אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן ג

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן ג

סימן ב

על דבר שאלתך בטבח שיצא טרפה מת"י. הנה נודע מה שכתבו הפ"ת והפר"ח בסי' קי"ט ותוכן פלפולם ע"ד תשובת הרשב"א דסתרי אהדדי דבסי' כ' ותרל"ב כ' דמועיל קבלת דברי חברות. ובסימן תשפ"ב כתב דאין מועיל רק תקנה דפ' ז"ב:

והנה הר"ן בחידושיו בסנהדרין שם הקשה למה אין מועיל דברי חבירות. ותי' בשם הראב"ד דמיירי שהאכיל טרפות במזיד אבל כל אותן החשודים דבכורות אין מזידין אלא פושעין במלאכתן. ולפיכך כ' הראב"ד שכל הפושעין תשובתן קלה וסגי בקבלת ד"ח. וכתב הר"ן ע"ז דאינו מחוור דהתם שנינו החשוד למכור תרומה לשם חולין. ואין מזיד גדול מזה. ובשם הרמב"ן תי' דטבח זה הי' ממונה לרבים ורבים סומכין עליו לפיכך החמיר עליו וכדאמר בפרק המקבל דכמותרין ועומדין הן ומעבירין אותן על השוגג כמזיד ולפי"ז ע"כ לומר דמשום זה דרבים סומכין עליו מחמירין יותר מן הדין. דהא מהא דחשוד למכור את התרומה מוכח דאפי' מזיד מועיל קבד"ח וא"כ מה לנו דכמותרין ועומדין הן ושוגג כמזיד דמי. כיון דגם למזיד מועיל זה אלא ע"כ דהחמירו עליהם יותר מן הדין ולא הביא הרמב"ן ראי' מהמקבל רק דהחמירו עליהן לעונשן אפי' שוגג וה"נ החמירו עליהן כאן לענשן יותר. ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ן סובר דמיירי כאן בטבח שהאכיל במזיד ומשום דממונה לרבים החמירו עליו לענשו יותר דאין מועיל לו קבר"ח. אבל אם נראה לן דבשוגג הוא הגם דמותרין הן ושוגג נחשב כמזיד. מ"מ הרי גם זה הוא חומרא שהחמירו עליהן ודי לנו אם נדינו כשאר מזיד ומעבירין לי' עד שיקבל עליו ד"ח. אבל בקבלת ד"ח סגי [וכן מסיק בש"ע הרב סי' ב' בקו"א סו' סק"ה] ובשם הר"ד תלמיד הרמב"ן הביא הר"ן לתרץ דבטבח חששו דערימו מערים ושמא עושה משום זה כדי שיחזירוהו למנויו. אבל בבכורות (דף ל' ע"ב) מיירי שבאו מעצמן לקבל דברי חברות ולא ענשו אותן בכלום:

והנה הרשב"א בתשו' סי' תרי"ט סיים אבל אם נראה בעיניכם כמקיל ופושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקד"ח. לפי"ז מוכח דאינו סובר כהראב"ד דלדעתו למיקל ופושע מועיל קבד"ח וגם כתי' הרמב"ן נראה דלא ס"ל דהא התשו' דסי' תשפ"ב הוא בקצב שהכניס ידו קודם שהכניס הבודק. וע"כ דהבודק הוא הממונה לרבים. ואעפי"כ החמיר הרשב"א דאין מועיל להקצב רק תקנה דפ' ז"ב. אף דהקצב אינו ממונה לרבים. ולדעת הרמב"ן בזה אפי' מזיד סגי בקד"ח. אלא נראה דסובר כהר"ד. דבתשו' סי' כ' כתב ולא עוד אלא שראוי לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקד"ח שאם ראינו אותו דואג ומתאנח על מה שאירע לו מקבלין אותו. אבל אם כדי שלא יעבירוהו מאומנותו צריך לחוש בדבר הרבה. והכל לפי מה שהוא אדם עכ"ל. הרי דעיקר הטעם שאין מועיל קד"ח הוא משום שמא מערים כדי שלא יעבירו אותו. לכן ניחא דבגמרא איירי דלא ראינו אותו דואג עד אחר שהעבירוהו ולכן חששו משום ערמה וכמ"ש הרשב"א כאן. אבל אם תיכף שנודע המכשול ראינו אותו דואג ומתאנח ובא מעצמו לקבל ד"ח בפני ג' ויזהר מעתה בכל מעשיו ודאי מועיל אף אם אין מאמינים לו שהי' שוגג בדבר רק שנדון אותו לפושע במלאכתו. ומעתה נראה דלא סתרו תשובות הרשב"א אהדדי. דבסי' כ' ותרל"ב מיירי דבא מעצמו לקבל ד"ח. רק שהרשב"א כתב אם ראינו אותו דואג ומתאנח מקבלין אותו ומועיל לו כיון דבא מעצמו לקבל ד"ח ולא ענשו אותו עדיין בכלים. ואי משום שלא יעבירוהו אין מקבלין אותו. ובסי' תשפ"ב מיירי דלא בא מעצמו לקבל ד"ח. דאדרבה הרי שם שאלו עוד על הקצב שהוא עובר על איסור אחר. וע"כ דלא בא לקבל ד"ח ולהתודות על העבר ולקבל מעתה ליזהר. ולכך לא כ' הרשב"א תקנה זו משום דכיון דהוא מעצמו אין מקבל עליו ומתודה על העבר. אנחנו לא נוכל לתקן אותו בזה שנצוה עליו לקבל ד"ח. ובסי' תרי"ט מיירי שראובן אומר לא חטאתי כלל שהי' בדעתו לבודקו קודם השחיטה לפי"ז ודאי לא בא מעצמו לקבל ד"ח כיון דלדבריו לא חטא כלל רק דאנן אין מאמינים לו ואמרינן דהקל בבדיקת הסכין ודעתו הי' לשחוט בו. וע"ז כ' הרשב"א דאם נראה להם דכעין שגגה הוא יחזירו אותו בקד"ח דייקא. ואף שהוא לא בא מעצמו לקבל ד"ח אנן נצוה לו שיעשו זה ומועיל שפיר כיון דגם לדידן נראה דשוגג הוא בדבר. אבל אם נראה דמקיל ופושע אין מחזירים אותו בתקנה זו שנצוה לו לקבל ד"ח כיון דהוא מעצמו לא בא לקבל. ואף אם יבוא לקבל אפשר דאין מועיל. כיון דלדבריו לא חטא כלל ואין לו על מה לקבל. וע"כ דלא בא לקבל רק כדי שלא יעבירוהו עי' במהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט"ו. והנה הרא"ש בתשו' כלל כ"ף סי' כ"ט כתב וז"ל ולא שייך כאן להזכיר קד"ח כי ענין דברי חברות הוא ענין פרישות דבר שלא היו נוהגין בו המון עם. וכשהי' אחד מן העם מקבל עליו ד"ח היו נזהרין בו וסומכין עליו החברים. אבל ענין הטרפות הוא מעקרי הדת והכל יודעים ונוהגים בו וזה שלא חשש לבדוק ולהוציא טרפה מת"י ב' וג' פעמים. אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני. ואף אם הי' מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא. לא הי' לבי נותן לי לסמוך עליו עוד עכ"ל. והנה מ"ש מתחלה דלא שייך כאן קד"ח. היינו הלשון קד"ח לא שייך כאן דאין זה דברי חברות דייקא דהא כל ישראל נזהרין מטרפות אבל הקבלה כאן הוא שיהי' נזהר מכאן ולהבא. וזה הוא הקבד"ח שהזכיר גם הרשב"א היינו שיקבל בפני ג' חברים שיהי' נזהר מכאן ולהבא וכמבואר בתשו' הרשב"א סי' תרי"ט וזה הוא מאי דסיים הרא"ש ואף אם הי' מקבל עליו להיות נזהר. אלא דלא נתן טעם לדבריו למה לא הי' סומך בזה. הא מבכורות מוכח דלכל החשודים מועיל קבלה זו ואף במוכרי תרומה לשם חולין דאין לך מזיד גדול מזה. וכמ"ש הר"ן. אבל נ' עוד מתשו' הרא"ש כלל ר"ח סי' ד' דכתב שם וז"ל והשתא אפי' זה שעשה תשובה מעצמו חשו לתשובה של רמאות. כ"ש זה שלא מעצמו וכו' כי צריכין כל עיקרי התשו' שיהי' מעצמו של אדם. ומעין עבירה שעשה וכו' וזה שעשה לפי דבריו בתעניות ומלקות איני רואה להכשירו לעולם בתשובות האלו שיהי' טבח בדבר שיכול להכשירו לרבים עכ"ל. והנה בדבריו כאן נרמזים ב' הטעמים. היינו מה שאמר כי צריכין כל עיקרי התשובה שיהי' מעצמו של אדם וא"כ קד"ח שמקבל עליו שיהי' נזהר מכאן ולהבא לעשות זה צריך להיות שיבוא מעצמו ויקבל ולא ענשו אותו בכלום. וזה הוא טעם הר"ד תלמוד הרמב"ן ז"ל. וסוף דבריו שכתב איני רואה להכשירו להיות טבח בדבר שיכול להכשירו לרבים ויהיו רבים סומכים עלין משמע דעיקר החומרא שיהי' טבח ממונה לרבים ויהיו רבים סומכין עליו. וזהו חומר הדבר והוא כדברי הרמב"ן ז"ל עצמו אבל מ"מ נראה דעל א' מב' הטעמים אלו כ' הרא"ש בכלל כ' שלא היה לבו נותן לסמוך עליו בקבלתו. היינו או משום שאינו בא מעצמו. או משום שהוא טבח ממונה לרבים. ועי' לקמן מה שאכתוב עוד בטעם הרא"ש ויהי' יוצא לנו מזה ג' חילוקי דעות. להראב"ד במזיד אין מועיל קד"ח רק תקנה דפ' ז"ב. ובפושע מועיל קבלת ד"ח, ולהרמב"ן בכל מזיד מועיל קד"ח רק בממונה לרבים אין מועיל ובשוגג גם בממונה לרבים י"ל דשוה עכ"פ לשאר מזיד ומועיל קד"ח. ולהר"ד תלמוד הרמב"ן אם בא מעצמו ואומר כך וכך עשיתי ומקבל עליו מעתה ליזהר מועיל בכל מזיד אפי' בממונה לרבים. אבל בלא זה יש לחוש להערמה ואין מועיל אפי' בפושע רק תקנה דפ' ז"ב. וזה נראה דעת הרשב"א. ולכך בדואג ומתאנח תיכף כשנודע לו. ומכירין שהוא בלי ערמה מועיל אפילו כשאין מאמינים לו ששוגג הי' ומחליטין שמזיד ופושע הוא מ"מ מועיל קד"ח. ובדעת הרא"ש יש לספק אם כר"ד אם כרמב"ן:

וראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ט"ו שכ' וז"ל ואידך תשובת הרא"ש בטבח שיצא טרפה מת"י ב' וג' פעמים ודאי כדעת כ"ת כן הוא דאי הוי כמקיל ופושע אף בפ"א לית לי' תקנתא אף בק' ד"ח. דהרי ביאר הרא"ש דלא שייך קד"ח אלא בדבר של פרישות אבל בדבר של טרפות שהוא מעיקרי הד"ת. רשע גמור הוא עכ"ל. ולענ"ד דבריו הקדושים צ"ע דמאי ראי' הוא מדברי הרא"ש דלא אמר זה אלא דלא שייך קד"ח. אבל קבלה שיזהר מכאן ולהבא אמר בלשונו לבסוף דלא הי' נותן לבו לסמוך עליו ולא ביאר בזה אולי באמת דוקא משום דיצא ב' וג' פעמים מת"י אבל בפ"א הי' סומך עליו אם הי' מקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא. ובאמת כ"ע יודו דלא שייך הכא קד"ח. אלא דעיקר הקבלה שיזהר מכאן ולהבא. ולפי שצריך שיקבל בפני ג' חברים כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תרי"ט קראו שאר פוסקים לקבלה זו קד"ח ולמה שכתבתי דנראה מתשובתו בכלל נ"ח דסובר כטעם הר"ד. א"כ אפי' במזיד גמור יועיל קבלה זו שיקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא אם בא מעצמו. והודה חטאו ומקבל עליו שלא לעשות כן. ואף אם יסבור כטעם הרמב"ן הלא רק בממונה לרבים אין מועיל זאת וכמ"ש לעיל:

והנה הרשב"א בתשו' סי' כ' ותרל"ב כתב וז"ל כל טבח שיצא טרפה מת"י אסור לאכול משחיטתו דהרי פושע הוא או שאינו חושש אם מאכיל טרפות או שאינו זהיר. וכ"ז למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור. ולא כל הימנו לומר שוגג הייתי עכ"ל. והנה בדבריו הקדושים נכללו ב' ענינים דהא משום שאינו חושש אם מאכיל טרפות. הרי הוא חשוד להאכיל במזיד. ומשום שאינו זהיר לא נקרא רק פושע במלאכתו וכמ"ש הראב"ד. והגם שהרשב"א כ' דכ"ז למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור. מ"מ מד' הראב"ד מוכח דודאי חילוק יש דמשום דאינו זהיר לחפש ולדקדק. נקרא רק פושע במלאכתו. אבל באינו חושש להאכיל טרפות. א"כ אף כשיראה הטרפות יתיר אותו. משום זה דאינו חושש. ודומה למאכיל במזיד ועתה מאי דסיים הרשב"א דלא כל הימנו לומר שוגג הייתי. זה דוקא לשיטתו דבין פושע במלאכתו ובין פושע להאכיל טרפות שוין לאסור שחיטתו ורק לומר שוגג אינו נאמן אבל לדעת הראב"ד דפושע במלאכתו קיל הרבה ודאי בפ"א לא נדון אותו למאכיל במזיד. רק שנדון אותו לפושע במלאכתו ואינו זהיר לדקדק ולחפש שמא ימצא טרפות. וראיה מהא דכ' הר"ן בפ' גה"נ בשם הראב"ד גבי טבח שנמצא אחריו חלב דסגי לי בקד"ח. והיינו ע"כ משום דדיינינן לי' כפושע במלאכתו. אבל אם יצא מת"י כן ג' פעמים דהוחזק לכך. הנה י"ל דגם להראב"ד אין מועיל לו קבלת ד"ח משום דכולי האי לא נדון אותו רק לפושע במלאכתו שלא דקדק לחפש ולא ראה הטרפות אלא שנאמר דאף שראה הטרפות מ"מ התיר והוה כמאכיל במזיד ואין מועיל לו רק תקנתא דפז"ב. ובזה ניחא לענ"ד ד' הרמ"א בסי' קי"ט סעיף י"ח ע"ש. דקשה דהא לעיל בסעיף י"ז כתב המחבר דאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ומה לי שוגג ומה לי טעות. ואין לומר דהגם דאין לו התנצלות מ"מ משום זה די לו בקד"ח. דמדברי הרשב"א בסי' תרי"ט מבואר דאף אם נראה בעיניהם ששגגה הוא. מ"מ צריך קד"ח הרי דאף בשוגג צריך קבלת ד"ח. וא"כ זה שאמר שאין לו התנצלות. היינו לענין שיועיל קד"ח. והגם דבתשו' דסי' כ' שכ' זה הדין שאינו נאמן לומר שוגג הייתי סיים שם דמועיל קד"ח היינו דוקא בדואג ומתאנח ובא מעצמו כמ"ש לעיל. אבל לפי מה שכתבתי יעלו דברי הרמ"א יפה לדעת הראב"ד דדוקא במזיד או בהוחזק לכך דאז דיינינן לי' כמזיד שראה וידע ואשם להאכיל טרפות ולהתיר את האיסור אבל בלא הוחזק נוכל לומר שבטעות התיר את האיסור ולא ידע שטרפה הוא ואף שהטעות נמשך לו מזה שלא נזהר לדקדק ולחפש אחר טרפות. מ"מ הא גם בזה מועיל קד"ח לדעת הראב"ד. ומאי דבסעי' דלעיל מני' פסק המחבר דאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי יהי' ניחא גם לדעת הראב"ד דהא מוכח מדברי הר"ן בפ' גה"נ דמעבירין אותו בפ"א שנמצא אחריו חלב. אלא שמקבלין אותו בקבלת ד"ח לענין זה נאמר דאינו נאמן לומר שוגג הייתי שלא להעבירו כלל. או אפשר שלא יהי' צריך לקבל ד"ח לדעת הראב"ד. אבל מ"מ אף דאינו נאמן לומר שוגג הייתי דיינינן לי' כטועה וסגי לי' קבד"ח כדעת הראב"ד. וכן הוא בהג"א בפג"ה וז"ל מעבירין אותו על חודש ומקבלין אותו בקבלה ד"ח. ובעשה במזיד אין מועיל לו קד"ח והוא כדעת הראב"ד ומה שהצריך שם להכריז בבהכ"נ אפשר הוא כדי לבזותו ויתכפר לו או כדי שישמעו וידעו שבאותו חודש לא יסמכו עליו וזה נראה יותר בדבריו ע"ש. אבל דבריו מוכיחין כדעת הראב"ד (ועי' בז"ח במה"נ פ' בראשית ז"ל לפיכך האי טבחא דנפקא נבלה או טרפה מת"י זמנא חדא מעבירין לי' שנית משמתינן לי' שלישית מכריזין עליו בשוקא דכל מה ששחט דהוי טרפה ולעולם לא נוקים לי' לטבח אמר ר"י וכי על זמנא חדא לא ליענש בר מהאי והא תנינן האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם מעבירינן לי' ומשמתינן לי' ומכריזין אבשרי' דטרפה ומה על סכיני' הוא כו' אינו דין דמשמתינן ליה ומעבירינן לי' ומכריזין אבשרי' דטרפה עכ"ל. ואפשר דמזה יצא ליה להג"א דמכריזין עלי' גם בפ"א. מ"מ גם לר"י לענין דלא נוקים לי' לעולם נראה דלא פליג על הת"ק וסובר ג"כ דבעינן ג"פ) וזה נראה דעת הרמ"א דלענין זה שלא להעבירו ושיהי' צריך לקבל ד"ח אינו נאמן לומר שוגג הייתי אבל מ"מ לא תלינן שידע שטרפה הוא והתיר במזיד. אלא שטעה משום שלא ידע שטרפה ואף דגם זה הוא מפשיעתו שלא נזהר לבדוק מ"מ סגי לי' בקד"ח:

והנה הרמ"א הוציא דין זה מהריב"ש. ומשמעות תשו' הרא"ש כלל כ' וספר הריב"ש אינו ת"י אך מתשו' הרא"ש נראה דכונת הרמ"א בפשט ד' הרא"ש דאף שבתחלה כתב אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני היינו לענין דלא שייך בזה לשון קד"ח. אך מאי דסיים לבסוף ואף אם הי' מקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא לא הי' נותן לבו לסמוך עליו ולא נתן טעם למה. ע"כ הוא מטעם שיצא טרפה מת"י ב' וג' פעמים דכבר הוחזק בזה. ומה"ט לא הי' סומך עליו עוד בקבלה זו. והיינו משום דכיון דהוחזק בזה לא נוכל לומר שלא חשש לבדוק כל הצורך אלא ודאי ידע ואשם להתיר את האיסור במזיד ובזה אין מועיל קבלה לחוד רק תקנתא דפ' ז"ב וכדעת הראב"ד. וכ"כ הב"ח בסי' קי"ט לפרש טעמא של הרא"ש דמשום דהוחזק בכך הוא ועכ"פ מוכח מדברי הרמ"א דלא כמהרי"ט שכתב דלהרא"ש בפ"א שהוא מקיל ופושע לחוד אין מועיל קד"ח:

והיש"ש פג"ה סי' י"ז כתב וז"ל ותו אפי' תימא דלא מהימן לקולא לחזק אותו בכשרות ולהיות אומן כבראשונה. מ"מ הכא הא איכא הוכחה דלא במעל ובמרד עשה שהרי סרכה גדולה היתה שם ברוחב יד ואם היה רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות למכור טרפה בחזקת כשרה הי' לו לנתק ולהפריד כל הסרכא מן הצלעות שלא יהי' ניכר והרגש. וכבר ידוע מן התלמוד דסמכינן אאומדנא דמוכח אפילו במלתא דאיסורא וקצת ידים מוכיחין לאיסורא. אפי"ה סמכינן אאומדן לקולא כהא דמסיק סוף נדרים וכו' עכ"ל. והנה דבריו קשים מאוד דהא האומדנא הוי רק הוכחה דלא האכיל במזיד ולמכור טרפה בחזקת כשרה. אבל אכתי אנו רואין שלא חשש ליזהר ולבדוק כל הצורך. וכבר כתב הרשב"א דאף מי שאינו זהיר לבדוק פושע הוא. משום דכ"ז למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור וכן הרא"ש כתב דאם לא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני. והלא בזה כתב הרשב"א דאינו נאמן לומר שוגג הייתי. אלא דאמרינן דאינו זהיר ואינו חושש לבדוק כל הצורך א"כ מאי ראי' מהוכחה זו ואיזו אומדן דעת יש כאן ואיך נאמן לאמירתו ששגגה הי' אצלו. א"ו דאזיל בשיטת הראב"ד דדוקא במזיד אין מועיל לו אלא תקנה דפז"ב אבל בזה שאינו זהיר במלאכתו סגי לי' תשובה וקד"ח. ושם הי' המעשה שהשוחט עומד וצווח לא חטאתי ואם נראה בעיניכם שחטאתי הנני מוכן לקבל תשובה כל מה שיאמרו א"כ הרי מקבל ליזהר מכאן ולהבא ומקבל עליו תשובה וזה סגי לי' אלא דלפי"ז קשה דלענין מה צריך לאומדנא הא כבר כתבתי להוכיח מד' הר"ן פג"ה דלא חשבינן אותו בתחלה למזיד ומתכוין להתיר את האיסור. רק לאינו זהיר במלאכתו ולכך מועיל לו קבלת ד"ח. ועוד קשה הא מ"מ מוכח מדברי הר"ן שם דבעינן גם להעבירו על איזו ימים וכמ"ש גם הג"א. ואפשר דהיש"ש סובר דהתם גבי טבח שנמצא אחריו חלב אף דלא חשבינן אותו רק לפושע במלאכתו ומועיל לו קד"ח היינו שלא לפוסלו לגמרי שלא יועיל לו רק תקנה דפז"ב אבל מ"מ חיישינן שמא עשה במזיד. ומה"ט בעינן להעבירו על חודש. ובזה ניחא הא דהוצרך בהג"א הכרזה. היינו משום דכ"ז הוא לחששא שמא עשה במזיד. ואין מועיל לו קד"ח לחוד ובעינן העברה והכרזה. אבל מ"מ לא פסלינן אותו לגמרי שלא לקבלו אח"כ בקד"ח. אבל כאן איכא הוכחה שלא נתכוין זה במזיד. וא"כ אף אם לא נאמין לדבריו ששגגה הוא לו עכ"פ אינו רק פושע במלאכתו. שפיר מועיל לו קד"ח לחוד וא"צ להעבירו כלל מאומנתו:

ומעתה נבוא לנ"ד הנה אף לדבריהם שמצאו אחר השוחט ב' סרכות על הריאה באופן שבודאי היא טרפה מ"מ הרי הוא דומה לנידן של מהרש"ל דעכ"פ איכא הוכחה דלא נתכוין בזה להתיר הטרפה במזיד רק שנאמר שמקיל ופושע ומועיל בזה קד"ח וא"צ גם להעבירו וכמ"ש. והרי כאן עומד השוחט וצווח שאם נראה בעיניכם שהוא חטא הריני מקבל עלי כל מה שיאמרו ואף שלא לשחוט עוד. ומכ"ש שמקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא דמועיל זה לקבלו ושלא להעבירו כלל. ועוד אף לד' הרשב"א דכל שמקיל ופושע שוה למאכיל במזיד. הא כתב הש"ך [סימן קי"ט ס"ק ל"ג] בשם מהרי"ו דבמוחזק לן לאדם כשר תלינן שבודאי משגה הוא ובשוגג אין לנו להעבירו מאומנתו וסגי לי' בקד"ח אף בממונה לרבים. אפילו להרמב"ן וכמ"ש לעיל:

שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים סימן ח' כתב ג"כ להקל מקצת טעמים שכתבתי. ומ"ש להחמיר מלשון הרא"ש שלא חשש לבדוק דקאי על בדיקת הריאה. אין ראי' כלל די"ל דמיירי בחלב וכדומה שצריך לבדוק הרבה אח"ז. ועוד דכבר כתבתי דמדברי הרמ"א מוכח דמפרש דמה שכתב הרא"ש דלא הי' סומך על קבלתו ליזהר מכאן ולהבא הוא משום דהוחזק בכך. כבר כתבתי טעם ע"ז דבהוחזק הרבה פעמים אמרינן דודאי ראה הטרפות ואעפי"כ התיר משום דאינו חושש להאכיל האיסור ובזה אין לנו נ"מ אף שהוא רק בבדיקה. מ"מ הרי מוכח דאינו חושש להאכיל טרפות אבל בפ"א לא אמרינן אלא שהוא מקיל ואינו זהיר לבדוק היטב. ומכ"ש בזה דאיכא הוכחה וכמ"ש מהרש"ל וכיון דאין לנו רק לחשוד אותו דמקיל בבדיקה ודאי לכ"ע סמכינן עליו בקד"ח. כיון דהבדיקה אינה אלא מדרבנן. ועי' בפ"ת סימן קי"ט שהאריך בשם תשובת מהריב"ל דבמילי דרבנן לכ"ע מועיל קד"ח:

מ"מ נלע"ד לקיים האמור שם בתשובת בית אפרים שיעמידו על חודש שוחט עע"ג שלא יקח סכין עד שיראה אותו להשוחט הממונה עליו וישחוט לפניו ויבדוק הריאה לפניו. ומה שבודק בדיקת פנים בעצמו לא אכפת לן וכמ"ש בתשובת בית אפרים. ובזה חשוב כאילו העבירוהו מאומנתו. ואח"כ יקבל בפני ב"ד של ג' ת"ח שידקדק מעתה הרבה בבדיקת הסכין והריאה בכל חומרא דחומרא. ואז כיון שנקלה כ"כ. אסור אפילו להונות אותו בדברים כלל. וע"ז נאמר ויראת וגו'. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה