עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן יא
ליו"ד סימן לה
בגמרא חולין (דף מ"ז) לית הלכתא כרבא ביתרת. וה"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טרפה. ההיא ביני ביני דאתיא לקמי' דר"א סבר למטרפי' א"ל ר"ה כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחי ענינותא דורדא:
וה"מ מגואי אבל מגבא אפילו כטרפא דאסא טרפה. וכתבו התוס' ד"ה אבל הא דאמר ביני ביני טרפה. היינו היכא דגדולה הרבה ואינה דומה לענינותא וכ"כ הרשב"א בחידושיו מוכח דסברי דה"מ הראשון שאמרו בגמרא קיימא להלכה. ולא הכשירו מקמא רק ענינותא. וכ"כ הבה"ע והביא ראי' מדלא אמרו בגמרא על הה"מ הראשון ולא הוא דההיא וכו'. וכן הוא דעת רש"י ור"ת ור"י וראבי"ח ומהר"ם וש"פ דאסרו ב' ורדות מטעם דהוי יתרת דביני ביני. אבל בה"ג סובר דביני ביני כשרה וכ"כ הבעה"ע משמו וכן פסק הרמב"ם וכן הוא ברוקח בשם הרבה ראשונים. וטעמא דמלתא כתב הב"י דלמסקנא דאמרינן דוקא מגבא. אידחי הלשון הראשון שאמרו דביני ביני טרפה. וכן הוא לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך שכתב לית הלכתא כרבא ביתרת ואסיקנא אפילו לא קיימא בדרא דאוני דההיא ביני ביני וכו'. מבואר מזה דלהמסקנא נדחה הלשון הראשון:
ומעתה לפי"ז צ"ע על לשון הרי"ף שהעתיק הגמרא וז"ל וה"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טרפה. וה"מ מקמא. אבל מגבא אפילו כטרפא דאסא טרפה. ההיא ביני ביני וכו'. הנה הביא שני הלשונות ביחד. ואח"כ הביא המעשה. ממ"נ קשה אם סובר כשיטת רש"י ותוס'. הנה הה"מ בתרא לא קאי רק על המעשה. והו"ל להביא המעשה קודם. ואם סובר כשיטת בה"ג והרמב"ם. לא הו"ל להביא כלל הה"מ הראשון. וכמו שהביא בה"ג. ועוד לשונו צ"ע על מה יהי' קאי וה"מ בתרא. אם ע"ז דלית הלכתא כרבא. יהיו הלשונות סתרי אהדדי:
ולכאורה נראה ליישב לשון הרי"ף עפ"י מ"ש בבדיקות מהרי"ו וז"ל ויש מרבותינו מטריפין יתרת אפי' עומדת בדרא דאוני אלא שעומדת מקמא. ויש מכשירין עכ"ל. וא"כ יש ליישב לשון הרי"ף דה"מ בתרא קאי על מה שאמר הה"מ קמא להכשיר בדרא דאוני דמשמע בכל אופן אפילו אינה שוה עם שאר האונות רק שעומדת בדרא דלהון בין שתהי' נוטה לקמא או לגבא כיון שמושרשת בדרא כשרה ע"ז קאי הה"מ בתרא דדוקא מקמא וכ"ש כשהיא שוה ממש עם שאר האונות. אלא דאף דעומדת לקמא כשרה וכדעת הי"מ שכתב המהרי"ו אבל מגבא אפילו כט"ד טרפה. ובזה לכ"ע טרפה כיון שאינה עומדת בשוה ממש והוא מגבה. ולפי"ז יתרת שלא בדד"א כלל גם הרי"ף סובר דטרפה ורק בענינותא כשרה:
אך הר"ן כתב דמשמע מלשון הרי"ף דמכשיר כל יתרת מקמא הלכתא כרבא א"כ קשה הא הלשונות סתרי אהדדי ולמה הביא הרי"ף ב' הלשונות. ואפשר לומר כמ"ש הב"ח לפרש דעת הרמב"ם דהה"מ בתרא הוא הוא הלשון הראשון אלא דבא לפרש דמה שאמר בדרא דאוני כשרה היינו מקמא דכל מקמא הוי בדד"א. ומה שאמר ביני ביני טרפה היינו מגבא. דזה מיקרי ביני ביני והא דהוצרך הרי"ף להביא שני הלשונות היינו דנ"מ דבזה נדע דהורדא משלמת. כיון שעומדת מקמא דהוא בדרא דאוני וכמו שכתב הב"י:
והנה בטעמא דיתרת דטרפה כתב רש"י לקמן (דף נ"ח) דכל דלאו אורחייהו בהכי אמרינן דיתר כנטול ומה"ט ביני ביני טרפה. וכ"כ הרמב"ם דמגבה לעומת הצלעות טרפה שהיתר כחסר. והנה הרמ"א בסימן נ"ה סובר דגם לדעת רש"י לא אמרינן יתר כנטול רק אם הוא במקומו וצורת העומד עליו. ודלא כפר"ח שם שתפס זה רק לדעת הרמב"ן. ובאמת גם גבי ריאה הכשירו בגבשושית משום דלא הוי צורת האונה עליו וכמ"ש התבו"ש ס"ק י"ב. אולם מקור הדין דבעינן צורת העומד עליו הוא ממרדכי פרק א"ט. ושם מבואר דבריאה לא בעינן יתרת כיוצא בו בעומד. ולכך השמיענו הדין דיתרת מגבא טרפה ואפי' כטרפא דאסא. לרבותא גבי ריאה דוקא. ואי בכל יתרת דעלמא אפילו במשהו פסולה. מה רבותא גבי ריאה אפילו טרפא דאסא ע"ש. א"כ קשה למה הכשירו הפוסקים בגבשישות. ונראה דר"י שבמרדכי סובר כדעת האומרים דאף פחות מטרפא דאסא טרפה. וכן משמע מלשונו דכתב דאי ביתרת דעלמא יהי' טרפה במשהו. משמע דבריאה לדעתו טרפה אפילו במשהו. אבל לדידן דהעיקר דדוקא כט"ד. א"כ גם גבי ריאה בעינן יתרת כיוצא בו בעומד דהא גם שיעורא דאוני סגי בהכי שוהיה כטרפא דאסא וכיון דאיכא שיעורא דאוני בהאי יתרת הגם דאינה גדולה כמו העיקרות מיקרי כיוצא בו. דלא בעינן רק שיהי' צורת העומד עליו ולא דבעינן שיהי' שוה ממש כמו העומד. וכמו דמוכח מד"מ גבי טחול ע"ש. וא"כ כאן סגי בשיעורי דאונות דהוה כט"ד. וזהו כוונת בה"ע דכתב שמעינן מהא דשיעור אונא כט"ד. ואם חסר אחת מהאונות ואין בה אלא כט"ד כשרה והוכחתו הוא מזה דאם שיעורא דאונא יותר גדול מט"ד לא היו מטריפין ביתרת כט"ד דלא הוי כיוצא בו בעומד. ומדמטרפינן אפילו כט"ד מוכח דשיעור אונא כט"ד. ובזה ניחא מה שמדקדק במרדכי דמאי השמיענו הדין לרבותא גבי ריאה דוקא ולדעתינו ניחא דהודיענו הדין דכט"ד הוי כיוצא בו בעומד. וגם בהאי שיעור טרפה. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להגאון בעל ת"י בסימן ל"ה ס"ק ד' האריך וכתב לפרש דהדעה דאוסר אף בפחות מט"ד סובר ביתרת הטעם דסופה להתפרק. דמשום יתר אין להטריף דלא הוי כיוצא בו בעומד דשיעור' דאונא הוי כט"ד. ולענ"ד לא כן הוא דהא שם במרדכי סובר להדיא הטעם דיתר כנטול. ואעפי"כ סובר דבריאה לא בעינן יתרת כיוצא בו. ונראה דזה הוא באמת דעת האוסרין בפחות מט"ד. אבל באמת הטעם משום דיתר כנטול וכמו שכתבו רש"י ורמב"ם. ולכאורה קשה כיון דאנן לא ס"ל כר"י שבמרדכי וסוברים דיתרת בריאה ובשאר אברים דינן שוה ולכן צריך צורת העומד עליו. וא"כ למה מטריפין ביני ביני (להרמב"ם מגבא ולרש"י אף מקמא) דהא שמה לאו מקום אונות כלל ואנן בסימן נ"ה בעינן ביתרת שיהי' במקום האבר העומד. ומ"ש אצורה קפדינן ועל מקומו לא קפדינן. אבל באמת לק"מ דדוקא ברגל שכתב המרדכי שהמעשה הי' שם שהיתרת עומד במקום הזנב ובשם אין ראוי להיות רגל כלל דזה שפיר דהיתר עומד במקום שאין העיקר עומד ומתחיל שם. אבל אם היתר מתחיל במקום שהעיקר מתחיל אף שאינו עומד בשוה נראה ודאי דזה הוי במקומו ממש. וא"כ יותרת דביני ביני דפי' רש"י כגון מלמטה לערוגה כענינותא דורדא שהוא מלמטה בין שתי הערוגות או שיש אחת באמצע אומה על גבה שלא כסדר חיתיכו דאוני טרפ' עכ"ל. ובהאי גונא יתרת דהוא מושרש אצל האוני כענינותא דהוא מושרשת בין אונה לאומה ודאי דנקרא במקומו שנאמר דהוי יתר כנטול אונא. כ"ש כשהוא באמצע אונא או אומא דאז הוא דבוק באותו אבר עצמו. דפשיטא דאמרינן דהוי כחסר אונא או אומא. ולכן כל היכא שעומד מקמא או מגבא מקומו מיקרי. והתבו"ש ס"ק מ"ט כתב לפסול ורדא העומדת בימין בדרא וכתב וז"ל אנן השתא דקפדינן אצירתא יתיר ורדא היא וכל יתיר וכו' אע"ג דלא קיימא במקום הורדא הא כתב רש"י דטעם יתרת ביני ביני משום כל יתר כו' אע"ג דלאו מקום אונות הוא דלרש"י קפדינן אמקום אונות כמו אנן דקפדינן אמקום ורדא. דמה"ט ס"ל לרש"י דורדא אינה משלמת ע"ש. אלמא כל בצד אחד. אע"ג דלאו מקומה ממש אמרינן בי' כל יתיר כנטול עכ"ל. ולענ"ד דבריו הקדושים צ"ע דודאי להפרישה שם שכתב לפרש דברי הטור בסימן נ"ה אליבי' דדעת רש"י דברגל דהוי כמה אברים אם דבוק בארכובה התחתונה לא אמרינן יתר כנטול גם השוק. א"כ פשיטא דלא נוכל לומר משום דבצד אחד יהי' יתר כנטול. כיון דלא אמרינן יתיר כנטול כל הצד רק כנטול כל הורדא לחוד וכשנצטרך לומר כנטולה הורדא בעינן שיהי' במקומה ממש של הורדא וכמו דבעינן גבי רגל שיהי' דבוק לשוק דוקא. ומשום שהוא דבוק בארכובה לא אמרינן בי' כנטול השוק. ה"נ משום שהוא דבוק במקום אחר לא אמרינן יתיר כנטול הורדא דהוי כמו פרק אחר ברגל דבעינן שיהי' היתרת באותו פרק עצמו:
אך גם להט"ז שם שכתב דאפילו דבוק בארכובה התחתונה אמרינן יתר כחסר כל אותו הרגל אף השוק. היינו משום דסובר דחדא רגל הוא ויתיר כחסר כל הרגל. אבל לענין יותרת ורדא דלומר דהוי כחסר ורדא בזה צריך שיהי' במקום הורדא ממש. וכן משמע באמת מד' הט"ז בס"ק י"ז דדוקא במקומה ממש אמרינן בי' יתיר כחסר ורדא. וגם בצד אחד כן. והא דסובר רש"י יתיר דביני ביני כנטול אף דאין הורדא משלמת לדעתו. לענ"ד לא מן השם הוא זה. דלענין השלמה בעינן שיהי' עומד בשורת האונות בשוה ממש. אבל לענין שיהי' יתרת במקומו כל שהוא מושרש ועומד במקום שהאבר יוצא משם הרי הוא יתרת במקומו ממש אף שאינו עומד בשוה ממש עם האבר וכמו שכתבתי לעיל. אבל בורדא בימין בדרא שאין הדרא מקומו של הורדא כלל. אין לומר כלל יתר ורדא כנטול ורדא העיקרית. חוץ מזה דבריו סותרים זא"ז דבס"ק מ"ג השיג על הט"ז דאין לחלק בין ימין לשמאל. וקושיא זו עצמה תסובב עתה כאן גם עליו לפי דעתו הקדושה (וברא"פ הרגיש בזה):
והנה למ"ש נוכל לומר דהא דכתב רש"י דב' ורדות טרפה מטעם דהוי יתרת דביני ביני. ולכאורה קשה דאף דיתרת היא מ"מ לרש"י דאמרינן יתיר כחסר. א"כ הוי כחסר ורדא דכשר לדעת רש"י וכן הקשה בס' לבושי שרד ס"ק נ"ד. וכתב שם דלרש"י באמת לא הוי רק ספק טרפה. אבל לא משמע כן מדברי רש"י אלא דיש לזה הדין כמו יתרת דעלמא. ולמ"ש י"ל לכאורה דודאי לענין שיהיה כחסר ורדא צריך שיהי' היותרת במקומה ממש. אבל אם עומדת בין אונה ב' לג' וכדומה אז הרי היא מושרשת במקומה של האוני שהיא עומדת אצלה. ושל הורדא אינה במקומה ממש ולכך אמרינן דהוי כחסר אונא ולא כחסר ורדא. וכה"ג הוי ודאי טרפה ובזה איירי רש"י. אך אם נמצא ב' ורדות עומדים ביחד ואין כעובי אצבע ביניהם. בזה י"ל דלרש"י הוי ספק דלמא הוי כחסר ורדא כיון דגם אצל הורדא הוי מקומה ממש. אמנם בס' התרומה כתב וז"ל ויש מכשירין ב' ורדות מטעם כל יתיר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא ע"ש ובמקום אחר כתבתי דלענ"ד ט"ס וצ"ל וליכא השתא אפי' חדא דהיינו משום דיתיר כנטול הוי כחסר ורדא. וכן הביא דעת המכשירין הללו בספר המכריע. ומעתה לפי"ז יוקשה האיך נאמר יתר כנטול הורדא. היכא שהיותרת אינה עומדת אצלה רק אצל האונות וע"כ צ"ל דכל צד ימין הוי מקומה לענין יותרת. וכל היכא שעומדת היותרת הוי מקום הורדא. א"כ קשה לדעת רש"י למה מטריף ב' ורדות דהא חסר ורדא כשר לדידי'. והיותרת כל היכא שעומדת יתר ורדא הוא כיון דכל צד ימין הוי מקומה לענין זה. ע"כ נראה לומר דלרש"י בב' וורדות לא הוי הטעם משום יתר ורדא דאז הוי כחסר ורדא. רק הטעם לדידי' משום חסר אוני. וכמו דס"ל לענין יתרת מקמא כיון דלאו אורחי' בהכי אמרינן יתיר כנטול. כמו שפי' (בד' נ"ח) והיינו כחסר אוני ור"א סבר להטריף אף בענינותא משמע נמי מטעם דיתר כחסר אוני. ור"ה דהכשיר משום דכל הני חיוי ברייתא הכי אית להו אין מזיק זה היותרת שנימא כל יתיר כחסר אוני. אבל בנמצא ב' דלאו אורחייהו בהכי הוי יותרת דביני ביני והוי כחסר אוני. והמעיין יראה בדברי רש"י דמשמעות דבריו כן הוא בהדיא. ורש"י סובר בזה כשיטת הכו"פ גבי ג' מרות שחולק על הפר"ח וסובר דאמרי' יתר כנטול היתרת וגם העיקר עמו. ה"נ בזה דגם חדא ורדא הוי יתרת אלא דלא אמרינן ביתרת כזה יתר כנטול מטעם דחיוי ברי' הכי אית להו. אבל בדאיכא עוד ורדא דאמרינן יתר כנטול הוי כנטול כל מה שהוא יתרת וגם העיקר דהיינו האוני עמהן. וכזה נראה ג"כ דעת ס' המכריע לפי מה שהעתיק לשונו בבי"א על הש"ך ס"ק י"ז וז"ל ומצאתי בס' המכריע סימן י"ב שכתב ג"כ להקשות על המכשירין מטעם דהוי כנטלה הורדא דז"א דהוי כנטלה האונ' והוי כאילו אית לה ה' אונות מימין שאין אומרים שרואים כאילו נטלו אותן הב' ורדות ונשאר המנין כדינו. אלא מטריפין דרואין כאילו חסרה האונ' עכ"ל. ואף שאין הלשון מתוקן נראה דכונתו דכמו דלרבא אם נמצא ה' אונות מימין אמרינן דהוי כנטול כל היתרת וגם העיקר עמהן. ה"נ כאן לא אמרינן דהוי כנטלו הורדות לחוד והמנין נשאר כדינו אלא דהוי כנטלו כל מה שהיא יתרת וגם אוני עמהן. ודעת המכשירין י"ל דאף אם אינם סוברים כשיטת הפר"ח בג' מרות מ"מ כאן כיון דחדא ורדא אורחה הוא אף דאם חסרה כשרה, מ"מ כיון דאורחי' אינו דומה לשארי יתרת דאמרינן דהוי כנטול כל מה שהיא יתרת וגם העיקר עמהן אבל כאן אמרינן דהוי כנטול כל מה שאורחי' בהכי דהיינו הורדא העיקרית דדרכה להיות בבהמות שלנו. ובכה"ג אמרינן יתר כנטול העיקרית ג"כ דהיינו הורדא עכ"פ לדעת רש"י נראה דהוה ודאי טרפה. ולא כהלבו"ש משום דאמרינן דהוי כנטלו ב' הורדות וגם אוני עמהן:
והנה למ"ש הרמ"א ב' ורדות בשורש א' כעובי אצבע כשרה וציין ע"ז שהוא מדברי הראבי"ה שהביא בהג"א. הנה הראבי"ה פוסק להדיא בב' ורדות כדעת רש"י וכמבואר בהג"א ובא"ז וא"כ יהיה זה הדין גם אליבי' דדעת רש"י. אולם כתבתי במקו"א דאין משמעות מדברי ראבי"ה דאיירי בב' ורדות גמורות בשורש א' רק בורדא א' שנחלקה לב' ובזה בעינן שורש א' כעובי אצבע ודלא כמהר"ם שהובא בש"ך ס"ק י"ח. וכ"כ התבו"ש בס"ק נ"ג לפרש דעת הראבי"ה. וא"כ נראה דהא דהוציא הרמ"א הדין דב' ורדות כשרות בשורש א'. הוא נלמד מבדיקות שמביא להטריף באחת הפוכה משמע דוקא משום הפוכה טרפה אבל באין שום הפוכה ושורש א' כשרה. לפי"ז אפשר לומר דלרש"י אף בכה"ג טרפה משום יתר מקמא. ורק לדידן דמכשירין יתר מקמא ורק בצורת ורדא קבלו לאסור וכמ"ש הש"ך משום דבכה"ג לאו אורחי'. וא"כ י"ל דכי קבלו בזה לאסור הוא דוקא כשהמה שלא בשורש א' אבל בשורש א' ג"כ הוי אורחי' בהכי כמו שאר יתרת מקמא ולכך כשרה אבל לרש"י דסובר דכל יתרת מקמא טרפה אין טעם לכאורה להכשיר בכה"ג:
אולם למ"ש נוכל לומר דגם רש"י סובר כן דהרי לשיטת רש"י חסר ורדא כשרה. ובב' ורדות דטרפה הוא משום דאמרינן דהוי גם חסרה האוני עמהן. והיינו בדקיימא אצל האונות וכמו שדרך כל ורדא דאז הוי במקומה של האוני כהאי גונא אמרינן דהיתרת גורם שינטל גם האונא עמהן דהא היתרת עומדת במקומה ושורשה. אבל כהאי בגונא דהיתרת מתחיל אחר שורש כעובי אצבע. הנה אף שנאמר שהיתרת גורם שנחשב כאילו חסרה כל הורדא כיון שהיא דבוקה בגופה של הורדא. אבל מ"מ אין זה שייכות לומר דמשום היתרת הוי כנטול גם האיכא דהרי עיקרא של היתרת אינה עומדת כלל אצל האוני ואינה עומדת במקומה כלל והורדא העיקרית העומדת במקומה של האוני הרי היא אינה גורמת טרפות כלל רק היתרת. וכיון שהיא אינה במקום האונות כלל לא אמרינן שבמה שתנטל הורדא תנטל גם האונא עמהן. ולפי"ז י"ל דגם לדידן אין אנו צריכים לטעם שכתבתי לעיל דלהכי בשורש א' כשר משום דהכי קבלו. אלא הטעם משום דאין היתרת זה שייך כלל להאונות משום דרחוק מהם. ואף דעכ"פ הוי כחסר ורדא ואנן הא פסקינן חסרה ורדא טרפה. היינו משום דפסקינן כדעת רבינו אפרים לחומרא. הרי לדידי' אין טרפות בב' ורדות כלל. וא"כ ממ"נ כשר בכה"ג. ובזה י"ל הא דכתב הצ"צ סימן צ"ח ראי' מדברי רמ"א דקטנות הוי סי' יתרת. מוכח דסובר דהא דכשרה בקטנה הפוכה הוא משום דהוי הוכחה דהיא היתרת וביתרת אין פוסל הפוכה (דאם הצ"צ מפרש דבשורש כעובי אצבע נחשבין כא' ואין כאן יתרת כלל. רק דלענין פסול הפוכה הולכין אחר הרוב. לא הי' מביא ראי' לדינו) ולכאורה תמי' גדולה דאם נחשב ליתרת כ"ש דטרפה משום פסול יתרת לחוד. דאפילו קטנה כט"ד אמרינן יתר כנטול. וא"ל דההפוכה לאו תואר ורד היא כלל. ואנן בעינן יתרת כתואר העומד:
דז"א דעכ"פ לא גרוע ממקצת תואר ורד שכתב הש"ך לקמן דטרפה בכה"ג. וכ"כ הש"ד. אבל למ"ש ניחא. דודאי אם נאמר דב' ורדות יתרת הי' כשיטת רש"י. ויתר כחסר הרי היא כחסר ורדא לחוד כיון דמחוברין כעובי אצבע וכדלעיל. וחסר ורדא כשרה לרש"י. ואם נאמר כשיטת ר"א דחסרה הורדא טרפה הא לדידי' ב' ורדות לאו יתרת היא כלל. ולמ"ש י"ל דלא כהש"ד ס"ק י"ב דבשורש אחד ויש לשניהן כיסין דטרפה משום יתיר כיס ולמ"ש י"ל דודאי יתיר כיס דטרפה משום יתר כנטול הכיס וסוף הורדא שתנטל זה שפיר לכל השיטות. דלר"א דוקא ב' ורדות אורחי' אבל לא ב' כיסין והוי כחסר כיס. וסוף שתנטל הורדא. ולרש"י ג"כ כיון דהוי חסר כיס סוף שתנטל הורדא ותנקב הריאה. אבל כאן בב' וורדות בשורש א' אף שיש לשניהם כיסין לר"א דאורחי' בב' ורדות ודאי אף בכיסין אורחי' בהכי ולרש"י ג"כ אין שייך לומר כאן דכיון דיתיר כים כאילו ניטל כיס וסוף שתנטל הורדא. דהא אמרינן דהוי כאילו נחסר כל הורדא ושוב אין כאן טרפות כלל. וא"כ לדידן כשר ממ"נ (וכן הלבו"ש השיגו):
אמנם י"ל דלשיטת רש"י דב' ורדות הוי יתרת אפשר דאף היכא דהיתר כחסר ורדא לחוד. ג"כ טרפה אף לשיטתו דחסר הורדא כשרה. דהנה בס' התרומה כתב וז"ל וי"מ מטעם כל יתר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא. וליתא דאי יתר כנטול דמי היינו כנטול מחיים והו"ל ניקבה הריאה עכ"ל. ומשמעות דבריו מוכיחין דמה שהשיג עליהן. היינו משום דסובר יתר כנטול מחיים אבל אם נחשב דיתר כחסר. שפיר לא יוקשה ע"ז הקושיא דהו"ל ניקבה הריאה:
והנה גם בספר המכריע הביא המכשירים דהוי כנטולה הורדא. ולא השיג עליהן רק משום דסובר דהוה כניטלה גם האונא וכמ"ש לעיל. וכן הבה"ע כתב וז"ל והיכא דאיכא תרתי ענינות' מסתברא דמאן דסובר חסרו אונות מימין מצרפין היכא דאיכא תרי כשרה כדאמרינן גבי מרות וב' סני דיבי. ומאן דפוסק דלא מצרפין הכא טרפה. דחדא גופה לא אכשירו אלא משום דעיזי ברייתא הכי אית להו. אבל ב' לית להו והיינו ביני ביני עכ"ל. ולכאורה נראה דכונתו דמאן דסבר דהורדא משלמת ע"כ הוא מטעם דהוי דרא דאוני וא"כ כי איכא עוד יתרת הוי יתרת בדרי דאוני. אך לפי"ז לא יתכן מה שציין להא דב' מרות דשם כתב דכל היכא שניטל כשר יתר נמי כשר והרי כאן טעם אחר. דכיון דחשבינן זה ליתרת בדרא דאוני לא הוי כניטל כלל. ע"כ נראה דכונתו דכיון דהורדא משלמת. א"כ אף אם נחשוב היתרת שהיא כניטל אונא אחת. אכתי הורדא משלמת. כמו בחסרה אונא. וממ"נ כשרה דאם נחשב ליתר ורדא והוי כניטול ורדא לחוד דכשרה. ועי' לעיל סוף ד"ה והנה למ"ש נוכל וכו') ואם נחשב ליתרת אונא ג"כ כשרה משום דהורדא משלמת:
עכ"פ הנה גם לדעתו אין כאן טרפות בנקיבת הריאה אם אמרינן יתר כחסר. ורק לשיטת ס' התרומה דיתר כניטל מחיים שפיר הקשה דהוי כניקבה הריאה ובאמת זה תמיה גדולה דהא קרום הריאה אחד הוא עם קרום הורדא. ומה"ט ניקבה הורדא טרפה וכן הדין בשאר יתרת דנקב טרפה משום דהקרום הוא קרום הריאה וכמ"ש ביש"ש פרק א"ט. וכיון שאנו אומרים יתר כחסר ממילא הוי כנברא ניקב קרום הריאה שבמקום הורדא וא"כ הרי איכא כאן נקיבת הריאה שנברא כך. ומאיזה טעם יש להכשיר יתר דהוה כחסר. וע"כ צריך לחלק ולומר דאילו השיטות סברי דגברא נקוב לא הוי בכלל נקב רק בכלל חסרון וכדעת הט"ז בסימן מ"ג וחסרון כשר גם בריאה. ובתשובת פ"י סימן ט"ו האריך להוכיח דניקב בתולדה הוי בכלל נקובה. והביא ראי' ממה דמקשי בגמרא (דף מ"ז ע"ב) מהא דתנן הריאה שנקבה או שחסרה. ומאי אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא בחסרון מבפנים. ומאי מקשה הרי י"ל דחסרון היינו שנברא ניקב דזה בכלל חסרון והדעת מכרעת דריאה כיון דעיקרה לשאוב הרוח גם בנברא נקוב טרפה דלא תוכל לכלוא עוד הרוח יע"ש. והנה באמת הרא"ה בבד"ה סובר להדיא זאת דלכך פוסל בריאה בניקבו זשלכ"ז משום דריאה עיקרה לקלוט הרוח ולא תוכל לכלוא הרוח. אבל הג"א מטריף מטעם אחר משום דפשטא וגמרא מתרמי אהדדי ולפי"ז הנה גם הוא סובר דהקרומים אינן דבוקין דאל"כ הרי א"א שיתרמו אהדדי. ואעפי"כ אין פוסל משום הרוח היוצא. אף שאפשר שסובר כתי' הב' של הב"י בסימן ל"ו דבכה"ג דהרוח הולך בין הקרומים ויוצא אח"כ לא אכפת לן. אבל מ"מ אכתי כיון שמצינו דזה שאינה יכולה לשאוב הרוח לא אכפת לן. א"כ י"ל ה"נ בנברא נקוב. כיון דהוי מתולדה לא אכפת לן מה שאינה יכולה לשאוב הרוח. ומה שהקשה דלמה לא אוקמינן המתניתין דאו שחסרה בכה"ג. י"ל דבאמת זה הי' כונת המקשה לאוקמי בחסרון מבחוץ היינו שנברא נקוב ואף עפ"י כן שפיר דחה דהיינו נקבה. דהא גם זה הוה הטרפות משום שיש בו נקב. ואי משום דזה הוה רבותא דאף דנברא כך טרפה. וא"כ קשה למה צריך ניקבה. הא אם נברא נקוב טרפה כ"ש ניקב אח"כ. וא"כ אין קושיא מהגמרא על שיטות הללו אשר מוכח מהם דסברי דנברא ניקב כשרה גם בריאה. אבל עכ"פ לשיטת הרא"ה דריאה עיקרה לשאוב הרוח וכל שלא תוכל לכלוא הרוח טרפה. ודאי גם בנברא ניקב טרפה וכמ"ש הפנ"י. וא"כ אף לשיטת רש"י דחסרה הורדא כשרה אבל ביתר ורדא הרי איכא עוד טרפות דהוי כנברא נקוב במקום הורדא דזה טרפה לטעמא דהרא"ה. ואולי גם דעת רש"י כן:
ומעתה יחזור הקושיא על הצ"צ שהוא בתשובה ע"א כתב להוכיח דרמ"א סובר דנברא ניקב טרפה. מהא דבסימן מ"ז גבי מעי יתר ונקוב בסופו כתב הרמ"א דהוי כניקבו הדקין ע"ש. אף שמחלק אח"כ דבדבר שאין בו חלל אין פוסל בו ניקב מתולדה. ודאי קרום הריאה דומה לדקין דאם שם טרפה בנברא נקוב. ה"נ בריאה. א"כ איך אפשר לפרש דעת רמ"א דהא דכשרה בב"ו והקטנה הפוכה משום דקטנותה הוי סי' דהיא היתרת דאכתי צ"ל טרפה משום יתרת דאף אם לא נימא רק כחסר ורדא לחוד טרפה משום דהוי כנברא ניקב. ואפשר דהצ"צ סובר מ"מ כיון דלר"א ב"ו כשרה וכן להמכשירין יתרת מקמא. רק דלרש"י חיישינן דב"ו טרפה וכיון שאפשר דלרש"י ג"כ בכה"ג כשרה דאפשר דסובר נברא נקוב כשרה. וגם ליכא למימר בכה"ג יתר כנטול אוני גם לדידן אין להחמיר וסמכינן דלא הוי כנטול כלל, סליק: