עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק חו"מ
סימן א
כבוד ב"ג הרב החריף המפורסם לשם ולתהלה תהלתו נודע בשער בת עמו גן הדסים אוצר בלום כש"ת מו"ה משה שליט"א אב"ד דק' בארדפעלד:
הן שלח רו"מ חריפתו ע"י ש"ב בנש"ק הר"ר משה מקהלתם בדבר שאלה אחת אשר התעלמו לפני רו"מ בדין. אשר אחד המחזיק אורענדי בעיר מוזיל המקח ומוכר י"ש לכפרים הסמוכים. והיהודים היושבים בחזקת הכפרים טענו עליו כי מזיק להם במחייתם כאשר האריכו בטענתם. וזה משיב כי בשלו הוא עושה וכבר יש להם פס"ד ממרן הגאון הק' מו"ח ז"ל כי רשאי הוא. ורו"מ יצא בפלפול עצום והאריך הרבה למחות בידו מצד כמה טעמים. מצד עני המהפך בחררה. ומצד יורד לאומנות חברו. ומדין מזיק וגוזל ממש והאריך הרבה בכל פרט:
והנה מה שבא באמצע דבריו לתמוה על הסמ"ע סי' שפ"ו דבבא לביתו לא שייך דין מערופיא אפי' לאותן הדנין דין מערופיא. ותמה מעלתו דלמ"ש המהרש"ל דאותן הדנין דין מערופיא יוצא בדיינים משום דמדמין זה למצודת הדג דהוי כמאן דמטיא ליד הראשון ובודאי דאין חילוק בזה כיון דהוי גזל ממש. זה תורף דברי כ"ת:
ואנכי לא אבין בזה דהדבר פשוט כיון דבא לביתו והתחיל הוא עם השני. שוב אנו רואין דלא הוי כמאן דמטי' לידי' דראשון. וגם במצודת הדג אם הרחיק הב' כשיעור פרסה ואעפ"כ בא הדג למצודה של הב' לא מצינו דיהי' גם בזה יוצא' בדיינים. דהרי אנו רואין דלא הוי מטיא לידי' דראשון:
אמנם ודאי דכאן לא דמיא להא דסמ"ע סי' שפ"ו משום דכאן מיקרי ע"י השתדלותו כיון שהוזיל המקח. אבל מ"מ מה שבא עליו רו"מ מטעם עהמ"ב ז"א דכל עיקר טעמא דעה"ב הוא משום דהי' לך להשתכר במק"א. ומטעם זה דעת רבינו תם ושארי פוסקים דגבי מציאה והפקר דאין מזדמן במק"א לא שייך עוד דין עני ה"ב. ואפי' לרש"י ורשב"ם דגם בזה הוי דין עה"ב. היינו משום דמ"מ גם בזה כיון שהוא דבר המזדמן וכבר הפך בה זה. אמרינן לך למק"א. הנה זה לא שייך אלא בדבר המזדמן בשכירות או גם במציאה והפקר. אבל לא בעוסק בשלו אף שגורם היזק לחברו עד שלקח מחייתו. אם אין בזה איסור מצד הדין לא שייך בזה גם הא דעה"ב. דאין שייך כאן הטעם דילך וישתכר במק"א. דהרי הוא עוסק בשלו ומי ידחה מפני מי והראי' מהא דסי' רכ"ח דמותר לכתחלה להוזיל השער להרבות הרגלים. אף דמשמע שיש שער קצוב בשוק ולא שייך בזה טעמא דחסרון פיסוק דמים וגם כבר הורגלו הקונים אצל חברו. וגם מיירי גם במיני מזון שמוכרחים הקונים לקנות. מ"מ מותר להוזיל השער כדי שיסיר הרגלים [מחברו] שיבואו אצלו. וזה מותר גם לכתחלה. וא"כ ה"נ הרי הוא עוסק בהאורענדי שלו שיש לו מכבר. ואף שעושה פעולה להרבות הקונים אצלו ולהסיר הרגלים מחברו. מ"מ לא שייך בכאן טעמא דעה"ב דילך וישתכר במק"א דהרי בשלו הוא עושה. וע"כ לא חקרו המהרש"ל והמ"ב והב"ח אי שייך באורענדי דין עה"ב אלא במי שבא לשכור האורענדי שמחזיק חברו. דבזה שייך דין עה"ב שהחזיק חברו ומה לך לילך לקחת אורענדי זו שכבר הפך בה חברו. אבל לא באורענדי שלו שכבר הוא מחזיק אותה כמו חברו אף שהוא עושה פעולה כדי שירויח בשלו ועי"ז יגרום היזק לחברו. לא שייך בזה דין עני המהפך בחררה. וגם מערופיא למאן דסובר דנקרא רשע. היינו ג"כ משום דילך אצל עכו"ם אחר אבל כאן לא שייך כ"ז. ובמהרי"ט כתב דיורד לתוך אומנות חברו בשל הפקר. ומהפך בחררה בשל שכירות שניהם שוין דנקרא בהן רשע ע"ש. והיינו כמ"ש התוספות בב"ב ובקידושין גבי מצודת הדג הטעם משום דבכמה מקומות יוכל למצוא מקום שיפרוס מצודתו. וא"כ גם בזה שייך טעמא דעה"ב:
והחת"ס בסי' ע"ט כתב להוכיח מתשו' מהר"ם דאף דלא קי"ל כר"ה מ"מ רשע מיקרי. ולענ"ד הדבר תמוה דכיון דמותר מן הדין משום דעוסק בשלו שוב אין כאן טעם לחייבו גם מדין עה"ב. והא דתשובת מהר"ם שהביא הא דר"ה. היינו להוכיח מזה דמה שעושה פעולה להסיר הרגל ממנו. מיקרי יורד לאומנות חברו ובזה ממילא גבי מערופיא שייך טעמא דעה"ב. דילך אצל עכו"ם אחר. אבל בהא דר"ה עצמו היכא דבשלו הוא עושה כיון דאין בזה איסור מן הדין אין בזה גם טעמא דעה"ב. ועי' בש"מ לב"ב בד"ה עלה בידינו שכתב וז"ל ואחד מבני מבוי שעושה רופא או אומן אין חברו רשאי לעכב וכו' ואין זה דומה לעהמ"ב וכו' לפי שמצוי לו ליקח לחם מן הפלטר בדמים. לפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה חברו מיקרי רשע. אבל זה אין לו מקום לקבוע אומנתו כמו במקום הזה וכו' עכ"ל. הרי דכתב להדיא דלא שייך בזה דר"ה דין עה"ב. ואף דשם אזיל אליבא דר"ת. מ"מ ודאי גם לרש"י ורשב"ם כיון שאין כאן איסור מן הדין משום דבשלו הוא עושה שוב לא שייך בזה גם דין עה"ב. ואפי' אם נודה לסברת החת"ס דבהא דר"ה גם לדידן מיקרי עכ"פ רשע. היינו להעמיד רחיים אחר שהעמיד חברו מתחלה ובא הוא אח"כ לירד לאומנתו. דגם בכה"ג שייך עכ"פ כעין טעמא דעה"ב דמה לך לירד לאומנות חברך מתחלה. עשה עסק אחר. אבל היכא שיש לו אומנות חברו מכ"ר ר והוא עושה פעולה להשביח אומנותו אף שבזה דוחה את חברו מאומנותו לכ"ע לא שייך בכה"ג לדון דין עה"ב. וכמו בהא דסי' רכ"ח. ועי' בחי' הרמב"ן לב"ב שם במה שחולק על הר"י מיגש. והביאו הב"י בקצרה. וז"ל שם באמצע הענין כדאמרינן לעיל גבי בר מבואה דע"כ לא פליגו רבנן עלי' דר"י אלא משום דא"ל אנא מפליגנא אמגוזי אנת פלוג שוסקי. כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו. אבל הכא א"ל פסקת לחיותאי. אחר שהעמיד תחלה לאו כ"כ. וכן נמי סיפא דמתניתין בהכי רהיטא דלא פליגו רבנן ור"י אלא בבעלי אומנות אבל מי שאין לו לירד לאומנות משום מרויח תרעי ודאי לאו כ"כ עכ"ל. הרי דלדברי הרמב"ן ר"ה עצמו מחלק בזה דהוא דאמר כרבנן. והיכא דכבר יש לו אומנות חברו ורוצה לתקן עצמו גם הוא מודה. א"כ לדידן דלא קי"ל כר"ה ומותר אף לירד לאומנות חברו. אף שנודה לסברת החת"ס דמ"מ מיקרי רשע גם לדידן. מכל מקום בכה"ג שגם ר"ה מודה דמותר מ"ה ודאי לא מיקרי לדידן גם רשע ומותר לכתחלה:
ובזה הי' מקום ליישב קושית השואל שבתשו' ד' חיים סי' י"ט דלענין מה העתיק הרי"ף טעמא דאנא מפליגנא אמגוזי. כיון דלדידן אין הלכה כר"ה וא"צ לטעם זה ולפ"ז י"ל דמשום הא דר"ה עכ"פ מיקרי רשע כמ"ש החת"ס. אבל בטעמא דאנא מפליגנא אמגוזי וכמו שפי' הרמב"ן שאין זה בא אלא לתקן עצמו שוב לא מיקרי גם רשע. ולכאורה יהי' מזה ראיה לסברת החת"ס כדי לתרץ בזה דעת הרי"ף. אבל א"צ לזה. ויתורץ לקמן:
והנה כפי פי' הרמב"ן בהא דאנא מפליגנא וכו' מוכח להדיא דגם רש"י מפרש כן שכתב בב"ב שם בד"ה אבל הכא וז"ל שזה שהעמיד תחלה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי עכ"ל. דמוכח דכאן משום שזה העמיד תחלה וזה רוצה לירד לאומנותו. אבל בהא דחלוק קליות הוי טעמא משום שכבר יש לו אומנות כמו חברו. וזה שאמרו בגמרא אנא מפליגנא אמגוזי. היינו שאין כונתו רק לתקן עצמו ולא לגרוע אותך. וא"כ לפ"ז גם בסיפא דמתני' שם דלא יפחות השער. איכא טעם זה משום שיש לו כבר אומנות זו כמו חברו. ואינו עושה אלא לתקן עצמו להרגיל קונים אצלו. וכמ"ש הרמב"ן להדיא דגם סיפא דמתני' בהכי רהיטא. ובזה א"צ עוד לפלפול של רו"מ בדברי רש"י בב"ב שם שכתב לפרש על סיפא דמתני' מה דמקשי בגמ' מ"ט דרבנן. למה נקיט לשון ברכה. ולפי מ"ש הרמב"ן הנה זה פשוט דלמה הוצרך להקשות עוד מ"ט דרבנן. הא כבר הקשה ברישא דמתני' בהא דת"ק. ותי' לו דאנא מפליג' אמגוזי והיינו דאינו אלא מתקן עצמו. וטעם זה מספיק גם על סיפא דמותר לפחות השער וכמ"ש הרמב"ן. א"כ מה מקשה עוד מ"ט דרבנן. ולכך הוכרח רש"י לפרש דקאי ע"ז מ"ט נקיט לשון ברכה. וכן מוכח מהרי"ף שם שהעתיק רק הקושי' דרישא מ"ט דרבנן ותי' דאנא מפליגנא וכו'. ולא העתיק הקושי' גם על הסיפא ותי' הגמ' בזה משום דרויח תרעא. א"ו דתי' דרישא יתורץ גם על הסיפא. וקושי' הגמ' מתחלה לא הי' רק מ"ט נקיט לשון ברכה. וכמ"ש רש"י. ומדברי הרמב"ן מבואר שם דגם טעמא דרויח תרעי אינו מועיל רק לתרץ דמשום זה הוא זכור לטוב. אבל עיקר ההיתר הוא משום טעמא דרישא דאנא מפליגנא אמגוזי. דהיינו שאינו בא אלא לתקן עצמו. ובזה ממילא מיושב קושי' השואל דלמה העתיק הרי"ף טעמא דאנא מפליגנא אמגוזי. כיון דלדידן ממילא אין הלכה כר"ה דהרי מ"מ בבר מתא אחריתי דגם לדידן הלכה כר"ה והיכא דלא שייך אנא מפליגנא. אף דאיכא טעמא דרויח תרעי אינו מועיל וכדעת הרמב"ן החולק על הר"י מיגש. ולכך העתיק הרי"ף רק טעמא דרישא ולא טעמא דסיפא:
ומ"מ גם דברי השואל שבתשו' מרן יתכנו לומר דח"ק ולפחות השער מיקרי מזיק טפי מהא דלהעמיד רחיים דאיכא טעמא דירוש'. ול"ק עליו קו' מרן דא"כ ר"ה דלא כמאן. דבהא דר"ה גם ר"י מודה. משום דודאי גם המקשן בס"ד ידע חילוק זה. דשאני שם שיש לו כבר אומנות חברו ואינו בא אלא לתקן עצמו. ורק בס"ד דב' הנושאים שוים דכמו דלר"י דהיכא דיש לו אומנות כבר אסור להיות מזיק הרבה אף שאינו בא אלא לתקן עצמו. כמו כן בהא דר"ה אף שאינו מזיק ברור בזה. דיכול לומר מה דפסקו משמיא יהבי לך. מ"מ כיון שזה בא לירד לאומנות שהעמיד חברו מתחלה גם כן אסור. דמכל מקו' מזיק הוא ויכול לומר פסקת לחיותאי אף שהוא ספק למה לך לירד על חיי על ספק. והתרצן דחה לי' דמ"מ מה שבא לירד לאומנות חברו שהעמיד זה תחלה גרע הרבה. ובזה ניחא גם קושי' מרן בסי' י"ח מדברי התוס' ד"ה תנאי הוא. דהא ר"י ודאי חולק על הברייתא דעושה חנות אצל חנותו של חברו. וע"כ דזה לא הוי מזיק יותר. די"ל גם לדברי התוס' דעכ"פ בזה לא נדחה ס"ד דהמקשן דאם נחליט לאסור בזה דח"ק אף שהוא מזיק הרבה מ"מ הרי יש לו אומנות זו מכבר. כל שכן שנאמר דאין לירד מתחלה לאומנות חברו שהעמיד זה תחלה. אף דבכה"ג אין מיקרי מזיק ברור ואין מועיל טעמא דעוסק בשלו. דהרי ה"נ אין מועיל טעמא דעוסק בשלו בהא דח"ק. אף דשם הוי מזיק ברור מ"מ ה"נ איכא שם טעמא לשבח דאינו בא לגרוע חברו ורק לתקן עצמו דזה ודאי מיקרי עוסק בשלו ואין מועיל לר"י א"כ מוכח דפליג ר"י. (ודברי התוס' לכאורה נפלאו בעיני דהא יוקשה למה פסק ר"ה כיחיד ולכך הוצרכו להביא הברייתא כרשב"ג וא"כ גם ר"ה סובר כרבים דהיינו כר"י וכרשב"ג. וא"כ מה הקשו התוס' וצ"ע):
והנה בתשובת ב"א סי' כ"ז רצה לומר דאפי' לדעת הש"י והמ"ב דהיכא דדוחהו ומפסיק חיותו לגמרי. מצי מעכבו. מ"מ אין הדברים אמורים אלא כשדוחהו ובא במקומו של הראשון אבל לא כשיושב במקומו ועושה בשלו. אף שעי"ז בכה"ג יתבטל חיותו של חברו לגמרי לא מצי מעכב:
ולענ"ד הנה זה הדבר יהי' בפלוג' דהרמב"ן שם והובא בב"י כתב וז"ל אבל בני המדינה רשאין להתנות שיומכר בכו"כ ואם לאו שיושיבו שם א' מהם ובלבד בשער היפה לשניהם עכ"ל. הרי דאפילו בני העיר שהם רשאים ועושים בשלהם מ"מ אין רשאין למכור בזול הרבה כשמושיבין אחד מהם למכור ודוקא בשער היפה לשניהם רשאין. וע"כ משום דכשמוכרין בזול הרבה הן פוסקים חיותן של החנונים לגמרי ובזה אין מועיל אפי' עושין בשלהם וכמו שכתב בתשו' רמ"א שם לדעת הא"א דלמכור בזול באופן שפוסק חיותו של הראשון לגמרי אסור וע"כ דגם הרמב"ן סובר כן. ופליאה לענ"ד למה לא הזכיר הרמ"א בתשובתו את דברי הרמב"ן. ולדעת הר"י מיגש דנראה דאפי' להוזיל הרבה מותר גם לבן מתא אחריתי ואין החנונים רשאים לעכב משום דאיכא פסידא דלוקחי' וכמ"ש הב"י. ולשיטתו היכא דעוסק בשלו ומוכר בזול אפי' הרבה. אף דבזה פוסק היותו לגמרי י"ל דאין יכול לעכב עליו כיון דעוסק בשלו. וכשמעכב עליו איכא פסידא דידי'. ולפ"ז יהי' דבר זה בפלוגתא. ולכאורה בכל ס' פלוג' בעינן לאוקמי קולא לנתבע וכמ"ש הפוסקי':
אך י"ל דכאן איכא ס"ס שמא הלכה כר"ה. דיש פוסקי' סוברים כר"ה. ובזה ודאי אין מועיל עושה בשלו וחברו מעכב עליו. ואפי' לדעת הפוסקים דסברי כר"ה בדר"י מ"מ בגונא דפוסק חיותו של חברו לגמרי משום דמוזיל הרבה. י"ל דהלכה כהרמב"ן ואין מועיל מה שעושה בשלו. וחברו יכול לעכב עליו. ובזה י"ל דאמרי' להחמיר. ואף אם ס"ס כרוב ואין מועיל בממון. היינו להוציא מיד המוחזק. אבל כאן הוי זה מוחזק כמו זה. וס' קולא לנתבע לא שייך כיון דאיכא ס"ס להחמיר נגדו. ועי' בחי' הרמ"ה שם אחר שכתב כדברי הר"י מיגש סיים דאם הלוקחים עכו"ם אפי' היכא דלא שוי עסקיהו להדדי לא בשופרי ולא בדמים דינא הוא דמעכבי עלייהו ע"ש. הרי כיון דלא שוי עסקיהו אהדדי בשופרי הוי זה כעסק אחר וכמ"ש הרמב"ן הביאו הב"י. א"כ למה יעכבו הא הם עוסקים בשלהם ואין עוסקים כלל בשל חברו. וע"כ דמיירי בגונא שיהי' מזיק הרבה להחנונים דבכה"ג מעכב לכ"ע. ויש לדחות זה:
ומ"מ במדינותינו הנה דבר זה חמור הרבה ונוהגין לעכב ביד המזיק. וכמו שפסק רו"מ. ולענ"ד הנה זה נכלל בהתקנה שלא להשיג גבול חברו בחזק' אורענדי וכמבואר במהר"מ מלובלין ושאר פוסקים. ואין לך השגת גבול יותר מזה ומכ"ש אם עי"ז יצמח שיהי' חברו מוכרח לעזוב חזקתו. ועי' בתשו' גנת ורדים במה שהעתיק כללי התקנות. ובכלל התקנה הוא אפילו על דיבור שאין רוצה לשוכרה משום שהוא חזקת חברו אסרו בזה שמא יצמח מזה גריעותא למחזיק:
ומכל שכן בעושה מעשה כזו בידים לגרוע מחייתו ואפילו בספק אם זה הוא בכלל התקנה. אף שבכל ספק תקנה אזלינן לקולא למחזיק. היינו להוציא מידו. אבל למנוע שלא יזיק. ודאי אפילו בספק אזלינן להחמיר. כיון דכל התקנות נעשו בחומר וכו'. וחזי מה עמא דבר במדינותינו ויפה פסק מעלתו בזה:
והנני בזה ידידו דודו המברכו תמיד כל הימים ויגדיל תורה ויאדיר כחפץ לבבו ולבב דורש שלו' מלונ"ח מרדכי דוב באמו"ר הרמ"ז שליט"א. סליק:
סימן ב
שאלה, בענין אלמנה שנשאר לה פאבריק שעושי' פושאצקע. וזה מכמה שנים שיש להן לבדן הפאבריק הלז, וזה משנה שעשה עוד א' פאבריק הלז. ועל זה צעקת האלמנה באה לפניהם שלוקח מאתה את האדונים הקונים הרגילים אצלה וגם האומנים השכורים אצלה הולכין מאתה:
תשובה. מ"ש מעל' לדמות זה להא דתשו' מהרשד"ם סי' רנ"ט. וכתב מעל' דכל הטעמי' שכתב שם שייכים כאן וכאן עדיף יותר. ולדעתי אין טעמים דשם שייכי' כאן. טעם הא' דאף לענין המהפך דנקרא רק רשע אבל אין מוציאין מידו מ"מ ודאי מתחלה ודאי מוחי' שלא לעשות הדבר שיהי' נקרא רשע. אין שייך כאן שכבר החזיק גם הב' שעשה הפאבריק ובזה ודאי אין מוציאין מידו. טעם ב' שכ' המהרשד"ם משום דהראשון טרח במעותיו עד שעשה הבאטאן. ודאי אין כונתו על מה שהוציא מעות בבנין הבאטאן וכדומה דאם נאמר כן איך מותר לכתחלה להעמיד חנות בצד חנות חברו שיש לו מכבר הא הראשון הוציא מתחלה מעות ע"ז. א"ו כונת המהרשד"ם שטרח במעות עד שפעל אצל השר שיבנה הבאטאן וכדמיון מה שהביא ע"ז מתשו' מהרי"ק סי' קל"ב. וזה אין שייך כאן ובפרט לדעת מהרש"ל בתשו' דלא מיקרי טרחא רק בגופו ואוקים הא דמהרי"ק משום שהלך בדרך להשר. וסתם דרכים בחזקת סכנה והוי כמו טרח בגופו. אבל טרח במעותיו לחוד אין מועיל ואפשר לאוקמי כמו כן הא דתשו' מהרשד"ם. וכ"ז לא שייך כאן. טעם ג' של המהרשד"ם משום מערופיא. הנה הגם שבמקומם נרא' מתקנת הקדושים אשר בארץ המה זי"ע שתקנו לדון דין מערופיא. נודע שיש בזה ג' דעות. א' שדנין ומוציאין מידו. דעה ב' שאין דנין ע"ז אבל לכתחלה מוחין בידו ודעה ג' שמתירין לכתחלה לילך לסחור עם עכו"ם שלו. עי' כ"ז במרדכי ובמהרש"ל וברמ"א סי' קנ"ו. א"כ אפשר שתקנו במקומם רק שלא לירד למערופי' של חברו. אבל לא לדון ולהוציא מידו:
אמנם מה שיש לזכות להאלמנה הוא ע"פ תשו' מ"ב סי' כ"ז שכתב לחלק דאף במקומות שאין דנין דין מערופיא הוא דוקא במסחר שעדיין לא התחיל עכו"ם הזה לעסוק בעסק זה עם ישראל הא'. ומשום שרגיל עמו בשאר מו"מ עד היום לא אמרינן דסמכא דעתי' לעולם. אבל במו"מ או הלואה שכבר התחיל העכו"ם עם הא' הרגיל עמו. כ"ע מודו דדנין ומוציאין מידו. דזה ודאי דומה לצייד שנתן עינו בדג. והא דמהפך בחררה דאינו נקרא רק רשע. הוא משום דלהיות דנין ומוציאין מידו בעינן ב' תנאים. א' שיהי' בדבר הפקר כעין דגים או נכסי עכו"ם. הב' שיהי' אומנתו בכך אבל מהפך בחררה מיירי בקרקעות ומטלטלי' שדרך כל אדם לקנותן. ולא שייך בזה אומנתו בכך. זה דעת המ"ב שם. ולפ"ז שהאלמנה אומנתה בכך מימים רבים וזה מו"מ שכבר התחילה לסחור עם האדונים הקונים. ובזה לדעת המ"ב דנין ומוציאין מיד הבא להזיקה עם הרגילים עמה לסחור:
מיהו דברי המ"ב צ"ע מהא דתשו' הרשב"א שהביא הב"י מהא דחייט והובא ברמ"א סי' קנ"ו ישראל שרגיל שעושה מלאכה וכו'. ופסק דאין מוציאין מידו אף דשם הוי אומנתו בכך ואותה מלאכה שכבר התחיל הא' לעסוק בה עם העכו"ם. אם הב' הוזיל ולקח המלאכה אין מוציאין. אף דהרשב"א ג"כ מדמה זה להא דדג. הרי להדיא דלא כחילוקו של המ"ב:
ונראה ליישב דעת המ"ב דסובר דהא דתשובת הרשב"א הוא ע"פ שיטת הרמב"ן דסובר לפרש הא דאמרינן מרחיקין מצודת הדג היינו שגם הראשון פירש מצודה מתחלה. ולזה מרחיקין שאר מצודות ממנה משום דלפעמים הדגים שבמצודה כשיראו מזונות במצודה האחרת יקפצו ממצודה זו למצודה האחרת ולפ"ז שאני גבי צייד שהחשש שהדגים שהם כבר אצל הא' במצודה ילכו למצודה האחרת. וא"כ א"א ללמוד הא דחייט מדגים. ולכך כתב הרשב"א רק דדמי קצת להא דצייד. אבל באמת אינו דומה דכאן נתן העכו"ם לחייט הב' מדעתו ולא הי' כלל מקודם בידו של ישראל הא' ואף שהי' בטוח שיגיע לידו. לא הוי כאלו בא לידו ממש. ולכך כתב הרשב"א בזה רק דגוערין ומוחין בידו משום דדמי קצת להא דדג. ועי' בנ"י. נראה פי' דבריו ג"כ כמ"ש לדעת הרשב"א דזה רק שקרוב הדבר שיגיע לידו אינו רק לכתחלה דדמי קצת להא דדג. אבל בהא דדג הוי כאילו נוטלו מידו משום דכבר הם במצודה שלו. אבל המ"ב כתב חילוק זה ע"פ שיטת רש"י בהא דשאני דגים דיהבי סיאריהו. דרק משום שנתן הא' עיניו בהדג והכיר חורו ונתן שם מזונות והיה בטוח שיגיע לידו אף שעדיין לא בא לידו כלל הוי ג"כ אחר שנתן מצודה כאילו גוזלו. וא"כ לפ"ז שפיר כתב המ"ב דלפ"ז המערופיא שכבר התחיל העכו"ם לסחור עם ישראל הא' ובטח שיגיע לידו דמי' ממש להא דצייד ובזה לכ"ע דנין ומוציאין מידו. וכן מפורש בד' המ"ב דמה שהשיג לקמן על המהרש"ל דטעמא דמרחיקין מצודה הוא משום דפירש מצודה חשוב ככלי וכו' וע"ז השיג דמיירי אף בלא פירש הא' מצודה. דאטו מרחיקין מצודת דגים ממצודת הדג קתני. ועוד האריך שם ומסיק מדברי התוס' דרק משום אומנתו בכך. עכ"פ המ"ב הולך לפי שיטת רש"י דרק בזה שבטח שיגיע לידו ואומנתו בכך מרחיקין ודנין ומוציאין ומערופיא כזו דומה לאומנתו בכך א"כ דמי ממש להא דצייד. והרשב"א נראה דהוא כפי' הרמב"ן ובזה לא הוי רק דומה קצת להא דדג וכדמשמע ג"כ מלשון הנ"י ע"ש:
אך אכתי הא הרמ"א פסק כהרשב"א. מיהו נראה דגם הרמ"א לא כתב דעת הרשב"א רק לענין הדעות במערופיא שיש אוסרין בכל מערופיא רק שאין מוציאין ולזה הביא דעת הרשב"א דלשיטתו בישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם ורגיל אצלו דמי' לשאר מערופיא. אבל אכתי י"ל דלשיטת רש"י זה עדיף משאר מערופיא דדמי' ממש למצודת דג. ובכה"ג דנין ומוציאין מידו. והרמ"א לא הכריע בזה כיון דבלא"ה הביא דעה דבכל מערופיא דנין ומוציאין. והגם דבחו"י סי' מ"ב כתב לפרש דברי הרמ"א דאין כאן רק ב' דעות. אבל על מוציאין אין שום דעה במערופיא. הנה בתשו' רש"ל ומ"ב מבואר להיפך. וכן כתבתי בתשו' לבאר ד' המרדכי שאותן הג' דעות מבוארין שם. גם מה' שכתב בחו"י דלמ"ש הרשב"א דמוחין בידו אבל רשע לא מיקרי. זה מוכח להיפך מהא דתשו' מהרשד"ם. מיהו מ"ש החו"י דלמ"ד מוציאין מידו אינו נקרא רשע. דאין לוקה ומשלם. ודאי זה נכון:
ומעתה לענין דינא בנ"ד הנה אף דס' ממונא קולא לנתבע וכאן מה שחידש המ"ב מוכרח דזה תלוי בפלוג' וכמ"ש. מ"מ כיון דמקומם הם הדנין דין מערופיא אף שי"ל דאין זה לענין מוציאין, וס' תקנה הוא לקולא מ"מ הא אם אין מוציאין הוא נקרא רשע וכדמוכח ממהרשד"ם ושוב י"ל דאדרבה הוי ס' איסור ולחומרא כי נאמר יותר דבמערופיא כזו מוציאין. ועוד י"ל דהוי ס"ס שמא בעירם הוי תקנה לדון בכל מערופיא. ושמא הלכה כרש"י דבמערופי' כזו לכ"ע מוציאין מידו וכמ"ש המ"ב. ועוד דכיון שקבלו עליהם לדון ביניהם. והרי למאן דדנין מערופי' אפי' אין מוציאין מידו. מ"מ עכ"פ ב"ד מחייבו למחות בידו וכמ"ש המהרשד"ם. ועי' בחו"י דהיינו לגזור עליו בתוקף. זהו מה שנלענ"ד בקצרה וסמכתי להשיב בד"מ על רו"מ שכתב שגם רעהו המבורר מצד הב' רוצה לידע דעתי. סליק:
סימן ג
בדבר אשר שלחו לפני קונטרסין בענין הדו"ד שנפל בין רא"ס ובין השו"ב ר"מ מאוד אני מונע עצמי מלהשיב בדיני ממון. דהעוסק בזה חכם מתקרי. ואמרתי ע"ז אחכמה והיא רחוקה ממני. ובפרט כי מוטרד אנכי. אך למען הכבוד אשוב בקצרה אך לא לסמוך עלי:
והנה בדבר החלון קטן אשר החזיק השו"ב ר"מ כב' שנים לחורבת הרא"ם. והעיר ע"ז השו"ב ר"ט מהא דתשו' רע"א שהובא בפ"ת סי' קנ"ד ס"ק י"ד:
הנה בתשו' רע"א שם כתב להוכיח שהרבה פוסקי' חולקי' על הא דרמב"ן שהביא המחבר בסי' קנ"ד שאינו יכול להחזיק עליו כיון שאינו מזיק עדיין. והמה הר"ר יונ' שהביא הרא"ש דבגפת יכול למחות עליו דשמא יחזיק אחר כך. וכן ממ"ש התוס' בשם ר"ת ד"ה ה"נ ללוקח. וכן מת' הרשב"א סי' אלף קמ"ד. ולדעתי לא ביאר הגאון בזה כל צרכו דכל אלו הפוסקי' שהביא. הנה הם סוברים דבכל חזקת נזקין בעינן חזקת ג"ש. וכמו שציין גם הרמ"א סי' קנ"ג סעי' ט"ו. וא"כ אין שייך לחלק בין היכא שאין עדיין מזיקו. דאפי' היכא דמזיקו בפתיחת חלון או זיז אינה חזקה בפחות מג"ש ובבא מחמת טענה. אבל הרמב"ן הוא מן הסוברים דלנזקין לאלתר הוי חזקה והוי כהא דאמרו בגמ' דלסתום אפי' לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי לשתוק כשסותמין אורו בפניו וה"ה לשאר נזק שמרגיש אדם בזה שפיר מחלק הרמב"ן דכל שאינו מזיקו עדיין אין זו חזקה דלא דמיא להא דאמרו בגמרא לסתום לאלתר הוי חזקה דהוא דוקא משום דסותם אורו בפניו. וכאן אין מזיקו עדיין:
ואפשר לומר דאף הגרע"א לא אמר זה אלא למה שהאריך שם מקודם דלהרמב"ן אע"פ שאין לו חזקה לשעה שיזיקנו. מ"מ בעת שאינו מזיקו יש לו חזקה שאינו יכול להאפיל אורו. והובא זה ג"כ בפ"ת וביאר שם הגאון הטעם דעכ"פ יש לו חזקה לענין מה שמשתמש באויר חברו וע"ש. ונראה ודאי דחזקה משום זה שמשתמש באויר חברו בעינן לכ"ע ג"ש וכמו לענין מי שמשתמש בגוף הקרקע. ובזה חילק הרמב"ן דמ"מ לשעה שיזיקנו אין מועיל חזקה. וא"כ יהי' מוכרח לפי פי' הגאון בדעת הרמב"ן דלשעה שיזיק אין מועיל אפי' הי' פתוח ג"ש. וע"ז הביא דרבים חולקים ע"ז. אבל בלא עברו ג"ש הנה ודאי נראה דסברת הרמב"ן מוסכמ' היא דאין מועיל חזקה לשעה שיזיקנו. דהחולקים על הרמב"ן שהוכיח הגרע"א הרי הם סוברים דבפחות מג' שנים בלאו הכי אין חזקה וזה ברור:
ובלא"ה הלא בתשו' רע"א שם סיים בסוף ולענין פתיחת חלון וכו' והובא לשונו בפ"ת ס"ק ט"ז. הרי דמסיק דפתיחת חלון גרע משא' היזק. וע"כ דדוקא לשאר היזק מועיל חזקה גם לשעה שיזיקנו אבל לא לפתיחת חלון ובאמת דברי הגאון ז"ל שם צ"ע קצת:
איך שיהי'. כאן שלא החזיק השו"ב בפתיחת החלון לחורבת רא"ס ג"ש. ודאי אין זו חזקה לשעה שיזיקנו לכ"ע ויכול עתה למחות בו ובפרט דאיכא שטר ביד רא"ם ואף דבזה שפיר כתב השו"ב דכאן אין ראי' ממה שלא החזיר השטר משום דצריך להשטר עוד לשאר דברים. מ"מ למה נאמר שמחל לו נגד השטר. דמה שלא מיחה בשע' שאינו מזיקו. לכ"ע אין ראי' על מחילה. וכדמשמע בגמ' בהא דלסתום דמשום שאין שותק בשעה שסותמין אורו בפניו דייקא. אבל כיון שהוא שעה שאינו מזיקו אין ראי' כלל על מחילה. וכמו שכ' המחבר בסי' קנ"ד סעיף ט"ז בשם הרמב"ן. ולענין מחילה אין שום חולק על הרמב"ן וכמו שכתבתי. ומ"ש בפ"ת ס"ק ט"ו בשם תשו' מים חיים להוכיח מד' הב"י בסי' קנ"ד (גוף הס' אינו ת"י) דגם לפתוח בשעה שאינו מזיקו הוי לאלתר חזקה. היינו שלא יוכל להאפיל אורו בשעה שאינו מזיקו. דלא כסברת רע"א דהוי משום תשמיש אויר דבזה נראה דהוי החזק' בג"ש. אבל לא שיהי' זה חזק' לשעה שיזיקנו. דאל"כ איך הביא הב"י בש"ע רק דעת הרמב"ן ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ם שהביא הנ"י. שידוע דכל פסקי הש"ע הולכי' לפי דעת הרמב"ם וכאן לא הזכירו כלל. אלא ברור דשם מיירי לשעה שאינו מזיקו הוי חזק' לאלתר. ואף דהוי מחילה לשעה שאינו מזיקו. אבל לשע' שיזיקנו אין זה חזק' כלל וכדעת הרמב"ן אלא שמד' הט"ז סי' קנ"ד סכ"א ל"מ כן. אבל לא מצאתי באחרונים שיתפסו לעיקר רק פי' הסמ"ע. ואפי' למשמעו' הט"ז אכתי כיון דכ' המהרי"ט דרבים מהראשוני' סברי כהרא"ש א"כ יכול הר"א לומר ק"ל כהרא"ש ולא הי' צריך למחות. וא"כ השטר שבידו הוא בחזקתו. ולענין אי המזיק או הניזק הוא המוחזק יש מחלוקת בפוסקים ועיין בכנה"ג:
ולענין המחי' ששינ' חלון מערב מכמו שהי' שכ' הר"מ ששינ' בתוך שלו שהחלון הוא לתוך חצר שלו לא לתוך חצר חברו אם נחליט דבמה ששינ' איכא בזה הוספת היזק ראי' כמוענ' הרא"ס. לכאו' יש לדמות למ"ש מהריב"ל ח"א סי' פ"ד לענין הגבהת המזחיל'. ומהרי"ט ח"ב סי' ע"ה חולק עליו ע"ש. ואך כיון שכונת הר"מ שאין זה כלל הוספ' היזק ראי' אינני יכול לדון בזה כי זה תלוי בראות עיני הדיין. ובפרט שלא ראיתי טעמי הרב בזה שלא הזכיר מזה בקונטרסו סליק:
סימן ד
שלום וישע רב להגאון הגדול המפורסם הישיש שקנה חכמה וגדולה כש"ת ר' חיים ברלין אב"ד דק' יעליסאוועטגראד. ד' עליו יחי':
תשובתם הנפלאה הגיעה לפה אשר כה"ג עומד לצדד בשביל נכד השו"ב הזקן שזוכה מן הדין במחצה. ומחו' הגביר החריף המרומם ר"ב עסמאן שלח תשובתו באריכות לצדד בשביל חתן השו"ב המוחזק עתה. ואני ל"ע אנוש בתילי ראש וכאב עינים אשר הזהירו הפריפעסארין עלי הרבה שלא לעיין בשום עיון עמוק ובענין זה בלא"ה אין אני רוצה להגיד דעתי וצויתי לשלוח לגדולים שהמה יורו הדין עם מי ולא באתי אלא כמו ראה מעשה ונזכר הלכה מה שיש אצלי לדבר בענין חזקת שו"ב מאז הוא שמור בדעתי. אך לא אבוא עתה באריכות בהענינים רק בקצרה החקירות בזה. וה"ג יבוא לשדד עמקים כדעתו הרחבה:
א) בספר הלק"ט ח"א תשובה סי' ל"ט פסק בשוחט שהי' מושכר להקהל ובא אחר ונתן מעות לקהל כדי לכנוס במקומו. והשיב ע"ז דאומנות בעלמא הוא וכל דאלים גבר עכ"ל. והנה דרכו הוא בקצרה. ויש לעיין בדעתו דהנה לכאורה יש בעניני שו"ב עניני הוראה ולמה לא נאמר בזה דין שררה של כתר תורה. דרק לענין ירושה פליגו בה אבל לא כנגד עצמו. אך זה פשוט דמן הדין מחויבין להביא כל דבר שצריך שאלת חכם לפני הרב שבעיר. רק הרבנים מחלו כבודם שישיבו בעצמם. וכמו בהוראת סכין שמחלו להם כבודם. וא"כ מן הדין לא נתמנו לתת להם שררה זו:
אך יש לעיין למה לא נדון בשו"ב דין חזקת מצוה דהרי מברכין על שחיטה וכיסוי. ושחט וכיסה כתיב מי ששחט יכסה. ושחיטה עצמה דמיא לציצית דאענשו עלי' וכו'. ואף דהם מקבלים פרס מ"מ דמיא להא דלוקחין מתהל"ש לשמור הפרה ולחזן להתפלל. וע' בא"ח בט"ז סי' תקפ"ו:
אך י"ל דהרמ"א בחו"מ סי' קמ"ט כתב דבעינן דוקא חזקה שיש עמה טענה היינו שיהי' ביד הקהל למחות ולא מיחו. אבל אם לא הי' ביד הקהל למחות מחמת איזה טעם לא קנה זה חזקת המצו' וכאן גבי שו"ב שהם בעצמם אין ביכולתם להיות שו"ב לכך לא מיחו בו וכשנזדמן אחר לקהל הרי באמת המה מוחים בו מלעסוק במצות אלו:
אבל לפי המנהג שהקהל מקבלים שו"ב עד כל ימי חייו אף אם יזדמן להם אחר בכה"ג י"ל דגם ההלק"ט מודה דמיקרי זה חזקת מצוה שנתנו לו הקהל. ולא אומנות בעלמא:
והנה בהאי טעמא שכתב הרמ"א והסמ"ע דקנה מטעם שלא מיחו בו הקהל. בתשובה א' העירותי בזה מהא דמהריב"ל ח"ג סי' ל"ד במה שהקשה סתירת הסוגי' דפ' לא יחפור דאמרו שם דאפילו בשל רבים אימר אחילו אחיל גבי'. ור"פ חזקת (ד' ס') בהא דר"א דאמרו בשל רבים מאן מחיל לי'. וע"ש שהביא שהרי"ף והרא"ש לא גרסי בפ' לא יחפור אימא אחילו גבי'. אבל התוספת כתבו שם דבשל רבים י"ל יותר דמחלו לי' וכן כ' האחרונים להוכיח כן מהרמב"ם. וע"ש במהריב"ל מה שהקשה סתיר' דברי הטור מסי' קנ"ה לסי' תי"ז. ובתשו' לחם רב כתב לתרץ הסתירה ע"פ תשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' תי"ז דבשל רבים מה ששתקו ולא מיחו זה לא הוי חזקה רק אם מחלו להדיא ותי' ב' דלא גרסינן בפ' לא יחפור וכו' וא"כ אפי' מחילה להדיא לא מהני בשל רבים והארכתי בזה במק"א:
והנה בהא דחזקת מצוה כבר נודע להקת פלוג' הפוס' אם שייך בזה חזקה. ואם שייך בזה דין ירושה. ואצלי יש אריכות במק"א. והנה אם יוכלו הקהל להוסיף שוחט אף שמחלו לו להדיא חזקת המצוה בהכתב שנתנו לו הנה מדברי הראנ"ח שהביא המ"א והבאה"ט בסי' קנ"ג מבואר דיכולין כיון שאין מעבירין אותו לגמרי ממצותו אבל מדברי התה"ד המובא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ה מוכח דאין יכולין דאל"כ למה הוצרך לחלק שם דינו מהא דמהר"ם הלא פשוט יש חילוק בדינו דאין מעבירים אותו לגמרי ועוד יש לי חקירות רבות בפרט זה:
ב) בהלק"ט שם הגיה נכדו המנוח דהוי בזה דין המהפך בחררה ויש בזה השגת גבול ולא חילק בזה אם זה בתוך זמן שכירתו או אחר שכלה זמן שכירתו. וכן מבואר בש"ע זקנו הרב ז"ל בהתשו' שבסוף שנתן על המשיג גבול שם רשע מצד עני המ"ב וזה אפילו בתוך זמן שכירתו דעכשיו המנהג שלוקחין שו"ב על כל ימי חייו. אבל בתשו' בעי חיי מבעל כנה"ג בחח"מ סי' פ' הוכיח מדברי התוס' ומד' רש"ל דבתוך זמן שכירתו מעכבין בידו ואחר כלות זמן השכירות אם בא אחר יש לו דין עני המהפך בחררה וע"ש מה שמסתפק לדעת בעל ע"י. והנה אף שמעכבין בידו שלא להשיג גבולו אבל לענין אם מוציאין מידו יש להסתפק ולדעת המניח וזקני הרב זצ"ל פשיטא דאין מוציאין. והנה לפי המנהג עתה שחזקת שו"ב היא לו ולזרעו. י"ל דגם אחר מותו מיקרי בתוך זמן שכירתו. ואם הניח יתומים קטנים האיך הוא. אם מיקרי אחר זמן שכירתו יש להסתפק בזה:
ג) לדעת כמה אחרונים חזקת שו"ב הוא מדין מכירי כהונה ושייך בזה ירושה כמבואר בגמרא גיטין (דף ל') אולם בתשו' ח"ל סי' ע' כתב דהיכא דמת האב שוב אין כאן דין מכירי כהונה וא"כ היכא שאותן שחתמו על הכתב של השו"ב כבר אינן בעולם שוב לא שייך כאן דין מכירי כהונה ויכולים בניהם ליקח להם שו"ב אחר אשר יבחרו הם. וכן כ' שם דמאיזה טעם מצוה יכולין לחזור בהם מדין מכירי כהונה ע"ש. ולפ"ז ממילא לא שייך חקירת הא"א בהניח בן קטן אם נאמר כיון דאידחי אידחי כיון דכל עיקר תלוי ברצון הקהל דיכולין לחזור גם באביו אם יש להם איזה טעם וכן בהשו"ב הממלא מקום עתה:
ד) בתשו' מ"ב סי' כ"ו ביאר שם בדין הרביעי דהיכא דאומנתו בכך וע"ז סמכא דעתי' מיקרי גזל גמור ומוציאין מיד הבא להסיג גבולו ע"ש שלמד זה מדין מצודת הדג. ופשוט לפ"ז דשו"ב מיקרי אומנתו בכך וסמכא דעתי' והמסיג גבולו מיקרי גזל גמור ומוציאין מידו. וכן פסק בתשו' דברי חיים דהוי גזל גמור ומוציאין מידו ועוד שאר אחרונים:
אולם דינו של המ"ב אינו רק לפי שיטת רש"י בהא דמצוד' הדג אבל לפי שיטת הרמב"ן והנ"י הדין כרש"ל בתשובתו. ועי' רמ"א בח"מ סי' קנ"ו בהא דחייט והארכתי בזה במק"א [לעיל סי' ב'] והנה האיך הדין לפי שיטת המ"ב בשו"ב שהניח יתומים קטנים. יש לי בזה אריכות דברים. ואין בכחי עתה לברר כל הדברים. רק העירותי בקצרה לכ"ת שראיתי שכל פלפולו הולך רק בדין שררה ומינוי. ובאמת לדעתי חזקת שו"ב יש בזה עוד כמה ענינים וחקירות. וישמע חכם ויוסיף לקח:
סימן ה
מה שהאריך מעלתו בשאלתו כל דבריו אינם מובנים ובשכירות אם השוכר דוחה את מי שקנה הבית או החנות פשיטא דזה הוי ספק פלוג'. דדעת הסמ"ע וכן מפו' בד"מ דשכירות דמי למשכנתא ובאותו הבית שהשוכר דר בו לפי הכרעת רמ"א במשכנתא דהמלוה דוחה אפי' את המצרן כ"ש לאחר ה"נ בשכירות. וכמ"ש הסמ"ע בס"ק קט"ז. ובבית או שדה הסמוכה לאותו הבית או השדה הממושכן או מושכר אין המצרן יכול לדחות את המלוה או השוכר אם קנה אותו. אבל אין כח המלוה או השוכר לדחות את הקונה אפי' אינו מצרן כלל ומפרשין כן דעת בעה"ע והרא"ש. והמחבר סובר דלדעת הרא"ש וסייעתו דגם בשדה הסמוכה למשכנתא יש למלוה דין מצרן שאין מצרן יכול לדחותו. ה"נ המלוה מסלק לאחר. ולאותן הסוברין דאין המלוה דוחה לאחר ה"נ מצרן מסלק למלוה. וזה דעת הנ"י שהביא הב"י, והמחבר עצמו פו' דאין למלוה דין מצרן. רק במשכנתא עצמה יש חילוק זה לדעת המחבר דאין מצרן דוחה למלוה אבל אין המלוה דוחה לאחר ובכל זה שוה דין שכירות לדין משכנתה בין לדעת המחבר ובין לדעת הרמ"א למ"ש הסמ"ע ס"ק קט"ז ובפרישה. והיינו ממ"ש המ"מ דילפינן שכירות ממשכנתא מק"ו. ופי' בב"י ובב"ח דהק"ו הוא דשכירות עדיפא ממשכנתא משום דשכירות ליומא ממכר הוא או משום שדר בו. ובאיזה אופן שמעדיפין כח המלוה לענין מצרן בין לדעת המחבר ובין לדעת הרמ"א כ"ש שכן הדין לגבי שוכר. אבל הב"ח בתשו' סי' ס"ט חולק על הסמ"ע וסובר דהרמ"א חזר בו ממ"ש בד"מ. וסובר דלענין שכירו' אין השוכר דוחה להקונה אפי' הוא אחר לא מצרן. ולכך לא הגיה הרמ"א בסעיף ס"ג על המחבר. והיינו משום כיון דאין השוכר אלא לזמן קצוב אינו יכול לדחות את הקונה לצמיתות והוי דומיא להא דמרי בתי לא מעכבי אמרי דארעא. ובכה"ג עדיף משכנתא משכירות משום דשכירות מתחלה עומד להסתלק אחר כלות זמנו. ולא שכונה הוא גבי'. ולא שייך הכא הק"ו דהמ"מ רק לענין אם קדם השוכר וקנה שייך הק"ו של המ"מ. ע"ש שכ' שגם הרש"ל בתשו' סובר כן. ובתשו' מהריב"ל ספר ב' סי' מ"א כתב לפרש הק"ו דהמ"מ שמשכנתא עדיף משכירות ולענין מה שמגרעין כח המלוה שאין לזה דדב"מ כ"ש לענין שכירות. וזהו כונת הבאה"ג באות פ' בפי' הק"ו שהביא דברי המ"מ על הא דסעי' נ"ט ובתשו' מהריב"ל שם דעתו דרובא דרבוותא סברי דבשכירות אין בו דדב"מ וכתב שם להקשות על דברי הרא"ש משיטתו בסוגי' דבתי דחד וארעא דחד ע"ש. ולשיטת הב"ח ל"ק קושייתו על הרא"ש והארכתי בדברים פשוטים משום שראיתי שמעלתו נשתבש בזה ופי' גם בדברי הב"ח דברים שאינם. עכ"פ משום שכירות ודאי א"א לדחות את הלוקח. דהוי ס' פלוג'. דלדעת הב"ח גם רמ"א מודה להמחבר בזה. אבל פליאה לי על מעלתו דלמה הוצרך לחקור בשאלתו מדין שכירות הלא לפי דברי שאלתו יש עתה להר' אלי' משכונה ושיעבוד על החנות לבד מהשכירות שיושב שם. והלא משום דין משכונה כבר פסק הרמ"א דהמלוה דוחה אפי' למצרן. ולמה הוצרך לבוא לטעמ' דשכירות והי' אפשר לומר לפי שאלתו דמתחלה הי' המשכונה והיושב בחנות ע"ש ד"מ הקונה עתה. ור"מ מכר השיעבוד ומשכונה לר"א. אם זה הי' שלא מדעת הר"ל בעל החנות. משום זה לא נוכל לדון על ר"א בדין משכונה. דהרי הדין דמצרן לא יוכל לטעון שיהי' אצלו המשכונה. משום דהלוה יכול לומר זה נוח לי. וכיון שהוא נכנס בהמשכונה מדעת הלוה. בזה שפיר הוי הוא מצרן דשייך בו ועשית הישר וכו' משום דשכונה גבי' הוא. אבל זה ר"א שנכנס שלא מדעת הלוה כלל אפשר דאין שייך ע"ז [לומר] דשכן הוא גבי'. ואפילו אם נאמר שר"מ הי' ביכולתו לשעבד החנות לר"א משום שיעבודא דר"נ שזה שמשועבד לו הוא משועבד גם לב"ח אבל מ"מ כיון שר"א לא שייך עליו טובת הלוה שהוא נוח לו א"כ בתחלת המשכונה אפשר דהמצר' הי' יכול לדחותו כ"ש שלא נאמר עליו שיהי' הוא עדיף לדחות את המצרן כדינא דמשכונה להרמ"א. וכל שאינו מסלק למצרן ה"ה לאחר כדעת המחבר:
ובל"ז כיון דהר"א אינו אלא בע"ח דר"מ הרי ביד ר"מ לסלק לר"א מעותיו ושוב אין לו לר"א שום שיעבוד על הנכסים שנשתעבדו לו. וכל שנפרע המלוה או נשלם זמן השכירות נחשבים הם כאחר כמבואר בפוסקים א"כ ביד ר"מ לסלק לר"א מדין משכונה ויהי' הוא נשאר בעל המשכנתא ומה"ט שפיר דן מעלתו לזכות את ר"א רק מצד שכירות שיושב בה. אבל זה אינו דלפ"ז דהא כשמסלק ר"מ לר"א המעות שלקח ממנו על משכן שבידו ונשאר ר"מ בעל המשכנתא שוב ממילא א"א לזכות את ר"א מדין שוכר אפי' לדעת הסמ"ע. דזה לכ"ע משכנתא ושכירות שוין וא"כ כיון שר"מ נשאר בעל משכנתא הרי יש לו זכות ודין מצרנית כמו השוכר. ואם קדם הוא וקנה פשיטא דאין השוכר יכול לדחות לבעל המשכנתא לכ"ע:
וכל זה אם נכנס ר' אלי' בזה שלא מדעת הר"צ בעל החנות אבל אם הר"צ ציוה לר' אלי' שהוא יסלק לר"מ ויקבל המשכנתא על שמו שוב אין לר"מ שום שייכות לר' אלי' ור' אלי' אינו רק מלוה של ר"צ אם כן מצד דין משכנתא כבר הכריע הרמ"א דמלוה מדחה אפי' למצרן:
אך למ"ש בשאלתו דהר"א לא רצה לסלק כל המעות תיכף בשלימות ממילא אין כאן דינא דבר מצרא אם לא כשר"א רוצה ג"כ לסלק כל המעות תיכף וזה פשוט:
סימן ו
מה שנראה לכאורה לחקור מקודם בלא צואת האב אם יכולין לחזור. הנה לכאורה זהו הדין המבואר בסי' קע"ו סעי' ג' דיש בזה ג' דעות ע"ש במחבר ורמ"א ומכ"ש כאן גבי אחים דבזה אמרינן להדיא בב"ב (דק"ו) בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי וכו' שמזה הביאו הפוסקים ראי' לדין השותפים. והנה המהריב"ל ח"ב סי' ל"ח כתב דיש נ"מ בין טעמא דהראב"ד דהוי מדין קנין עבדים לטעמא דמהר"מ ובעה"ע משום דצייתי אהדדי דלטעמא דהראב"ד בהאי דינא דבעה"ע דהתנו דמי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו ביניהם בשוה. אין מועיל דלא שייך לומר בהני דאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין עבדים. ואילו לטעמא דמהר"ם מהני שפיר דכל אחד מהאחין מקני אהדדי בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי ע"ש. ואפילו למה שביאר המהרי"ק בשו' קפ"א דלהראב"ד גם בלא קנין מועיל וא"צ קנין אלא לענין שאין יכול לחזור בו ע"ש. הנה ג"כ דוקא בשותפים באומנות או במו"מ שבזה מועיל תנאי אפילו לענין מציאה דהוי כל אחד פועל לחברו והוי כשכרו ללקוט מציאות אבל אם אינם שותפים כלל רק בזה שהתנו מי שיקבל מתנה מאחותם או מאביהם יחלוקו נראה דגם מהרי"ק יודה דלשיטת הראב"ד אין מועיל זה, ואפשר דאפי' קנין לא יועיל לזה וכדמשמע מהא דמהריב"ל רק לטעמא דמהר"ם משום ההיא הנאה דצייתי אהדדי:
ולפי זה יש לעיין בנ"ד למה נדמי'. אם נדמי' להאי דינא דבעה"ע. דמי שיקבל מתנה מאחותם. דה"נ נשתתפו בזה שיקבלו ממקורבים שלהם. ואם כן בזה לשיטת הראב"ד אין מועיל כאן תנאי ואפשר אפילו קנין. או שנאמר דהנתינה שנותנים להם הוא מחמת שמאמינים בתפלתם שפועל מבוקשם. א"כ הוי זה כמו אדבר עליך לשלטון דהוי כפועל. ושוב הוי כנשתעבדו זל"ז דבזה מועיל קנין או תנאי לחוד גם לדעת הראב"ד למ"ש המהרי"ק:
אך נראה דודאי הם בתחלת שותפותם לא הי' רק על תנאי רק מי שיקבל מצד תורת מתנה. דהא אמרינן דאין אדם רשאי ליפול ע"פ אלא אם בטוח שיהי' נענה בתפלתו. כיב"ן. הרי דבזמננו אין מי שיהי' בטוח שיהי' נענה בתפלתו. וא"כ איך נאמר דע"ד כן נשתתפו מה שיקבלו מצד פעולות תפלתם שתהי' רצוי', וא"כ ודאי מה שנשתתפו מתחלה הוא ע"ד כן דכל מי שיקבל בתורת מתנה מהמקורבים של אביהם ז"ל יחלוקו בשוה. וא"כ לפ"ז הנה למ"ש המהריב"ל גם להראב"ד אין מועיל תנאי בזה ול"ד לשאר שותפי' באומנות או מו"מ. ועי' בב"י סי' קע"ו דנראה דדעת הרשב"א והר"ן והג"מ וריב"ש דמועיל תנאי באומנות הוא רק משום שנעשו שכורים זל"ז ומדין פועל נגעו בה ורק הר"ם שהביא במרדכי ודעת בעה"ע הוא מטעמא דבההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקני זל"ז. ולפי מה שכתב המהריב"ל לחלק בין הטעמים כמעט כל הפוסקים לא יסכימו להאי דינא דבעה"ע:
ולענ"ד הי' אפשר עוד לומר דבין הטעמים הללו יש עוד נ"מ לבד מ"ש המהריב"ל. לענין אם יכולין לחזור במה שירויחו. דלפי טעמא דהוי כשכורי' זל"ז ודאי דיכולין לחזור דהא גם פועל יכול לחזור בו וכמ"ש ב"י להדיא בשם הרשב"א שי אבל לטעמא דמהר"ם משום דצייתי אהדדי גמרו ומקני זל"ז אין יכולין לחזור כל זמן השותפות וכמו שהוכיח המהרי"ק שם דכן נראה ממהר"ם שבמרדכי ע"ש:
והנה למ"ש המהרי"ק שם והביא ממרדכי פ' הגוזל בתר' בשם ר"ת דבדבר שנתקן בחבר עיר מועיל אפילו בדבר שלב"ל ואפילו בדיבור בעלמא ואין יכולין לחזור ואפי' שנים שנשתתפו ועשו כן בדעת חבר עיר מועיל. והוא מגמ' דב"ב (ד"ט) בהני תרי טבחי ע"ש. א"כ בנ"ד שהשותפות נעשה בדעת חבר עיר אביהם הרב זצ"ל א"כ לדעת רבינו תם מועיל בזה התנאי לחוד ואין יכולין לחזור:
אבל המהרי"ק הנה שם הביא בעצמו דעת הרשב"א דחולק דדוקא כל בני אומנות העיר מועיל התקנה ע"פ חבר עיר. וכן הוא דעת הרמב"ם. וע"ש שכתב שתלוי בהגרסא דגרסי בגמרא שם הני טבחי. וכ"כ הרא"ש וכן פסק הרמ"א בסי' רל"א סעי' כ"ח אלא שי"ל למ"ש המהרי"ק שם כיון דאין שם בני אומנות הללו אלא אלו הד'. הוי כמו שתקנו כל בני אומנות העיר וכרבים יחשבו שבזה כ"ע מודו ע"ש. א"כ כמו כן כאן נמי הרי אין כאן אלא ב' האחים הנשארים ממלאי מקומן של אברהם ז"ל שמתעסקין בפרנסה זו. והמה עשו שותפות ביניהם ע"פ דעת חבר עיר אביהם ז"ל הוי כמו כל בני אומנות שבעיר שעשו תקנה ביניהם ע"פ חבר עיר:
אמנם נראה דלפי חילוקו של מהריב"ל דבאחים שהתנו מי שיקבל מתנה מאחותם אין שייך בזה טעמא דהראב"ד ואין מועיל בזה קנין. ה"נ אין שייך זה להא דר' תם. דזה דוקא באומנות הוא דיכולין לתקן תקנה ביניהם ע"פ חבר עיר שזה מועיל אפי' בדשלב"ל. אבל במי שיקבל מתנה גם אם התנו זה ע"פ חבר עיר לא יועיל. דהא המהריב"ל בדינו שם שהאחין התנו ביניהם שמי שיקבל מתנה מאבי' יחלוקו אף שעשו זה בשביל תקנה שלא יהי' מריבה בין האחי' לא מצא תקנה לזה אלא אם יקבלו על עצמם בקנין בדרך חיוב. שאדם יכול לחייב עצמו אפי' בדשלב"ל. אבל בלא זה לא מצא תקנה לזה אף שנראה בשאלתו שרצונם לעשות זה ע"פ דעת חבר עיר ולא שייך למתנה זו רק האחי' כולן ונאמר דהוי זה כמו שתקנו כל בני אומנות העיר ע"פ חבר עיר. א"ו נראה דלא שייך בזה תקנה. והטעם נלענ"ד דדוקא באומנות שכל אחד אומנותו בידו ויכול להרויח לעצמו או להפסיד לחברו. ע"ז שייך תקנה שמתקן ומקבל על עצמו שלא יעשה דבר זה. וכן בכל דבר שהוא בידו לעשות כמו מי שיראה לשלטון. אבל במי שיקבל מתנה מחברו דזה תלוי בדעת הנותן במי שיבחר בו לתת לו מתנותיו מה שייך לעשות תקנה שיעשו כך או לא יעשו. וא"כ לא שייך בזה תנאי כ"א לדעת מהר"ם ובעה"ע. משום דבההיא הנאה שמתרצו אהדדי גמרו ומקני להדדי:
אמנם נראה דבנ"ד גם לדעת מהר"ם יכולין לבטל השותפות דהרי מתחלה מה שעשה אביהם ז"ל בינם. אינו אלא שכל מה שיפול ליד כ"א יתנו זה לתפיסת הבית ליד אמם הרבנית תחי'. וכפי הנשמע הי' רצון אביהם ז"ל שמתפיסת הבית תחזיק אמם תחי' גם את אחותם ובעלה שיחי' על שלחנה כן גם אחיהם הקטן יחזיקו אותו. א"כ הרי לא נשתתפו זל"ז רק ששניהם יחד נשתתפו ונשתעבדו לאמם תחי' ולא חותם תחי' וא"כ עתה שאין אחותם תחי' על שלחנם וגם אחיהם הקטן מהם אינו אצלם. ולאמם תחי' אין נ"מ דגם עתה רצונם ליתן לה כ"א מחלקו בשוה. א"כ לענין שיהי' שותפי' בין ב' האחים יחד שמה שיפול לזה יהי' אחיו עמו בשוה. על זה י"ל דלא ע"ד כן נשתתפו מתחלה. דהרי לטעמא דמהר"ם דמקני להדדי הרי כאן לא הקנו זל"ז אלא שיפול ההכנסה ליד אמם תחי' כדי שתהי' גם אחותם תחי' על שלחנה. אבל עתה שאין נ"מ לאמם. זל"ז לא הקנו מתחלה כלל. ובלאו הכי דעת הנתיבות דעיקר כהסוברים דיכולין לחזור מהשותפות. שוב ראיתי במהריב"ל בתשו' בסוף דאם אינם מקני זל"ז לטעמא דמהר"ם אין מועיל אפי' קנין. וכן הוא ברמ"א שם בשם הג"א. וא"כ לכ"ע אין כאן קנין:
עתה נבוא לעיין מצד צואת אביהם המנוח ז"ל. הנה מדין מתנת שכ"מ אין לדבר מזה כלל על ענין הכנסה כון דהוי דשלב"ל. זולת מה שנתחייבו המקורבים במעמד דבר קצוב מדי שנה בשנה. דזה י"ל שישנו בדין ירושה. וכמו דאמרו בגיטין (ד"ל) מהא דמכירי כהונה, וגם בזה יש לספק. עי' במח"א הלכות צדקה סי' ו'. אבל שאר דברים שאינן קצובין שרגילין האנשים המקורבים ליתן כפי לבב איש זה ודאי לא שייך בכלל צואה ע"ז. וכן לא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת וכמ"ש הנו"ב תנינא באה"ע סי' מ"ה דהוי כמצוה לאחר על אחר. וכיון שהאנשים שהממון בידם אין עליהם מצו' לקיים דה"מ כ"ש שלא שייך בזה על הבנים. שאצלם הוי דבר שלב"ל. וזה לכל השיטות. ובחנם האריך בזה כת"ר בבקי' רב בדין מתנת שכ"מ ובדין מצוה לקיים דה"מ דאין שייך כלל בזה. ומה שדימה זה לכסף לרוחים. מלבד מה שאין דמיון זל"ז. דשם הכסף הוא שלו ובא לעולם והוא דמי לדקל לפירות לדעת קצת פוסקים. אבל כאן האנשים המקורבי' אין עליהם שיעבוד ח"ו שיהי' מחויבים. רק שנותנים זה מרצונם הטוב. וחוץ מזה הרי כאן הוא דומה לפירות של דקל שאין זה כלום. דהרי אמר שההכנסה יהי' על שותפות. וגם דין ירושה של כתר תורה אין שייך לנ"ד דאף להפוסקים הסוברי' דגם כתר תורה הוא בירושה. היינו שהתורה זיכתה הירושה לבנים ככל המינוים בישראל שיהיו בנים תחת אבות' בראוי' למלאות מקום אבותם. ואין זה דמיון לשאר ירושה שאדם מוריש את בניו. שבידו ליתן מתנה כל נכסיו לאחרים ולא יהי' נשאר לפני בניו מאומה. ולכך גם כשמוריש לבניו חל צואתו תיכף כשמת לבניו לקיים בנכסיו. אבל כתר תורה אין ביד האב להוריש גדולתו לאחר. דהתורה זיכתה לבניו אחריו אם ממלא מקום אבותיו ביראה עכ"פ. ואם אין ממלא. גם האב אינו יכול להוריש לו גדולתו (אם לא בהסכם העם) וא"כ מה זה דמיון לשאר ירושה שביד האב לעשות בנכסיו כרצונו:
אך מדין מצות כיבוד אב שהעיר כת"ר. בזה יש לעיין טובא. הנה כת"ר העיר מדברי תשו' מהרע"א סי' ס"ח שנסתפק בזה אם קיום דבריו לאחר מותו הוא בכלל כיבוד אב אך הראה מקום למה שהביא הפ"ת בסי' ר"מ בשם החו"י סי' רי"ד דמפשט פשיטא לי' דמחויב לקיים צואת האב אפי' כנגד כבוד ת"ח ע"ש, לכאורה דברי החו"י הם תמוהין שם בתשו'. דהא לדידן הלכה דכיבוד אב אינו משל בן. וא"כ צואת האם שלא ישכיר ביתו הרי היא מפסדת להבן. ובכה"ג אינו מחויב כלל לקיים צואתה. ואיך ידחה מצות כבוד ת"ח משום הצואה כמ"ש שם בשאלתו. וא"ל כיון דמ"מ הוא רוצה לקיים הצואה אף שיהי' מפסיד מכיסו הרי הוא מקיים המצוה של כיבוד אב. וכמ"ש בתשו' רע"א שם. וממילא דוחה מצות כיבוד להא דת"ת. דז"א דהא כ' שם טעם א' כיון דחל הצואה על כל אדם ממילא חל הצוא' על לוי ג"כ ע"ש. הרי מן הדין גם על כל אדם אינה חלה הצואה רק אם ירצה. וא"כ נגד זה שאין רצונו לדחות אותו הרי לא חל כלל הצואה. ולמה יהי' נדחה מצוה דכבוד ת"ח וצ"ל דהדירה הי' לו ירושה מאמו ומפשט לי' להחו"י גם זה מה דנסתפק הגרע"א בתשו' אם יש חסרון כיס ממון הירוש' אי מחויבים לקיים בזה צואת אביהם ע"ש. ולפ"ז הי' אפש' לומר דבנ"ד אין חל הצואה לענין ההכנסה שיהי' על שותפות אם יש מזה הפסד לאחד מהם כיון דודאי אין ההכנסה ממון הירושה אלא ממה שבא לידו אח"כ וא"כ משלו אין חייב בזה לקיים הצואה. ומכ"ש שיש טעם שיפסידו שניהם אם ישבו יחד. שאין חייבין בזה לקיים הצואה:
ולכאורה נראה דלעבור על הצואה הוא תלוי בפלוג' הט"ז והש"ך בסי' ר"מ אם מותר לסתור דברי האב שלא בפניו. ולדעת הט"ז דמותר ה"נ לעבור על צואת האב דגם בזה הוא סותר דבריו. ואף שבתשו' רע"א נדחק גם לדעת הט"ז לעבור על צואה דאסור. אבל זה דוחק. ומדברי הב"י בסי' שע"ו י"ל דלענין קדיש שאני דכיון דזה לתיקון נשמה א"כ כמו שחייב בכאו"א להאכילו ולהשקותו להברות גופו כ"ש דמחויב לעשות במה שצריך לתיקון נשמתו. ורק משום דכיבוד אב עדיף ע"ש. וא"כ אין ראי' לענין שאר צואה שיש איסור לעבור על דבריו. אך לדעת הש"ך דלסתור דבריו אסור אפי' שלא בפניו. א"כ גם זה במה שעובר על הצואה הרי הוא סותר דבריו. ועיין בשבו"י ח' א' סי' קס"ח דמפשט לי' שאין מחויב מן הדין לקיים צואת אביו. רק לפנים משורת הדין. ולפ"ז נראה דפלוגתת השבו"י עם החו"י יהי' תלוי בפלוג' הט"ז והש"ך. מיהו מד' השבו"י שם מבואר דסובר דאין חייב כלל מן הדין לקיים דבריו אחר מותו. ואין זה בכלל כיבוד ומפשט לי' ספקא של הגרע"א לאידך גיסא. אך בנ"ד י"ל דכ"ע מודים דאין חייבים מן הדין כיון דיש להם הפסד משלהם:
אך נראה דכ"ז תלוי בדעת אמם הרבנית תחי'. כיון דכבר כתבנו לעיל דלדעת מהר"ם ובעה"ע בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקני. א"כ מדינא שני האחי' הקנו כל ההכנסות שלהם שיפלו לידם לאמם תחי'. אך למ"ש המהריב"ל לבסוף אין כאן קנין כלל. דאמם לא הקנתה להם כלום. וא"כ לטעמא דמהר"ם אין מועיל בזה קנין. ולטעמא דהראב"ד אין מועיל כאן קנין משום דהויין מקבלי מתנה. א"כ א"צ דעת אמם כלל. אך מ"מ כאן שנעשה זה התנאי מתחלה ע"פ צואת אביהם ז"ל שהוא חבר עיר. ובחייו בעת שציוה עליהם לכ"ע היו הם מחויבים לקבל דבריו ולקיימם. וא"כ י"ל דהויין אז כמו קבלו עליהם בחיוב שהתחייבו עצמם מצד כיבוד אב וא"כ אם היא אינה רוצה בהפרדתן. לדעתי שניהם אינם יכולי' להפריד עצמם. אך אם היא מוחלת והיא רוצה בטובת הבנים. דעתה אין לה נ"מ. מצד שאין שאר הבנים אצלה. הנה זה לזה מתחלה לא הקנו יחד גם לדעת המהר"ם ואם כן כל ההכנסות שיפלו ליד כל אחד הוא שלו. ואם כן מצד הדין לכולא עלמא אין כאן חיוב לקיים הצואה. סליק:
סימן ז
הגיעני דברי כ"ת השאלה שהראה לי בקיוב אבל מנעני ה' להשיב באריכות ובעיון. כי נתיסרתי בכאב רגלי ל"ע בבואי לביתי עד שלא הי' ביכולתי ליקח ס' לעיין בו ואם כי ב"ה עתה הוקל לי. אך לא סר הכאב לגמרי. על כן יהיו דברי מעטים להשיב מפני הכבוד ולקיים את דברי אשר הבטחתי:
הנה האי דינא כאומר אם ימות בלי זרע יהי' לפלוני שאין התנאי ביד המקבל כתב הנתיבות סי' רמ"ח בביאורים ס"ק ה' שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ן וגדולי המפרשים שמבואר בנ"י פ' י"נ. וכתב שם שהמהר"ם שבמרדכי סובר כדעת גדולי המפרשים דמתנה לאח"ז אין מועיל. אבל הרא"ש דמוכח מדבריו דמועיל תנאי כזה הוא משום שיסבור כרמב"ן דמועיל מתנת שכ"מ לאח"ז ע"ש. ובמחכ"ת דבריו צ"ע לענ"ד דבנ"י מפורש לרמב"ן דאפי' בתנאי נמי אם דקדק להנחיל ליורש תחלה אינה מתנה. אבל פלוגתת מהר"ם והרא"ש מבואר בדבריהם. דמהר"ם סובר דגם ל' מתנה בפירוש אין מועיל גבי יורש. וגם בזה הדין דירושה אין לה הפסק. וכמ"ש דדל מתנתו מהכא ע"ש. אבל הרא"ש הוא מן הסוברים דמתנה מועיל אפי' לגבי יורש דלא אמרינן בזה ירושה אין לה הפסק וכדמוכח שם באותו כלל פ"ד סי' ב' וכן בכלל פ"א סי' ב' וכ"כ בחי' מהר"ם על הרי"ף שכן דעת הרא"ש. א"כ מבואר פלוגתתן בהכי. אבל אין לחלק בין תנאי שביד מקבל או לא דמ"מ על תנאי זה התנה והנחילו:
והנה הרמב"ם סובר דמתנה לגבי יורש הוי כלשון ירושה אלא אם התנה בפירוש שלא משום ירושה רק משום מתנה. אך הב"י כתב דהרמב"ם סובר גם תי' דאם הוא ביד שליש מועיל לשון מתנה סתם דהוי הפסק. וכן הסכים גם מהרי"ט ולא חלק על הב"י רק על מ"ש דלפ"ז ביד שליש לא איכפת אפי' לשון ירושה ע"ש. אבל בלשון מתנה סתם מועיל אפילו בלא לשון עקירה להדיא. אבל מהריט"ץ בסי' ל"ח חלק על הב"י שפי' כן בדברי הרמב"ם. אלא שאפי' ביד שליש אין מועיל אלא לשון עקירה להדיא ונסתייע מלשון הריב"ש והה"מ ע"ש והובא זה קצת במל"מ ע"ש:
ובנ"ד יש להסתפק גם לפי דעת מהרי"ט דהרי בצואה הא' כתב ואח"כ ינתן לבני היחיד מאה רו"כ כדי שיהי' יוצא בזה ידי ירושה דאורייתא. הרי אנו רואין דלשון ינתן אצלו בשביל בנו כונתו על ירושה. א"כ גם מ"ש אח"כ והמותר ינתנו לבנו הנולד משה. נאמר ג"כ דכונתו על לשון ירושה. ועד כאן לא אמרו דביד שליש מועיל לשון מתנה סתם בלא עקירה. אלא בדליכא הוכחה דכונתו על לשון ירושה:
מיהו לדעת הב"י בעצמו הרי מועיל אפי' לשון ירושה להדיא אבל לדברי מהרי"ט דמחלק בין אמר ל' מתנה ללשון ירושה כשהוא ביד שליש יש לעיין בנ"ד. (ומה שכתב הקצה"ח לתרץ דברי הב"י דהוא משום מצוה לקיים דה"מ מלבד שהשיג הנתיבות ע"ז מתשו' מ"ע ע"ש. לענ"ד צ"ע דהא לענין זה בעינן דוקא שהושלש בשביל זה אבל לא כשהוא ביד שליש מקודם שההוא דאיסר גיורא. וזה לא מוכח כלל בגמ' שיהי' מיירי בהושלש בשביל זה. גם לשון הרמב"ן אין סובל זה. גם שיש פוסקים סברי דאין זה אלא כשמצוה בפני היורשים. ובנ"ד שהיורש קטן הוי כשלא בפניו ושוב אין בה משום מלקדה"מ):
ובאמת בדברי מהרי"ט קשה להבין מה חילוק יש בין לשון מתנה ללשון ירושה. כיון דלשיטה זו גם לשון מתנה הוי כלשון ירושה ע"ש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאף דלדידן הלכה דתן לאו כזכי דמי. אבל לענין מתנת שכ"מ י"ל דאלמוה רבנן דתן כזכי דמי. ומכ"ש להרמב"ם דסובר דבכל מתנה תן כזכי דמי. ולזה בגמ' שם דאמר תנו שקל וכו' שהמעות ביד שליש לזה השליש זוכה בשביל הבנים שקל. והשאר בשביל יורשים אחרים. והוי כמו שזכה באופן זה תיכף מהיום ולאח"מ. וזה טעמא דרמב"ן שמעולם לא באו ליד היורש. משום שהשליש זכה תיכף באופן שאמר לו המצוה שיעשה כמו שהושלש בידו. ואם נאמר א שוב אין מגרע במה שאמר מקודם ינתן לבנו הגדול בשביל לצאת ידי ירושה. דעכ"פ השליש זוכה בכל אחד על אופן שהושלש בידו. אך לא הבאתי זה עדיין בכור הבחינה. וכיון שיש עכ"פ פלוגתא אם מועיל כאן לשון מתנה להפסיק ירושה. הרי נודע דיורש מיקרי מוחזק נגד מקבל מתנה.
אמנם מטעם אחר יש כאן מקום לדון. דהנה הרמ"ה בספרו יד רמה על ב"ב בההיא סוגיא דתנו שקל הנה מלבד שהוא מן הסוברים דמתנה מועיל גבי יורש ולא הוי כלשון ירושה. הנה כתב שם עוד חילוק כיון דאמר דאחר מותם יירשו אחרים תחתיהם. ולא אמר אחריהם. זה מועיל. דדוקא בלשון ואחריך לפלוני. זה אינו מועיל. דהב' הוא יורש מהראשון אחריו ואינו מועיל. דירושה אין לה הפסק. אבל כיון שאמר יירשו אחרים תחתיהם כמאן דאמר מעכשיו דמי. דתחתיהם חלופיהן או במקומן משמע. כמאן דאמר אם מתו הראשונים לא יהיו הם היורשים את נכסיו אלא אלו האחרים יירשו במקומן. דכיון דאוקמי לבתראי בדוכתא דקמאי לירושה. משעת מיתתו משמע ולא לאפסוקי ירושה הוא עכ"ל ע"ש שהאריך. והנה באמת דברי הרמ"ה הללו הם דבר חדש ולא הזכירו אותו גם הטור וב"י. ומדלא הזכירו אותו מסתמא לא ס"ל כותי':
אך מ"מ בנ"ד דמתחלה כתב בצואתו למחזיקי יתומים שבירושלים. ואח"כ כשנולד לו בן כתב שינתן לבנו הנולד. ואם ימות בלי זרע ישאר צואתו כבתחלה. נראה דכ"ע יודו בזה לסברת הרמ"ה שכונתו שבאופן זה יהיו החבורה שבירושלים תחת בנו זה. יורשים מתחלה מכח המת ולא לאפסוקי ירושה בא. שהרי אמר שישאר צואתו כבתחלה. שמתחלה עשה אותם ליורשין מכחו ולא מכח בנו וכיון דבלא"ה דעת הש"ך שהגי' תיבת או בהמחבר. נראה שמסכים למ"ש הב"י ברמב"ם. ודלא כמהריט"ץ. ואנן נהגינן לפסוק כותי'. וגם המל"מ כתב על המהריט"ץ שהשיג על הב"י במילי דכדי. וכאן המעות ביד שליש ואמר לשון מתנה ינתן. שגם מהרי"ט מודה להב"י. ומכ"ש שיש לן עוד סיוע מדברי הרמ"ה בנ"ד וכמ"ש. יש מקום להחזיק המעות ביד החבורה שבירושלים. אך לא לאפסוקי דינא אני בא. כי אין בכחי עתה לעיין בעיון. וכמעט אני עצור בחדר המטות ה' ירחם. ויש גדולי ישראל אשר להם ניתן הרשות להורות ולדון. ולא השבתי רק מפני הכבוד והבטחתי:
אגב אומר לכ"ת שלא זכיתי להבין בדברי המל"מ שם במה שחולק על דינו של מהריט"ץ. והביא ע"ז מתשוב' הרא"ש. דהא הרא"ש הוא מן הסוברים דמתנה גם גבי יורש לאו לשון ירושה הוא. ולכך כשלא נתקיים התנאי בטל' המתנה. אבל מהריט"ץ הולך בשיטת הרמב"ם והגאונים דסברי דגבי יורש גם לשון מתנה לשון ירושה הוא. ומה שייך לענין ירושה ביטול תנאי ומתנה וכמ"ש הנ"י להרמב"ן וצ"ע לענ"ד:
וע"ד קושייתו בשבועת ת"ח, י"ל לכאורה דבעת הזכר' השם באמת כולם חייבים לעמוד אפי' המצויים שם. ורק במשיכת הענין על מה שמשביעין אותו שזה נקרא גמ"ד. בזה א"ל ת"ח לעמוד. וכשיעזרני ה' בכחי אראה לחפש ולעיין בזה ואסיים בברכה. סליק:
סימן ח
הנני מסכים לדעתו שהדין עם ר' יודל נגד ר' ניסל דלפי הנראה ממכתב כבודו אין בעירם צינסואי' פראווע היינו שאדון העיר לא יהי' יכול לומר קח את הבנינים שלך מהקרקע אפי' אם יפלו הבתים. וכן שאין להוסיף על המס לעולם. אלא בכל זמן יכול האדון לחדש מס כרצונו ובאם לאו יוכל לומר סתור בניניך א"כ זה דמיא להא דהמקבל (דף ק"ח ע"ב) דמרי דבתי או דדקלי לא מצי לאעכובי אמרי דארעא ע"ש ברש"י ורא"ש. ועי' בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' מ"א דדעת הרא"ש הוא אפי' דאית לי' למרי דבתי זכותא כל זמן שהבתי' יהיו קיימים אפ"ה לא מצי מעכב אמרי דארעא. ומרי דארעא מצי מעכב אמרי דבתי. וכיון שכן הא ר"י עומד כעת במקום האדון והוי ר"י מרי דארעא ומצי מעכב על ר' ניסל בקניית הבנין לדע' הרא"ש וידוע דברי השבו"י דהיכא דאיכא פלוגתא במצרנות צריך לכתחלה למכור להמצרן. והכא בנ"ד לכתחלה הוא. דהא נתן ר' ניסל כתב לר' חיים המוכר בעת כתיבת הקאפציע שמחויב לדון בזה עם ר"י. וא"כ הרי התנה ר"ח המוכר בפירוש שהוא מקנה לאותו שיצא זכאי מהדין. ובעת גמר הדין אז יהי' המכירה וא"כ כיון שלא רצה ר"נ לדון עם ר"י עד שנעשה ר"י מרי דארעא יש לו כעת דין בן המצר בקניית הבנין שעל קרקעו. ולא שייך לדון בכה"ג אלא אם ר"י הי' רשאי לקנות הקרקע בשכירות מהאדון. דלכאו' מ"ש הכא מכל שכירות קרקעות שבכל ערי ישראל דאסור להסיג גבול או מטעם עני המהפך בחררה או מטעם מצודת הדג דהוי גזל כיון שכבר נתן חברו עיניו בזה. הכא שאני דכאן מיקרי הר' יודל נתן עיניו ומהפך בה כמו הר' ניסל שהוציא מעות כמוהו. אלא שזה רמיהו. א"כ הי' מותר לכתחלה לר' יודל לילך לאדון העיר ולשכור הימנו הקרקע שכבר גם הוא נתן עיניו בה. וא"כ הוא הוי מרי דארעא ומצי לאעכובי על ר' חיים מרי דבתי שלא למכור לר' ניסל את הבנין כיון שעכשיו הוא תחלת המכירה כמ"ש לעיל. מלבד הטעמים שכ' כת"ר ואני מברכהו בכה"ט ברו"ג ובחג כשר ושמח. סליק:
סוף הספר