אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › השמטה ז

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · השמטה ז

השמטה ו

נשאלתי מסופר סת"ם א' שטעה בראש פרשת וארא בפסוק וידבר אלקים אל משה והתחיל לכתוב וידבר אל ורצה לכתוב תיכף תיבת משה. ותו"מ נזכר שצריך לכתוב אלקים וקידש אותיות הי"ם הנשארים והשלימם בקדושה. וכעת הוא מסופק אם בעת כתבו אותיות א"ל הי' זכור אז שצריך לכתוב אלקים ואח"כ הוא שטעה ורצה לכתוב משה. או דשמא גם מקודם שכח לגמרי את השם. ותיבת א"ל שכתב היה חול. וא"כ אף שהשלים אח"כ השם בקודש אין מועיל. דהוי שם שחציו בחול וחציו בקודש. וכעת שואל הסופר למצוא לו היתר להיריעה שלא תצטרך גניזה עם הרבה שמות הקדושים. ומלבד זאת היא גדולה. ויריעה שלמה היא אצלו הפ"מ גדול. ואציגה את שיחתי לפני מרן. והאריך בזה השואל:

תשובה. מה שהאריך מע"ל לענין שאלתו שר"ל שודאי לא כיוון לקדש שם א"ל בקדושה משום שא"א דישכח בתוך כ"ד. וכדומי' דהא דחו"מ סימן ל"ד סע"ה בש"ך ס"ק ח' וברמב"ם הל' סנהדרין לענין התראה. ועל זה העיר מפלוגתת הב"ח והלבוש. במג"א סימן ס"ד סק"א הנה מדברי הלבוש גם לדברי מע"ל אין ראיה לכאן. דשם איירי אחר כדי דיבור ושפיר י"ל ששכח. משא"כ בכאן דבתכ"ד אין לומר ששכח. וכמו שהעיר מע"ל מהא דהתראה שבתכ"ד לא אמרינן ששכח. אך בלא"ה אין ראיה דהלבוש כתב הטעם מפני שסומכין על חזקה שכל ישראל חברים, ומכונים בפסוק א' ע"ש. ואין זה שייך לכאן דהחששא שמא דילג השם וכיוון לכתוב תיבה שאחריו. וכן גם מדברי הב"ח אין ראי' להיפך שסובר שם שאם ספק לו אם קרא פ"ר ודאי לא כיוון בו. ששם מלבד מה שקרא בפה הפ"ר צריך עוד כונת הלב. וכיון שהוא מסתפק אם קרא. אמרינן דאם כיוון ודאי לא הי' שוכח שקרא אבל כאן אם אמר בפיו קודם שהתחיל לכתוב שכותב זה לקדושת השם אין מגרע אם לא כיוון בעת כתיבה. ועי' בט"ז סימן רע"ד שמקיל יותר בזה. ועכ"פ אם אמר בפיו להדי' קודם שהתחיל לכתוב שכותב זה השם עצמו יש לומר דלכ"ע סגי בזה. אפילו אם לא היה לו עוד כונה בשעת הכתיבה עצמה. ובתשובה אחת כתבתי לחלק בזה דאם באמת כיוון אח"כ לתיבה אחרת אין מועיל מה שאמר מקודם בפיו. ואם כן כאן לא יהיה מועיל זה לצד הספק שמא כיוון לתיבה אחרת]. וא"כ כאן הספק אם אמר בפיו שמקדשו קודם הכתיבה או לא והוי כמו בשם בספק אם קרא בפיו פסוק אחר שא"צ כונת הלב בשעת הקריאה עצמה. ואדרבה הרי מהך דק"ש מוכח דגם בתכ"ד שייך שכחה. דהרי בהיה עומד בוכתבתם שמסתפק באיזה פרשה. ע"כ שכח מה שסיים בתוך כ"ד אם בין עיניך שמפרשה ראשונה. או ובקומך שמפ' שני'. וע"כ מיירי גם בעומד בתיבת וכתבתם עצמו. וכדמוכח מהמ"א שם ס"ק ב'. וע"כ לחלק ולומר דשאני בזה שע"כ שכח מה שאמר בתכ"ד אי מפ' זו או מזו. ואין דמיון מזה לענין עדות אם להאמינו בטענת שכחה. וא"כ בנ"ד גם כן כיון דמן הדין צריך להוציא מפיו קודם הכתיבה שמקדש השם. א"כ כאן שמסתפק ע"כ שכח בתכ"ד אם אמר או לא. או אם כיוון לתיבת אל בסגול או לא:

והנה מה שצירף מע"ל לספק דעת הרדב"ז שא"צ לקדש רק שם הוי'. הנה מהרדב"ז סימן ע"ז מבואר דסובר דשם שנכתב שלא בקדושה גם שם הוי' מותר למוחקו א"כ ע"כ הא דתני דז' שמות אינן נמחקין מיירי בכתבן בסתמא ושאני בשם הוי' דצריך לכוין לקדשו בעת כתיבתו. לפ"ז אין שייך לנ"ד. דכאן י"ל הספק דכיוון לתיבת אל בסגול שאחר השם. א"כ הרי כיוון לתיבה אחרת. והר"ז דומה לנתכוין לכתוב יהודה שבכה"ג סובר הרדב"ז שמותר גם למוחקו. וא"כ ודאי זה פוסל גם בשאר שמות גם להרדב"ז. ובזה נפל גם הצירוף של הדעת בנ"י שגמרו וקדשו באין כא' דהרי אם כיוון לתיבה אחרת גם הבנ"י מודה שאין מועיל מה שקידשו לבסוף להוסיף קדושה על הכתב:

והנה מה שכתב מע"ל על תשובת רע"א סימן ע' שמתחלה התיר להעביר בקולמס ולקדשה כדי שיהי' ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן. ואח"כ דחה זה. משום דגם שם קדוש שהעביר עליו קולמס מיחזי כמנומר. וע"ז דחה מע"ל את דחייתו דבשם אחד לא מיחזי כמנומר. וכדמסיק בגיטין (דף נ"ד) אליבא דר"י. הנה כדברי מע"ל מוכח להדיא מתשו' רדב"ז סימן ע"ז דמסיק שם בנתכוין לכתוב יהודה בזה פליגי חכמים על ר"י משום דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב. אבל בכתב בסתמא דהשם קדוש שאסור למוחקו. לכ"ע מעביר עליו קולמס ומקדשו ע"ש. והוא כהס"ד דהפנ"י בגיטין שם. והשתא קשה לשיטתו דבעינן דוקא לקדשו. וסתמא פסול לס"ת. א"כ ע"כ הא דגיטין (דף נ"ד) דאזכרות לא כתבתי לשמן היינו שכתבן בסתמא ולא כיוון לקדשם. וכמ"ש הפוסקים. א"כ למה פסל הס"ת הא בסתמא מעביר בקולמס ומקדשם וכקושיית הגמ' וע"כ לומר דגם רבנן סברי כתי' הגמרא שם אליבא דר"י דבכולהו אזכרות מיחזי כמנומר. ובתשובה אחת לעיל] הארכתי הרבה ליישב דברי הרדב"ז גם אליבא דר"ח דכעג"כ לא הוי כתב וכמשמעות דבריו. אמנם גם במה שהתיר מתחלה הגאון דע"א להעביר בקולמס. ובזה יהיה ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן. והיינו משום דאינו אלא דרבנן משום זא"ו. הנה למ"ש השאג"א בהל' מילה סימן נ' דמשום זא"ו הוי דאורייתא. א"כ נפל ההיתר של הגאון הנ"ל. הן אמת שבס' משנת חכמים חולק על השאג"א ומביא להיפך מדברי התוס' סוכה פרק לולב הגזול. ודברי הרא"ש ב"ק ונדחק שם ליישב ראיית הגאון מן הש"ס ע"ש. אמנם לפי ענ"ד יש להעיר בזה בדרך אחר. דהנה לכאורה יש לחקור אם נחליט דבאזכרה אחת לא מיחזי כמנומר. א"כ מה זה שדחה ראב"י התם משום דבעינן זא"ו. מאי התנאה שייך בזה. כיון דאין בזה מנומר הרי הוא נאה כמו שהוא. ע"כ נלע"ד דהנה הרמב"ם פ"א מהל' בנין בהבח"י הל' כ' כתב דכלי שהוכן לחול אין משתמשים בו לקודש. והובא במ"א סימן קמ"ז סק"ד. ובירושלמי יומא יליף זה מבגדי קודש ואבני קודש שיהיה נעשה מתחלה לקודש והובא ירושלמי זה במלחמות סוכה (דף ט'). וא"כ בשם שנתכוין לכתוב יהודה דהוא חול ומותר למחקו. ומה שמעביר עליו בקולמס הוא קודש. והנה לר"י דמתיר יש ב' פנים מאיזה טעמא. די"ל דהוא סובר דכעג"כ לדידי' הוי כתב. וא"כ פנים חדשות באו לכאן. ופן ב' י"ל דהוא סובר דהכתב הב' הוא מתקן כתב הא' וכ"כ התו"ג. ויש ראי' לזה האופן מהא דמקשי בגמרא גיטין (דף נ"ד) דלר"י ליעבר עלי' בקולמס. ומה קושיא דהא אם נאמר פנים חדשות באו לכאן. א"כ הוי כמוחק כתב הא'. וא"כ מה קושיא לר' יהודה דמיירי בנתכוין לכתוב יהודה ומותר למחקו על זה שפיר איכא תקנה דהעברת קולמס. אבל בגיטין דמיירי דמיירי בכתבן בסתמא דאסור למחקן א"כ שוב ליכא תקנה גם לר"י דהוי כמוחק כתב הא'. וכן הקשה זה בספר משנת חכמים. אבל אם נאמר בר"י הטעם דאינו רק מתקן כתב הא' כמ"ש התו"ג. ל"ק קושיא הנ"ל. עכ"פ אם נאמר דהטעם דהוא מתקן כתב הא'. הרי שייך בזה האיסור דמה שמוכן לחול לא יהיה נעשה בו לקודש. וזה טעמא דחכמים דפליגי דמשום פנים חדשות הרי סוברים דכעג"כ לא הוי כתב ואין כאן פנים חדשות. ורק שנאמר דהוי מתקן הא'. וע"ז אמרו דאינו מן המובחר משום דכבר הוכן לחול א"א להשתמש בו לקודש. וזה ילפינן בירושלמי מקרא. א"כ י"ל דכאן ג"כ מה"ת. ואפשר לומר דהא נכלל בזה דראב"י דבעינן זא"ו לפי מה שתרגם המתרגם באונקלוס דאבנא לי' מקדשא ובעינן דוקא בזה שיהי' מיוחד לקודש. והוא בכלל זא"ו דבמה שנקרא לשם השם מזה יבנו המקדש. ושמות הקודש ילפינן מחדא קרא דלא תעשון. כמו עזרה ומזבח. ודמיא למקדש ומזבח. וע' בפר"ד דרוש י"ב דעזרה ומזבח חמירי דגם הזמנה הוי מלתא. ושמות הקודש דמיא להם:

אמנם אכתי נוכל לומר דאפי' אם נאמר כטעם דידי דבזה איכא איסור משום דהוכן לחול זה דוקא בהי' מתכוין לכתוב יהודה. דשם ליכא קדושת ס"ת בהתיבה. דעל מה שכיוון הרי לא כתב ועל מה שכתב הרי לא כיוון. אבל כאן דכיוון אל תיבה שאחר השם וכן כתב. א"כ ודאי דתיבה זו יש בה קדושת ס"ת. ושוב אין שייך בזה הוכן לחול רק הוספה מקדושה קלה לקדושה חמורה דזה מותר גם בס"ת. וכמו דאיתא במנחות לענין ס"ת שבלה אם מותר לעשות מזוזה. דהטעם דאסור משום דהוי הורדה. אבל אם הי' הוספה לקדושה מותר. אך י"ל עוד דע"כ לא קאמר ר"י דמועיל העברת קולמס אלא בשם משום דלא כתב כמו שכיוון ואין על התיבה שום כונה. לכך מועיל מה שמעביר הקולמס ומכוין עתה לקדשו. וכן בהא דגיטין דכתב השמות בסתמא. מועיל תיקון זה משום דלא הי' שם כונה אחרת. אבל היכא דכבר הי' כונה אחרת י"ל דאין זה מועיל גם לר"י. דכיון דכעג"כ אינו כתב גם לר"י רק היכא דמתקן והרי אין כאן תיקון רק מה שמחשב עתה לקדושת השם. והא הדין דאין מחשבה מוציאה מידי מעשה ומידי מחשבה. וכיון דכבר הי' מחשבה לתיבה אחרת. ומה שעושה עתה אין זה מעשה. דהוי כתב עג"כ. רק משום המחשבה. ומחשבה אין מוציאה מידי מחשבה הקודמת. והא דאמר ר"ח גט שכתבו שלא לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן. י"ל דמיירי שכתבו הגט בסתמא דגם זה הוי שלא לשמה אבל אם כתב הגט לשם אשה אחרת ששמה כשמה י"ל דגם לר"י אין מועיל בזה תקנה. והא דהקשו בקידושין מחשבה עכ"פ תהא מוציאה מידי מחשבה. ומשני שאני מחשבה בטומאה דכמעשה דמי. כבר הארכתי בתשובה הנ"ל] דכל מחשבה הגומרת מיקרי עכ"פ מעשה זוטא. עי' בחי' הרשב"א וריטב"א שם דמה"ט לא הקשו גם לר"ל מזה. וא"כ בכתב תיבת אל בסגול כבר נגמר המחשבה והמעשה. ובזה י"ל דגם לר"י אינו מועיל כאן התקנה. כיון דעיקר התקנה כאן המחשבה. ובלא המחשבה אין כאן [תקנה] דהוי כעג"כ. דלא הוי כתב גם לר"י. ומחשבה יש לומר דאינו מועיל להוציא מידי מחשבה קודמת. ואין כאן גם מעשה כלל. משום זה דהמחשבה אין מועלת לתקן. אולם בנ"ד י"ל דכיון דסמך אותיות הי"ם, זה הוי מעשה להוציא מידי מחשבה הקודמת שהיא תיבת אל בסגול. ומעשה מוציאה מידי מעשה ומידי מחשבה. וא"כ אפילו אם נאמר כהבנ"י שאין גמרו וקדשו באין כאחת. היכא דחשב מתחלה לתיבה אחרת מ"מ הוי כמו שכתב בסתם. דמה שמחשב מתחלה שזה תיבת אל בסגול. המעשה מוציאה מזה והוי כמו שלא חשב כלל. ואם נאמר כן דזה דמיא לכתב בסתם. הרי דעת הרדב"ז דבזה מועיל העברת הקולמס לקדשו אפי' לדעת חכמים. ועוד איכא צירוף דעת הרדב"ז דא"צ לקדש רק שם הוי' וכמ"ש מעל':

אמנם אכתי י"ל דמה שכתב הרדב"ז דא"צ לקדש רק שם הוי'. ובימיו היו נוהגים הסופרים כך. הוא דוקא דעכ"פ ידע בעת כתיבתו שהוא כותב שם משמות הקדושים אלא שלא כיוון לקדשו. וכאשר נסתפק בזה המחנה אפרים שי"ל שזה סגי בכל השמות. ומדברי הרדב"ז מוכח דשם הוי' צריך לקדשו ואין די בזה לחוד שיודע מה שכותב. וכמו שאנו נוהגין בכל השמות הקדושים. אבל בנ"ד שכיוון לתיבת אל בסגול בזה אפילו נאמר דהמעשה מה שסמך אח"כ מוציא מידי מחשבתו הראשונה. אבל לא נוכל לומר דהוי כמו שידע שהוא אותיות משם אלקים. דהרי באמת לא ידע. וא"כ י"ל דבכה"ג אין מועיל גם להרדב"ז לחזור ולקדשו. ומה שכתב בסתם מועיל לחזור ולקדשו לכ"ע. היינו שידע מה שכותב אלא שלא כיוון לקדשו. ובכה"ג מיקרי אצלם בסתם. דע"כ מה שכתב שהסופרים היו נוהגין כך. ע"כ מיירי שידעו מה שהיו כותבים. ובכה"ג י"ל דמיירי בסי' ע"ז שבזה מועיל לכ"ע לחזור ולקדשו. ואפילו אם נאמר דמיירי גם בסתם בלא כונה שלא ידע גם מה שהי' כותב. הוא משום שכתב שם דהאותיות מוליך אותן לקדושתן וכדומי' דקדשים. אבל כאן שבעת שכתב כיוון לתיבה אחרת אז ודאי לא היו האותיות מקודשין לקדושת השם. וא"כ אף שאח"כ מה שסמך אותיות הי"ם הוא מעשה להוציא מידי מחשבתו. אבל מ"מ ודאי בעת כתיבתו לא נתקדשו האותיות אפילו לסתמא. ובמה שסמך אח"כ לא נתקדשו למפרע. ובכה"ג י"ל דגם הרדב"ז מודה דאין מועיל לחזור ולקדשו. וכמו שנתן שם הטעם דמה דמועיל הוא משום שהאותיות עצמן מוליך אותן לקדושתן. ולא כן בנ"ד. ולא נשאר לנו כ"א משום ס"ס של הגרע"א ומלבד שהגאון בעצמו תבר שם לגזיזי' אף זה שכתבתי דהרדב"ז אין סובר בזה כהגאון. וגם מה שהוכיח מעל' מדברי הש"ך. מ"מ גם בעיקר הס"ס כיון שלהרמב"ם ודאי אין הלכה כראב"י. ובגט לא הוי גט כלל ולהחולקים שם על הרמב"ם אינו אלא שסוברים דבגט צריך ך להחמיר כראב"י. אבל לא שודאי הלכה כראב"י. י"ל דאין זה ספק אפי' בדרבנן. כיון דגם החולקין לא כתבו רק להחמיר בזה משום הא דראב"י. אבל לסמוך בזה להקל אפי' בדרבנן י"ל דלא מצינו דעה בזה. ועוד הא איכא דעת השאג"א דאין זה דרבנן. אמנם מה שיש לצרף עוד הוא עפ"י מה שכתבו הפוסקים בשם הקרית ספר מהמבי"ט שסובר דפסול זה דכתב האזכרות שלא לשמן אינו אלא פסולא דרבנן ובתשובות מים רבים סמכו ג' רבנים על דבריו ע"ש. אמנם בתשו' דב"ש ובתשו' זרע אמת או"ח סי' ו' הרבו להשיב על דבריו וסוברים דפסול זה הוא הלכה למ"מ. והנה גם אם נאמר כהדב"ש וז"א. הנה הנוב"י תנינא סי' קמ"ו כתב לדעת הרמב"ם דכל שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ. ספקו להחמיר. אבל כל שעיקרו הוא ג"כ הלכה למ"מ אמרינן בזה ספקו להקל. וכ"כ המהרשד"ם חילוק זה לדעת הרמב"ם. ולפי"ז כיון דכאן לכל היותר הוא עיקרו מהלמ"מ. ולדעת הרמב"ם י"ל בזה ס' להקל. וכאן איכא ס' אם קידש או לא. י"ל דלדעת הרמב"ם הוי ספקו להקל. והגם שי"ל דכל זה מיירי בסתם. רק שלא כיוון לקדשו בזה הוא פסול רק מהלמ"מ. ולדעת הק"ס הוא מדרבנן. אבל אם נאמר דכיוון לתיבת אחרת דבכה"ג מותר גם למוחקו. י"ל דכיון דאין קדושת השם עליו כלל הוי כחסר התיבה. וי"ל רזה הוי פסולא מה"ת. מ"מ כאן דכיון דסמך אותיות הי"ם דזה הוי מעשה שמוציא מידי מחשבה. ואין כאן אלא כמו שכתב בסתם. וי"ל דבכה"ג אסור למוחקו אפילו אם כיוון לתיבה אחרת מקודם כיון דכבר בהמעשה שעשה הוציא מידי מחשבה שחישב מקודם. ואפילו לפי מה שחלקתי דמ"מ לא שייך בהאותיות שהן מוליכין עצמן לקדושה. מ"מ י"ל דלענין מחיקה הוי כאן ככתב בסתמא כיון שכבר צירף לזה ונשלם השם וכיון שכן אינו פסול רק משום שלא כיוון לשמן שאין זה פסול רק מהלמ"מ. שלדעת הרמב"ם הוי ספקו להקל. וא"כ י"ל באם חוזר ומקדש יש ה"ס בכה"ג. דלדעת הרמב"ם שסובר דאיו הלכה כראב"י. י"ל דלדעתו הוי כאן ספקו להקל בהלמ"מ. ולדעת הסוברים דבכל הלמ"מ ספקו להחמיר. י"ל דהם סוברים דהוי ספק אם הלכה כר"ח או כראב"י. וא"כ הוי כאן גם כן ספק דרבנן. ואף דיש לומר בזה דהוי כעין ס"ס בדרבנן להחמיר. דדלמא הלכה כר"ח. ואיכא כאן ספק מה"ת. ושמא אין כאן ספק דשמא לא קידש. ואיכא עכ"פ ודאי פסולא מדרבנן. י"ל דאפשר דסברי כהק"ס דאין עיקר פסול זה רק מדרבנן. וא"כ גם אם הלכה כר"ח אין כאן רק ספק מדרבנן. ומ"מ ירא אני מלהגיד בזה הלכה למעשה מחומר קדושת השם. וישלח הדברים לגדולים שהם רשאין ולא אני סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה