עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן ז
מכתב שאלתו ע"ד האיסור שנתן השו"ב ר"צ להשו"ב מעירו הגיעני דרך טשערנאבל ונתאחר עד בואו לידי. והנני להשיבו בקצרה:
הנה יש לחקור כאן אם שייך עוד איסור שבועה על הר"ץ גם בלי התרה שהתירו לו. אחר שהם השו"ב עצמם הטריחו עצמם להרוס פסק הא' שאין לו שום חלק בחזקת חמיו השו"ב המנוח. וראו השו"ב שירד עמו גיסו לדון עוד הפעם ויצא הדין הב' שיש לו חלק בחזקת חמיו להיות שו"ב במקומו לשחוט גסות ועופות וליקח חלק מהכנסתו. הרי הם עצמם התירו לו לשחוט שלא מדעתם ולא כפי כתב האיסור שנתן להם. דכי יעלה על הדעת שבכל עוף ועוף שיביאו להר"ץ לשחוט בביתו יצטרך לילך לשאול מכל א' מהג' שוחטים כשנתן לכל א' וא' כתב איסור על עצמו שלא לשחוט בלי ידיעתם אם יתירו לו לשחוט העוף. וגם בבית המטבחים בגסות קשה הדבר לומר כן רק אם המנהג שהולכים כל השוחטים ביחד וגם כפי הנראה שיש להם כפרים שלפעמים נוסעים איזה שו"ב מהם על הכפרים איזה זמן וכי אז יצטרך להיות אסור לשחוט בבית המטבחים כיון שאין בהעיר שו"ב אחד שישאל דעתו אם ירצה שישחוט וגם מה פסקו לו בדין שיטול חלק מהכנסת שו"ב חמיו כיון שהדבר תלוי בדעת השוחטים אם ירשוהו לשחוט. ואם לא ישחוט ודאי לא יקבל חלקו. א"ו דמה שהם עצמם הטריחו להעמידו על חזקת חמיו שיהי' שו"ב כמו גיסו זה עצמו הוה כהתירו לו לשחוט בלי שישאל רשות מהם. ואף שלא הוציאו זה מפיהם. מ"מ תשובתם ניכר מתוך מעשיהם. ויש לכאורה לדמות זה למ"ש בתשו' הרמב"ן סי' רנ"ד במי שנשבע שלא לצאת ממקום פלוני בלי רשות חמיו ואח"כ בא לו כתב שכתב לו חמיו אם תרצה לצאת משם תצא. והוא מכיר כתב חמיו. והשיב הרמב"ן דעפ"י כתב זה מותר לצאת ונפטר משבועתו. ע"ש. אף דלדעת כמה פוסקים כתיבה לא הוי כדיבור מ"מ הנה מתשובתו והסכמתו ניכר מתוך הכתב שנותן רשות. וזה לחוד מועיל לפטור משבועתו וכמו כן נראה בנ"ד שבזה שהטריחו עצמם להעמידו להיות שו"ב מוחזק במחנם כמו גיסו. הרי הסכמתם מוכח מזה שהתירו לו לשחוט בלי נטילת רשות מכל א' וא' מהם על כל שחיטה מעוף הדק עד שור הגס כמבואר בהכתב:
ואף שהריב"ש בסי' קפ"ה הובא בב"י סי' רכ"ח כ' וז"ל ומטעם זה אפשר שהנודר ע"ד חבירו בפניו וביטל הנדר מיד שהנדר בטל והוא שיבטלנו בשפתיו אבל בלבו פשיטא דלא מהני דהא בהפרת הבעל אם הפיר בלבו אינו מופר עכ"ל. א"כ מבואר דבעינן דוקא שיבטלנו בשפתיו. וא"כ ע"כ לומר דמה שכתב הרמב"ן שנפטר משבועתו ע"פ כתב הוא משום דכתב הוא כדיבור דמוציא מפיו. י"ל דגם אם נאמר דכתב לא הוי כדיבור מ"מ ל"ק מהריב"ש עפ"י מ"ש הב"י שם בתחילה ליישב שיטת הרשב"א דיש לומר דשאני נודר ע"ד חבירו מנודר שלא יעשה דבר פלוני בלי רשות חבירו. דע"ד חבירו אין הכונה שיוכל חבירו להתירו אלא שצריך שאלת חכם. אבל שלא יעשה דבר בלי רשות חבירו. כיון שנתן לו רשות הותר עכ"ל ואף דהריב"ש סובר להרמב"ן דגם בנודר ע"ד חבירו יוכל חבירו עצמו להתירו וא"צ שאלת חכם. מ"מ חילק בין נודר ע"ד חבירו לשלא יעשה בלי רשות חבירו. שפיר נוכל לחלק גם להריב"ש דנודר ע"ד חבירו הכונה שיוכל חבירו להתיר ובזה בעינן דוקא ביטול בשפתיו כמו הפרת הבעל. אבל מה שמועיל נתינת רשות לחוד ע"ז א"צ דיבור כלל אלא כל שנודע לן בבירור שברשותו והסכמתו הוא לזה די. דאין זה מטעם ביטול הנדר אלא מצד קיום הנדר שכן הוא הנדר מתחלה שלא יעשה בלי רשותו. והרי קיים כן שלא יצא בלי רשותו ומה שעשה הוא ברשותו וע"ז א"צ דיבור כלל. אלא בירור הדברים שברשותו וידיעתו לעשות זה. ומה"ט מועיל בכתב שנתן רשות. אפי' אם נאמר דכתב אינו כדיבור:
ועוד יש לחלק ולומר אפי' אם נאמר דכתב אינו כדיבור ל"ק מהא דריב"ש דבעינן שיבטלנו בשפתיו דומיא דהפרה דזה דוקא בביטול בלב לחוד. אבל עושה מעשה לזה אף שאינו מוציא בשפתיו מועיל הביטול בלב דומיא דהפרה דסגי במה שיאמר טלי אכלי. אך צריך לזה שיבטל בלב. כמבואר בנדרים (דף ע"ז ע"ב) [וביו"ד סי' רל"ד סעי' מ' בהג"ה] וא"כ בכתב דהוי מעשה כדאמרינן בגיטין (דף ס"ז ע"א) מעשה לא עבדו דיבורא אמרו:
דמוכח דכתב הוי עכ"פ מעשה א"כ כיון שכתב בכתב שמסכים לזה שוב מועיל הביטול בלב דהרי הריב"ש יליף זה מהא דהפרה. והרי שם ג"כ מועיל ביטול בלב באומר לזה איזה דיבור המורה על כונתו. וה"ה איזה מעשה דהיינו כתב. וא"כ ל"ק כלל מהריב"ש אפי' אם נאמר דכתב לא הוי כמוציא מפיו וא"כ בנ"ד שכתב האיסור שלא ישחוט בלי ידיעתו של ר' אברהם וכמו כן לכל הג' שו"ב. והרי הוא נעשה שו"ב בידיעתם. ואפי' אם נאמר דבנשבע ע"ד חבירו דצריך דוקא היתר חכם ואין מועיל היתר היכא שכבר חל הנדר ואין חילוק בזה גם אם יאמר שלא יעשה בלי רשות חבירו. וכמשמעות סתימת לשון המחבר סימן רכ"ח סעי' ל"ז שאין מחלק בזה. וכן יש להביא ראי' לזה מלשון הש"ס גבי יתרו דאיתא הלשון לך והתיריהו במדין. משמע דכה"ג ג"כ צריך התרה. מ"מ זה מיירי דתלה בדעת יחיד שאין אחד יכול להתיר אלא או חכם או ג' הדיוטות:
כמבואר בסי' רל"א אבל כאן נתן הכתב לג' שו"ב והם עצמם הם ב"ד שיוכלו להתירו. ואף שלא הוציאו בשפתיהם שמתירים לו. מ"מ י"ל דכיון דהם עצמם הטריחו להרוס הפסק הא' ולהוציא לאור דינו שיעמוד לשו"ב על חזקת חמיו הוי כאומר טלי אכלי דסני בביטול בלב אף שאינו מוציא בשפתיו. ואף דהתרת חכם או ג' הדיוטות הוא דוקא בלשון מותר לך אבל באי אפשי בו או לשון אחר אינו מועיל. וא"כ אינו ראי' שבלב חשבו לשון המועיל:
מ"מ הרי לדעת הר"ן אם אומר הריני נודר אם ירצה חבירי א"צ לשון המועיל והביאו הש"ך ס"ק צ"ח וכמו כן אם אומר שלא יעשה דבר בלתי רצון חבירו נראה דדמיא להא דר"ן ומכ"ש בנ"ד שלא נעשה הכתב אלא לטובתם:
דמועיל בכה"ג לשון מחול לך וא"צ להתרת חכם. וכמ"ש בתשו' הרשב"א הובא בב"י. וכיון שהם עצמם העמידו אותו לשו"ב מוחזק בעירם דמועיל זה שבודאי מחלו לו. ואף שעתה הם צווחים אין מועיל דל"ד להא דב"מ (ד"י) בתקפה אחד בפנינו דמיבעיא לי' בשתק ואח"כ צווח. דהתם איכא טעמא. דמה דשתק לא אמרינן דאודוי אודי לי'. משום דקא חזי רבנן. אבל כאן אדרבה הרי רבנן חזי דמגיע לו חזקתו אפי' אם לא ירצה השו"ב. ואמרינן דגם הם ודאי קבלו עליהם הדין ובטלו רצונם ומחלו לו כיון דשתקו. ועוד דכאן לא מיקרי שתקו לחוד. כיון דהם עצמם טרחו בזה להעמידו על חזקתו:
אמנם גם אם נאמר דמה שהם עצמם טרחו להעמידו על חזקתו הי' דעתם על כתב האיסור שנתן להם. מ"מ נוכל לבוא ע"ז מצדו דאדעתא דהכי לא נדר. דע"כ לא נתן להם הכתב ע"ע אלא אחר פסק הראשון שצריך ליקח מעות מגיסו ולא יהי' נשאר לו זכות בחזקת חמיו ואז הי' נחשב כאיש נכרי בחזקת העיר והכפרים שאם הי' עוסק בשחיטה במה שנוגע להם הי' עליו איסור השגת גבול. ולתוקף שיהי' בטוח לבם שלא יעשה האיסור הש"ג. קיבל עליו חומר איסור שבועה ולהיות נידון כעובר על השבועה. אבל אם הי' יודע שיעמוד על חזקתו ודאי לא הי' מקבל עליו איסור כזה שביד השו"ב יהי' כח לבטל חזקתו:
שאם לא ירצו הם יהי' אסור לשחוט אפי' עוף הדק ונודע שגם בשבועה ונדר אזלינן בתר אומדנא וכמ"ש הרא"ש בתשו' לענין אחות המשודכת:
ולענין חובות שנתקלקלו. וכן הרשב"א בתשו' סי' תשע"א וכן במהרי"ק לענין נשבע למלוה לשלם לו לזמן פלוני במקום דירתו דאם שינה המלוה מקום דירתו. אמרינ' אומדנא דע"ד זה לא נשבע. וכ"ש אומדנא דידן דודאי עדיף מהא דשינה מקום המלוה. ועי' תשו' מהרשד"ם סי' ק"ד. אלא שי"ל דבנ"ד מיקרי נולד דבשעת הכתב הרי הי' אז מוחלט שלא יהי' לו חלק בחזקתו ורק אחר שכבר קיבל האיסור נעשה אח"כ חדשות שפסקו לו שיעמוד בחזקתו. א"כ הוי זה נולד. וכבר הוקשו בזה על הא דתשו' הרא"ש גבי אחות המשודכת שהמירה. דהוי נולד ואין פותחין בנולד. עי' בד"מ. והאריכו האחרונים לישב זה ועי' בתשו' בעי חיי מבעל כנה"ג בזה. אמנם בנ"ד נראה דא"צ לתי' בזה דהא אמרינן בגמרא נדרים (דף כ"ג ע"א) דמתירין בנולד דשכיח וכן פסק רמ"א בסעיף מ"ג דבענין התרה משום דהוי נולד ע"ש אף דלא שכיח כולי האי ובנידן דידן נראה דמיקרי נולד דשכיח. דאף דאמרינן דב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואיך יהי' פסק ב"ד ב' היפך פסק הא' וא"כ מיקרי לא שכיח. אבל באמת גם מפסק הא' נראה דלא אבד חזקתו. רק שהצריכו לשלם לו דמים בעד חלקו ואין זה אלא כעין פשרה ובזה עבידי דהדר דינא שמוציא לו איזה טענה חדשה וכדאמרינן במדרש גבי הא דטרחנים הם והוי כאונס דשכיח ולא שכיח:
אלא שאכתי לכאורה אין זה מועיל בנ"ד דהא גם בנולד דשכיח מ"מ צריך התרה וכמ"ש הט"ז סי' רכ"ח ס"ק ט"ז בשם הרמב"ן לחלק בזה בין נדרי שגגות. וכיון שכן אכתי י"ל דבנ"ד שנשבע להנאת חבירו וגם קיבל טובה בעת שבועתו אין מועיל התרה רק מדעתם וכן הוא להדי' בתשו' מהר"ם שבהג"מ שהביא הרמ"א סעי' מ"ג. והרמ"א סיים דכן נראה לו עיקר. אך כבר הקשיתי בתשו' דלכאורה ד' רמ"א דסעיף מ"ג סותרים למה שהביא הרמ"א בסעיף כ' דינו של מהרי"ו דבטוענת מאיס עלי מתירין לה שלא מדעתו. והרי גם בהא דמהר"ם הרי היא טוענת מאיס עלי משום מעשיו הקדומין והוא אמתלא טובה:
ע"כ נראה דרמ"א גם בהא דמהר"ם לא העתיק רק דצריך התרה ולא הביא ע"ז הסוף דבעינן מדעתו משום שקיבלו טובה זמ"ז. משום דסובר בזה באמת כהא דמהרי"ו דאף שקיבלו טוב' מ"מ לא בעינן מדעתו. ואפ"ל הטעם כיון דכל עיקר החומר דבעינן מדעתו דוקא. הוא משום זה שקיבל טובה. אבל כאן שנתגלה שאין זה טובה רק לרעתו. שוב לא שייך לומר החומר שבעינן מדעתו דהרי זה עצמו הטעם לבטל הקשר משום שמאוס עליה והוא לרעתו ואינ' טובה בעיניו אלא שכיון שנולד הוא. לכך בעינן התרה אבל מדעתו א"צ. ולפ"ז כמו כן בנ"ד הנה הטובה שעשו לו שהניחו אותו לילך עמהם לבית השחיטה להרגיל עצמו באומנתו אינו אלא לפי הפסק שאין לו חלק ונחלה בחזקת חמיו ומסולק הוא בדמים. אבל אם הי' אז הפסק שיעמוד על חזקת חמיו. הי' הולך לבית השחיטה גם אם לא הי' רוצים ונוחים בזה. והי' מורגל מעצמו או ע"י גיסו. וא"כ נמצא דמה שעשו לו טובה שהניחו אותו לילך לבית השחיטה. ומשום זה נתן להם כתב איסור ע"ע נתגלה עתה שהוא לרעתו. לפי הפסק הב'. שאם לא ירצו הם בשחיטתו א"א לו לעמוד בחזקתו שזכה עפ"י פסק הב'. וגם מתחילה אינה טובה. שעל פי פסק הב' לא הי' צריך לטובתם. וכיון שכן לא שייך בזה החומר שבעינן מדעתו דוקא. דאין זה אלא משום שעשו לו טובה ועתה נתגלה שאינה טובה. והכתב הוא לרעתו. אלא שצריך התרה משום דנולד הוא. והרי כבר התירו לו ואף שלא הי' מדעתם. בזה לא בעינן מדעתם כיון שנתגלה שלא עשו עמו טובה כלל. וכהא דמהרי"ו. ובלא"ה הרי איכא דעת הריב"ש דבכל גווני אם התירו בדיעבד הותר. אמנם מפני שאנו מדמין א"א להקל בחומר שבועה דהרי אפשר לדחות דטעמא דמהרי"ו בשם הוא משום דעת הרמב"ם דאפילו כשנשא כופין אותו להוציא וכמו שסיים הרמ"א בשם. ואף שמוכח ג"כ מהא דלא הביא הרמ"א בסעיף מ"ג סוף דעת מהר"ם מ"מ אינו מבואר ג"כ שחולק בזה ובתשובת בעי חיי כתב שם להקשות על תשובת הרא"ש שהביא הב"י בסימן רל"ח בענין חייט שנשבע לחבירו ע"ש. דלמה לא נאמר דע"ד דהכי שימותו ב"ב ברעב לא נשבע. ותי' שם בתי' א' משום דהוה לטובת חבירו וקיבל טובה ממנו ובעינן מדעתו ובתי' ב' כתב משום דהוה מלתא דשכיחא ובעי ליה לאתנויי. נראה שמסתפק בזה אי אמרינן בזה הסברא שבעינן מדעתו כיון שנתגלה הדבר שהוא לרעתו. ולכך הוצרך ב' תי'. והמהרשד"ם בסימן קכ"ג כתב תי' אחר על קושיא זו בתשובת הרא"ש ע"ש. ולא תי' משום דבעינן בזה מדעתו. נראה ג"כ שסובר בזה דלא בעינן מדעתו:
אך מ"מ אין הדבר מפורש שלא בעינן מדעתו בכה"ג. ע"כ נלענ"ד שהשו"ב ר' אברהם ושותפיו יתירו בעצמם את כתב האיסור לר"צ שיש להם ממנו באופן שהר"צ יקבל מחדש חומר שאסור לו לעשות שום איזה צד ואופן שיגיע להם ח"ו שום גרעון לחלקם שבזה בלא"ה איכא איסור השגת גבול ומכ"ש כשיהי' ארי' רביע עליו חומר שבועה ואיסור שחיטתו אם יעבור על כך. ובזה יהי' בטח לבב השוחטים ואיש על מקומו יבוא בשלום. סליק: