דם. וכמ"ש המב"נ. וא"כ כשמתרפה המקור בודאי יוציא הדם וכן משמע לשון המאירי. ובאמת דזה חקירה גדולה והמב"נ מביא ראי' ממדרש דהמקור מלא דם. ובגמ' ב"ב שם משמע דליכא במקור דם מדאמר רבא ש"מ רובא דאורייתא וכתבו התוס' חשוב לי' רובא דליתא קמן וכו'. ואם יש במקור דם הוי רובא דאיתא קמן. וכ"כ כ"ק חותני הגאון שיחי' הכרח זה מהתוס' בתשו' אחת. א"כ י"ל דהרמב"ם סובר כהמדרש שהביא המב"נ:

אך מ"מ (קשה) מה שהקשה החת"ס שם למה לא הזכירו הפוס' בהא דביעותיתא לחוש לזה כמו בשאר וסתות. נלע"ד עפ"י מה שכתב המ"א סי' ג' ס"ק י"ד שהביא דברי הב"י לחלק בין ביעותי' משום דהכל לפי מה שהוא אדם. והקשה המ"א מהא דפסקינן דחרדה מסלקת הדמים וסמכינן על בקיאתינו ולמה השמיטו הפוסקים הא דמשום דבעות לא אתי להרהר. ודוחק לחלק בין חרדה לביעותי' לענין בקיאות שלנו ולחלק בין אדם לאדם אף שהגמ' מחלק בין זה לזה דפחדא צמית וביעותית' מרפי' אבל לענין דלא בקיאין והכל לפי מה שהוא אדם דוחק לחלק ביניהם דאם ביעותיתא לא בכל אדם שוה גם לענין פחדא לא בכל אדם שוה ותי' המ"א משום דוסתות דרבנן הקילו ופסקו זה הדין דהיתה במחבא. וא"כ י"ל להיפך דמה"ט לא הזכירו הא דביעותיתא. דאפשר הא דביעותיתא מרפי' לא הוי רק כמו שעת וסת דאמרינן חזקה אורח בזמנו בא. ועי' ברשב"א שכתב דעפ"י הרוב בא האורח בזמנו ואעפי"כ לא הוי רק מדרבנן וכיון דלא כל אדם שוה בזה. ויש ספק באיזה ביעותיתא מרפיא לא הוי רק ספק בדרבנן לכן יש להקל בזה כמו דמקילינן לענין היתה במחבא בשעת וסתה. ואלא מיהו אם מצאה דם בשעת תשמיש אחר ביעותיתא יש לומר דלא מקרי אונס מכ"ש ממ"ש הכ"מ דלהרמב"ם דצנועות בודקות לפני תשמיש. דנהי דאם לא עשתה כצנועות אין בה עון. אבל מ"מ לא מיקרי משום זה אונס דהוה לה לבדוק. וא"כ ה"נ בזה דהי' לה לחוש. אמנם בנ"ד דהיא מינקת נראה דאפשר יכול להיות מקרי אונס. דהא כתב הס"ט על מה שכתב המנ"י דמעוברות ומניקות אין להן לחוש להרגשה דאף דאנו רואים שודאי הרגישה וא"כ ודאי ראתה מ"מ תולין דראתה דם טהור שדרך לילך ממנה. דמדם טמא היא מסולקת ע"ש. וא"כ ה"נ כאן דאף דהיתה צריכה להחמיר מכ"ש ממ"ש הכ"מ וכדלעיל. מ"מ כאן אף אם הי' אפשר דביעותיתא מרפי' אצלה. לא יהי' לה לחוש לדם טמא. אלא שראתה דם טהור. כנלע"ד. ומ"מ לצאת יד"ש צויתי להפריש לצדקה בעד מ' יום שקצב הרוקח תענית ע"ז. וכפי שיעור הקצוב ברמ"א באו"ח סוס"י של"ד.

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה