אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › השמטה ו

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · השמטה ו

השמטה ה

הנה בענין תקנת העיר הראשונה דשנת תרמ"ג הוא ודאי למגדר מלתא דאלימא טובא. והשני' דשנת תרמ"ה מה שהוסיפו. יש בהן דברים אשר צריכין לדון אם בהן כח תק"ה. והנה נודע דעת הרבה ראשונים דסברי דאין מוסיפין על לשון התקנה אפילו היכא דאיכא אומדנא דכיונו גם על זה שאנו רוצין להוסיף. משום דהוי דומיא דנדרים דבעינן פיו ולבו. וכאן אפילו אם כיונו ע"ז הרי ליכא רק לב. ועי' במהרשד"ם ח"מ סימן רכ"ח שהביא החולקין על הרד"ך. ובמהריב"ל ח"ב סימן פ'. ומכ"ש בליכא אומדנא. כ"ע מודו דאין מוסיפין על לשון התקנה. וא"כ בהתקנה דשנת תרמ"ג באות ח' מבואר הלשון אולי איזה טבח יסרב על אחת מתקנותינו אלה או שימצא אצל הטבח אחרי ניקורו גידים או חלב או שימרה את פי המשגיח בדברים הנוגעים לזה. מחויב המשגיח להודיע מזה להמ"ל ועוד לחשובי העיר והם יעבירו את הטבח מאומנתו ע"י הכרזה בבית הכנסת. וכל הקצבים ישמעו ויראו. עכ"ל התקנה. כפי שהעתיקו. הנה לפי לשון זה נראה דכל כמה שלא הכריזו על הטבח בבית הכנסת לא נפסל הטבח עדיין מאומנתו ועשו הדבר כמו פסולי עדות דרבנן דכל כמה שלא הכריזו עליו לא נפסל מעדות. דבלא"ה יש דיעות דתקנת העיר יש לה רק כח איסור דרבנן. ואפילו להסוברים דלמגדר מלתא דאיסורא יש לה כח מה"ת. מ"מ כאן נראה מהלשון דלא עשו בזה כח יותר מאיסור דרבנן שהעובר עליהן לא נפסל מעדות קודם הכרזה. וכמו כן כאן כל שלא הכריזו עדיין על הטבח נאמן הטבח עדיין בעדותו על הבשר. ואף שהכניסו בלשון התקנה אם ימצא אחריו גידים או חלב. שזה מן הדין דמעבירין אותו עי' בש"ע סימן ב' וקי"ט. מ"מ בפעם הראשון אף אם מעבירין אותו אינו אלא מצד קנס. דתלינן אותו במיקל ופושע במלאכתו לא בחשוד להאכיל במזיד. עי' בר"ן בשם הראב"ד בפ' גה"נ. ומכ"ש להכריז עליו בביהכ"נ. וע' בהג"א ויש בזה אריכות דברים. אמנם איך שיהיה אפילו אם נימא דבטבח שנמצא אחריו חלב אינו נאמן אפילו קודם הכרזה. י"ל דמה שכללו מי שיעבור על התקנה עם מי שנמצא אחריו חלב. היינו לענין הכרזה בביהכ"נ. אבל שיופסלו מאומנתן קודם הכרזה בבהכ"נ בזה שמעבירין אותו על שעבר על התקנה לחוד. אין שום משמעות לשון התקנה ע"ז. ואף שבאות ט' כתבו לבסוף אם אולי יסרב איזה קצב לשלם להמשגיח אזי יסור המשגיח תיכף השגחתו מהקצב. ואזי לא יהיה רשאי שים אדם ליקח ממנו בשר כשרה. גם בזה הלשון אין נכלל דנפסל הטבח מאומנתו. אלא שבזה ממילא יצמח מזה שלא יהיה רשאי שום אדם ליקח ממנו. דהרי הוא אינו רשאי למכור בשר בלי שיובדק מקודם ע"י המשגיח כמבואר באות ב'. ואם יעבור ע"ז הרי מבואר באות ח' שיכריזו עליו להעבירו מאומנתו. דאם לא נאמר כן הרי איכא בלשון זה סתירה או קיצור. דאם נאמר דאחר שיסור המשגיח השגחתו ימכור בשר בלא השגחתו של המשגיח. וע"ז הם מזהירין על עצמן שלא יהיו רשאין ליקח ממנו וא"צ הכרזה. הרי זה סתירה לאות ח'. ואם נאמר דזה מיירי שלא יהיה רשאי ליקח ממנו בשר אפילו היה עין המשגיח על בשר זה. א"כ איכא קיצור. אלא נראה ודאי דזה הוא מה שבכלל אות ח'. דבזה שיסור המשגיח השגחתו. אם הוא ירצה למכור בשר בלא השגחת המשגיח הרי הוא עובר על התקנה ומעבירין אותו ע"י הכרזה. וא"כ יבוא לכלל זה שלא יהיה רשאי שום אדם ליקח ממנו בשר כשרה. ואפילו אם נאמר דכאן הוי סתירה לאות הקודם. מוכח בתשו' שע"א סימן ס"ח דבתקנה שיש ב' אומדנות הסותרין אזלינן לקולא אם אין שום חרם בהתקנה ע"ש. ומכ"ש כאן די"ל דליכא סתירה:

ומעתה מצד התקנה הראשונה במה שעתה מוכרים בשר בלא משגיח אפילו אם אמת הדבר שזה נצמח מהקצבים שגרשו את המשגיח ולא רצו לשלם לו. מ"מ אין נפסלים עדיין מאומנתן. כל זמן שלא הכריזו עליהן להעבירן מאומנתן ע"י המ"צ וחשובי הקהל. מכ"ש אם מה דליכא עתה משגיח עליהן הוא מצד איזה סיבה שלא רצה המשגיח להיות נשכר לקהל. או מצד שלא היה סיפוק שכירתו על טרחתו. או שלא רלה המשגיח לטרוח עוד בזה. דאין עוברין על התקנה כלל. דאין התקנה שלא יהיו רשאין למכור בשר בלא השגחת המשגיח אלא אם העמידו הקהל משגיח עליהן וכמבואר בלשון התקנה:

ולענין התקנה דשנת תרמ"ה. הנה מוכח מתשו' מהרי"ק שורש ק"פ דלא מיקרי תקנה למגדר מלתא אלא בדבר שהדור פרוץ בכך. אבל בדבר שאין הדור פרוץ אין זה תקנה למגדר מלתא אפי' במילי דשמיא ועי' בתשו' שע"א סימן ע"ב. ומעתה מה שכתבו באות ג' דאם ימצא מי שיגנוב במשקל הבשר כדי להעלים דמי טאקסע. אנו אוסרים עלינו הבשר. הנה זה י"ל דזה הוי כמידי שהדור פרוץ בכך דזה הוי דרכן של קצבים. אבל מה שכתבו באות ד' דכל קצב שיעשה איזה עול נגד הד"ת בשארי ענינים המבואר בש"ע אין לקנות ממנו בשר. זה לא מיקרי תקנה למגדר מלתא במה שיעשה מי מהם איזה עול שאין הדור פרוץ בכך. וחזר הדבר לד"ת דחשוד ע"ז אין חשוד לדבר אחר:

והנה במה שפרטו הלשון באות ג' דוקא במי שיעשה פעולה להעלים הטאקסע. מוכח להדיא דעל מה שאינו משלם, דמי טאקסע מה שידוע להחוכר. ע"ז לא הי' התקנה כלל לאסור הבשר עבור שאינו משלם דמי הטאקסע. והיינו משום דע"ז לא הוצרכו לתקנה. דהרי יש להחוכר הורמנא מדינא דמלכותא וא"צ ע"ז לתקנה. וזה פשוט. וא"כ מה שלא שלמו ב' חדשים דמי טאקסע מה שידוע להחוכר או להנאמן ע"ז בזה ודאי אין שייך תקנה כלל. ואם גנבו במשקל כדי להעלים הטאקסע. הנה להחזיק אינשי בגנבי ע"ז צריך עדים שראו וידעו זה (יזה לדעתי בלתי אפשר) וגם נודע שיש הרבה מקומות חלוקין במשקל על מה שגובין מזה דמי טאקסע. ואם אפשר גנבו במשקל להעלים מהחוכר. מה שאין מקבלין מזה טאקסע בשארי מקומות. זה לא מיקרי גנבה אלא מציל את עצמו. דהם חושבין זה לגזילה ביד החוכר. כיון שבשארי מקומות שגם שם חק המלך בדמי טאקסע אין שוקלין זה לקבל מזה דמי טאקסע ואף אם אין זה מן הדין. מ"מ כיון שהוא טועה בזה וחושב דמותר בזה להציל עצמו. לדעתי לא מיקרי בזה עובר על התקנה ע"כ מצד התקנה לא מצאתי במה לפסול הקצבים. אם לא במה שכותב שמוצאין אחרי ניקורם גידים וחלב הנה ע"ז דינן מבואר בש"ע לא מצד התקנה:

ובהכתב שעשו הקצבים בעצמן וחתמו עליו. מה שנכתב באות ח' שאם יעבור וכו' יאסור הבשר מהקצבות שלו הן על עצמו והן על אחרים באיסור גמור כחתיכה דאיסורא מלבד שסיימו הלשון כחתיכה דאיסורא שמשמע יותר כנבלה וטרפה. וכמ"ש בצ"צ סימן קע"ז. ומה שכתב מעלתו בשם רלב"ח דכיון שיש די במה שאומרים הלשון אסור עלי לא איכפת לן מה שסיים אח"כ לתלות בדבר האסור. הנה המל"מ עצמו הביא שם דהריטב"א חולק על המהרלב"ח וכ"כ אחרונים להוכיח מדברי הרא"ש שהובא בסימן ר"ה דאינו סובר כהרלב"ח:

אך בלא זה במה שאוסרין הבשר שעדיין אינו בעולם על אחרים אין זה כלום. דאין אדם יכול לאסור דשלב"ל על אחר כמבואר בנדרים (ד' מ"ז) ומכ"ש מה שסיימו דאם יעשה הקצב שותפות עם אחר יאסור הבשר של האחר ג"כ לעולם. דודאי זה א"א להם לאסור פירות חברו על חברו וא"כ י"ל דגם על עצמו בטל הנדר. מדין נדר שבטל מקצתו ויש להאריך בענין זה. עכ"פ בענין זה שיש לומר דהוי מתפיס בדבר האסור. והוי דשלב"ל. על חברו וגם ע"י כתב. נראה דאין שום מקום לחשוש בזה:

אלא במה שסיימו וכ"ז קבלנו עלינו בכל חומר ובכל תקנ"ה על ד"ר ולא יהיה לו היתר עולמית לעסוק בעסק הקצבות בזה יש חשש דאסור להם לעסוק בקצבות כמו שקיבלו עליהם. ומטעם זה יש לדון עוד על נאמנותם כמו שעובר על השבועה וע' בזה בתשובת הרא"ש ובאחרונים. אך מ"מ לזה יש להם היתר לשאול על נדרם. ואף שאמרו עד"ר הרי אמרו בתק"ה עד"ר ונודע שבתקנ"ה אפילו עד"ר יש להם היתר. ומכ"ש כאן שכבר עברו על נדרם דדעת הראב"ד דאפילו עד"ר יש להם היתר. וכאן איכא גם משום מצוה דמסתמא הם עניים. ועל מלאכה זו הם נושאים את נפשם ואת נפש ב"ב. וגם כדי למעט במחלוקת ובפרט שהוא בכתב. והם לא באו רק על החתום. דרוב הפוסקים סברי דכה"ג לא חייל כלל נדר:

אך מצד חומר נדר נראה דצריכין להיתר ויש להם היתר אך איך יתירו להם מה שהוא תקנה לצורך מצוה. ע"כ לדעתי יתירו להם באופן זה דכל זמן שאין הקהל מעמידים להם משגיח. יכולים לעסוק בקצבות. ואם יעמידו להם קהל משגיח מוכרחים הם לקבל עליהם ולציית דברי המשגיח. ובאם לא ישמעו אז לא יוכלו לעסוק בקצבות מצד התקנה. ומינוי המשגיח תלוי ברוב. את מי שיבחרו הרוב. ואין זה שייך לרוב ממון כיון שהתשלומין הוא מן הקצבים. כ"ז נראה לדעתי בקצרה להלכה בראשית השקפה. ולא למעשה. כי איני מופנה להאריך בדברים הללו אשר יש לזה ענינים רבים. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה