עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן ז
הנה בתחלת ביאת הקאלאניסטן עם שו"ב שע"ז טענו שו"ב דחאבנא שיורד לחזקתן וקיבלו פס"ד מהרב שלהם ע"ז. הנה לא נתבאר אם הביאו הבאים זה השו"ב שלהם שהי' מקודם אצלם שו"ב במקום שהיו דרים מקודם. או זה השו"ב נתיישב גם הוא להיות מעובדי אדמה כמוהם ורצה להחזיק באומנתו אבל לא שהי' מוחזק גם מקודם בואם להיות אצלם לשו"ב:
הנה בתשובת מ"ב סימן כ"ז פסק דכל היכי דאומנתו בכך וגם הוא דבר הפקר או מציאה בכה"ג לכ"ע מוציאין מיד הבא להזיק לו דגזל גמור הוא וחולק בזה על המהרש"ל שם. ולפי דעה זו הנה שו"ב שקיבלו אותו באיזה מקום. גם אם נתרבה אח"כ דיורין מחדש אשר המה לא קיבלו את השו"ב. מ"מ כיון שזה אומנתו בכך וגם מה שנתרבו הדיורין קאלאניסטן ונתוסף ההכנסה אינו אלא כדבר מציאה. א"כ לדעת המ"ב הוי זה גזל גמור ממי שבא בגבולו להזיק לו ומ"ש מעלתו משום דנעשו רוב ישוב אין מחויבים להוביל זבחיהם לעיר וצריכים שיהי' שו"ב קבוע אצלם. אין זה טענה. אלא שהן יכולים לטעון שיקבע א' מהשו"ב דחבנא דירתו אצלם או שיתנו להם שו"ב מצדם אבל לא שיקחו איש זר אשר אין רצונם בו ושיופסד ע"י גם הכנסתם שהי' להם גם מקודם שבאו הדיורין לשם. אך במקום אחר ביארתי שדברי המ"ב אינם אלא לפי' רש"י שמפרש גבי הא דמצודת הדג דמשום דהכיר בחורו ויהיב מזונות שם בטוח הוא שיגיע לידו ע"ש. אבל לפי' הרמב"ן בהא דמרחיקין מצודת הדג היינו שגם הראשון פי' מצודה ולפעמים הדגים יוצאין ממצודה למצודה וזה הוי גזל גמור שכיון שבאו למצודתו של הראשון זכה בהן בכולן ע"ש. אין ראיה כלל לדינו של המ"ב וזהו טעמו של הרשב"א בהא דחייט הובא ברמ"א סימן קנ"ו. אף דשם הי' אומנתו בכך. ואותה מלאכה שכבר התחיל לעסוק אצל העכו"ם ופסק דאין מוציאין מידו אלא שהרשב"א ע"כ אזיל בשיטת הרמב"ן. ועי' בנמק"י. וזה דעת המהרש"ל בהא דמרחיקין מצודת הדג כמבואר במ"ב שם. ולכאורה לפי דעה זו אף אין מוחין בידו לשחוט להדיורין מחדש כיון דלא הי' השו"ב דחבנא רגילים עמם שם:
אמנם הרשב"א כתב שם עוד טעם על הא דמוחין בידו משום הא דבכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים. והוא מדין מכירי כהונה עי' שם. ובהלק"ט ושאר אחרונים כתבו דחזקת השו"ב דנהגו בזה הוא מדין מכירי כהונה. ומטעם זה י"ל דגם במה שנתוסף ההכנסה מהדיורין זכה השו"ב דחבנא כיון שזכה באותו מקום שכל ההכנסה שיהיה באותו מקום יהי' שייך לו. אך גם בטעם זה צ"ע לשיטת הרא"ש דסובר גבי מו"מ דבתרי תרעי ליכא אפילו משום מחוסר אמנה. והרי כל הדין זכי' במכירי כהונה אינה אלא משום מחוסר אמנה כמבואר בתוס' ב"ב (דף פ'). א"כ כשנתרבו דיורין מחדש הוי כתרי תרעי ושוב אפשר דלא שייך בזה דין זכיה מטעם מחוסר אמנה ויש קצת לחלק בזה אמנם יש עוד טעם דבתשו' בעי חיי מבעל כה"ג כתב לדמות חזקת השו"ב להאי דין של המלמד. והיוצא מדבריו שם דבתוך זמן השכירות מעכבין בידו ולאחר כלות זמן השכירות יש לו דין עני המב"ח כמו במלמד ולפי המנהג אצלינו בעת קבלת שו"ב הוא על כל ימי חייו. א"כ הוי בתוך זמן שכירתו דבזה הדין דמעכבין ביד אחר. וא"כ גם מה שנתוסף דיורין כיון שהשו"ב יכול להשלים פעולתו גם אצלם הרי כבר הוא שכיר בתוך הזמן אצלם. ועל אחר שבא להתערב בפעולתו מעכבין בידו:
ועתה נבוא לנידון הזה. אם היה זה השו"ב אצלם מקודם שבאו לדור בכאן. א"כ טעמא של המ"ב לא שייך דהרי גם זה השו"ב אומנתו בכך. וגם הוא נתן עינו מקודם אצל הדיורים הבאים מחדש. וגם טעמא דמכירי כהונה לא שייך בזה שהרי גם הוא זכה אצל הדיורין (שהי' אצלם שו"ב מקודם) מטעם זה. אמנם מטעם הכה"ג יש להסתפק בזה אם נדמה זה להא דברחו מחמת שינוי אויר דהוי פסידא דפועל. וא"כ כבר כלה זמן הראשון גם אם הי' אצלם לשו"ב במקומם קודם שיצאו. ושו"ב שבמקום דירתם עתה הוי עדיין בתוך זמן שכירתו. ועי' בנתיבות סימן של"ד. או אפשר דכיון דגם הוא יצא אתם עמם הוי גם לזה כמו בתוך זמן שכירתו. אך זה אם הי' זה שבא עמם מוחזק להם לשו"ב מקודם. אבל אם רק עתה כשהשו"ב גם הוא נעשה מעובדי אדמה להתיישב במקום זה. ורצה להחזיק באומנתו. הנה כל הטעמים שייכים נגדו דלא מיבעי' דמעכבין בידו. אלא להמ"ב י"ל דמוציאין מידו:
ובזה נבוא להפשר בקנין שנעשה בין בנו של השו"ב עם שו"ב דחבנא. שכפי הנראה אם כי סלקו החזקה מר"ש בנו בהכפרים רק בשכירות מר"מ. מ"מ כמו כן סלקו החזקה מר"מ דהרי אם משלם ר"ש השכירות אז אין רשאי הר"מ לדחות להר"ש. אפילו אם ירצה בעצמו לקבוע דירתו בכפר. ואין להר"מ רק השכירות. ומה"ט סלקו משניהם החזקה. ועשו פס"ד רק מה שהעריכו השכירות. ולא שייך בכה"ג קנין בטעות. כיון דהי' ספק בעיקר החזקה, זולת מה שי"ל שמה שטען המנוח הר"ש שרוצה עוד הפעם לאישתעי' דינא בהדי' הר"מ אולי מצא בירור חדש בחזקת אביו שהיה מקודם:
אמנם כיון שלא נתברר. הפשר הוא בתקפו. וא"כ מה שרוצה עתה חתן הר"ש לדחות את בן הר"מ. לדעתי קשה הדבר לומר. חדא משום דחותנו ג"כ לא היה בטענת חזקה לפי הפשר. וגם איכא טעמא כיון דאידחי אידחי. וגם בס' משנת אליעזר הביא פלוגתא אם בת בכלל היורשת בענין המנוים. ודעת הרי"ט אלגזי דדוקא בבן נאמר זה. אך מה שגמר הר"א עם האלמנה על שכירות לדעתי זה בתקפו. ומה שטוען שבא בחזקת אביו. לפי הפשר גם מהשו"ב דחבנא סילקו החזקה ועוד יותר כי לפי דעתו שלא הי' חזקה גם לבעלה. א"כ ודאי לא היה חייב ליתן לה כלום. והוא נתחייב כנגדה. ויכול אחד לחייב עצמו במה שאין חייב בשטר או בקנין. ויש סוברים בהודאה לחוד כמבואר בסימן מ'. ע"כ מהראוי שישלם לה כפי שהתחייב נגדה או שישוה עמה בעד זה. זה מה שנראה לדעתי בראשית ההשקפה בלי עיון ולא להלכה רק להשיב לכת"ר כפי רצונו. סליק: