אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן טז

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן טז

סימן טו

מכתבו היקר מן ה' ויצא הגיעני לעונג. ועל דברי תורה אשר בא בשאלתו אשר בעירם דרך הערלים המוכרים אווזות פטומים לתחוב במחט תחת הכנפים כדי להצבות מקומו שיראו עבים. ומסחר עניי העיר עם האווזות אשר קונים מן הערלים. והחת"ס הטריף בניכר האווזה ואם נודע למיעוטא דשכיח יש לחוש ולבדוק. וכת"ר צדד להקל. ורצה לדמות זה לנשבר הצלע משום דאין תוחבים בכח. וגם אין המחט שוהה שם. הנה לטעמא דהט"ז לחלק בין נשבר הגף לצלע משום שמנדנד בי' כמו כן כאן דרך הוא שתוחב בהמחט הרבה פעמים ומוציא ממקום זה וחוזר תיכף ותוחב במק"א. ודמיא לנשבר הגף. וגם בנשבר הצלע בעוף הרבה פוסקים מחמירים ביש עוקץ אפילו [שלא] נגד הריאה והנה החת"ס סימן קכ"ב אתי עלה משום דכיון דאין העכו"ם מוזהר על הטרפות. אף דאין העכו"ם עושה זה רק להשביח מקחו ומתכוין לתחוב בנחת ורק בעור. מ"מ מיקרי זה מלתא דלא רמיא. ודלמא לא דקדק יפה והכניס המחט לפנים מן הצלעות. דאף בישראל כה"ג מיקרי מלתא דלא רמי' עליו וחיישינן. והביא ע"ז מדברי הצ"צ סימן ס"ה ע"ש. ודבריו נכונים לדעת הצ"צ שם. אבל העבוה"ג הרי הוא חולק שם בזה וסובר דכל שעושה דבר לשם איזה כוונה קלה אף שא"צ לדקדק בזה בשביל איסור לא מיקרי מלתא דלא רמיא. ולא חיישינן שמא לא דקדק יפה ע"ש. ולדעתו הנה גם כאן דידעינן דהעכו"ם עושה זאת בשביל להשביח מקחו. ומה"ט הוא תוחב בנחת ובעור לחוד לא חיישינן שמא לא דקדק יפה. והכניס לפנים מן הצלעות פ"א ועי' בס"ט סימן קצ"ח דכתב שם בתחילה דעיקר כדעת עבוה"ג. ואפילו אם נאמר דע"כ אינו חולק העבוה"ג. רק באמירת ברי לי שדקדקתי יפה ולא אמרינן דהוי מלתא דלא רמי' וכדמוכח מדברי הש"ך סימן כ"ג ס"ק ט"ו דאפילו בתפס הקנה דהוי מתכוין. מ"מ בעינן שיודע בבירור. וע"כ דאומר ברי לי. אבל כאן דבריו אין מעלין ומורידין כלל. וכמ"ש שם הח"ס מתחילה. מ"מ שוב א"א לדמות זה כלל לנשבר הגף דשם הוי שלא במתכוין כלל וחיישינן שמא מתוך שמנדנד נכנס לפנים מן הצלעות איזה פעם אבל כאן שידענו שהעכו"ם עושה זה במתכוין ומדקדק איך להכניס המחט. למה ניחוש שמא הכניס יותר. כיון דלדעת העבוה"ג אמרינן בכה"ג שמדקדק יפה. ואין לומר בזה לאו אדעתי'. אלא שי"ל כיון דאין כאן ברי שלו דעכ"פ יש לחוש שהכניס הרבה. א"כ הגם שאין לדמות לגף. אכתי י"ל דדמיא לקוץ בביה"כ בניקב מצד אחד דיש סוברים דצריך בדיקה אם לא ניקב לחוץ. אף דגם בשם אין שייך טעמא דאוכלין ומשקין ידחיהו לנקוב מ"מ חיישינן. וה"נ כאן אף שאין כאן כח לדחוק המחט לכנוס הרבה מ"מ ניחוש שמא נתחב יותר ואין דמיון לנשבר הצלע. דשם אמרינן דאין תוחב כלל דאין יוצא ממקומו והוי כלא התחיל להטריף כלל. אבל כאן י"ל דמיקרי התחיל להטריף. במה שהכניס המחט לכנוס לפנים. ואולי גמר והכניס לפנים מן הצלעות:

אלא שיש לחלק שגם בשם הוי שלא במתכוין דאין שייך לומר על המחט אם מתכוין לכנוס יותר או לא. אבל כאן דהוי מתכוין שלא להכניס יותר י"ל דלכ"ע לא מיקרי זה ריעותא לחוש שמא לא נעשה כונתו. והא דבסימן כ"ג בעינן שידע ברור משום דבא"י בבירור דאז הרי בעצמו מסופק בזה אם כיון היטב. והוי זה עצמו ריעותא. אבל בעכו"ם דרק הטעם דאין מאמינים לו ע"ז שאומר ברי. אבל אין כאן ריעותא לחוש שמא לא השלים כונתו דהרי העכו"ם אומר ברי לי רק שאין דבריו מועילין לסמוך. אבל מ"מ ריעותא ליכא:

עוד יש לחלק בהא דסימן כ"ג דבעינן ברי לי משום דהוי ספק בשחיטה וחזקת איסור על הבהמה. ולזה אפי' אם תפס הקנה שהוה מתכוין. מ"מ בעינן שיאמר ברי לי אבל בכאן הרי יש חזקת כשרות על האוזא וכמ"ש החת"ס וא"כ אף שאין מאמינים לעכו"ם או שאינו לפנינו סמכינן על חז"כ. ול"ד להא דביה"כ. דשם מיקרי זה ריעותא מה שהוא נקוב מצד אחד. אבל כאן לא מיקרי זה ריעותא לחוש לשמא לא נעשה ככונתו כיון שלשיטת עבוה"ג כל שכיוון לא חיישינן לשמא לא דקדק יפה ומה שאין כאן הברי שלו. ע"ז מועיל החז"כ של האוזא. דהא פסקינן בכתובות (דף י"ב ע"ב) דחזקה עדיף מברי. וא"כ על מה דנחסר לן הברי שלו. מועיל לן החז"כ דהוי חזקה מכח רובא. ואף דהיכא דאפשר לברר לא סמכינן על חזקה. וכאן אפשר לברר ע"י בדיקת הריאה. ז"א כיון דאנן אין בקיאין בבדיקה הוי כמו שאינה לפנינו. דסמכינן על חזקה. ולא מיקרי ספק חסרון ידיעה משום דא"י לכל:

וכ"ז לדעת העבוה"ג. אבל להצ"צ דחיישינן שמא לא דקדק יפה ומקרי לאו אדעתי'. ודאי הא דידעינן דתחב מחט הוי זה ריעותא דבעינן בדיקה מן הדין. ק"ו מהא דגף דשם עדיין לא נתחב לפנים בבשר אפילו. ורק משים דמנדנד בי' חיישינן. כ"ש כאן וכמ"ש הח"ס. וכל שצריך בדיקה משום ריעותא אין מועיל החז"כ. אבל לעבוה"ג דלא חיישינן לשמא לא דקדק יפה אין כאן ריעותא כלל ואפילו אם נצרך לזה הברי שלו. מ"מ החז"כ מועיל במקום ברי שלו:

והנה החת"ס כתב שם עוד וז"ל ועוד מי יכול לומר ברי לי. וכי עיניו שם. ואולי פ"א נדחה ידו לפנים מן הצלעות עכ"ל. ולדבריו בזה אפילו לעבוה"ג י"ל דאסור כיון דא"א לדקדק בזה לדעתו אבל דעתו הקדושה צ"ע בזה. דלמה גבי הא דסימן כ"ג יכול לומר ברי לי היכא דעשה במתכוין ואי משום דשם תופס הקנה בידיו ומרגיש בזה שאינו נוגע להושט. הא ה"נ י"ל דכאן תלוי בתפיסת ידיו במחט אם במקצתו אם ברובו. דהיכא דאינו מכני' רק מקצת המחט היוצא מתוך ידיו:

בכה"ג ודאי אין לחוש שיכניס לפנים מן הצלעות. וא"כ גם בכאן שייך ברי לי באופן שלפע"ד דין זה תלוי בפלוגתת הצ"צ ועבוה"ג:

ומה שרצה כת"ר לדמות זה להא דמביא בפ"ת סימן כ"ג ס"ק י"ג ובסימן נ"א ס"ק ו' לענין אומן ע"ש. אף שזה נעשה גם בכל כפר וכפר אלא שיש לדחות שאין לדמות נ"ד לכל הני דשם בכל הני אנו רואים דע"י הרפואה הם חיין עפ"י הרוב. ומולידין אח"כ. אבל כאן ידוע דאותן אוזות הפטומים הנקנים מן העכו"ם עומדים הם תיכף לשחיטה. ואין ברור לן בזה בקיאות מעשיהם. ועי' בחת"ס סימן כ"א:

ומ"מ נלע"ד דגם באותן הדינים שהביא הפ"ת הוא משום דתפסו עיקר כהעבוה"ג. ולזה כיון שהוא אומן ומתכוין למלאכתו לא חיישינן שלא דקדק יפה. אבל להצ"צ גם בשם אינו ברור דדקדק לכוין רק במקום זה. ולא במקום אחר כיון דאינו מתכוין על זה להזהר שלא יגרום במק"א משום שאין נ"מ לו לענין איסור ולא לענין מלאכתו. ודמיא להא דאשה דכולן אומנות הן לבדיקת חו"ס. ואם נאמר כן הרי אנו רואין דכולן תפסו דעת עבוה"ג לעיקר וכמ"ש הס"ט בסימן קצ"ח. ועכ"פ במקום הפ"מ נלע"ד אם יסכים כת"ר. לסמוך בזה על דעת העבוה"ג ולהקל. מיהו נראה דעכ"פ צריך בדיקה במעבר לצלעות אולי נמצא שם נצרר הדם דבכה"ג ודאי טרפה וכמ"ש הרמ"א בסימן נ"ג. סליק:

(שאלה שקודם וו עי' לקמן בהשמטה)

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה