עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן ח
ע"ד שאלת כת"ר בבני כפר שלקחו שו"ב אצלם והתחייבו בשבועה שלא לשחוט רק אצלו ולשלם לו דמי שחיטה כו"כ. ועתה מצד הגזרה הוכרחו כולם לצאת מהכפר ונתיישבו כולם בהעיר עם השו"ב שלהם. אם עדיין החויב עליהם שישחטו בעיר אצל השו"ב שלהם:
הנה לכאורה דומה נ"ד להא דמהרי"ק שו' קי"ב בנשבע למלוה לפרוע לזמן פ' במקום פלוני מקום עמידתו. ואירע אונס למלוה שהוכרח לצאת מן המקום קודם הזמן ויצא למקום קרוב ללוה דכתב שם דלא אמרינן בזה דהמקום קפידה הוא. וכיון שאין נ"מ ללוה בין זל"ז חייב הלוה להוליכה למלוה למקומו עתה. וע"ש מה שמחלק בין זה לקדש לי אשה במקום פלוני. וא"כ ה"נ אף שהזכירו הכפר. ועתה הם בעיר. אבל מ"מ כיון שגם עתה הם ביחד בעיר. השבועה במקומה שחייבים לשחוט אצלו דייקא. והנה י"ל דזה גם לדעת הר"ן החולק על הרשב"א גבי הא דע"מ שיש לי בית כור עפר. עי' פ' האומר (דף ס' ע"ב) דלדעת הרשב"א דאם הי' במקום קרוב ממה שאמר היא מקודשת דאין קפידא במה שאמר במקום פלוני והר"ן חולק שם דשם יש קפידא גם בקרוב וכמו שהביא מהירושלמי שם. אבל בהא דמהרי"ק ליכא שום קפידא ללוה. וא"כ לכ"ע מקום שאמר לאו דוקא הוא:
אך לכאורה י"ל דזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) בהא דערב לי במגדל ועירב לו בשובך דלרש"י הוי שם הטעם משום משנה גם לרבה. אבל להתוס' שם נראה הטעם משום קפידא ובשלו הוי קפידא בין לרבה ובין לר"י. ועי' בר"ן. א"כ מקום הוי קפידא אפילו היכא דלא שייך טעם. ומדברי מהרי"ק נראה להדיא דאזיל בשיטת רש"י דמחלק בתי' הא' משום דהוי ע"י שליח וכ"כ בשו' כ"ז ע"ש. ובאמת הסוגי' קשיא הרבה. דמהא דגיטין לפי פי' רש"י וכ"כ המהרי"ק ע"י שליח גרע דהוי שינוי אפילו במידי דליכא טעם. ובקידושין (דף מ"ח ע"ב) מבואר שם דע"י עצמו גם ר"ש מודה וע"י שליח חולק ע"ש וכן תי' הב' של מהרי"ק שמחלק דבקידושין מקום קפידא משום דאיכא שם דמרחמי לי'. קשה אפלוגתא ר"א ורבנן בגיטין שם גבי אשה דבע"כ מתגרשת. דלרבא גם לרבנן ליכא קפידא. וכן הוא לאביי דאוקמי בקידושין שם הא דר"א בשיטה. וע"כ הא דג"פ מיירי בליכא קפידא בין פשוט למקושר ופליגו רבנן בזה ועי' בפנ"י בגיטין שם. וגם בדבריו יש להאריך:
והנה המהרי"ט בח"ב ח"מ סימן פ"א כתב לחלק דהמהרי"ק לא כתב לחלק אלא היכא שהתנה במה שלפניו ואח"כ נשתנה מכמו שהי' כמו ההוא עובדא דמהרי"ק. וכן הראיה שהביא מהא דפ' האומנין (דף ע"ז ע"א) דאוגיר אוגורי לעבידתא ושלים עבידתא. אבל היכא שמתכוין בתחלה בדברים שאירעו אח"כ ופירש שמתחייב בכך וכך. בזה אין לנו אלא במה שמתחייב בהדיא. ובהכי ניחא הא דג"פ (דף קס"ה) במקושר ופשוט ע"ש. ובזה ל"ק מהא דערב לי במגדל ג"כ. ולפי חילוק זה הנה גם בנ"ד כפי הנראה הוי החויב לשו"ב קודם שלקח ב"ב להכפר ועשו עמו כתב שיקבע ישיבתו עם ב"ב בכפר והם מתחייבים לשחוט אצלו ולשלם לו דמי שחיטה כו"כ. א"כ הוי בדבר שאירע אח"כ כמו הא דעשה לי פשוט או מקושר. ובזה לדעת המהרי"ט הוי קפידא לכ"ע. ואין לנו אלא במה שהתחייבו בעת ישיבתו בכפר. ובאמת לפי חילוק של מהרי"ט קשה למה הוצרך המהרי"ק לחלק בין נ"ד להא דקדש לי במקום פלוני דהרי זה דבר שאירע אח"כ כמו הא דג"פ. ובזה אפילו ליכא טעמא לא אמרינן מ"מ הוא לו. ואין לנו אלא מה שאמר:.
מ"מ איך שיהי' כוונת המהרי"ק הנה בנ"ד י"ל דכ"ע מודו דאין חויב השבועה עליהם עתה כשיושבים בעיר דזה לכ"ע דכל היכא דאיכא קפידא וטעמא לכ"ע אמרינן דאין לנו אלא באופן זה שאמר. וכמו בהא דאם הבעל אומר במקום פ' גם ר"א מודה:
וכן בדינו דמהרי"ק אם המלוה יצא למקום רחוק ממה שהי' בעת השבועה. ובנ"ד הנה הדרך הנהוג דהשו"ב שהם בכפרים הם לוקחים דמי שחיטה מבהמה ועוף יותר הרבה ממה שלוקחים בעיר כדי שיספיק להם כדי מחייתם. וזה מב' טעמים או משום שאין בעלי הכפרים בעול הטקסא. שעל פי הרוב הם בני השואה עם החוכר. או משום שכל מה שנותנים לשו"ב הוספה הוא להם רווח מכפי שיצטרכו לשלוח לעיר לקנות בשר ועוף לשחוט. וא"כ עתה שהם בעיר ויש עליהם עול הטקסא כמו שאר בני העיר. וגם יוכלו לשחוט בעד פחות ממה שנתחייבו להשו"ב בלי הוצאות יתרים. הרי ע"ז האופן ודאי לא נתחייבו להוסיף להשו"ב דמי חנם מבלי שאין להם מזה טובה ומכ"ש שיהי' להם עוד ריעותא לא נתחייבו ע"ז. וא"כ כיון שלענין דמי השחיטה לכ"ע יש לנו לומר דלא התחייבו אלא בישיבתן בהכפר אתו עמו. ממילא גם לענין עצם ענין השחיטה שיהיו חייבים רק לשחוט אצלו אפילו כפי התשלומין שהוא בעיר. אין עליהם החויב. דהרי ע"כ לומר דמה שאמרו ופרטו בכפר הוא קפידא משום רובי דמי השחיטה. א"כ מה שהזכירו המקום הוא דוקא לכ"ע. ועוד דהוי נדר שהותר מקצתו. ואין כאן דמיון להא דסי' קי"ד באה"ע שהעיר כת"ר במתחייב עצמו לזון בת אשתו וכתב תהא יתבא בביתי. ומ"מ אם גירש את האשה חייב לתת לה מזונות בבית אמה. דהתם כבר נגמר החיוב עליו ושיעבוד הנכסים וזכתה הבת בעת שנשאה אמה. וכמו שכתב הט"ז בח"מ סימן ס' ע"ש. אבל מה שהתחייבו עצמם לשחוט אצלו. השחיטה הוי דשלבל"ע. ואין כאן זכי' רק אם נאמר מדין מכירי כהונה:
שבכה"ג עשו שאינו זוכה כזוכה. ובכה"ג ודאי שייך אומדנא שלא התחייבו עצמם רק בהיותם אתו עמו בכפר. ומשום טובתם ועדיף מנדונית חתנים דאמרינן אומדנא. ומצד חויב השבועה הרי לא הי' רק על הכפר. ופיו ולבו היו שוין בזה. ובכה"ג ליכא עליהם שום חויב שבועה. ולפי"ז לכאורה י"ל דזכו שו"ב דמתא שרק הם ישחטו לבני הכפרים הללו. כיון שעתה נתוספו הם על בני העיר וזה ודאי דבני העיר שמקבלים שו"ב גם אם אח"כ נתרבו בני העיר כל זמן שיכול השו"ב להשלים שחיטתו כבר זכה השו"ב מדין מכירי כהונה גם באותן שנתרבו אחר קבלתו לעיר. וכמ"ש האחרונים. א"כ גם בני הכפרים שנכנסו מחמת הגזרה הוי נתרבו על בני העיר:
אך מ"מ י"ל דלמ"ש בתשובת ח"צ סימן ע' דכל ענין דין מכירי כהונה הוא משום דשארית ישראל לא ישנו בדיבורם וא"כ בזה הרי הי' כבר הבטחת בני כפר הללו להשו"ב שלהם שלא ישחטו רק אצלו. וא"כ למה נאמר שזכו שו"ב דמתא מדין מכירי כהונה יותר משו"ב שלהם שעמם הוא בצרה. ומכ"ש למ"ש שם הח"צ דנגד צורבא מרבנן יכול לחזור אפילו המכיר עצמו מזכיה שלו תמיד ומסתמא השו"ב שלהם הוא ת"ח וי"ש ועני. אשר ע"ז נשא נפשו ונפש ב"ב לקבוע דירתו אתם. וגם אם נאמר דזכיות שו"ב הוי כציד ואומנתו בכך. ולדעת המ"ב סימן כ"ז הוי גזל גמור. מ"מ לענין שו"ב הלזה הרי לגבי בע"ב של הכפר הוא ג"כ אומנתו עמהם וכבר נתן עינו בהם. וא"כ אם ברצון בני הכפר לשחוט אצלו דייקא. נראה לפי תשו' הח"צ דשפיר יכולין באופן שלא יהי' היזק להשו"ב דמתא. וכמ"ש כת"ר. אך כ"ז אני כותב לא להלכה כי מוטרד אנכי מאד. וגם במה שכתבתי קצרתי הרבה. ובהא דהח"צ יש לי ג"כ הרהורי דברים. ואין הזמן עמדי לעיין ולהאריך בזה. סליק: