אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › השמטה ב

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · השמטה ב

השמטה א

להרב המפורסם דק' סמילא ע"ד אשר העתיק לי כת"ר מכ"ק זקנו הגאון זצ"ל דדייק מלשון הר"ן כלוב מלא עופות דוקא מלאה עופות אבל אינה מלאה עופות יש להתיר בקטע ממ"נ אם הי' הדורס בתוך הכלוב הרי הי' יכול לעשות כרצונו ונח מרוגזי'. ואם הי' מבחוץ והכניס ידו לפנים הוי הכלוב כמקום רחב לגבי'. ומטעם זה היה נראה לו להקל ביותר בכלוב אפילו בקטע ופצע. דלמה לנו לומר שהיה בתוך הכלוב. ואז קטע ופצע חמיר. אחרי שיש בידו כרצונו ואפ"ה דריס יותר. יש לנו לתלות ולומר דהי' רק מבחוץ והכלוב הוי כמקום רחב דקטע ופצע לא איכפת לן. אלו דברי כת"ר שהועד לו משם הגאון ז"ל.

והנה כת"ר נסתפק בזה מאין יצא לו לומר כן. דתיבות מלא עוף אינו מן ההכרח לזה. אומר אני הנה כ"ק זקנו הי' גאון מוסמך מכל מקומינו. ועל פי תורתו היו עושים. על כן החיוב עלינו להעמיד דבריו במה שנוכל. ולדעתי לא על ההכרח זה לחוד סמך הגאון ז"ל סברתו. אך יצא לו לומר כן דמוכרח זה לשיטת הב"י. דסובר בדעת סה"ת וסמ"ג דכל שיכולין לברוח קצת מפניו הוי כמקום רחב. משמע אף דאפשר לו להשיגם. כיון דיכולין להשתמט אנה ואנה אימר לא השיגם. ובד"מ העתיק עליו דברי האו"ה דסתם לול מיקרי מקום צר שאין יכולין לברוח. ובאמת באו"ה סיים שם מפני שאין יכולין להשמט מפניו מכל וכל. משמע מזה שלא כדעת הב"י. דכל שאפשר לו להשיגם אף שיכולין לברוח קצת מיקרי מקום צר. וכדעת הב"ח וכמו שכ' בצ"צ סי' ק"ה. ונראה דגם כונת הד"מ שהעתיק דברי האו"ה הוא לפלוגתא על הב"י. ובזה נראה מה שהגיה רמ"א בסעי' ט' על מ"ש המחבר כלוב מלא עוף [וה"ה לול של תרנגולים] וציין ע"ז [או"ה] ולכאורה מה חידוש הודיעני בזה מדברי האו"ה. הלא המחבר עצמו בסעיף ה' כתב היתר בחתול הנכנס ללול של תרנגולים מפני שהם בני תרבות. אבל שאר דורס שנכנס ללול ודאי חיישינן. אלא נראה דגם רמ"א דיקדק מלשון המחבר שכתב כלוב מלא עוף דלשיטתו בדוקא הוא שאין יכולין להשמט כלל. וע"ז ציין מהאו"ה דה"ה לול של תרנגולים. וסתם לול מבואר שם דיכולין להשמט מזוית זו לזו [ולדעת' המחבר בסעי' ה' צ"ל דאיירי שם בלול מלא עופות ובזה הוצרך להיתר. ולא פי' שם דאין נ"מ מזה שם]. ומעתה הנה כן יהי' מוכרח דמ"ש המחבר בסעי' י' כלוב מלא עופות ג"כ בדוקא הוא. וכמ"ש הגאון ז"ל. ומ"מ שייך בזה רגיז טפי דהם בורחים ק ונשמטים קצת:

ולכאורה נראה לומר דכונת רמ"א בסעי' ט' לחדש דבזה מועיל קטע רישא דחד מנייהו. ולא נימא דבתוך הלול יכולין להשמט ולברוח. ומשום זה רגיז טפי. אלא דבנכנס לתוך הלול אינן יכולין להשמט כלל. ומיקרי מקום שאין מצילין וכמ"ש בד"מ לפרש לשון האו"ה בס"ק א'. אלא דמה שציין ע"ז או"ה הנה הוא דוחק לומר כן דבאו"ה לא נמצא דבר זה דבתוך הלול אינן יכולין להשמט. ואדרבה משמעות דבריו הוא להיפך. אלא שרמ"א הכריח זה מדברי הה"ת דלול הוי מקום שאין מצילין. וע"כ דאין יכולין להשתמט כלל. וא"כ הי' לו לציין סה"ת או ד"ע. אלא נראה דרמ"א תפס כאן פשטות לשון האו"ה דגם בתוך הלול אף דיכולין להשתמט מיקרי מקום צר וזה שחידש להוסיף על דברי המחבר וע"כ דבעומד בפנים לא איכפת לן כ"כ מה שבורחין קצת. וכמ"ש הפרמ"ג דבהמות בחצר לכ"ע מהני קטע רישא דחד מנייהו. ובאמת מה שהכריח הד"מ מסה"ת דלול הוי מקום שאין מצילין לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבסה"ת שם סיים דאם הכה חתול אחד מהם השארי תרנגולים אם הם במקום צר וקטן אסורים. ולא חילק דבמקום צר וקטן כמו לול מותרים אף דראינו דהכה אחד מהם משום דהוי מקום שאין מצילין ואינן יכולין לברוח כלל. ועי' בהג"מ פ"ה הלשון שם אם הם במקום שאינן יכולין לברוח אסורים. ולענ"ד דברי סה"ת מורים כהאו"ה דגם לול מיקרי מקום שיש מצילין דעכ"פ יכולין להשתמט. וההיתר דנקט הוא בהוא שותק והן מקרקרין דאין חוששין דכיון שאן דרוסה לחתול אלא ביש מצילין. א"כ כל זמן שלא ראינו שרדף אחריהם הוי כמו ספק על הדורס. ולא איכפת לן מה שהן מקרקרין דאפשר דהכם לחוד ולא דרסם. ובזה אף שמואל מודה דלא חיישינן משא"כ בזאב דבכל אופן יש דרוסה. וכיון שאמרינן שאפשר הכם. הנה ודאי דרסם. וע"ז סיים שם דאם הכה אחד מהם והיינו שרדף אחריו. ואף אם לא ראינו שרדף בזה אפשר דחוששין שמא רדף אחריו. ול"ד להן מקרקרין דאכתי אפשר דמחמת ביעותיתא הן מקרקרין. ועכ"פ לא ניחוש שהכם ורדף אחריהם. אבל בראינו שהכה אפשר דחוששין שרדף אחריו ומה"ט במקום צר חוששין לכולם. וזה הדין הוא גם בלול בראינו שהכה. דעכ"פ יש לה מצילין וכמ"ש האו"ה. ומי יתן ואזכה להבין דעת קדשו של הד"מ. שלא רצה לפרש כן. ובאמת גם דברי הב"י נפלאים בעיני מאוד. דהאיך הוכיח לו מסה"ת דביכול לברוח קצת הוי מקום רחב. א"כ האיך סיים ואם הכה וכו' דחוששין לשאר דממ"נ אם יכולים לברוח קצת הוי מקום רחב. ואם אינן יכולין לברוח כלל א"כ אין לחתול דרוסה בכה"ג. ואפשר דלשיטת הב"י הנה זה קאי על דבריו לעיל דיש לאסור חתול בלול. ולא בא להודיענו כאן רק דלא מהני מה שראינו שדרה א' ודוקא קטע מהני. וזה דוחק בעיני. ומ"מ מדברי רמ"א בסעי"ט נראה דהבין דמ"ש הב"י כלוב מלא עוף דדוקא הוא. ורמ"א חידש מדברי האו"ה דגם סתם לול מיקרי מקום צר דאינן יכולין להשמט מכל וכל ולפ"ז הא דנקט המחבר גבי בהמות דיר וסהר לרמ"א אורחא דמלתא הוא ולאו דוקא. דאף בחצר ודאי אינן יכולין להשמט מכל וכל. והנה מדברי האו"ה דהביא מעשה בחתול שהכניס ידו לפנים והוציא ששה עופות. וששה עופות נמצאים מתים בתוך הלול דחיישינן להשאר מה"ט דהרג יותר מא' וחזינן דלא נח מרוגזי'. מוכח מזה דאינו סובר ס' הר"ן דבמכניס ידו לפנים גרע ולא מהני אפילו בחד [ומ"ש הט"ז ס"ק ט"ו נפלאים לדעתי למעיין באו"ה]:

ומעתה נראה דזה הוא סברת הגאון זקנו ז"ל דממ"נ מותר באינה מלאה עופות. דלדעת הב"י שהעתיק דברי הר"ן להלכה. הנה כה"ג הוי מקום רחב דבדוקא נקט כלוב מלא עוף. ולדעת האו"ה שהעתיק רמ"א להלכה בסעי"ט בקטע חד מנייהו מהני אפילו בע"ג. וכן דעת המה"ב ויש להקל. אמנם דין הב' שכ' כת"ר בשם הגאון ז"ל דאפילו בקטע ופצע לא איכפת לן בכלוב. משום דהוי מקום רחב. לענ"ד יש לעיין. דהנה המחבר בסע"ח סיים וז"ל ואפי' ראינו שלא דרס אותו מקודם לכן חיישינן לי' לפי שלפעמים כשהנץ רודף אחרי העוף הוא מכהו בצפרנו דרך פריחתו. ע"כ. והוא מדברי הרא"ש ז"ל. וקשה הלא כשעוף פורח לכ"ע הוי מקום רחב דיכול להשמט אנה ואנה. ולמה ניחוש שהשיגהו הנץ ודרסו מקודם. והלא מדברי סה"ת והרשב"א מבואר דאפילו ראינו רודף אחריהם כשרים. אימר לא השיגה. וגם כאן למה ניחוש שהשיגהו מקודם ודרסו. ואף דהרא"ש כתב כן. י"ל דהרא"ש אינו סובר חילוק דמקום רחב. דחילוק זה חי' הוא מדברי סה"ת והרשב"א ואפשר דהרא"ש אינו סובר זה. אבל לדעת המחבר קשה. ובאמת התוס' כתבו הטעם דכשלכדו מכהו כמה פעמים ברגליו. וכ"כ המרדכי. והר"ן כתב אבל כגון אלו עופות שמכין ונשמטין וחוזרין ומכין אע"פ שעכשיו לא סילק ידו חיישינן שמא בתחלה כשהוא מכה וחוזר ומכה הטיל בה ארס ע"כ. ואפשר דג"כ כשלכדו איירי ובזה שפיר חוששין אף אם לא ראינו שהכהו מקודם. דכיון דכבר הוא ברגליו ואינו יכול להשמט ממנו חוששין. והרשב"א כ' עוד דאורחייהו בהכי ומה"ט חוששין. אבל לחשש שיכהו בעת פריחתו קשה למה ניחוש. ולכאורה יש לתרץ ע"פ לשון הטור שכתב שכן דרך שמכהו כמה פעמים עד שיצידנו. ומדאמר עד שיצידנו משמע דמכהו בעת פריחתו עדיין קודם שניצוד וכיון דהדרך כן חוששים. אבל מלשון המחבר שמתחלה העתיק לשון הטור ואחר כך כתב ואפילו ראינו שלא דרס וכו' מבואר שאינו כן. ועל כרחך דהאי עד שיצודנו. הביאור משלכדו ברגליו מכהו עד שיהי' ניצוד לו להזיקו. ובזה הדרך הוא שיכהו כמה פעמים וכמו שכתב הרשב"א. אבל בעת פריחתו אין הדרך כן וכדמשמע מלשון הרא"ש שהעתיק המחבר דנקט תיבת לפעמים. ואם כן לדעת המחבר דלא חיישינן במקום רחב קשה מדוע ניחוש שהשיגהו. ולכאורה למ"ש המ"ז ס"ק י"ד בשם הדמש"א דאם הדורס הוא ג"כ עוף חמיר ולא מהני דיר וסהר. יהי' אפשר לכאורה לתרץ זה. אך הפ"מ מסיים שם דבאינו מקורה לכ"ע לא חיישינן. ובלא"ה לדעת המחבר דמקום רחב קצת מהני. א"א לומר כן. ולדעת רמ"א וב"ח לכאורה א"ל דכיון שאנו רואין שהשיגו אח"כ הרי אנו רואין דאינו יכול להשתמט ממנו מכל וכל והוי כמקום צר לגבי'. אבל לדעת הב"י אינו נראה לומר כן:

ע"כ נראה לומר דהעיקר בדעת הב"י כמו שהבין הד"מ דבנמצא צפורן בא' מהן לא מהני מקום רחב אף להנשארים. והד"מ השיג עליו דלזה ודאי השיג אבל לאחריה אימא לא השיג. וא"ל דעת הב"י דעיקר ההיתר דמקום רחב משום דהוי כמו ספק על. וזה דוקא אם יש לנו ספק אם יש לו כח להשיגם כלל. אבל כל שראינו שהשיג א' מהם הנה כן יש לחוש שמא השיג עוד מקצתם ודרסם. דהרי ודאי רדף אחריהם. ואנו רואין שיש לו כח להשיג הוי כודאי על. ויש לנו לחוש גם להנשארים שמא השיג מהן ודרסן וכולן בספק. ולפ"ז גם בזה שראינו אח"כ שהשיג הנץ העוף אח"כ. ה"נ יש לחוש שמא מקודם בעת פריחתו דרסו כיון שיש לו כח להשיג. ואף דדברי סה"ת לכאורה מבואר היפך מדעת הב"י. דהרי כתב דאם הכה חתול א' מהם אם הנשארים במקום רחב שיכולין לברוח מותרים. אף שהשיג א' מהם [וצ"ע על הד"מ שלא הביא מזה לדבריו]. אין חוששין להנשארים. ואפשר לומר דבלאו הכי לכאורה לדעת הב"י מוכרח דהאי ואם הכה חתול קאי על מה שלמעלה דחוששין לחתול הנכנס בלול וכמ"ש מקודם. וא"כ אפשר דוקא בהכה א' מהם ולא רדף אחריהם. בזה במקום רחב אין חוששין להנשארים. ובמ"צ חוששין. אבל ברדף אף במקום רחב חוששין. ועי' בש"ך ובט"ז, סעיף ה' מה שדקדקו מדברי הר"ן:

ועוד אפשר דהב"י כתב דעתו להרשב"א והטור דלא העתיקו דברי סה"ת בזה. ומ"מ נראה דהיכא דודאי השיג אחד מהן. לדעת הב"י חוששין לכולם אף במקום רחב וכמ"ש הד"מ. ולכאורה נראה דבזה מדוקדק מה שסיים המחבר בסעי' י' כיון שהם בורחים אף הוא כועס עליהם דהרי לדעת המחבר כשהם בורחין בלא"ה [אף בלא קטע] אין חוששין כיון דהוא מקום רחב. אך משום דשאני היכא דהשיג לא' וקטע רישי' חוששין לשאר:

ומ"מ אף אם נאמר דדיוקא דרישא עיקר דנקט תיבות כלוב מלא עוף. אפשר דבזה הקיל הב"י משום דבלא"ה יש ספק דלמא נ"מ. וכדעת המה"ב ואו"ה. ואף אם לא נ"מ ורדף אחריהם אימא לא השיג. ולכך אפשר הקיל במ"ר והצריך כלוב מלא עוף. אבל בקטע ופצע דלכ"ע אסור מצד ממ"נ וכמ"ש המב"י. א"כ לדעת האו"ה אפשר אין להתיר דלול גם כן לא הוי מ"ר. ואף לדעת הב"י אין להקל. דנראה מדעתו דלא מהני מ"ר בזה. ובלא"ה בדברי סה"ת משמע עיקר כאו"ה דאף דיכולין להשתמט הוי מ"צ ודלא כהב"י. א"כ בקטע ופצע דלכ"ע אסור קשה לענ"ד לסמוך להקל בזה. ורק בדינא דהר"ן דבלא"ה יש חולקין על הר"ן במה"ב וכן דעת האו"ה לא משמע כהר"ן. א"כ יש מקום להקל דלול הוי מקום רחב. ומדברי כת"ר משמע דכפי מה שהעידו לו גם הגאון ז"ל לא סמך למעשה בדין הב':

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה