עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק חו"מ · סימן ו
מה שנראה לכאורה לחקור מקודם בלא צואת האב אם יכולין לחזור. הנה לכאורה זהו הדין המבואר בסי' קע"ו סעי' ג' דיש בזה ג' דעות ע"ש במחבר ורמ"א ומכ"ש כאן גבי אחים דבזה אמרינן להדיא בב"ב (דק"ו) בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי וכו' שמזה הביאו הפוסקים ראי' לדין השותפים. והנה המהריב"ל ח"ב סי' ל"ח כתב דיש נ"מ בין טעמא דהראב"ד דהוי מדין קנין עבדים לטעמא דמהר"מ ובעה"ע משום דצייתי אהדדי דלטעמא דהראב"ד בהאי דינא דבעה"ע דהתנו דמי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו ביניהם בשוה. אין מועיל דלא שייך לומר בהני דאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין עבדים. ואילו לטעמא דמהר"ם מהני שפיר דכל אחד מהאחין מקני אהדדי בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי ע"ש. ואפילו למה שביאר המהרי"ק בשו' קפ"א דלהראב"ד גם בלא קנין מועיל וא"צ קנין אלא לענין שאין יכול לחזור בו ע"ש. הנה ג"כ דוקא בשותפים באומנות או במו"מ שבזה מועיל תנאי אפילו לענין מציאה דהוי כל אחד פועל לחברו והוי כשכרו ללקוט מציאות אבל אם אינם שותפים כלל רק בזה שהתנו מי שיקבל מתנה מאחותם או מאביהם יחלוקו נראה דגם מהרי"ק יודה דלשיטת הראב"ד אין מועיל זה, ואפשר דאפי' קנין לא יועיל לזה וכדמשמע מהא דמהריב"ל רק לטעמא דמהר"ם משום ההיא הנאה דצייתי אהדדי:
ולפי זה יש לעיין בנ"ד למה נדמי'. אם נדמי' להאי דינא דבעה"ע. דמי שיקבל מתנה מאחותם. דה"נ נשתתפו בזה שיקבלו ממקורבים שלהם. ואם כן בזה לשיטת הראב"ד אין מועיל כאן תנאי ואפשר אפילו קנין. או שנאמר דהנתינה שנותנים להם הוא מחמת שמאמינים בתפלתם שפועל מבוקשם. א"כ הוי זה כמו אדבר עליך לשלטון דהוי כפועל. ושוב הוי כנשתעבדו זל"ז דבזה מועיל קנין או תנאי לחוד גם לדעת הראב"ד למ"ש המהרי"ק:
אך נראה דודאי הם בתחלת שותפותם לא הי' רק על תנאי רק מי שיקבל מצד תורת מתנה. דהא אמרינן דאין אדם רשאי ליפול ע"פ אלא אם בטוח שיהי' נענה בתפלתו. כיב"ן. הרי דבזמננו אין מי שיהי' בטוח שיהי' נענה בתפלתו. וא"כ איך נאמר דע"ד כן נשתתפו מה שיקבלו מצד פעולות תפלתם שתהי' רצוי', וא"כ ודאי מה שנשתתפו מתחלה הוא ע"ד כן דכל מי שיקבל בתורת מתנה מהמקורבים של אביהם ז"ל יחלוקו בשוה. וא"כ לפ"ז הנה למ"ש המהריב"ל גם להראב"ד אין מועיל תנאי בזה ול"ד לשאר שותפי' באומנות או מו"מ. ועי' בב"י סי' קע"ו דנראה דדעת הרשב"א והר"ן והג"מ וריב"ש דמועיל תנאי באומנות הוא רק משום שנעשו שכורים זל"ז ומדין פועל נגעו בה ורק הר"ם שהביא במרדכי ודעת בעה"ע הוא מטעמא דבההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקני זל"ז. ולפי מה שכתב המהריב"ל לחלק בין הטעמים כמעט כל הפוסקים לא יסכימו להאי דינא דבעה"ע:
ולענ"ד הי' אפשר עוד לומר דבין הטעמים הללו יש עוד נ"מ לבד מ"ש המהריב"ל. לענין אם יכולין לחזור במה שירויחו. דלפי טעמא דהוי כשכורי' זל"ז ודאי דיכולין לחזור דהא גם פועל יכול לחזור בו וכמ"ש ב"י להדיא בשם הרשב"א שי אבל לטעמא דמהר"ם משום דצייתי אהדדי גמרו ומקני זל"ז אין יכולין לחזור כל זמן השותפות וכמו שהוכיח המהרי"ק שם דכן נראה ממהר"ם שבמרדכי ע"ש:
והנה למ"ש המהרי"ק שם והביא ממרדכי פ' הגוזל בתר' בשם ר"ת דבדבר שנתקן בחבר עיר מועיל אפילו בדבר שלב"ל ואפילו בדיבור בעלמא ואין יכולין לחזור ואפי' שנים שנשתתפו ועשו כן בדעת חבר עיר מועיל. והוא מגמ' דב"ב (ד"ט) בהני תרי טבחי ע"ש. א"כ בנ"ד שהשותפות נעשה בדעת חבר עיר אביהם הרב זצ"ל א"כ לדעת רבינו תם מועיל בזה התנאי לחוד ואין יכולין לחזור:
אבל המהרי"ק הנה שם הביא בעצמו דעת הרשב"א דחולק דדוקא כל בני אומנות העיר מועיל התקנה ע"פ חבר עיר. וכן הוא דעת הרמב"ם. וע"ש שכתב שתלוי בהגרסא דגרסי בגמרא שם הני טבחי. וכ"כ הרא"ש וכן פסק הרמ"א בסי' רל"א סעי' כ"ח אלא שי"ל למ"ש המהרי"ק שם כיון דאין שם בני אומנות הללו אלא אלו הד'. הוי כמו שתקנו כל בני אומנות העיר וכרבים יחשבו שבזה כ"ע מודו ע"ש. א"כ כמו כן כאן נמי הרי אין כאן אלא ב' האחים הנשארים ממלאי מקומן של אברהם ז"ל שמתעסקין בפרנסה זו. והמה עשו שותפות ביניהם ע"פ דעת חבר עיר אביהם ז"ל הוי כמו כל בני אומנות שבעיר שעשו תקנה ביניהם ע"פ חבר עיר:
אמנם נראה דלפי חילוקו של מהריב"ל דבאחים שהתנו מי שיקבל מתנה מאחותם אין שייך בזה טעמא דהראב"ד ואין מועיל בזה קנין. ה"נ אין שייך זה להא דר' תם. דזה דוקא באומנות הוא דיכולין לתקן תקנה ביניהם ע"פ חבר עיר שזה מועיל אפי' בדשלב"ל. אבל במי שיקבל מתנה גם אם התנו זה ע"פ חבר עיר לא יועיל. דהא המהריב"ל בדינו שם שהאחין התנו ביניהם שמי שיקבל מתנה מאבי' יחלוקו אף שעשו זה בשביל תקנה שלא יהי' מריבה בין האחי' לא מצא תקנה לזה אלא אם יקבלו על עצמם בקנין בדרך חיוב. שאדם יכול לחייב עצמו אפי' בדשלב"ל. אבל בלא זה לא מצא תקנה לזה אף שנראה בשאלתו שרצונם לעשות זה ע"פ דעת חבר עיר ולא שייך למתנה זו רק האחי' כולן ונאמר דהוי זה כמו שתקנו כל בני אומנות העיר ע"פ חבר עיר. א"ו נראה דלא שייך בזה תקנה. והטעם נלענ"ד דדוקא באומנות שכל אחד אומנותו בידו ויכול להרויח לעצמו או להפסיד לחברו. ע"ז שייך תקנה שמתקן ומקבל על עצמו שלא יעשה דבר זה. וכן בכל דבר שהוא בידו לעשות כמו מי שיראה לשלטון. אבל במי שיקבל מתנה מחברו דזה תלוי בדעת הנותן במי שיבחר בו לתת לו מתנותיו מה שייך לעשות תקנה שיעשו כך או לא יעשו. וא"כ לא שייך בזה תנאי כ"א לדעת מהר"ם ובעה"ע. משום דבההיא הנאה שמתרצו אהדדי גמרו ומקני להדדי:
אמנם נראה דבנ"ד גם לדעת מהר"ם יכולין לבטל השותפות דהרי מתחלה מה שעשה אביהם ז"ל בינם. אינו אלא שכל מה שיפול ליד כ"א יתנו זה לתפיסת הבית ליד אמם הרבנית תחי'. וכפי הנשמע הי' רצון אביהם ז"ל שמתפיסת הבית תחזיק אמם תחי' גם את אחותם ובעלה שיחי' על שלחנה כן גם אחיהם הקטן יחזיקו אותו. א"כ הרי לא נשתתפו זל"ז רק ששניהם יחד נשתתפו ונשתעבדו לאמם תחי' ולא חותם תחי' וא"כ עתה שאין אחותם תחי' על שלחנם וגם אחיהם הקטן מהם אינו אצלם. ולאמם תחי' אין נ"מ דגם עתה רצונם ליתן לה כ"א מחלקו בשוה. א"כ לענין שיהי' שותפי' בין ב' האחים יחד שמה שיפול לזה יהי' אחיו עמו בשוה. על זה י"ל דלא ע"ד כן נשתתפו מתחלה. דהרי לטעמא דמהר"ם דמקני להדדי הרי כאן לא הקנו זל"ז אלא שיפול ההכנסה ליד אמם תחי' כדי שתהי' גם אחותם תחי' על שלחנה. אבל עתה שאין נ"מ לאמם. זל"ז לא הקנו מתחלה כלל. ובלאו הכי דעת הנתיבות דעיקר כהסוברים דיכולין לחזור מהשותפות. שוב ראיתי במהריב"ל בתשו' בסוף דאם אינם מקני זל"ז לטעמא דמהר"ם אין מועיל אפי' קנין. וכן הוא ברמ"א שם בשם הג"א. וא"כ לכ"ע אין כאן קנין:
עתה נבוא לעיין מצד צואת אביהם המנוח ז"ל. הנה מדין מתנת שכ"מ אין לדבר מזה כלל על ענין הכנסה כון דהוי דשלב"ל. זולת מה שנתחייבו המקורבים במעמד דבר קצוב מדי שנה בשנה. דזה י"ל שישנו בדין ירושה. וכמו דאמרו בגיטין (ד"ל) מהא דמכירי כהונה, וגם בזה יש לספק. עי' במח"א הלכות צדקה סי' ו'. אבל שאר דברים שאינן קצובין שרגילין האנשים המקורבים ליתן כפי לבב איש זה ודאי לא שייך בכלל צואה ע"ז. וכן לא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת וכמ"ש הנו"ב תנינא באה"ע סי' מ"ה דהוי כמצוה לאחר על אחר. וכיון שהאנשים שהממון בידם אין עליהם מצו' לקיים דה"מ כ"ש שלא שייך בזה על הבנים. שאצלם הוי דבר שלב"ל. וזה לכל השיטות. ובחנם האריך בזה כת"ר בבקי' רב בדין מתנת שכ"מ ובדין מצוה לקיים דה"מ דאין שייך כלל בזה. ומה שדימה זה לכסף לרוחים. מלבד מה שאין דמיון זל"ז. דשם הכסף הוא שלו ובא לעולם והוא דמי לדקל לפירות לדעת קצת פוסקים. אבל כאן האנשים המקורבי' אין עליהם שיעבוד ח"ו שיהי' מחויבים. רק שנותנים זה מרצונם הטוב. וחוץ מזה הרי כאן הוא דומה לפירות של דקל שאין זה כלום. דהרי אמר שההכנסה יהי' על שותפות. וגם דין ירושה של כתר תורה אין שייך לנ"ד דאף להפוסקים הסוברי' דגם כתר תורה הוא בירושה. היינו שהתורה זיכתה הירושה לבנים ככל המינוים בישראל שיהיו בנים תחת אבות' בראוי' למלאות מקום אבותם. ואין זה דמיון לשאר ירושה שאדם מוריש את בניו. שבידו ליתן מתנה כל נכסיו לאחרים ולא יהי' נשאר לפני בניו מאומה. ולכך גם כשמוריש לבניו חל צואתו תיכף כשמת לבניו לקיים בנכסיו. אבל כתר תורה אין ביד האב להוריש גדולתו לאחר. דהתורה זיכתה לבניו אחריו אם ממלא מקום אבותיו ביראה עכ"פ. ואם אין ממלא. גם האב אינו יכול להוריש לו גדולתו (אם לא בהסכם העם) וא"כ מה זה דמיון לשאר ירושה שביד האב לעשות בנכסיו כרצונו:
אך מדין מצות כיבוד אב שהעיר כת"ר. בזה יש לעיין טובא. הנה כת"ר העיר מדברי תשו' מהרע"א סי' ס"ח שנסתפק בזה אם קיום דבריו לאחר מותו הוא בכלל כיבוד אב אך הראה מקום למה שהביא הפ"ת בסי' ר"מ בשם החו"י סי' רי"ד דמפשט פשיטא לי' דמחויב לקיים צואת האב אפי' כנגד כבוד ת"ח ע"ש, לכאורה דברי החו"י הם תמוהין שם בתשו'. דהא לדידן הלכה דכיבוד אב אינו משל בן. וא"כ צואת האם שלא ישכיר ביתו הרי היא מפסדת להבן. ובכה"ג אינו מחויב כלל לקיים צואתה. ואיך ידחה מצות כבוד ת"ח משום הצואה כמ"ש שם בשאלתו. וא"ל כיון דמ"מ הוא רוצה לקיים הצואה אף שיהי' מפסיד מכיסו הרי הוא מקיים המצוה של כיבוד אב. וכמ"ש בתשו' רע"א שם. וממילא דוחה מצות כיבוד להא דת"ת. דז"א דהא כ' שם טעם א' כיון דחל הצואה על כל אדם ממילא חל הצוא' על לוי ג"כ ע"ש. הרי מן הדין גם על כל אדם אינה חלה הצואה רק אם ירצה. וא"כ נגד זה שאין רצונו לדחות אותו הרי לא חל כלל הצואה. ולמה יהי' נדחה מצוה דכבוד ת"ח וצ"ל דהדירה הי' לו ירושה מאמו ומפשט לי' להחו"י גם זה מה דנסתפק הגרע"א בתשו' אם יש חסרון כיס ממון הירוש' אי מחויבים לקיים בזה צואת אביהם ע"ש. ולפ"ז הי' אפש' לומר דבנ"ד אין חל הצואה לענין ההכנסה שיהי' על שותפות אם יש מזה הפסד לאחד מהם כיון דודאי אין ההכנסה ממון הירושה אלא ממה שבא לידו אח"כ וא"כ משלו אין חייב בזה לקיים הצואה. ומכ"ש שיש טעם שיפסידו שניהם אם ישבו יחד. שאין חייבין בזה לקיים הצואה:
ולכאורה נראה דלעבור על הצואה הוא תלוי בפלוג' הט"ז והש"ך בסי' ר"מ אם מותר לסתור דברי האב שלא בפניו. ולדעת הט"ז דמותר ה"נ לעבור על צואת האב דגם בזה הוא סותר דבריו. ואף שבתשו' רע"א נדחק גם לדעת הט"ז לעבור על צואה דאסור. אבל זה דוחק. ומדברי הב"י בסי' שע"ו י"ל דלענין קדיש שאני דכיון דזה לתיקון נשמה א"כ כמו שחייב בכאו"א להאכילו ולהשקותו להברות גופו כ"ש דמחויב לעשות במה שצריך לתיקון נשמתו. ורק משום דכיבוד אב עדיף ע"ש. וא"כ אין ראי' לענין שאר צואה שיש איסור לעבור על דבריו. אך לדעת הש"ך דלסתור דבריו אסור אפי' שלא בפניו. א"כ גם זה במה שעובר על הצואה הרי הוא סותר דבריו. ועיין בשבו"י ח' א' סי' קס"ח דמפשט לי' שאין מחויב מן הדין לקיים צואת אביו. רק לפנים משורת הדין. ולפ"ז נראה דפלוגתת השבו"י עם החו"י יהי' תלוי בפלוג' הט"ז והש"ך. מיהו מד' השבו"י שם מבואר דסובר דאין חייב כלל מן הדין לקיים דבריו אחר מותו. ואין זה בכלל כיבוד ומפשט לי' ספקא של הגרע"א לאידך גיסא. אך בנ"ד י"ל דכ"ע מודים דאין חייבים מן הדין כיון דיש להם הפסד משלהם:
אך נראה דכ"ז תלוי בדעת אמם הרבנית תחי'. כיון דכבר כתבנו לעיל דלדעת מהר"ם ובעה"ע בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקני. א"כ מדינא שני האחי' הקנו כל ההכנסות שלהם שיפלו לידם לאמם תחי'. אך למ"ש המהריב"ל לבסוף אין כאן קנין כלל. דאמם לא הקנתה להם כלום. וא"כ לטעמא דמהר"ם אין מועיל בזה קנין. ולטעמא דהראב"ד אין מועיל כאן קנין משום דהויין מקבלי מתנה. א"כ א"צ דעת אמם כלל. אך מ"מ כאן שנעשה זה התנאי מתחלה ע"פ צואת אביהם ז"ל שהוא חבר עיר. ובחייו בעת שציוה עליהם לכ"ע היו הם מחויבים לקבל דבריו ולקיימם. וא"כ י"ל דהויין אז כמו קבלו עליהם בחיוב שהתחייבו עצמם מצד כיבוד אב וא"כ אם היא אינה רוצה בהפרדתן. לדעתי שניהם אינם יכולי' להפריד עצמם. אך אם היא מוחלת והיא רוצה בטובת הבנים. דעתה אין לה נ"מ. מצד שאין שאר הבנים אצלה. הנה זה לזה מתחלה לא הקנו יחד גם לדעת המהר"ם ואם כן כל ההכנסות שיפלו ליד כל אחד הוא שלו. ואם כן מצד הדין לכולא עלמא אין כאן חיוב לקיים הצואה. סליק: