עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן י
ע"ד שאלתו באוזות שיש להן כרבול בראשן כבר האריכו האחרונים בזה. רבו האוסרין ורבו המתירין ומנהג המקומות חלוקין ובמקום שאין מנהג ודאי ראוי לחוש להאוסרין:
דהנה בזה איכא ב' טעמים להתיר שכתבו המתירין א' מטעם דהכי רבותייהו וכמ"ש הצ"צ. ב' מטעם דנברא נקוב כשר. והנה בזה דנברא נקוב. לענ"ד הוא פלוגתת הראשונים. ועי' בסה"ת שכ' וז"ל ויש מכשירין ב' וורדות מטעם כל יתיר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא. וליתא דאי יתיר כנטול הוי כנטול מחיים והו"ל ניקבה הריאה עכ"ל. משמע דהשגתו הוא רק משום זה דוקא משום דהיתר כנטול מחיים. אבל אם נאמר יתר כחסר מברייתו שפיר ניחא דעת המכשירין ולא יוקשה עליהם הא הוי ניקבה הריאה. אף דקרום הריאה אחד הוא עם הוורדה והוי כנברא נקוב מתחילת ברייתו במקום הוורדא דהוי כחסר. וכן בס' המכריע הביא דברי הי"מ הללו והשיג עליהם מטעם אחר. וכן הבה"ע ע"ש. ומכל אלה משמע דנברא נקוב לא הוי בכלל ניקב וכדעת הט"ז. אך למ"ש הרא"ה הטעם בריאה שניקבה זה שלא כנגד זה משום דאינ' יכול' לשאוב הרוח. א"כ גם ודאי גם נברא נקובה אין לחלק ולומר דכשרה מה"ט (וכמ"ש הרא"פ סי ל"ו ס"ק ג' בשם תשובת פ"י) דהא סוף סוף מפקא זיקא. א"כ איכא ראי' מהגמרא (דף מ"ז) דמקשו מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה. ולא תי' דמיירי בחסר מתחילת ברייתו. א"ו דנברא נקוב הוא בכלל נקב ולא בכלל חסר וכמ"ש בתשובת פ"י סימן ט"ו. וכן מדברי הרשב"א שהביא התבו"ש. ובמקום אחר הארכתי:
והנה גם על טעם דהכי רבותייהו הקשה התבו"ש. דזה לא אמרינן אלא בכל המין כן או רובו ע"ש. ולכאורה זה תלוי בפי' רש"י (דף מ"ז) על הא דכל הני חיוי ברייתא הכי אית להו כתב רש"י ז"ל ואמרי לה ברייתא בריאות ושמנות. הרי אף שאין כל המין כן. רק מפני זה אנו מתירין דאנו רואין דחיין הרבה (היינו הבריאות והשמנות) אותן הנמצא בהם זאת. מוכח מזה דלא כהתבו"ש. אבל הרשב"א ע"כ לא ס"ל פי' זה דכתב דלא אמרינן רק יתר כנטול שבאם הי' נטול הי' טרפה מחמת שלא תוכל לחיות גם יתר טרפה. אבל ביתר תוכל לרבות כחול ימים. וא"כ אין ראי' כאן ביתר במה שחיין הרבה. עד שנעשין שמנות ובריאות. וע"כ דסובר הפי' דילפינן מעיזי ברייתא ממש שכולהו איתנייהו הכי ולפי"ז א"ש ד' התבו"ש דה"נ אפשר לומר דנברא נקוב יכול לחיות הרבה ואעפי"כ טרפה:
ובאמת מבואר הכי להדיא באסי"ז לב"ק (דף י"א) שהביא בשם המאירי דגדולי הראשונים פי' דהא דבכור בב' ראשים הוי בכור לפדיון כדאיתא בש"ס מנחות ודף ל"ז). ה"ה לכל טרפות שנולד עמו ודוקא טרפות שנעשה אח"כ כשנולד פוטרו מן הפדיון יע"ש והיינו משום דבנולד עמו יכול לחיות הרבה כסברת הרשב"א. ואנכי הבאתי קצת ראי' לזה דהא לרבי בחולי (דף נ"ז) טרפה אינה חיה ל' יום. ואיך אפשר דהתורה] רבתה לחייב בב' ראשים בפדיון מאחר דא"א שיבא לכלל חיוב בפדיון דהרי לא יחי' ל' יום. וקודם ל' יום אינו חייב אפילו בודאי כלו לו חדשיו וכמ"ש התוס' שם. א"ו דשאני טרפות יתיר שיכול לחיות הרבה. ולס' המאירי ה"ה לכל טרפות שנולד עמו. ובזה אמרתי בתשו' ליישב קו' הב"י ביו"ד סימן קצ"ד על הרמב"ם שפסק כר"ז די"ל דסוגיא דנדה (דף כ"ד) אתיא לס"ד דרבי במנחות שאמר לו קום גלי והיינו משום דלשיטתו א"א שיבוא לידי חויב בפדיון. אבל להמסקנא דבטרפות שנולד עמו יכול לחיות הרבה והוי בכור לפדיון. כ"ש שאמו טמאה לידה. ואין כאן מקום להאריך:
עכ"פ לדברי המאירי דשאני טרפות שנולד עמו. מבואר כד' התבו"ש דאין הוכחה כלל מזה דחיין הרבה ומולידין ושפיר נוכל לומר דאותן שיש להם כרבול דזה סימן שעצם ראשן נקוב. דמהמיעוט דטרפות המה. ואעפי"כ יכולין לחיות הרבה. ומנא לן דהכי רבותייהו ואין זה סימן טרפה:
מיהו מדברי רש"י נדה (דף כ"ג ע"ב) דפי' דרבא סובר דטרפ' חיה מוכח דאף טרפות שנולד עמו אינו יכול לחיות וכן מוכח מדברי הרשב"א עצמו שהביא התבו"ש והב"י ביו"ד סימן קצ"ד:
וע"כ דרק ביתר סובר הרשב"א סברא זו אבל בנברא נקוב אין נ"מ. או דלא כתב הסברא גם גבי יתר רק בועוד י"ל אבל לא סבירא לי' להלכה כן:
והנה הכו"פ כתב ג"כ טעמים להתיר חדא כיון שאנו רואין שחיין ומולידין מזה מוכח דהם מאווז דיבשה דאינן טרפות בהכי. ולכאורה היא סברא חזקה. וטעם ב' כתב כיון דעיקר הטרפות הוא משום שאין הקרום מתקיים. שפיר נוכל לחלק דבנולד כן אין מגרע להקרום יע"ש:
והנה בחי' הר"ן חולין הביא בשם הרמב"ן להקשות על הא דבעינן שיעור כסלע בנפחתה הגלגולת והא בנדה אמרו דבגלגולת אטומה אפילו כ"ש אין אמו טמאה לידה ותי' בחד תי' דשאני בחסר מתחילת ברייתו. ולפי תי' זה בנ"ד נפלו טעמיו של הכו"פ. דהרי אפילו אם הן אווז דיבשה כיון שניכר שמתחילת ברייתו הוא טרפה. ואפילו בכ"ש. ולדעת הרמב"ן הוי זה טרפות מצד עצמה. ולהתוס' מוכרחין אנו לומר דכיון דמתחילת ברייתו הוא. אפילו בכ"ש יונקב הקרום. ואפשר דלתי' זה גם התוס' יודו דבנברא כן הוא טרפה אף בלא נקיבת הקרום. כיון דנברא נקוב חמור מניקב אח"כ. ואין ראי' מזה שב"א חיין בנפחתה הגלגולת אך אדרבה י"ל דהא בשם אנו רואין דאין ראוי אפילו לבריאת נשמה והרי בהני אווזות אנו רואין דחיין ומולידין אבל א"כ לא הרויח בזה בתי' זה דסוף סוף נבוא בזה לפלוגתת האחרונים דלהצ"צ יהי' הוכח' מזה דהכי רבותייהו ולהתבו"ש בשביל זה שנשתנה הטבע לא ישתנה הדין וכמ"ש שם. אך לתי' הב' שכתב הר"ן דבנדה ג"כ כוונתם שם בגלגולת אטומה כסלע. וא"כ אין כאן טרפות רק בעוף המים. אתי שפיר דברי הכו"פ דכיון דחיין ומולידין מוכח מזה דהם אווז דיבשה. ובזה לא שייך סברת התבו"ש דמחמת שנשתנה הטבע לא ישתנה הדין דזה הוא רק בירור מאיזה מין המה מיהו טעם הב' שכתב הכו"פ איתא רק לפי דעת הרמב"ן. דלהתוס' דנפחתה גלגולת לא הוי טרפה מצד עצמו רק משום סוף הקרוב ליפסק. א"כ מהא דגלגולת אטומה מוכח דבנברא כן ג"כ סוף הקרום ליפסק. וה"נ בעוף המים בניקב כ"ש. אף בנברא כן. אך לדעת הרמב"ן דהוי טרפות מצ"ע י"ל בעוף המים דהטעם משום דקרומו רך דבנברא כן מסתמא נברא בקרום חזק שלא יזיק לו מה שהגלגולת נקובה כ"ש. אך דבזה חזרנו לפלוגתת הצ"צ והת"ש דאם מה שחיין הוי הוכחה או לא:
היוצא לנו מזה דלתי' הא' של הר"ן הוא כן דהטעם הב' של הכו"פ לא נוכל לומר בשום אופן כיון דמוכח מהא דגלגולת אטומה דבנברא נקוב אפילו בכ"ש טרפה. או מצ"ע או עכ"פ משום דסוף הקרום ליפסק. ואיך נאמר דבנברא נקוב לא יפסק הקרום והטעם הא' של הכו"פ הוא תלוי בפלוגתת הצ"צ והתבו"ש ולא הרווחנו בו מאומה. ולתי' הב' של הר"ן שפיר נוכל לומר טעם הא' של הכו"פ. אבל טעם הב' של הכו"פ תלי' בפלוגתת הצ"צ ותבו"ש:
והנה הפמ"ג במ"ז כתב בפשיטות דאין עור העליון סותם. אמנם הנו"ב בסימן ה' התיר באמת מטעם זה והגם דמה שרצה להוכיח מלשון המשנה דקתני נשבר. הנה הרמב"ם שינה ותני ניקב. מ"מ הא ודאי שפיר סברתו דמשום סוף הקרום ליפסק מועיל אף סתימה גרועה וראי' מחצר הכבד. מיהו אם נאמר כתי' הא' של הר"ן דחסר מתחלת ברייתו גרוע ואפילו בכ"ש. וא"כ ל"מ לדעת הרמב"ן איכא כאן בנ"ד טרפות מצ"ע. ואפילו לדעת התוס' י"ל כן כמ"ש לעיל:
ולפי"ז לענ"ד ודאי דאין מועיל סתימת העור דהא אמרינן בש"ס שבת (דף ק"ח) דעור עוף אית בי' נקבי נקבי. וא"כ יכול להיות במקום נקב שבעצם הי' בו נקב בעור ג"כ. והנוצה שבנקבים ודאי אין מועיל לסתום. חדא משום דקשים המה ועוד דאינם דבוקים לעצם. ומה שהביא הנוב"י מחולין (דף. ע"ו ע"ב) אין ראי' דהתם לענין עור ובשר חופין את רובו אתמר. אבל לענין לסתום הנקב הרי במקום הנקב איכא כמה נקיבי בעור ואיך יועיל הסתימה. וז"ב לענ"ד:
אבל אם נאמר כתי' הב' של הר"ן א"כ אין כאן בנ"ד רק הטרפות דעוף המים דהוי משום סוף הקרום ליפסק. י"ל דמועיל אפי' סתימה גרועה דלא מיהדק שפיר כי יש לדמות לחצר הכבד (ומ"ש הנ"ב להוכיח דגבי עוף המים הוי ג"כ הטרפות מצ"ע לא משום סוף הקרום ליפסק. במכ"ת הרמה אשתמיטתי' ד' רש"י במקומו. וז"פ בכל הפוסקים) נמצא דלתי' הב' של הר"ן נוכל להתיר בנ"ד מתרי טעמי. א' מטעם הא' של הכו"פ. ב' מטעם סתימת העור. וזה נכלל בטעם הב' של הכו"פ דמשום זה חיין המה דיש להן סתימה. מיהו י"ל דאפי' אם הטרפות משום סוף הקרום ליפסק ג"כ אינו מועיל סתימת העור. ול"ד לחצר הכבד דהתם הוי הטעם משום שישלוט הרוח וינטל הכבד. וכשנסתם בסרכא או אפי' בחלב טמא לא ישלוט הרוח עוד. אבל כאן אין זה תלוי ברוח רק משום שניקב העצם אין קרומו מתקיים. אפשר כל שאין לנו סתימה טובה אין הקרום מתקיים. אמנם זה רק בנשבר אח"כ אבל כל שמתולדתו כן ושכיח זה בהם נראה מזה דהוי סתימה טובה:
וכ"ז הוא רק לתי' הב' של הר"ן אבל לתי' הא' של הר"ן ודאי אינו מועיל סתימה כי הוא טרפות מצ"ע. וטעם הא' של הכו"פ תלוי בפלוגתת הצ"צ והתבו"ש:
והטעם הב' של הכו"פ א"א לאומרו לפי תי' הא' של הר"ן וכנ"ל. ואולי כוונת הכו"פ בטעם הב' היא ג"כ משום דנברא כן וגם עור שלו מגין ולא יונקב הקרום ואפילו לפי תי' הא' של הר"ן אין ראי' מגלגולת אטומה כי שם ניקב גם העור. נמצא דשפיר נוכל לומר גם טעם הב' של הכו"פ עפ"י תי' הא' של הר"ן. אבל אין לנו יסוד חזק לסמוך בזה להיתר ברור. סליק: