אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר

סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח

סימן א

שאלה כהן אחד נשא אשה והוא לא איתדר עמה מכמה טעמים אשר לפי הנראה שמותר לו ליקח אשה עליה. אך אעפ"כ לא מלא לב האדם להתיר זה. עד שדיין אחד הורה לו שמותר לו לגרשה בע"כ. ועשה כן. אך הגט נמצא פסול. וכיון שהוא כהן אסורה ג"כ לחזור לו. ונמצא קרח מכאן ומכאן. ונשאלתי אם יש מקום למצוא להתיר לו באיזה אופן לישא אשה אחרת כי עדיין הוא רך בשנים ולא קיים המצוה:

תשובה. הנה שאלה זאת נשאלה מאת אדוני מו"ר חותני הגאון הגדול והקדוש שי' נצח. וראיתי אשר נגזר עלי' מאת כ"ק ופילפל בזה לברר אם הוראת ב"ד הוי אונס או מזיד אם עשה עפ"י הוראת חכם. והאריך ליישב דברי תשובת הרשב"א [שבהגהת ש"ע סוף סי' י"ז] דלמד דין זה מהא דמיכל בת שאול היתה מותרת לדוד. ואף כי מי אנכי שאשים צמרי בין הארזים ומה לתבן את הבר. אך כבר אמרו לא הביישן למד ותורה הוא וללמוד אני צריך. והנה על גוף תשו' הרשב"א הקשה הגאון בעל עצי ארזים דלמא ידע עפ"י נביא אשר פלטי לא בא עליה וכאשר העיד עליו הקרא. והגאון תירץ בספרו דעיקר ראיית הרשב"א ממירב דלר' יוסי [בסנהדרין ד' י"ט ע"ב] דסובר דנשא את מיכל אחר מיתת מירב יוקשה הא קידש את מיכל בחיי שאול ואז היתה מירב קיימת. וע"כ לומר דקידושי מירב הי' קידושין גמורין וכמ"ש המהרש"א דקידשה בהנאת מחילת מלוה. ולא תפסי הקידושין כלל באחותה במיכל. והנסיון של פלטי באמת אין סובר ר"י ואיך היתה מותרת אח"כ מירב לדוד כיון שנתנה לעדריאל והיו לה בנים ממנו. א"ו כדינו של הרשב"א והוכיח עוד דע"כ לדידן העיקר כר' יוסי לפי מה דפסקינן דאלמנותו של מלך אין נושא גם מלך. ונשי אדוניך קאי על מירב ומיכל. א"כ העיקר כר"י. אך הקשה לעצמו מן הקרא דאמר את אשתי את מיכל. הא לפ"ז לא תפסו הקידושין. ותי' דדוד קידש את מיכל לאחר שתמות מירב. וכר' מאיר בב"מ (דף ט"ז ע"ב) דסובר דתפסו בהכי קידושין. אך באמת קשה דבגמ' אמרו אליבי' דר' יוסי דלומד מן המקרא דמקיש קידושי מירב לקידושי מיכל. דמה קידושי מיכל לפלטי הי' בעבירה כך קידושי מירב לעדריאל. והשתא לר"י דעל כרחה קידושי מירב היו קדושין גמורים א"כ לא תפסו קידושי מיכל כלל. ולא היו [קידושיה לפלטי] בעבירה ולר"י א"א לתרץ כר"מ. עוד קשה הא הרשב"א בעצמו כתב הראי' מנשואיה מיכל לדוד. ואיך נימר אנן דכונתו על נשואי מירב לדוד:

והנה כ"ק מו"ח הגאון שיחי' נחית בזו הסוגי' בפלפול חד. מתחלה חידש דילמא דקידש דוד בהנאת מחילת מלוה. א"כ לדעת ב"ד של שאול דאינה מקודשת. א"כ ממילא לא נמחל החוב וצריך להחזיר לדוד. שלא מחל רק אדעתא דקידושין. וכיון שצריך להחזיר החוב ממילא לא נשאר הנאה לשאול. ושוב גם לדוד אינה מקודשת. ונחית עוד כ"ק מו"ח לומר דזה תלוי בדין ברירה. דאם נתחייב שאול למפרע מההכרזה שהי' קודם ביאת דוד. אז ממילא איכא חיוב על שאול. וכיון שלא נתנה לדוד חל על שאול להחזיר החוב. אך אם אין ברירה ולא נתחייב שאול רק כשהכה דוד הפלישתי. א"כ מה שאמר לו מקודם תתקדש בהנאת מחילת החוב הוה כאומר אי אפשי בחיובך. דנמצא דלא נתחייב שאול לדוד. וא"כ שפיר איכא הנאה לשאול. והאריך בזה הרבה ומסיק דלפי זה הוה קידושי מירב קידושי ספק משום דתלוי בדין ברירה. ואוקמוה על חזקת פנויה. ואינה אסורה לעדריאל דבדיעבד לא תצא. והבנים כשרים. וכיון שקידושי מירב היו קידושי ספק. ממילא תפסי קידושין באחותה. וכל היכא דתפסי קידושין מספק. יכול לקדשה לאחר מיתת אחותה לכ"ע כמבואר במל"מ והאריך בזה ליישב הנסיון של פלטי ומסיק הראיה ממיכל דהיתה אצל פלטי גם אחר מיתת מירב דאז ודאי תפסו בה קידושין. ואיך מותרת לדוד. א"ו משום דהוה ע"פ הוראת ב"ד. ובאמת לפי דבריו נתחזקה הקושי' דאין ראי' ממיכל דלמא ידע עפ"י נביא. ועוד דעיקר פלפולו בדין ברירה אין מקום כלל לפי המבואר בכתוב קפיטל י"ח. דאחר שכבר נעשה דוד שר צבא שלו אמר לו שאול הנה בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה וזה הי' אחר שהכה. דאז כבר נתחייב לו אפילו אם אין ברירה. וגם על עיקר הדין שכ' דאם לא נתקדשה לדוד אינו נמחל החוב. ל"ע לענ"ד הא כתב הב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ה דצריך מקודם למחול החוב. ואח"כ יאמר תתקדש בהנאת מחילת החוב. וא"כ גם לדעת ב"ד של שאול דאין מועיל זה לענין קידושין משום דלא נתן עתה כלום וכדעת הר"ן שהביא הב"ש. אבל מ"מ החוב שמחל לה מקודם שאמר תתקדש. שפיר הוי מחילה. באופן דלענ"ד קשה להעמיס ד"ק בפירוש הסוגיא:

ולפי ענ"ד נראה לפרש הסוגי' בדרך זה. דהנה למה שהוצרך המהרש"א לומר דלרבי יוסי דקידושי מירב היו קידושין גמורים ע"כ דקידשה בהנאת מחילת מלוה. לענ"ד א"ל לזה. ועוד דהא יוקשה להפוסקים דסוברים דבאמת גם בהכי לא הוי קידושין וכמבואר באה"ע סי' כ"ח. ע"כ נלע"ד לפרש בדרך זה. דבקידושין (דף ח') איבעי להו הי' כלב רץ אחריה. בההיא הנאה דקא מצלה נפשה גמרה ומקני לי' נפשה. או דלמה מצי אמרה לי' מדאורייתא חיובא מחייבת לאצילוני. ומסיק בתיקו. והנה ע"כ לא איבעי להו אלא משום דלמא יכולה לומר לו הרי אתה מחויב להציל. ולא גמרה ומקני' נפשה אבל אם מתחלה גילתה דעתה דבזה תקנה לו נפשה פשיטא דהוי קידושין. והנה כאן היו כל ישראל וגם שאול בסכנה במלחמה והי' הכרזה דלזה שירד להלחם עם הפלישתי יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו לאשה. הרי דגילה שאול דעתו דבזה שיציל נפשם מקנה לו בתו לאשה. וא"כ בההיא הנאה דהציל נפשם הוי קידושין. ובלא"ה י"ל דכאן לא שייכה האיבעי. דכאן אין יכול לומר מה"ת אתה מחויב להציל. דאין מחויב מה"ת רק היכא שחבירו ודאי בסכנה. מכניס גם עצמו בספק סכנה משום שחבירו ודאי והוא ספק וכמ"ש הכ"מ פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש. אבל לא שיכניס עצמו בסכנה ודאית שיהי' ודאי בסכנה כמו חבירו. ע"ז אין מחויב מה"ת כלל. מכ"ש כאן שדוד הכניס עצמו בסכנה גדולה שכל ישראל לא רצו להכניס עצמם בסכנה לילך להלחם אתו. וכיון שאין יכול לומר לו מה"ת אתה מחויב להציל ודאי נשאר' הסברא דבההיא הנאה דקא מציל גומר' ומקנ' נפשה. וא"כ בכאן הי' בהצלה לחוד קידושין. [הג"ה. ול"ק מהא דאדבר עליך לשלטון. דהתם כל מה שימליץ בעדה הוא שוה ממון לכן הוי מלוה עד שיפעול כל מבוקשתה. אבל אם מדבר בעדה לבקש איזה מתנה. כל זמן שלא נגמר אינה מתהנית. בזה י"ל דלכ"ע מקודשת עי' בשעה"מ פ"ה מהל' אישות הל' כ'. נמצא דלפ"ז הכא דודאי לא מתהניא עד שנגמר הדבר. ובזה הוי תחלת התנאי שיכה הפלישתי א"כ בההכאה שהרגו אז חל התנאי והצלה. ושפיר מקודשת לכ"ע). אך אכתי כיון שהי' הכרזה סתם את בתו יתן. ולא פרטו שמה הוי קידושין שאין מסורין לביאה. אך בד"מ סי' ל"ז כתב ליישב קושי' הב"י על השאלתות דהיכא שתלה המקדש ברצון האב איזו שירצה ליתן לו לא הוי קידושין שאין מסורי' לביא' ובאבני מילואים כתב דזה תלוי בדין ברירה. דאם יש ברירה שפיר הוי קידושין במה שתלה ברצון האב שיבחור לו איזו מבנותיו היום או מחר. ואם אין ברירה הוי זה קידושין שאמ"ל. רק היכא שתלה בדעת האב באיזו שהי' דעתו בשעת קידושין ממש שפיר הוי קידושין שמסורין לביאה וכמ"ש הט"ז ע' שם. והנה לפ"ז כאן הי' הכרזה את בתו יתן סתם ודאי מאן דנחית הכניס ע"ז התנאי דבאיזה בת שירצה המלך ליתן לו טוב לו. וא"כ הדבר תלוי ברצון ודעת המלך. ולפ"ז אם נימר דיש ברירה שפיר הוי קידושין למפרע במה שאמר לו שאול אח"כ בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה. והוי קידושין שנמסרו לביאה. והנה התוס' בריש פ' כה"ג כתבו דר"י סובר דיש ברירה בדבר העומד להתברר. ועי' בר"ן שכתב דע"מ שירצה אבא הוי דבר שעומד להתברר משעה ראשונה. וא"כ ה"נ כאן שתלה ברצון האב שיברר. הוי דבר העומד להתברר משעה ראשונה. ובכה"ג איכא ברירה לר"י. וא"כ קידושי מירב הוי שפיר קידושין לר"י במה שיגלה אח"כ דעתו דאותה יתן לו לאשה. אך ע"כ דעת ב"ד של שאול דגם בכה"ג לא הוי ברירה. ולכך נתן את מירב לעדריאל אך לפ"ז א"כ הוי קידושין שאמ"ל ובין מירב ובין מיכל צריכין גט מדוד. ולזה אמר ר"י דקידושי שתיהן הוי קידושין בעבירה. דלשטתו של שאול א"כ היתה מיכל צריכה גט מדוד וכן מירב לעדריאל היתה ג"כ צריכה גט מקודם מדוד ולזה מקשינן יחד דשתיהן היו בעבירה זו, דגם לשטתו של שאול א"כ הוי קידושין שאמ"ל דצריכין מתחלה גט מדוד. אך ודאי שיטת ב"ד של שאול הי' דקידושין שאמ"ל לא הוי קידושין וכרבא. ולכך מצינו דגם דוד קידש את מיכל במאה ערלות, היינו משום דהי' אז ההלכה דאין ברירה. וגם קידושין שאמ"ל לא הוי קידושין. וא"כ אין צריכין גט מדוד כלל ומותרת מיכל לדוד. ולא חיישינן שמא היא אחות אשתו. דבכה"ג לא תפסי קידושין כלל. ומ"מ קראו זה עבירה. היינו דבאמת טעו גם בזה. דאף אם אין ברירה. אכתי קידושין שאמס"ל הוי קידושין וצריכה גט מדוד מקודם. והא דלפ"ז דלשיטת שאול לא הוי קידושין של דוד מקודם קידושין כלל. א"כ שפיר נתקדשה מיכל לדוד במאה ערלות. ואיך נתנה לפלטי ע"כ לומר כתי' הב' של הגמ' דשאול סבר דלא הוי בזה פרוטה. ודוד סבר דחזי לשונרא וכלבי. והנה לפ"ז שפיר ניחא הקרא דאמר לו את אשתי את מיכל. דלשיטת בית שאול דאין ברירה. וקידושין שאמ"ל לא הוי קידושין. א"כ הוי' שפיר מיכל אשתי במאה ערלות שאירסתי. אבל עפ"י האמת אח"כ ידע דוד ההלכה על בוריה דבכה"ג איכא ברירה. ומתחלה היו קידושי מירב קידושין גמורים במה שגילה שאול דעתו דיתן אותה לו לאשה. וקידושי מיכל אינן כלום ולכך היתה מותרת לו אחר מיתת מירב:

והנה לריב"ק דסובר דקידושי מירב היו במלוה. על כרחך דסובר דמה שהכריזו את בתו לאשה. היינו שיתן לו המלך שיקדשה לו לאשה. אבל לא שיהי' בזו ההנאה לחוד קידושין. והיינו מזה עצמו שהכריזו בתו סתם ולא פרטו שמה. א"כ אם יהי' זה עצם הקידושי' יהיו כולן נאסרין ואינן ראוין לביאה. לכך ע"כ דלא הי' הכרזה רק להודיע שיתן אח"כ לקדש את בתו לאותו האיש. וא"כ כאן לא היו הקידושין אחרים רק המלוה ודו"ק. ובזה הסוגי' ברורה:

ועתה נבוא לתרץ דברי תשו' הרשב"א. דהנה מלשון תשו' הרשב"א מבואר להדיא דמיכל נבעלה לפלטי רק שע"כ נבעלה. או שהי' הוראת ב"ד דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה. בטעות. והוי אונס ע"כ מבואר מדברי' דמיכל נבעלה. והוא היפך הגמרא. ע"כ נלענ"ד דסובר הרשב"א דמה שאמרו בגמ' שפלטי לא בעלה תלוי בב' התירוצים בגמ'. דבתחלה אמרו בגמ' דוד סבר דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. ושאול סבר דעתה אמלוה. ואח"כ אמרו דכ"ע סברי דעתה אפרוטה. שאול סבר דלא שוה פרוטה דלא חזי לכלום. ודוד סבר חזי לכלבי ושונרי. והנה הת"י הקשה על תי' הא' דכיון דכבר הודיע שאול דמקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אח"כ כשקידש את מיכל ודאי הי' כונה על הפרוט' ולא על המלוה. ותי' דכיון דשאר אדם דעתו אמלוה אף שהוא כיוון על הפרוטה אפקיעו רבנן לקידושי' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והם אמרו דמלוה ופרוטה לא הוי קידושין וא"כ לפ"ז ודאי לפלטי שקידש למיכל ע"כ גם הוא ידע מזה דאף שקידושי דוד הי' דעתו אפרוטה מ"מ אפקיעו לקידושיו. וא"כ מותרת לו בלי פקפוק. ולמה לא נבעלה לו. אבל לתי' הב' דסבר שאול דלא הוי קידושין משום דלא חזי לכלום ולא שוה פרוטה. לכך י"ל שפיר שפלטי חייש לדלמא ש"פ במדי וכשמואל. והוה אצלו קידושי דוד קידושי ספק. ולכך הי' נזהר מבוא עליה. ולזה כתב הרשב"א דלתי' הא' דפלטי קידש את מיכל אף שידע מזה דדעתו של דוד הי' אפרוטה. ע"כ משום דהורו ב"ד דמלוה ופרוטה דעתו אמלוה. ולכך אין מועיל גם אם דעתו אפרוטה משום דאפקיענהו לקידושין בכה"ג. ודאי דלשיטתו בא עליה ג"כ. דאין שום איסור בדבר לשיטתו. ומ"מ מותרת שפיר לדוד משום דהוראת ב"ד הי':

ומעתה לפ"ז הנה דינו של הרשב"א מוכרח ג"כ לר"י מהא דמירב דהיתה מותרת לדוד. אף שהי' לה בנים מעדריאל והיא היתה מקודשת לדוד מימי שאול. משום דבכה"ג איכא ברירה וכמ"ש לעיל:

אלא שלכאורה אכתי קשה. הנה להפוסקים דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפי' בדבר העומד להתברר וכה"ג. א"כ איך היתה מירב מקודשת לדוד קידושין גמורין והא גם לדידן העיקר כר"י. וכמו שהוכיח הגאון בע"א. כיון דמלך אין נושא אלמנותו של מלך ע"כ דנשי אדוניך קאי על מירב ומיכל. וכמו שאמרו בגמרא. אך נראה לענ"ד לחדש דיש לומר דבכה"ג אין אנו צריכים לברירה. דהנה ר"ת סובר דהמקדש בתו סתם ודאי כונתו על הגדולה. משום לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה וכל הפוסקים חלקו ע"ז דלא אזלינן בתר אומדן דעת כיון שמשמעות דבריו קאי על כל הבנות. אך כ"ז ניחא במקדש סתם ואומר בתך מקודשת אז שפיר אמרינן דלא אזלינן בתר אומדן דעת. אבל אם קידש ותלה ברצון האב ודעתו בשעת הקידושין דאיזו שרוצה האב הוא מקדש. דבכה"ג הוי קידושין גמורים. וכמ"ש הט"ז סי' ל"ז ליישב השאלתות. א"כ לפ"ז דצריכין כאן לדעת איך הי' דעתו בשעת הקידושין י"ל דכ"ע מודו לזה דודאי אמרינן מסתמא כיוון על הגדולה משום זה דלא יעשה וגו'. ואף שהשאלתות כתב דנאמן האב לברר משום שמתחלה סמך עליו להאמינו. וכמ"ש הט"ז וא"כ גם אם יגיד דהי' דעתו על הקטנה נאמן. מ"מ אם לא הגיד דרצה ליתן לו הקטנה ודאי אמרינן דעתו על הגדולה בשעת הקידושין ממש. והוי קידושין המסורין לביאה. והנה לפ"ז דשאול אמר אח"כ לדוד הנה בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה. ודאי אין אנו צריכין לברירה לאמר שהוברר הדבר מעתה למפרע. דגם בשעת הקידושין עצמן היינו יודעי' דודאי דעתו על הגדולה משום לא יעשה. אלא שאם הי' אומר להדיא היפך דלא הי' דעתו על הגדולה הי' נאמן משום דהאמינהו. אבל כאן שאמר לו שיתן הגדולה לו לאשה ודאי ידעינן דזה הי' דעתו בשעת הקידושין. ואצ"ל הוכיח סופו על תחלתו והוברר הדבר מעתה למפרע. דגם למפרע הי' הדבר ברור. וא"כ לפי"ז בכאן א"צ לברירה. ושפיר הוי קידושי מירב קידושין גמורים. וקידושי מיכל לא תפסי כלל. ולכך נשא את מירב ולאחר מיתתה נשא את מיכל. אבל אכתי איך היתה מותרת מירב לדוד ולא נאסרה בביאת עדריאל ע"כ לומר דהי' הוראת ב"ד דהורו דגם בזה האופן ליכא ברירה וכמו שהארכתי לעיל. א"כ מוכח להדי' דינו של הרשב"א. והא דלא הביא הרשב"א ראי' מכאן משום דלשיטתו הספיק לו הראי' ממיכל דסובר הפי' בגמרא דלתי' הראשון דפליגי במלוה ובפרוטה. אי דעתו אמלוה או דעתו אפרוטה וצריכין אנו לבוא מטעם הפקעת הקידושין וע"כ דגם פלטי סבר כן ומפני זה קידשה למיכל וא"כ ודאי בא עליה ג"כ דלשיטתו אין שום איסור וכמו שכ' לעיל. וא"כ מזה גם כן הוי ראי'. אבל לר"י וגם לדידן העיקר כן. א"כ מוכח בבירור ממירב וכמו שכ' הגאון בעל עצי ארזים:

ומעתה נבוא לדינא כיון שהי' כאן הוראת חכם דהוי אונס. והגט נמצא פסול. דאסורה לחזור לו מה"ת. שוב ודאי דבכה"ג לא גזר רגמ"ה ומותר לו ליקח אשה אחרת עליה וכמו שפסק כ"ק חותני הגאון מאורן של ישראל שליט"א ומיניה לא תזיע. סליק:

סימן ב

שאלה. איך שאירע במחנינו אשה אחת נשטתית בבית בעלה מו"ה יעקב בן דוד דארפשטין והיתה באופן שאינה יודעת לשמור את גטה ושמרוה ע"י אנשים שלא תצא לחוץ לנהוג בה מנהג הפקר. אך כמה פעמים ברחה מביתה בלא מלבושים כדרך המשתגע ומצאוה על שפת הנהר כי רצתה לטבוע א"ע ותפשוה להחזירה לבית בעלה. זה הי' כמה פעמים בעת שהיתה בבית בעלה. ואח"כ הוליכוה לקרימענטשאק לבית אמה לרפאות אותה אצל הרופאים. וגם בשם ברחה כמה פעמים לנהר דניעפר בעת שנקרש הדניעפ' רק על שפתו. ורדפו ג"כ אחריה והחזירוה לבית אמה ופעם אחת ברחה ערומה בלא שום מלבוש ובלא מנעלים ברגליה רק בפזמיקאות באישון לילה ואפלה. ורדפו אחריה ולא השיגוה לא אצל הדניעפר ולא בכל העיר ובבקר חפשוה בכל מחבואות העיר וגם בכל הכפרים הסמוכים לעיר וגם שאלו על הוואגזל אם ראו אשה כזו ואין קול ואין קשב. וזה יותר משנה שנאבד זכרה. ושאל בעלה ממני אם מותר לו לישא אשה:

תשובה. מכתב שאלתו מן ד' יתרו ע"ד האשה שנשתט' ונאבדה זה יותר משנה הגיעני והנה כאשר הי' הבעל בעצמו במחני הראה לי מכתב מרבני ק"ק קרימענטשאק שאחר י"ב חודש משנאבדה יתירו לו. ולטעם זה לא השבתי דעתי כי הזמן הי' בחורף זה גם עתה אין רצוני לתקוע עצמי בזה להלכה למעשה. אולם רק למען השיב למעלתו אדבר קצת מזה. והנה שאלה כזו מבואר בנו"ב תנינא סי' קמ"ז והעלה להקל בזה משום ס"ס שמא אינה בחיים ושמא עודנה בשטו' היא ולדעת רמ"א א"צ בנשתטית לק' רבנים. ע"ש שהאריך מ"מ סיים הדבר בהסכם עוד גדולים לדעתו. ובחת"ס סי' ב' כתב בכעין שאלה כזאת כיון דיש היתר לאיסורו מחר"ג ע"י ק' רבנים אין זה מיקרי אלא טורח. ולא מקום עיגון. ע"ש. והנה מה שכתב הנו"ב להקל מטעם ס"ס כתב שם הוא בעצמו דאף דהוי ס"ס היכא דאיתחזק איסורא וכמ"ש הב"ש בסי' ט"ו סק"כ ובסי' קנ"ח סק"א. מ"מ כיון דאין זה אלא איסור דרבנן ובא"ד מועיל ס"ס אפי' היכא דאיתחזק איסורא ודבריו צ"ע לכאורה דכל היכא דב' הספקות הם לסתור חזקה אחת אנו אומרים דס"ס מועיל מטעם רוב וכמ"ש הפוסקים. אבל כאן נגד כל ספק איכא חזקה אחרת. נגד ס' שמא מתה איכא חזקת חיים להאשה. ונגד ס' שמא היא עוד בשטותה איכא חזקת איסור חר"ג. ואם כן אכתי אין זה מיקרי אלא ס' אחד במקום חזקה. דאין זה מועיל אפילו בא"ד לכמה פוסקים ועל עיקר הדבר שחר"ג לא הוי רק איסור דרבנן עיין בחת"ס שתפס לעיקר דהוי איסור תורה. ע"ש. אמנם לפענ"ד ליישב דברי הנו"ב נראה דהנה הא דדנין חזקת חיים לאדם הוא מב' פנים הא' הוא חזקה מחמת רובא דחיים הן. והב' הוא חזקת הגוף שלא נשתנה מכמו שהי' עי' כ"ז בפנ"י גיטין ד' כ"ח. והנה לדון כאן להאשה חזקת חיים מצד חזקה מחמת רובא. י"ל דלא שייך ן דאיתרע לה רובא דהרי נטרפה דעתה ונאבדה מתוך הטירוף ויצאה מן הרוב. ומכ"ש כמו בנ"ד שכמה פעמים רצתה לאבד עצמה. וא"כ ליכא למימר גבה חזקה מחמת רובא. וכמ"ש התבו"ש סי' ל' לענין ס' מים בראש ע"ש. ורק מטעם חזקת הגוף דלא נשתנה מכמו שהי'. א"כ כמו כן נאמר שלא נשתנה מכמו שהיתה. וגם עתה היא בשטותה. וממילא מותר הבעל לישא אחרת בלא ק"ר לדעת רמ"א. ואם נאמר שמא עתה נשתנ' ואפשר היא עתה פקחית. שוב יש לנו ספק לומר שנשתנ' מכמו שהיתה לגמרי ואינה בחיים. וא"כ לענין חזקת איסור חר"ג שפיר איכא ס"ס להקל כמ"ש הנו"ב. ואין חזקת חיים מגרע לן הס"ס. ושפיר מועיל לפי מה שתפס הנו"ב דחר"ג אינו אלא איסור דרבנן וכן תפסו הרבה אחרונים. ואפי' לדעת החת"ס שהוא איסו' תורה י"ל למ"ש התה"ד בפסקיו סי' קל"ט דבזה"ז מי שנאבד ונשקע זכרו הוי אומדנא גדולה יותר ממה שאמרו בגמ' גבי צורבא מרבנן דאי סליק קלא אית לי'. ע"ש. והרי גבי הא דנ"מ מוכח בתוס' שם ביבמו' דזה מיקרי רובא וא"כ ה"נ בזמנינו זה כיון שנאבד זכרה לחוד רובא היא דמתה ורוב עדיף מחזקה. היינו חזקת איסור חר"ג אלא שמ"מ בנאבד זכרה לחוד י"ל דאין להקל בחר"ג. דנגד זה הרוב איכא חזקת חיים דהיא ג"כ חזקה מחמת רובא. וכן פסק הנו"ב תנינא להדיא בסי' ו' ע"ש. ומכ"ש לסברת הריב"ש סי' שע"ט דב' חזקות עדיפי מרוב שאינו גמור וגבי עדות אשה נחשב לב' חזקות. חזקת חיים של בעל וחזקת איסור א"א של האשה. א"כ כמו כן יש להחשיב בכה"ג ב' חזקות. חזקת חיים של האשה וחזקת איסור חר"ג של הבעל. וכן כתב החת"ס בסי' ב'. אבל כאן שנאבדה מתוך טירוף הרי כבר כתבנו דאם נדון כאן בחזקת חיים של האשה והיינו ע"כ חזקת הגוף שלא נשתנה. א"כ נחזיקנה כמו כן עתה בנשתט'. ושוב ממילא אין כאן איסור חר"ג. אלא שכ"ז לדעת הב"י דבנשתטית א"צ בזה"ז להיתר מאה רבנים אבל למה שכתב הב"ח דכבר נהגו אפי' בנשתטית שלא להתיר בלא ק' רבנים. וכ"כ הח"מ והב"ש. ומשמע שזה עיקר התקנ' וכדמוכח מדברי הכלבו. וא"כ אכתי בלא ק' רבנים שבזה ארי' דחר"ג רביע עלי' שוב איכא כמו כן גם בנ"ד הב' חזקות לאיסור. היינו חזקת חיים לאשה וחזקת איסור חר"ג על הבעל. ומה לן בזה שנאמר שגם עתה היא נשתטית מ"מ בלא מאה רבנים אכתי לא פקע איסור חר"ג מעליו:

והנה בתשו' ב"ח הישנות בקדריים שכבשו עיר ונאבדה אשה כתב שם דנראה דהבעל יכול לישא אשה אחרת וא"צ להתיר חר"ג ע"י ק' רבנים רק ליחד הכתובה ולזכות לה גט. והנו"ב בסי' ו' כתב דשאני התם משום שנכבשה העיר והנה עיר שכבשו' כרכום הוא מהני ג' דברים שנותנים עליהם חומרי חיי' וחומרי מתים וכמבואר בגיטין. וע"ז כתב הריב"ש הטעם דבהני ג' אף שרובן לאיבוד מ"מ ב' חזקות עדיפי מרוב כזה ע"ש. וא"כ לכאורה למ"ש דגם בכי ה"ג שייך כאן ב' חזקות דהיינו חזקת חיים של האשה וחזקת איסור חר"ג של הבעל דעדיפי מרוב. א"כ ע"כ הב"ח לא מטעם שנכבשה היקל שצא להצריך היתר ק' רבנים. אבל למה שכתבתי מדברי התה"ד דבזה"ז אפי אדם בינוני שנשתקע זכרו הוכחה גדולה היא שמת. כמו גבי צ"מ. א"כ בשאלת הב"ח שם מיירי גם כן שהאשה נאבדה ד' שנים ונשתקע זכרה. א"כ י"ל דאיכא שם תרי רובי. דעיר שכבשוה כרכום הוי רובא לאיבוד ומשום שנשתקע שמה הוי רובא למיתה. ותרי רובי עדיפי מב' חזקות. א"כ שפיר כתב הנו"ב לחלק. דשם הטעם משום שנכבשה. אבל מ"מ צ"ע דעל כל פנים מוכח מדברי הב"ח דהיתר מאה רבני' הי' מועיל לאשה שנאבדה כמו בנשתטית אלא שהב"ח חידש והיקל בדינו שא"צ להיתר ק' רבנים. אבל עכ"פ בדינו של הנו"ב הי' צריך להועיל היתר ע"י מאה רבנים. מיהו אפשר כיון דדברי הב"ח בשאלה שם סתומים י"ל דאין ללמוד משם דאפשר דשאלתו היה באופן שלא קיים הבעל מצות פו"ר. ובזה משמעו' ד' הנו"ב דבכה"ג גם הוא מסכים להתיר חר"ג בנאבדה עכ"פ ע"י מאה רבנים ע"ש. ויש להוכיח קצת לפ"ז שלא כדברי החת"ס שכתב דכיון שיש היתר לאיסור ע"י מאה רבנים לא מיקרי זה רק טורח ולא מקום עיגון. דלפי זה לענין מה הוצרך הב"ח לדון בזה להתירו שלא ע"י מאה רבנים. וכמו שהצריך בשם יחוד כתובה וגט. כמו כן יתירו לו דייקא ע"י ק' רבנים. וודאי דבזמן הב"ח שאז הארץ היתה מלאה דעה הי' בנקל יותר להשיג חתימות מאה רבנים. מאשר בזמנינו זה אשר חסרנו בינה. ואעפ"כ חיפש הב"ח היתר שא"צ לק' רבני' אע"ג דיש אופן היתר המועיל מצד תקנת ר"ג בעצמו א"ו דזה נחשב קצת לעיגון:

אמנם כן אם הבעל לא קיים מצות פו"ר כנ"ד הנה ע"י מאה רבנים פשיטא שיש להתיר כיון שהוא במקום מצוה וכמו שמוכח מהנו"ב סי' ו'. אך יש מקום להקל עוד לפי דעת הפוסקים דר"ג לא גזר במקום מצוה. א"כ בנ"ד יש ג' ספקות שמא לא גזר ר' גרשום כלל. וס' שמא גם עתה בשטותה ולרמ"א א"צ בזה לק' רבנים. וס' שמא אינה בחיים. ומה"ט נאבד זכרה. ובג' ספקות מועיל אפי' באיתחזק איסורא לדעת הש"ך. מיהו יש לדחות דב' הספקו' הראשונו' אינם טובים משום דכבר נהגו ותפסו הדין דאפילו במקום מצוה ובנשתטית בזה"ז אין להתיר בלא ק' רבנים. אך י"ל עוד אפי' לדידן דתפסינן דצריך לק' רבנים גם בנשתטית י"ל ע"פ מה שכתב הנוב"ת יו"ד סי' קנ"ו וז"ל הנה בגופא דעובדא אינני מכניס עצמי להתיר לישא אשה על אשתו אחרי שזו אינה משוגעת גמורה וכו' ואם באנו לדון בה דיני שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה. נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהי' פקחת כ"כ יאמר הבעל התירו לי לישא אשה אחרת. ובמשך איזו שנים לא ישאר שום זכרון מאיסור ב' נשים וכו' עכ"ל. ולפ"ז י"ל דמה"ט הי' מתחל' התקנה להצריך מאה רבנים ומג' ארצות דייקא כדי שיתברר הדבר ולא יהי' הדין על כל אשה שאין בה דעת להתיר חר"ג. וכל אחד הי' בא בהיתרו דאשתו אינה בת דעה אע"פ שבאמת יכול לדור עמה עכ"פ ע"פ הדחק. וא"כ בלא תקנה זו לא הי' קיום לחר"ג וכמו שכתב הנו"ב. וכ"ז בנשתטת והיא לפנינו וצריכין אנו לדון להתיר חר"ג מצד שאי אפשר לדור עמה. אבל בנ"ד שנאבדה לגמרי וזה גלוי לכל והבעל נשאר קשור בכבלי העיגון. ומכ"ש אם לא קיים מצות פו"ר אפשר דזה לא נכנס כלל בגדר התקנה להצריך ק' רבנים. ואפשר דזה הי' טעמו של הב"ח בתשו' שם סי' קמ"א. אך הנו"ב בסי' ו' וסי' קמ"ז לא חילק בזה. וא"א לחלק מעצמינו בדבר כזה ועי' בתשו' עטרת חכמים למוח"ז הגאון בחלק אבן העזר סי' ט' חידש שם עוד עצה ע"פ דברי המ"צ. לקדש אשה על תנאי. ואין אני רוצה להחליט דעתי בזה להלכה. ולא באתי להשיב רק מב' טעמי'. הא' שיראה מעלתו שהרבה דברו האחרונים בזה. ולא כמ"ש מעלתו שלא מצא בשום מקום אפילו באשה בריאה שנאבדה שיהי' חל בזה חר"ג. ולא כן הוא. דבזה פסק הנו"ב להדי' להחמיר שאין מועיל בכה"ג היתר לחר"ג. וטעם הב' שאני משיב קצת לקיים דברי שהבטחתי להבעל לעיין בדינו. אבל להלכה למעשה יתיישב מעלתו עם רבני קרעמענטשאק. אחרי שבעירם נתהוה המאורע. וכבר כתבו במכתב לאמר שאחר י"ב חודש משנאבדה יתירו לו. ולא ידעתי כונתם באיזה אופן אם בהסכם מאה רבנים כדין היתר כל נשתטית. או יקילו בזה כדעת הנו"ב סי' קמ"ז דא"צ כאן להיתר מאה רבנים רק שישליש הכתובה וגם הגט על אופן המבואר בנו"ב קמא סי' ג'. על כל פנים יתוועד גם מעלתו עמהם ואם יצטרכו בזה להסכם איזה גדול הדור. הלא לא אלמן ישראל. וישלחו לאיזה מקום אשר יבחרו ואני אין מגיד בזה דעתי להלכה. סליק:

סימן ג

מכתבו בשאלתו קבלתי. והנה אני אינני בקו הבריאה ל"ע עד שהפריפעסארן מנעו ממני שום עיון באיזה דבר ע"כ אין ביכולתי להאריך ולהשיבו להלכה. אך למען הכבוד אשוב בקצרה מה שנראה בתחלת ההשקפה:

הנה מה שרצה להקל מצד שכאן הי' חופת נדה. ולדע' הרמב"ם היא כארוסה. ולדעת רמ"א ושאר אחרונים בארוסה לא גזר רגמ"ה. לדעתי לאו בכי האי גונא ארוסה דעת האחרונים דבזה לא גזר רגמ"ה דדעת רמ"א הוא ע"פ דעת מהרי"ק. והטע' דבארוסה ממילא אין בידינו לכופו לכנוס. ומה תיקן הגאון בתקנתו. וע"כ דבזה לא גזר ע"ש. וא"כ כאן הרי כבר היא כנוסה ועומדת והרי היא ככל הנשים ושייך בה גזרת הגאון. ועוד דגם הם לא אמרו אלא לענין היתר ב' נשים ויכול לישא אחרת על ארוסתו אבל לא לגרשה בע"כ. ובנ"ד מה יועיל היתר לישא אשה על אשתו זאת. הרי לדידן דמזל גורם. ואפילו בארוסה שייך דין קטלנית. א"כ גם כשישא אשה אחרת אכתי לא סליק בזה מאתו מזלה הרע. כיון דעכ"פ אגודה גם היא בו. וכיון שבזה לא יהי' תקנתו איך נתיר חר"ג של ב' נשים בחנם. ואין כאן תועלת אלא להתיר לגרשה בע"כ. וע"ז לא מצינו קולא בארוסה לכל הדעות. ולומר דהיכא שישא אשה אחרת שמזל' טוב לא יזיק לו מזלה הרע. זה ודאי אינו. דהא למ"ד מעין גורם ודאי אין נ"מ אפי' יש לו הרבה נשים. א"כ למה לא מצאו נ"מ בגמ' בין מ"ד מזל גורם ובין מ"ד מעין גורם. היכא דיש לו אשה אחרת. א"ו דזה אינו. וא"כ בנ"ד אם נמצא לתקנתו להתיר לו חר"ג הוא רק בזה האופן לגרשה בע"כ. ובזה אין קולא משום ארוסה:

ובטעם הב' שכתב כת"ר משום דהיא הטעה אותו. ובזה כתב הב"ש סי' קי"ז ס"ק כ"ד דכופין אותה כמו שכופין אותו אם קידש ברמאות. הנה גם בשם אין כונת הב"ש להתיר בשביל זה חרגמ"ה לגרשה שלא מרצונה כלל. אלא לכוף אותה עד שתקבל מרצונה וכגון למנוע ממנה שכו"ע וכמו שכתב המחבר שם. והוי דמיון האיש שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל להתיר לגרש שלא מרצונה כלל הרי נסתפק הרא"ש דאפשר שרגמ"ה גזר ששום אדם לא יגרש אשתו שלא מרצונה אפי' גבי נכפה שלדעתו סכנה יש בדבר. והובא דברי תשו' הרא"ש בח"מ שם. ומכ"ש בזה שרק משום שהטעתו. כיון דא"א לדון בזה משום קידושי טעות. ודאי לכ"ע אי אפשר להתיר בזה לגרשה שלא מרצונה כלל. וגם כונת הב"ש שם רק לכופה להתיר למנוע ממנה שכו"ע עד שתאמר רוצה אני:

והנה בסי' ט' למ"ש הב"ש דעת הרמב"ם דאפי' לא הכיר בה לא תצא וגם יש לה כתובה. הרי אפילו היא הטעתו לא תצא וגם יש לה כתובה. דהרי היא ידעה מזה שהיא קטלנית א"כ היא הטעה אותו. וכיון שיש לה כתובה הרי יש לה גם תנאי כתובה. וא"כ משמע דמגיע לה גם מזונות ואינו יכול למנוע ממנה [שכו"ע] דהא ע"כ מיירי בהא דהוא רוצה להוציאה. דאם רוצה לקיימה פשיטא דיש לה כתובה. וצריך לכתוב לה כתובה מחדש וכמו שכתב הח"מ. וכיון שיש לה כתובה לדעת הרמב"ם אפי' בלא הכיר בה. א"כ כל זמן שהיא תחתיו מגיע לה תנאי כתובה. מיהו בלא"ה דעת הב"ח ושאר פוסקים דבכל אשה אם רוצה לגרשה אינו מעלה לה מזונות וכמ"ש הח"מ וב"ש סי' ע"ז. ומכ"ש בזה שבא מחמת טענה. עכ"פ דוקא לכופה בזה שימנע ממנה שכו"ע [עד] שתתרצה להתגרש אבל לגרשה שלא מרצונה כלל בזה אין ראי' כלל מהב"ש שם:

והנה בס' עצי ארזים סי' ט' כתב שגם לדעת הרמב"ם בלא הכיר בה אין לה כתובה משום דיכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המקפידים ומקחי מקח טעות. ומביא לזה ראי' מתוס' ב"ק ר"פ המניח. מיהו אפי' אם נאמר כן אין זה טעם אלא לענין כתובה דבאנו להוציא מידו וכיון שהוא מוחזק יכול לטעון כן. אבל לענין להתיר חרגמ"ה שגם הסופר והעדים עוברי' בזה על חר"ג א"א לומר טעם זה. דהרי ממ"נ אם הוא מקח טעות א"צ לגט כלל והוי' כאשה דעלמא. ואין שייך בזה מינוי סופר ועדים. ואם הוא לאו מקח טעות. ע"כ אמרינן דלאו הוא מקפיד. א"כ אין כאן במה להתיר חר"ג להרמב"ם. וכת"ר הראה מקום לחת"ס חלק ו' סי' ע' שכתב דהיכא דהיא הטעתו גם הח"מ מודה. וזה החלק נחסר עתה מידי. על כן אין אני יודע טעמו בזה:

אמנם לדעתי הלא היא מחויבת להראות ההיתר שיש לה אם יש בזה מה לסמוך. ואם באמת הוא באלו האופנים שכתב הרמ"א דנהגו לסמוך להקל ורבים אין מקפידים בזה וכמו שכ' הט"ז סי' ט' שם. אפי' אם הבעל טוען שהוא מן המקפידים ואינו רוצה להקל בזה. קשה בעיני להתיר לסופר ולעדים שיעברו על חר"ג בזה. כיון שאין כאן תקנה רק להתיר לגרש בע"כ. שבזה בכלל התקנה שגם הסופר והעדים נעשו רשעים וכי בשביל הקפדתו במה שרבים אין מקפידים יכנסו הם בכלל רשעים. ובפרט שיש כאן ממ"נ וכמ"ש. אך אם אין במה לסמוך על היתר שלה. בזה כיון שלדעת הרא"ש כופין להוציא. וחמירא ס' סכנתא. וגם כיון שהיא הטעתו. והבעל טוען שהוא מן המקפידים. שבזה גם להרמב"ם יש לומר שיכול לטעון מקח טעות וכמ"ש בע"א יש מקום להקל וכמ"ש מעלתו בשם החת"ס. אך אין אני אומר בזה הלכה למעשה:

ועל לימודו אין בכחי עתה להשיב. רק אחת אומר לו במה שהקשה על השעה"מ מהא דנדרים (דף ע"ב ע"א) שגה במחילה מכת"ר דשם סגי גם בנשואין הראשונים להוציאה מרשות האב ומה שהחזירה בו ביום סגי אפי' יהי' רק אירוסין. עי' בר"ן שם. א"כ ל"ק כלל קושייתו דהרי מחזיר גרושתו צריכה לישב ז' נקיים. דלהרמב"ם מה שאוקמי' בנשואה היינו בנשואין הראשונים. שכבר היתה נשואה גמורה אליו. ופשוט:

סימן ד

ע"ד שאלת הרב שהתיר חר"ג לא' עפ"י השאלה הערוכה. אשוב בקצרה מחמת טרדותי. ואפתח במה דסיים הרב:

הנה להעמיד בכאן על חזקה שליח עושה שליחותו לומר שכבר מסר הגט. נודע מה דפליגו הפו' אם סמכינן על חזקה בדאורייתא וחר"ג הרבה פוסקים סוברים דהוי איסור מן התורה. וגם אפי' להפוסקים דסברי דהלכה כר"ש דסמכינן על חזקה זו בדאוריי' הוא דוקא היכא דסומך המשלח עליו. ואם לא יגמור יבא המשלח לידי איסור. וא"כ בנ"ד דהאשה שלחה לו כסף על ההוצאה שיביא לה גט. א"כ זה השליח הוי שליח הובאה מהאשה. ואצל האשה לא שייך שתבא לידי איסור. דהיא יודעת אם קבלה הגט או לא. וא"כ אין שייך כלל לדון על חזקה זו כאן כיון דאינו שליח הבעל דהרי האשה שכרתו להביא לה הגט וא"כ הוא שליח האשה. ואפילו לדעת ר"ת דסובר דהלכה כר"נ ואינו מחלק בין אם יבא המשלח לידי איסור ולדידי' באיסור דרבנן אף בגונא דלא יבא לידי איסור מ"מ אמרינן חזקה זו. ויש סוברין דחר"ג הוי רק דרבנן. מ"מ י"ל דזה הוי חזקה נגד המשלח. שהמשלח יכול לסמוך בזה שגמר השליחות. אבל שנאמר שאחר שאינו המשלח יוכל לסמוך שמסתמא נגמר השליחות. י"ל דאינו מועיל. דדלמא המשלח בעצמו חזר בו. וא"כ אם נאמר כאן דאין זה רק שליח האשה להביא לה הגט. א"כ י"ל דלכ"ע אין הבעל יכול לסמוך שגמר שליחותו. דהרי התוס' בגיטין (דף ס"ד) כתבו דגם נגד המשלח לא הוי חזקה כ"כ אם הדבר תלוי עוד ברצון אחרים. כ"ש בזה שאינו רק שליח הובאה מהאשה. ואם אין רצונה עוד לקבל גט השליח לא עיות כלל וגמר שליחותו. וא"כ בכה"ג יש ספק בין מצד המשלח ובין מצד השליח. ובזה י"ל דכ"ע מודו דלא סמכינן בזה שגמר שליחותו ועשה המעשה. ואיך נוכל לומר שהבעל יכול לסמוך ע"ז הרי הוא אינו שליחו מצדו דייקא שנאמר שודאי גמר שליחותו:

והנה הנו"ב העיר בזה בשאלתו בקוצר מילין דאינו רק שליח האשה. וסיים דבזה י"ל סוף סוף כיון דבשעה שהבעל מסר לו את הגט הוא אומר לו הריני עוש' אותך שליח הרי הוא שליחו עכ"ל. אבל לכאור' תלוי זה בהא דסי' קמ"א בט"ז ס"ק ב' דלהרמב"ם משום דלא חזרה השליחות להמשלח לא ניתק משליחות הא' ע"ש. וא"כ כאן כיון שהוא נעשה מתחלה שליח האשה אף שאח"כ אמר הבעל הרי אתה שלוחי י"ל דלא ניתק משליחות האשה. ולא נעשה רק שליח הובאה. ואין עליו חיוב לגמור רק שליחות האשה שלא תבוא לאיסור על ידו:.

אמנם אפשר לומר לשיטת הנו"ב דאדרבה זה למעליותא. דהמל"מ פ"ד מהל' בכורו' הביא מירושלמי ושכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' מעשר ה' ח' שאם השליח פתח לו ואמר אצא ואערב לך או אצא ואעשר לך. בזה אמרינן חשע"ש אפילו לקולא ע"ש. וא"כ כאן שהיא כתבה לדודה שיביא לה גט. וא"כ מסתמא דודה התחיל לפתוח להבעל שהוא יהי' השליח להוליך לה הגט. ובכה"ג לכ"ע אמרינן חזקה שע"ש אפי' לקולא. וצ"ע על הנו"ב שם שלסברתו שנעשה שליח הבעל בשעה שמסר לו הגט ע"י שאמר לו הי' שליחי. הרי בכה"ג השליח פתח לו מתחלה שיהי' הוא השליח. ובזה לכ"ע אמרינן חשע"ש אפי' לקולא ולא הי' צריך בזה שם לכל האריכות. אך למ"ש די"ל דלא ניתק משליחות האשה. א"כ ממילא הרי השליח לא פתח לה לזה. וא"כ י"ל דלא שייך כאן חשע"ש לשיט' ר"י אשר העיקר משום שלא יבא לידי איסור. בזה אמרינן חזקה. דכיון שהוא שליח האשה אשר אצלה אין שייך זה ליכא חשע"ש. וגם לר"ת עכ"פ הגם דאיכא חשע"ש לגבי האשה. מ"מ אין מועיל נגד הבעל. וכמ"ש:

והנה התוס' בגיטין (ד' ס"ד וס"ה) כתבו דכיון דאין הדבר ביד השליח לגמור ותלוי גם ברצון אחרים לא אמרינן בזה חשע"ש. והא דאסור בכל הנשים אינו אלא משום קנסא. ובמל"מ כתב דגם לרמב"ן דסובר דאסור מדינא מ"מ משום טעם זה לא הוי רק חזקה להחמיר ולא להקל. ע"ש. וצ"ע דמדהביא ר"ת ראי' משם דהלכה כר"נ. משמע דסובר דאין לחלק בזה משום שתלוי ברצון אחרים. דאל"כ מה ראי' משם. וא"כ י"ל דהרמב"ן סובר כר"ת. אך למ"ש המל"מ דגבי קדושין מקרי תלוי ביד השליח משום דאיתתא בכ"ד ניחא לה. א"כ י"ל דגם ר"ת סובר כן. ולכאורה י"ל דאדרבה סברא זו דלא הוי חזקה משום דתלוי ברצון אחרים אינו אלא לשיט' ר"ת דלא מחלק בין היכא שהמשלח יבוא ע"י לידי איסור או לא. ובכל גוני אמרינן חזקה זו וכמו דמשמע מהתוס' שם דסברא זו אינה רק לשיטת ר"ת שם. וע"כ דלאו משום חשש איסור עושה השליח פעולתו. וא"כ שייך לחלק בהכי. אבל לשיטת ר"י דעיקר החזקה נמשך מזה שלא ירצה השליח שיבוא ע"י לידי איסור. ובמקום דא"א לבוא המשלח לידי איסור באמת לא אמרינן חזקה. א"כ י"ל דגם אם תלוי גם ברצון אחרים ולא הי' יכול השליח לגמור השליחות מ"מ כיון דהמשלח יכול לבוא לידי איסור הי' מודיע לו השליח שלא נגמר כדי שלא יבוא לידי איסור. וכמו דאמרינן שודאי השלים פעולתו בשביל זה שלא יבוא המשלח לידי איסור כן נאמר מטעם זה דאם לא גמר הי' מודיע. ומדלא הודיע ודאי גמר. וכמ"ש התוספת בגיטין שם לענין האב שאם קידש בתו קטנה מסתמא הי' מודיע קודם מיתתו. ה"נ נאמר לענין שליח דמשום שלא יבוא המשלח לידי איסור הי' מודיע אם לא גמר כיון דכל עיקר החזקה היא שלא יהי' השליח הגורם שיבוא המשלח לידי איסור. א"כ אין חילוק בין אם יכול לגמור פעולתו בלתי רצון אחרים או תלוי ברצון אחרים ואין בידו לגמור. מ"מ בכל גוני יזהר השליח שלא יגרום ע"י איסור להמשלח. ובהא דצא וקדש לי אשה שפיר כתבו התוס' סברא זו. דע"כ שם המשלח לא יבוא לידי איסור גם אם לא יגמור שליחותו וכמ"ש התוס' בגיטין ד"ה הנ"מ. אבל במקום שהמשלח יבוא לידי איסור במה שסומך על שליחותו אין חילוק בזה בין אם תלוי בידו לחוד או בידי אחרים דבכל גוני יזהר השליח שלא יגרום איסור. וא"כ קשה על המל"מ דלמד לענין דינו דכיון דתלוי זה גם בידי אחרים לא אמרינן חזקה זו. הא כיון שבדינו יבוא המשלח לידי איסור. ואם לא מצא עכו"ם שירצה להשתתף עמו הי' מודיע להמשלח שלא מכר כדי שלא יכשל באיסור. ומדלא הודיע ודאי גמר שליחותי':

ע"כ נראה דהמל"מ סובר לפרש הא דחזקה זו במקום שהמשלח יבוא לידי איסור אין הטעם משום חזקת כשרות של השליח שיעבור על לפ"ע או משגה עור בדרך אלא משום מחוסר אמנה. דכיון שהאמין וסמך עליו שיעשה הענין כדי שיאכל או יהי' לו היתר ולהציל אותו מאיסור ודאי יעמוד בהימנותי' ויעשה כמו שהבטיח לו. ובמקום שאין בידו לגמור בעצמו. בזה לא שייך משום מחוסר אמנה כיון דאין בידי עצמו לגמור הדבר. אבל אם נאמר דחזקה זו נמשך מטעם חז"כ של השליח שלא יעבור על משגה עור בדרך. בזה אין לחלק בין אם הי' ביד השליח לגמור או תלוי ביד אחרים. ועי' בתשו' מאמר מרדכי שהאריך לפרש חזקה זו מטעם חז"כ של השליח. אמנם גם לשיטת המל"מ הנה י"ל דטעמא דהירוש' דאם פתח השליח תחלה אמרינן חזקה שע"ש אפי' לקולא משום דבכה"ג ודאי איכא חז"כ דאם לא יגמור השליחות ויבוא ע"י המשלח לידי איסור הוי כמכשילו בידים. ומשום זה אמרי' חזקה שע"ש אפי' לקולא. משא"כ בלא פתח השליח. רק המשלח בקשו להיות שלוחו בזה י"ל דגם אם לא יגמור השליחות. אינו הוא המכשיל רק המשלח הכשיל א"ע שסמך עליו. ולכך לא אמרינן חזקה לקולא. ובכה"ג אם אין בידו לגמור לא אמרינן בזה כלל חשע"ש לכ"ע. והא דלא הודיעו כשלא גמר השליחות הוא משום דאין החיוב עליו כיון דהוא לא הכשילו ולא פתח לו הפתח בזה. וגם משום מחוסר אמנה לא שייך בזה משום דאין בידו תלוי הדבר:

והנה מה דכתב הנו"ב דכיון דקבע הבעל זמן י"ל דמקודם הי' להאשה מי שעיניה נתנה בו. ומחמת קביעת הזמן נתבטל הענין. ומשום זה עתה חוזרת ואינה מתרצית לקבל הגט. ועל חשש זה כתב הרב השואל דכאן לא שייך שמא חזרה בה כיון דפזרה הרבה מעות לשלוח לדודה שיביא לה גט אמרינן לא שדי אנשי זוזי בכדי. אף שהוא סברא טובה. אבל לכאו' לפי השאלה שתיכף כשנסע השליח נתקבל מכתב שכבר נישאת בחופה לא' והוא קודם ביאת השליח עם הגט וכן העיד אח"כ ע"א בפה שהי' על חופתה שנשאת בלא קבלת גטה. וא"כ י"ל החשש כאן יותר דכיון דהעד צריך לומר בפ"נ בפני ב"ד. הרי ב"ד יפרישו אותה מבועל הזה דאסורה עליו. ומשום זה לא תרצה עתה לקבל גט. אך י"ל דהא כתב הרא"ש סוף נדרים דחזקה על האשה שלא תרצה להיות באיסור א"א כל ימי' א"כ אף שכבר עברה על איסור זה לפי דברי העד. אבל להיות כל ימיה באיסור זה ודאי לא תרצה. דכן משמע לשון הרא"ש דדוקא משום שתהי' כל ימי באיסור. וכן מוכח מהא דנדרים בסוף דהיתה יותר רוצה שתהיה בהיתר להנואף אף לחשש שכבר עברה. ומה"ט ודאי שלא תחזור מדעתה ותקבל הגט. ועוד כדי שלא תעשה בניה ממזרים מהשני וא"כ י"ל דבכה"ג ודאי לא חיישינן שלא תרצה לקבל הגט. וי"ל דזה יותר סברא שמטעם זה יהי' מיקרי ביד השליח. מהא דכתב המל"מ דלרמב"ן הוי קדושין ביד השליח משום זה דאיתתא בכ"ד ניחא לה. דכאן משום חזקה זו ודאי שתקבל הגט. וגם י"ל דבזה מסתלק מה שכ' המל"מ דבמקום שצריך ב"ד מיקרי אין ביד השליח. משום דמי יאמר דמזדקקי לי'. ומשום זה לא שייך ח' שע"ש ע"ש. וכאן צריך ב"ד שיאמר השליח בפ"נ. דיש לומר דכאן דהוי מצוה לאפרושי מאיסורא דא"א ומהרבות ממזרים. ודאי דמזדקקים ב"ד. דלדבר מצו' לא חיישינן בזה שלא ירצו ב"ד להזדקק. וא"כ מיקרי ביד השליח. ושייך בזה חזקה שליח עושה שליחותו:

אך כ"ז אם נאמין להמכתב והעד שנשאת בחופה קודם קבלת הגט. אבל הא הדין דאין עד אחד נאמן להוציאה מכשרותה. ועד הב' הוא עד מפי כתב שאינו נאמן. א"כ ודאי נחזיקה בכשרותה. ובזה שוב שייך כל טעמי' דהמל"מ. חדא דאין ביד השליח. משום שמא לא תרצה היא לקבל. והב' משום שלא ירצו ב"ד להזדקק. ולא שייך בזה חשע"ש:

אמנם הא כתב המל"מ שם דאף דלא נאמר חזקה שע"ש אבל בלא חזקה הרי עכ"פ איכא ספק שמא גמר השליחות. ולפ"ז י"ל דעכ"פ שוב אין כאן על הבעל הזה עתה רק ס'. חזקת איסור חר"ג. וכל שיש כאן ספק שמגרע החזקה. בזה י"ל דעד אחד נאמן לומר שכבר נאסרה על בעלה לענין שאין עליו חרגמ"ה וכיון שהוא במקום מצוה. וגם היא פשעה נגדו בזה א"צ היתר ק"ר. כמ"ש השב"י. וכ"ש שי"ל טעמא דמורדת כאן. ועי' ברשד"ם סי' ק"כ שכתב להתיר בלא ק"ר משום ס"ס שמא כבר כלה זמן חר"ג. ושמא לא גזר ר"ג בנ"ד. ובכאן איכא ס"ס יותר טוב. שמא כבר קיבלה הגט ושמא לא גזר ר"ג או משום מורדת. או משום שמעיד עד האחד שנאסרה על בעלה והיא פשעה נגדו. ומכ"ש אם נאמר דכיון שמסתמא פתח דודה להבעל שיהי' הוא השליח להולכ' דבכה"ג אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו גם לקולא. והרי כאן נעשה אח"כ שליח להולכה מהבעל וכמ"ש הנו"ב. וניתק משליחות האשה לדעת רש"י וכמו שכתב הטורי זהב שם. וגם למה שכתב הט"ז לדעת הרמב"ם דלא ניתק משליחות הא'. הרי האריך המשנה למלך דהרמב"ם סובר כר"ת דהלכה כר"נ ולר"ת גם אם הוא שליח האשה שייך חזק' שע"ש. ואף שלפ"ז אין מועיל לבעל חזקה זו. מ"מ מועיל שלא מיקרי ח"א מחר"ג דעכ"פ משום חזקה זו יש כאן ס' בעיקר חזקת חר"ג על הבעל. ושוב יש להאמין העד לענין זה להתיר לו בלא ק' רבנים ומכ"ש היכא ששהו זמן עד שאפשר הי' שיבוא מכתב מהשליח שלא רצתה לקבל או שהי' לו סיבת מניעה אחרת. ומדלא הודיע איכא גם סעיי' מחזקת כשרות מהעד וכמ"ש לעיל. וגם לפי מ"ש המהרי"ק עיקר החומרא להחמיר במורדת להצריך ק"ר הוא משום כדי שלא יהי' פרצה שכל אחד יאמר שאשתו מרדה בו. וכאן הרי היא בקשה מקודם שישלח לה גט ונשלח לה כדבריה. ולא שייך עוד פרצה מזה ודו"ק. איך שיהי' נראה לדעתי דאין כאן שוב תלונה על הוראת הרב. וכל הדברי' שהאריך בתשו' בנוי' על אדני השכל:

סימן ה

אדשה"ט אודיע לכבודו אשר על שאלתו במכ' אודות המעוגן מהלומייזאב נשכח מאתי הדבר בבואי לביתי מחמת טרדותי מענינים אחרים אשר הגישו לפני. אך ע"פ סיבה נזכרתי ע"י הר' רפאל בעש"ק העבר. ואם כי אין דרכי להשיב בענינים אלו. אך לבקשת כבודו כפי שאמר לי הר"ר. אמרתי להשי' בקצרה. מה שעולה על רוחי אך לא להלכה:

הנה נראה דהמרשעת הזאת אם היתה בכאן הי' דינה לגרשה בע"כ. מכ"ש מהא דנודרת ואינה מקיימת. דמשום עון זה בניו מתים. וכבר אמר ר"מ בגמ' יקניטנה שתדור לפניו. והשיבו רבנן אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. מכ"ש כאן דיש חשש שהיא עצמה תמית בני' ואף שאין כאן עדות ע"ז. מ"מ לא עדיף זה מהוחזקה נדה בשכנותיה שראו אותה לובשת בגדי טומאה. אף שאפשר שטהורה היא. מ"מ מיקרי מחמ' זה חזקה מחמת אומדנא. ובתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז האריך דסגי ג"כ במה שראו אחר כך שאינ' מורחקת ממנו כדין הנדה. אף שאין כאן עדים שבא עליה ושהיא אמרה לו טהורה אני. אלא כיון שאנו רואין שאינה מתרחקת ממנו היא בכלל משמשתו נדה כ"ש כאן דמוכח טובא שהיא עצמה עשתה מעשה הרע הזה. שלא הניחה אח"כ לאכול המאכל שנתנה לבנו אפילו לערלית. ומצאו הרופאים אחרי הניתוח ששמו לו סם במאכל. ודמי' זה לגמל האוחר בין הגמלים בב"ב (דף צ"ג ע"א) דאפי' בד"מ יש דעה דמוציאין ממנו. כ"ש בענין איסור דאזלינן בתר אומדנ' וכמ"ש היש"ש חולין [פ' ג"ה סי' י"ז] וראי' דאפי' באיסו' כרת אזלינן בחולה בתר אומדן דעת רופאים. אף שאין זה רק אומדנא. א"כ כמו כן לענין חר"ג אפי' אם נימא דהוי' כמו ד"ת. מ"מ אזלינן בתר אומדנא בזה. וכמו דמוכח מהא דמשמשתו נדה לפי דעת מהר"י הנ"ל. אם כן ודאי אין אדם דר עם נחש ארורה כזאת. ומצוה לגרשה בע"כ. ובכיוצא בזה לא התקין ר"ג במקום שמצוה לגרשה. וכמ"ש כל הפוסקים וברמ"א. והוא נובע מדברי הג"מ [דבעוברת על הדת מותר לגרשה בע"כ. יעו' סי' קט"ו סעי"ד ובסי' קי"ט סעי' ו'] אמנם לענין לישא ב' נשים (בעוברת על דת) כתבתי בתשו' א' דלכאורה י"ל דלא שייך להתיר לישא ב' נשים בעוברת על דת. דכל עיקר הטעם הוא דמצוה לגרשה מדכתיב גרש לץ וגו'. א"כ מה יועיל בזה שיעבור על חר"ג לישא ב' נשים. הרי מ"מ זאת הרשעה לא גרשה. ואכתי חלה עליו המצוה לגרשה. וא"כ במה שנתיר לו המר"ג לישא ב' נשים אין שייך לומר שבמקום מצוה לא גזר ר"ג. הא אכתי לא הועיל כלום בזה לענין המצוה לגרשה. ואי משום ביטול פו"ר נתיר לו החר"ג לישא ב' נשים. ז"א דהא לא נאסרה עליו ויכול לקיימה אם ירצה ואין כאן ביטול פו"ר ורק מ"מ מצוה לגרשה. ור"ג לא גזר במקום מצוה. וזה לא מועיל כאן בהיתר חר"ג דב' נשים. ואפשר שזהו טעמא דמהרמ"פ שכתב הח"מ סי' קי"ט בשמו דלא התיר בעוברת על דת רק לגרשה בע"כ לא לענין לישא ב' נשים ע"ש. אך הרמ"א כתב שם דבמקום שמצוה לגרשה מתירין לו ג"כ לישא ב' נשים. ואפשר דהא דגרש לץ אין הכונה על גירושין גמורים. אלא לגרשה מביתו. וכן נראה ממהרמ"פ שסיים ע"ז שאין מכריחין אותו להביאה לביתו כיון דמצו' לגרש' וא"כ אכתי שייך היתר חר"ג לענין לישא ב' נשים כיון שמוטל עליו לקיים מצוה כזו לגרשה מביתו וכן כתבו כל האחרונים בעוברת על דת דמתירי' לו גם חר"ג דב"נ. ומ"מ צ"ע לדעתי העני'. והנודע ביהודה כתב הטעם של מהרמ"פ שמא תחזור מקילקולה ויעבור על חר"ג בנושא ב"נ ע"ש. אם כן בנ"ד יש לחוש שמא כבר חזרה מדעתה הרעה הזאת שראתה מה עלתה לה. אך בנ"ד שברחה מחמת יראת עונש ממילא אין שייך כאן לחקור לענין גט בע"כ. רק לענין היתר ב' נשים. וא"כ י"ל כיון דמ"מ אין מועיל כאן בהיתר חר"ג למלאות המצוה דאם היתה בכאן הי' המצוה לגרשה בע"כ ובמה שישא ב' נשים אין מועיל לתקן המצוה. וכמ"ש לדע' מהר"מ פדוו"א. וכ"ש שיש לחוש כאן שחזרה בתשובה מחמת יראה. ואף גם לדעת רמ"א י"ל דדוקא משו' ביטל פו"ר מתירין לו חר"ג לענין לישא ב' נשים כיון דמ"מ איכא מצוה שלא לקיימה בביתו ואיכא ביטול פו"ר ששייך ע"ז שר"ג לא גזר במקום מצוה. אבל כאן נראה שהבעל כבר קיים מצות פו"ר. אך בתשו' צ"צ החדש סי' ו' נראה דהסכים דגם מצות לשבת לא גזר ר"ג. דהוא מצוה גדולה ממצות יבום שאין נדחית מפני קטטה ע"ש:

ומה שיש עוד לתת סניף לזה הוא על פי מה שכתבתי בתשו' א' חקירה לענין מה שהתירו הפוסקים להתיר חר"ג בנשתטית וכדומה. דמ"מ הרי מצינו דעת הראבי"ה שכתב שאפי' משום מצות פו"ר אין להתיר חר"ג. דכמה חולות וכמה עקרות יש. וכן דעת הרש"ל דגם בחולה זמן ארוך אין להתיר חר"ג אף דיש בזה ג"כ ביטול פו"ר. ואף להבית שמואל החולק על רש"ל. וכן בנשתטית דלכ"ע פסקי' דיכולין להתיר חר"ג. ודאי בזמן קצר שחלתה ונטרפ' דעתה נראה דאין להתיר חר"ג בזה. דאנן נאמר בזה. דכמה נשים יש שאין יכולין ליטהר לבעליהן זמן מה וכי בזה נתיר לגרש בע"כ. א"ו דכל מה שהתירו הפוסקים להתיר חר"ג הוא בגדר שהבעל מעוגן הרבה. אמנם גדר וזמן עד כמה יהי' מעוגן שנוכל להתיר לו חר"ג לא מצאתי גילוי לזה בפוסקים. ואמרתי אני דלולא דמסתפינא הייתי אומר ע"פ תשו' הרא"ש דר"ג לא העדיף כח האשה מן האיש. וכיון דמצינו עוד חר"ג שלא יתרחק הבעל מן האשה יותר מי"ח חדשים בלתי רשות האשה. א"כ כמו כן עדיף כח האיש ככח האשה. אם מרוחק מחמתה יותר מי"ח חדשים. ובשיעור זה אם מוכרח הבעל להניחה משום שאין אדם דר וכו' יכולין להתיר חר"ג במקום שאמרו להתיר. ואף שגבי מורדת מצינו שיעור י"ב חודש. מורדת שאני דבעינא לי' ומצערי. כן הי' נראה לענ"ד. אך לענין נ"ד הנה כמו כן י"ל אם יש יותר מי"ח חדשים שיצאה מאתו. אף שאין לדמות כאן להא דמורדת. דכאן לא יצאה מחמת מרד נגד בעלה. מ"מ איך יהי' עדיף כח האשה מכח האיש שהיא תוכל להתרחק מאתו יותר מי"ח חדשים בלתי רשותו ורצונו ואף שאין המניעה מאתה מלבוא לדור עם הבעל. מ"מ מעשיה גרמו לה שתתרחק וכיון שהיא הגורמת לעצמה. למה יהי' עדיף כח האשה מכח האיש שתוכל לעגן אותו כמה שנים ושפיר נוכל לומר דבשיעור כזה גם האשה אינה יכולה להתרחק מבעלה ולעגן אותו. ואם אין המניעה מצד הבעל אפשר דל גזר ר"ג. ומכ"ש היכא דאיכא מצות לשבת. וקשיין הרהורי עבירה. וכל זה איני אומר להלכה. אך כ"ז אם לא הי' נודע מקומה איה. אבל כאן שנודע מקומה הנה מצאתי בתשוב' מאמר מרדכי בסי' למ"ד בסופו הביא תשו' מבי"ט סי' ר"י במי שעלה לא"י ועזב אשתו בח"ל ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחרגמ"ה. ששולח לה גט ע"י שליח. ולאחר שיעבור הזמן כפי המשוער שהגיע הגט לידה נושא אחרת ע"ש. ולמד מזה המחבר שיש לסמוך שבודאי הגיע הגט לידה ושליח עושה שליחותו. ואף ששם הוי במקום מצוה וכופין אותה לעלות. מ"מ הרי למאן דחושש לחרגמה כ' כן. ע"ש:

והנה גוף ספר המבי"ט אינו נמצא אתי אחר השרפה ל"ע אמנם נראה לכאורה דאין משם ראי' כלל לדינו דנראה דסברת המבי"ט בזה אף שהי' במקום מצוה די"ל דע"ז לא גזר ר"ג. מ"מ כל דבר לא יועיל אלא אם ידעינן שאין ברצונה לקבל גט. או שאינה בת גירושין. בזה נחוץ שיתירו לו פרושין החר"ג אבל אם אפשר שתקבל הגט ברצון כמו בשם שעזבה בח"ל וע"כ דאינה רוצה להפרד מב"ב. הרי יכול להיות שתקבל הגט ברצון. וא"כ איך אפשר להתיר לו חר"ג. וכי משום ריחוק מקום והוצאת ממון נתיר לו חר"ג. ולכך הוצרך המבי"ט שישלח לה גט ע"י שליח ולשער הזמן שיגיע הגט לידה. ואז ממנ"פ נוכל להתיר החר"ג. אם קבלה ברצון ודאי מה טוב. ואם לא קבלה שאין ברצונה לקבל שוב נוכל להתיר לו חר"ג במקום מצוה. ומעתה אין ראי' מזה לענין מה שהביא המחבר שם הדין ולסמוך על חשע"ש. דהא לענין דין זה נוכל לומר דלמא חזרה מדעתה ועתה אין רצונה לקבל גט ומה שייך חשע"ש בזה. איך שיהי' לענין דינא של בעל מאמר מרדכי. הרי אנו רואים דמבי"ט הצריך בזה לשלוח לה גט ע"י שליח במקום מצוה. וגם בימים הקדמונים שמתמן להתם הי' ריחוק מקום מאוד. לא כן בזמנינו שמצוין עוברים ושבים. ודאי אין להרהר בדין זה אם נתיר לו חר"ג כיון שבקל יוכל לשלוח לה גט דרך ס"ג אשר בשם נמצאים עו"ש. ויוכל למנות שליח ב"ד וד"ל. וקרוב מאוד הדבר שברצון תקבל גט דגם לה טוב יותר בשם למיתב טן דו מלבוא בחזרה ודאי נתיאשה. ואם תתן כתף סוררת אז יוכל לשאול פי גדולים לעשות לו היתר ממאה רבנים. ובענין מזונות כתובה ותוספת יודע כבודו איך ומה:

סימן ו

שאלה אחד שילדה לו אשתו שני בנים ומתו בקטנן ר"ל. ובלידה אחרונה נחלשה אשתו מחמת הלידה ויתקלקל האם שלה. ועסק עמה ברפוא' וחזרה לאיתנה קצת. וזה שעברו אחר זה יותר מי' שנים ולא זכה להבנות ממנה. ושאל על נפשו אם מחויב הוא למנוע ממנה שכו"ע לכופה לקבל גט. כי היא אינה רוצה להתגרש מאתו בשום אופן כי אהוב לה בעל נעוריה יותר מחייה. וא"א באופן אחר:

תשובה. הנה בתשו' ושב הכהן סי' נ"ד הקשה דדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י סימן קנ"ד הם נגד הירושלמי דהי' לה בנים ומתו מונה לה משעה שמתו וכן הוא סותר דברי עצמו מה שכת' בחידושיו ע"ש. וכן הקשה בנו"ב ת' סי' ק"ב. ומה שתירץ דבחידושיו סובר ג"כ דאין להוציא ולגרש אלא לישא אשה על אשתו. דחה זה בושב הכהן ע"ש:

ולענ"ד נראה דל"ק כלל דהנה ודאי אף לסברת הרשב"א דבילדה תלינן שנתקלקל האם וכל מחמת חולי סופו להבריא. מ"מ בהי' לה בנים מאיש אחר קודם שנשאה ואצלו שהתה עשר שני' ולא ילדה. ודאי הדין אצלו כמו דלא ילדה כלל דדוקא בילדה אצלו אמרינן נסתפחה שדהו. וכמו שכתב הרשב"א טעם זה. אבל בילדה אצל אחר אף שנאמר שמחמת חולי אינה יולדת. מ"מ הרי אפשר דמתחל' קודם שנשאה הי' בה חולי זה ולא שייך כאן נסתפח' שדהו. ולפ"ז י"ל דבהאי גונא מיירי הירוש'. בהי' לה בנים מאיש אחר קודם שנשאה ומתו. מונין לה משעה שמתו ואין מונין לה עשר שנים משעה שנשאה דיכולה לומר דמחמת צער הבנים התחיל בה החולש' וכמו שפירש בקרבן העדה. וא"כ אף שכבר עברו י' שנים משעה שנשאה הודיענו הירוש' דאכתי יכולה לומר דהחולשא התחיל בה משעה שמתו וכל שלא עברו עשר שנים משעה שמתו עדיין אין זה ראי'. ואפשר דתחזור לבריאתה אבל כל שילדה אצלו שפיר אמרינן נסתפחה שדהו. ואין מונין כלל בזה עשר שנים וא"כ אין סתירה כלל לדברי הרשב"א מהירושלמי. ולפי"ז ממילא מיושבים ג"כ דבריו בחידושיו שלא יוסתרו. דכתב וז"ל ואם הפילה מונה משעה שהפיל' פי' בירוש' דה"ה אם היו לה בנים ומתו. וכונתו דכמו אם הפילה בתוך עשר שנים אין מוני' עשר שני' משנשאה אלא משעה שהפילה. ה"ה אם היו לה בנים מאיש אחר ומתו לאחר שנשאה זה מונין עשר שנים משעה שמתו לא משעה שנשאה. וא"כ אין סתירה כלל מהירוש' להרשב"א וכמ"ש:

אך מדברי הנ"י והרמב"ן נראה להדי' דמפרשי הירוש' אפי' בילדה אצלו. ופליגי על תשובת הרשב"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו את הירוש'. וזה היפך דברינו:

אמנם י"ל דלא פליגי רק על סברת הרשב"א שכתב שם בהתשו' וז"ל אלא כל שילדה. ודאי נראה דקלקול חולי הוא שנתקלקל בית ולד שלה. וכל מחמת חולי אין זמן עשר שנים עולה לה. וכדאית' התם בפ' הבע"י. וכל שהוא מחמת חולי סופו להברי' עכ"ל. ובזה י"ל דפליגי וסברי דלא תלינן בחולי דחזקתן בריאין הן. אלא תלינן שנתעקרה. או לא זכה להבנות ממנה מצד המזל. אבל כל שידעינן דמחמת קילקול חולי הוא שנתקלקל בית ולד שלה י"ל דכ"ע סוברים בזה כהרשב"א דכל מחמת חולי אין זמן עשר שנים בזה. וכן יש להוכיח מלשון הרא"ש ביבמות שכתב וז"ל ומזה אנו למדין שאם הי' הוא או היא חולה ומיהו משמשין מטותיהן וראוין להתעבר כשאר בנ"א וכו' דאם תמצא לומר שהחולי מנעם מלשמש או להוליד צריכה למימר שלא יעלו מן המנין עכ"ל. מדהפסיק באו ונקט או מלהוליד משמע דאף במשמשין אם יש חולי שמונע מלהוליד פשיטא ליה דאין זה עולה מן המנין. וע"כ הוא כדברי הרשב"א בתשו' דדוקא באין שום מניעה אז זמן עשר שנים מברר דלא זכה להבנות ממנה. אבל כל שיש חולי שמונע מלהוליד אין זמן י' שנים שייך בזה וכל חולי סופו להתרפאות:

האמנם דאכתי מדברי הרא"ש אין ראי' דיש לומר דכונתו דדוקא אם הי' החולי והמניעה בתוך עשר שנים. ואח"כ עבר החולי. ובזה כתב דזה פשיטא שאין לחשוב זה בתוך הי' שנים מה שהי' מניע' שלא שמשו כלל. וכן מה שהי' מניעה ע"פ הטבע מלהוליד. וע"כ פי' דקו' על שאר חולי שאינן כשאר בנ"א אבל משמשין וראוין להתעבר. וגם זה על מקצת עשר. דבזה הי' אפשר לומר דנחשוב גם זה בתוך הי' שנים. וע"ז אמר דאין מחשבין זה. אבל אם נמשך החולשא שיש לה מניעה מלהוליד במשך עשרה שנים אפשר לומר דאדרבה אנו רואין דלא זכה להבנות. ומצד זה יש לה מניעה. והנה למ"ש הב"ש בס"ק י"א לדעת הרמב"ם דיורה כחץ תלוי בזכות. וע"ז אמרו בגמ' שמא לא זכה להבנות ממנה. א"כ מוכרח לומר כן דבשהתה עשר שנים ואיכא מניעה מלהוליד. אמרינן דמה"ט המניעה משום דלא זכתה להבנות. אמנם לדעת התוס' והרא"ש דאוקמי ביש לו בנים. והא דצריך י"ש הוא מטעמא דענב"א. א"כ מוכח דאי לא מכח טעם זה גם בתוך י"ש נאמנת בטענת י"כ וצריך להוציא, א"כ ע"כ לומר די"כ אין תלוי ברפואה דאם לא כן קשה על מ"ש הוא עצמו דחולי אין עולה אפי' לחשבון י"ש כ"ש שלא נכוף להוציא' בתוך משך י' שנים משום זה. א"ו דזה גרע משאר חולי שאין לו רפואה. אבל הרא"ש מיירי בחולי שיש לה רפואה. וזה אין עולה אפי' לחשבון י"ש. ולפ"ז י"ל דאפי' נמשך החולי במשך י"ש לא איכפת לן וכדעת הרשב"א בתשו'. אך למ"ש הב"ש בס"ק כ"ג דלכ"ע הדין דאפי' טוענת דאינו י"כ כייפינן לי' לגרש. א"כ ע"כ דגם י"כ יכול לקלקל ולהתקן. דאל"כ כיון שהיא נאמנת וזה אינו תלוי ברפוא' א"כ למה כייפינן לי' לגרש. וכמ"ש רמ"א דאם יודע שאינו מוליד לא כייפינן לי'. וע"כ דהא דכייפינן ליה משום דיכול להתקן. וא"כ מוכח דאפי' בדבר שיש לה רפואה אם נמשך י"ש משום זה עצמו ג"כ כופין לגרש. ואולי י"ל דמ"ש הב"ש בס"ק כ"ג זה לכ"ע היינו שאינה נאמנת רק לענין כתובה. אבל לענין שלא לגרש אין מאמינים לה. וכ"כ הלח"מ. ומה"ט ניחא דין זה גם לדעת הרא"ש די"כ אין לו רפואה דמ"מ לענין שלא לגרש אין מאמינים לה. ולדעת הרמב"ם לשיטת הב"ש אפי אם מאמינים לה ניחא משום דזה תלוי בזכות. ולפ"ז י"ל דדינו של הרשב"א תלוי בפלוגתא דהרי לדעת הרמב"ם די"כ מה שנמשך י"ש תלוי בזכות. א"כ גם בשאר חולי במשך י"ש נאמר כן דזה משום שלא זכתה. אך אכתי י"ל דדינו של הרשב"א יתכן גם לשיטת הרמב"ם. דשאני די"כ היכא דהיא טוענת על כל משך הי' שנים דאינו י"כ והיא מרגשת בזה אמרינן דגורם זה משום שלא זכה. אבל בשאר חולי דאפשר כבר נתרפאה בתוך הי"ש. וא"כ לא שייך לומר דמשום שלא זכתה יש לה חולי שמונע. דלמא באמת כבר הוסר החולי וצריכי' אנו לחשוב הי"ש משעה שהוסר החולי מאתה. וא"כ בשאר חולי לא שייך י"ש כיון דכל חולי סופו להבריא ואפשר דבאמת נתרפאת. דע"ז לא שייך מרגשת. וכיון דלא ידעינן אימתי נתרפאת ומאיזה זמן נחשוב הי' שנים. שפיר אתי דינו של הרשב"א לכ"ע:

והנה הרשב"א בתשו' כתב וז"ל ומ"מ לא אמרתי אלא שלא לכופו בשוטים להוציא'. כמו שכופין למי ששהה י"ש ולא ילדה. אבל הוא מצווה שלא יתבטל מפו"ר. ואם לא מזו ישא אחרת. ותדע וכו' עכ"ל. והנה לשיטתו דכופין בשוטים על פו"ר ה"נ כופין אותו לישא אשה. וכמו שהוכיח הרא"ש. דאל"כ על מה ולמה כופין להוציא. ולפ"ז קשה הרבה דמה מחלק הרשב"א כאן בין לא ילדה כלל או ילדה אצלו מקודם. הא כיון דגם בזה הדין אכתי הוא מצווה שלא יתבטל מפו"ר וישא אחרת. וא"כ ודאי כופין אותו ע"ז. כיון דדינא דכופין על פו"ר א"כ מה חילוק יש עוד בין האי דינא לשהה י"ש ולא ילדה כלל. הא גם שם כופין אותו להוציא' או שישא אשה על אשתו. והברירה בידו. והיינו אם ימצא שיתנו לו אשה אחרת בעוד דהיא אגודה בי' ואם אפשר למיקם בסיפוקייהו ומסתמא אמרינן דלא ימצא שיתנו לו אשה אחרת בעוד דהיא אגודה בי'. עי' כ"ז בש"ס ובפוסקים. וא"כ בילדה אצלו מקודם דלהרשב"א ג"כ החיוב עליו דישא אחרת וא"כ ודאי כופין. וא"כ שוב ממילא היינו כופי' להוציא' דמסתמא לא ימצא שיתנו לו אשה אחרת וכו' וא"כ מוכרח להוציא אח זו כדי שיוכל ליקח אשה אחרת ולא יתבטל מפו"ר. וא"כ מה ראה הרשב"א לחלק כאן:

והי' נראה לומר דמה שכתב הרשב"א. אבל הוא מצווה שלא יתבטל וכו' היינו שאין כופין. והיינו משום דכבר הקדים הרשב"א דכיון דילדה מקוד' מסתמא מחמת חולי נתקלקל הבית ולד שלה. וכל מחמת חולי אין כאן י"ש. אם כן הוי כאן כמו בתוך י"ש היכא דלא ילדה כלל. דאז ודאי אין כופין אותו לא להוציא ולא לישא אשה אחרת. אבל מ"מ עליו רמיא חיובא דלא יבטל מפו"ר. וישא אשה אחרת אף שהוא עדיין בתוך י"ש. לדידן דפסקינן כרבא דיכול אדם וכו וא"כ גם בתוך י"ש חל עליו החיוב דלא יבטל מפו"ר וישא אחרת אולי יזכה ממנה. ואם יזכה אח"כ גם מהראשונה טובים השנים אבל בכה"ג ודאי אין כופין כלל. וה"נ כאן למה שחידש הרשב"א דכל שילדה תולין בחולי ואין מונין עשר שנים א"כ הוי כאן הדין כמו לא ילדה בתוך עשר. אלא שאכתי קשה סוף דברי תשו' הרשב"א וז"ל ועוד אילו היו לו בנים ומתו דקי"ל כר"י וכו' הנאמר שאלו אשר מתו אחרי שזקנה אמם שנכוף אותו בשוטים לגרש אם הבנים ויקח אחרת וכו' זה אין השכל מקבלו. אלא שחייב לישא אחרת על אשתו זו ותלד לו עכ"ל. והשתא כיון שזקנה אם הבנים ושוב ודאי לא תלד לו. והא כתב הריב"ש הובא בב"י דבזה ודאי לכ"ע כופין להוציא או לישא אשה אחרת. וא"כ אכתי קשה להרשב"א כיון דמסתמא לא ימצא אחרת בעוד דלא הוציא זאת א"כ כשכופין אותו שישא אחרת היינו גם להוציא זאת אם לא ימצא באופן אחר. וא"כ דין זה ה"נ הוא בלא ילדה כלל ואין חילוק בשניהם. וע"כ לומר דבאמת להרשב"א אם לא ימצא אחרת שתנשא לו בעוד היא אגודה בי' אין חיוב עליו כיון דאין הדין כן לכוף להוציא אשתו הראשונה הוי כמו שאין רוצין להנשא לו בשו"א. וזהו החילוק בין לא ילדה כלל או ילדה אצלו ומתו ולא קיים פו"ר. וחולק בזה עם הריב"ש. אבל מ"מ כל זמן שראויה שתלד לו אלא שיש מניעה מחמת איזה חולי שנתקלקל בית ולד שלה. בזה י"ל דכ"ע יודו להרשב"א דאין כופין בזה דאין מונין כאן עשר. דכל חולי סופו להתרפאות וכמו שמשמע ג"כ מהרא"ש. וכן י"ל גם להרמב"ם. ואף שנאמר שמ"מ עליו החיוב שלא יבטל מפו"ר מ"מ נ"ל דהוי כמו בתוך י"ש היכא דלא ילדה כלל. ועכ"פ משום חיוב זה אין לכוף להוציאה כיון דאפשר שתתרפא ותלד לו. דכל חולי סופו להבריא וכמ"ש הרשב"א:

ומעתה לפ"ז גם אם הבעל רוצה לגרשה והיא אינה רוצה אין לכופה אחר תקנת רגמ"ה דהשוה כח האשה לכח האיש. לכן אסור למנוע ממנ' שכו"ע. דגם זה בכלל כפי' הוא וכבר תמהו כולם על הב"ח דפסק בסי' ע"ז דיכול למנוע ממנה כל הדברי' האלה אם רוצה לגרשה. דא"כ בטלה תקנת ר"ג:

אמנם כ"ז כל הדברים ביחד. אבל למנוע עונה בלבד הרי פסק הרמ"א דלא מיקרי מורד ולא עובר על בל יגרע אם בדעתו לגרשה. אמנם נראה דרמ"א מיירי בכבר קיים פו"ר. אבל בדלא קיים פו"ר ודא לא יוכל למנוע. דאנן כייפינן לי' לקיים דמי גרע זה ממה דכייפינן לי' לישא אשה לקיים. והכי נמי כייפינן לי' לקיים העונה משום דיהיו בלי גרושת הלב:

וא"כ בנ"ד כיון דמשום זה אין לכוף להוציא משום דכל חולי סופו להתרפא. ואולי יפקד ממנה א"כ אדרבה אסור לו למנוע העונה דאולי עתה יהי' דבר ישועה. ויפקד בפקודת ההריון. דהוי כאן כמו בתוך י"ש שלא ילדה אך נראה לדעתי דיזהיר לה הבעל כיון דקרובה לבוא לימים ושנים. וא"כ עתה הברירה בידה אם תקבל גט אזי אפשר שלא זכתה להבנות ממנו ועם איש אחר תזכה. ואם לא תקבל גט אז אם ח"ו לא יהיו נפקדים עוד איזו שנים. אז אח"כ יהי' מוכרח מה"ד להכריחה לקבל גט במניעת שכו"ע והיא גם היא אין מושיע לה ח"ו. ואם מ"מ מכנסת עצמה בדבר זה ותקוה לישועת ד' כהרף עין שעוד תקבל הריון אז אין למנוע ממנה. ובזכות בטחונה ודמעתה אשר אין חוזרין יפקוד ה' אותם בקרוב בהריון זרע חייא וקיימא:

סימן ז

שאלה. אשה שילדה ולד של קיימא אחר שפירשה מבעלה זה שלשה עשר חודש מחמת קטט שנתהוה ביניהם. ועפ"י דתה"ק א"א לשהות הולד במעי אמו יותר מי"ב חודש. וגם בזה יש דעות להחמיר כידוע. אך טענת האשה הנ"ל שהולד כשר מבעלה רק מה שנשתהה הולד כ"כ הוא מחמת שבעלה עשה לה כישוף שיעצור הולד שתמות עי"ז ח"ו. ויש הוכחה קצת לדבריה כי ידוע שבכלות תשעה חדשים מעת שפירשה מבעלה ישבה על המשבר כמה וכמה פעמים והדאקטיר נתן לה רפואות שתפיל הולד ולא הועיל. ואמר שאינו מבין הענין שידוע לו שאפי' הי' הולד דבוק בתוכה הי' יוצא ממנה מת ע"י הסממנים שנתן לה שתפיל. עד שהביאו לה סגולות מטשערנאביל וילדה בימים מועטים אח"ז ולד גדול משארי ולדות ובריא. והנה אם יתברר שכן עשה לה בעלה כנ"ל אין לנו מקום לסמוך להכשירה ולהכשיר הולד עי"ז. הגם שבמס' סוטה (ד' כ"ב) מביא העובדא של יוחני כידוע. עכ"ז אפשר שלא הי' רק לשעה או ליום. ולא מצאנו דיו זה. ע"כ באתי לבקש מרומעכ"ת להשיבני ע"ז כי תורה היא ובפרט שהענין מבהיל למאוד ואין אתנו יודע:

תשובה. ע"ד שאלתו אשר שלח לידי ש"ב מוהרי"א מאורוטש שי'. הנה לכאורה אם הי' אפשר לתלות דמשום מעשה כשפים אישתהי לא הי' צריך הבה"ג לומר שתלינן שבשם בא. ועי' בב"ש [סי' ד' ס"ק ט"ז] מ"ש בשם הרא"ש הגם שדבר זר הוא מאוד. ולא תלינן כן לענין עדים זוממין. והרי היה אפשר לתלות דעשו לה כישוף וכההוא מעשה דיוחני. ועוד דלהרמב"ם דהוא הדעה הראשונה ע"כ לומר דא"א לתלות בכה"ג. ואף אם תגיד האשה שעשה לה הבעל מעשה כשפים מוכח דלא נאמין לה. משום זה דא"א שישתהי יותר מי"ב חודש. וכמו שלא נתלי אם תגיד שבא ע"י שם. וכמו שנראה מהפוסקים דלהרמב"ם אין מועיל גם אם תגיד כן. ואם על ידי כשפים עדיף לתלות א"כ אף בלא הגדתה נתלי בזה. וגם למה שהביא הב"י בסי' קע"ח בשם הר"ד ליישב דהרמב"ם לא פליג עם בה"ג ומיירי כשהבעל לפנינו ואינו אומר שבא. והשתא אם נוכל לתלות במעשה כשפים אף אם יגיד הבעל שלא עשה לה כשפים אכתי אם הוא לא עשה יכול להיות דאחר עשה לה ואכתי נוכל לתלות בכה"ג. א"ו דבזה אין סברא לתלות שבכשפים ישתהה הולד. והאי מעשה של יוחני הוא רק שתצטער הרבה בלידתה ולא יצא הולד לאויר העולם מהרה. אבל לא שיהי מועיל לענין זה שישתהה הולד בתוכה:

אמנם יש מקום לומר דע"כ לא הוצרך הבה"ג לתלות בדבר זר שבא ע"י שם. אלא משום דהתם מיירי באשה ששהתה בעיבורה כל משך י"ב חודש ולא הרגישה שום שינוי בכל משך הזמן. אבל בנ"ד שאחר ט' הרגישה שולדה מתרפק לצאת. אף שודאי אין זה סימן. דהכי נמי יכול להיות לנשים בתוך ט' שאוחזות אותן צירי חבלי לידה להפיל. עכ"ז יש מקום לומר דה"נ לענין שנשתהה. לכ"ע לא נצטרך לתלות בדבר זר. אלא שכבר שלמו ימי עיבורה ומחמת זה נתרפק הולד לצאת ואשר נתעכב ביציאה לאויר העולם הוא מאיזה שינוי או מטעם כשפים. דהנה לשון הרמב"ם וש"ע שאין הולד שוהה יותר מי"ב חודש בתוך מעי אמו. והנה מה נקרא מעי אמו פלוגתא איכא בזה בין האחרונים והובא בספר דרכי נועם בקונטרס מלחמת מצוה. ולדעת הרא"ה לא נקרא מעי רק הרחם. והחולקין עליו סברי דעד שיצא לאויר העולם נקרא בתוך מעי אמו. וע"ש דבריהם בארוכה. ולכאורה הנה תלוי בזו הפלוגתא גם נ"ד. דאם כדעת מהר"א הלוי י"ל דמה שאמר הרמב"ם דיותר מי"ב אין הולד שוהה בתוך מעי אמו היינו שישתהה בתוך הרחם שהוא הנקרא מעי אבל יכול להיות דאחר ט' יצא מבית הרחם ויתעכב בבית החיצון. והא דלא תלינן בהא דרבה בכה"ג. משום דא"כ היתה מרגשת בצירי לידה. וכאן מיירי שנמשך משך עיבורה בלי שינוי וגרעון. וביבמות (דף ע"א ע"ב) אוקמינן שם בחד תי' הא דמילת זכריו איתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשי'. והיינו בכה"ג שהוציא ראשו חוץ לפרוזדר וחי הכי ח' ימים. ובשעת אכילה נולד. ואם אפשר שיחי' ח' ימים ה"נ אפשר שיחיה הרבה. אך א"א לומר דבר זה דאם יצא ראשו חוץ לפרוזדר היתה מקשה לילד ואינה יכולה לילך וכדתנן במשנה דאהלות פ"ז מ"ד. ובש"ך סי' רס"ב ס"ק ח' כ' דאם יצא חוץ לפרוזרר מיד היתה מקשה לילד. אך בתשו' דרכי נועם דייק הרבה שם בדברי הש"ך. ולמה שכתב הרא"ה כשיצא לפרוזדר עדיין אינה מקשה לילד רק בחוץ לפרוזדר אבל בפרוזדר אף שהעיבור נכנס למקום צר יכול לחזור עצמו לתוך הרחם. והנה מבואר בדבריו שם שפרוזדר הוא צואר הרחם שכתב הרמב"ם לאו היינו בית החצון. והאבר לא נכנס לשם רק בגמר ביאה ומקום דישה לאו היינו גמר ביאה. דבגמר ביאה האבר נכנס בין השיניים. ומבין השיניים עד לחדר נקרא פרוזדר. ועד בין השיניים הוי' ביה"ח וע"ש בדבריו הארוכים. ועי' תוי"ט פ"ג מנדה ובמעי"ט פ' תינוקת ובס"ט סי' קנ"ד. וכבר הארכתי גם אנכי בתשו' [בחיו"ד] לבאר הדברי' האלו. ולפ"ז אם נאמר דבין השיניים הוא התחל' הפרוזדר דהוא צואר הרחם ששם נכנס האבר בגמר ביאה א"כ מה שכתב הרמב"ם דצואר הרחם הוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד וכו' ועי"ש. וע"ז כתבו הפוסקים דהוא השיניים. א"כ ראשו דקאמר הרמב"ם הוא ראשו שלצד חוץ ולא ראשו שסמוך לחדר. וכל זה האריכו הגאונים בתשו' ב"ח החדשות. והגאון מהר"פ פי' שם דמקום דישה לאו היינו גמר ביאה אך מ"מ מפרש מקום השיניים לצד ראשו שבפנים. והב"ח חולק עליו וסובר דמה שנסתם הוא ראשו שמבחוץ. וראש הולד מונח בפרוזדר כל זמן העיבור:

והנה מ"ש הב"ח כל זמן העיבור ודאי הוא לאו דוקא. דהא בגמרא חילקו על ג' זמנים. דבג"ח הראשונים דר הולד במדור התחתון. ובג' האמצעים במדור האמצעי וכו'. ונראה דמדור התחתון הוא הפרוזדור. ואנכי הבאתי קצת ראי' לדברי הב"ח שראש החיצון הוא הנסתם היא מה שאמרו בגמ' (ד' ל"א) דג"ח הראשונים תשמיש קשה לולד. ופי' רש"י משום דדר במדור התחתון. ולפי זה יומתק הדבר דמדור התחתון הוא הפרוזדר ששם מונח ראש העיבור בג"ח ראשונים ולשם מגיע האבר בגמר ביאה למ"ש הרמב"ם. והנה אף שמלשון הב"ח בתשובה שם משמע דגם אותו צואר הרחם נכלל בכלל מעי מ"מ לפי מ"ש מהר"א הלוי הנ"ל שמעי לא נקרא רק הרחם. וע"ז קאי הא דאמרו בגמרא שהולד במעי אמו אוכל ממה שאמו אוכלת והיינו בעודו בתוך הרחם. והגם שלמ"ש הב"ח עכ"פ ג' חדשים הראשונים דר בפרוזדר. וא"כ קאי גם ע"ז מ"ש אוכל במעי אמו ממה שאמו אוכלת. נמצא דגם פרוזדר בכלל מעי. ז"א דבהדיא מבואר מתיקוני זהר חדש (דף צ"ט) דבירחא רביעא גמיל עמיה חסד ועאיל לי' פרנסה מטיבורא דאמי'. הרי מש"א אוכל ממה שאמו אוכלת לא קאי רק על ו' חדשים שאז אינו דר במדור התחתון שהוא הפרוזדר וצואר הרחם וא"כ שפיר נאמר כדעת הרא"ה הנ"ל דהמעי לא נקרא רק הרחם. וז"ש הרמב"ם פ"א דמילה הוציא הולד ראשו חוץ למעי אמו כבר תי' זה בתשו' הנ"ל דמשמעות לשון זה הוא על החדר. ולפעמים הוא על שאר מקום שבאשה. ויש להאריך הרבה בזה ואין כאן מקומו:

עכ"פ לפי כל הנ"ל דמעי אמו לא נקרא רק הרחם. א"כ יש לומר דמה שהניחו כאן הרמב"ם והש"ע שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש י"ל דקאי רק על הרחם. אבל אם יצא הולד ממעי אמו ונכנס ראשו בתוך הפרוזדר יכול להיות דישהה יותר כיון דאינו עוד לגמרי בתוך מעי אמו. ואף שמסתמא כשנכנס ראשו בתוך הפרוזדר נפתח ראשו שמבחוץ ג"כ הרבה עד שיוכל לעבור הולד. אבל אם ע"י איזו סבה אין הולד פותח ראשו בחוץ מ"מ יכול לשהות בפרוזדר. ואף שהוא מקום צר נגד הולד בגידולו הרי באמת הי' לה צירים וחבלים אחר כלות ט' חדשים. והא דלא תלינן בהא דרבה כה"ג היינו משום שאם הי' מתהפך הולד ממדור העליון למדור התחתון היתה מרגשת צער וחבלי לידה כמ"ש בגמ'. אבל בנ"ד שבאמת הרגישה צער וישבה על המשבר כמה פעמים. וכבר נתהפך הולד ממדור העליון למדור התחתון. וא"כ כיון שכבר נכנס לפרוזדר לא קאי ע"ז הכלל שאין הולד שוהה במעי אמו. שכבר אינו לגמרי בתוך מעי אמו דהוא הרחם. ואף למ"ש מהר"א הלוי הטעם שבפרוזדור שהוא קרוב לרחם יכול לכנוס ולחזור לתוך הרחם ולכך אינה מקשה לילד. מ"מ י"ל דלא קאי על זה הכלל שאין הולד שוהה כ"כ בתוך מעי אמו. דהרי בכל עת הוא יוצא ממעי אמו ורוצה לצאת. והגם שמתוך צערו חוזר ונכנס. מ"מ הרי תיכף יוצא ואינו שוהה במעי אמו. ומכ"ש למ"ש בשם הב"ח יכול להיות דנכנס ראשו לתוך הפרוזדר דאינו נקרא מעי אמו וכיון שאין כולו בתוך מעי אמו אפשר דיכול לשהות שם יותר:

והנה אף אם נאמר דמעי אמו הוי בכללו גם הפרוזדור כמשמעות לשון הב"ח. יש מקום להקל. על פי מ"ש בתשו' נחלת שבעה סי' ט' דאשה שישבה על המשבר אף שאח"כ פסקו ממנה צירים וחבלי' והלכה כמו חודש ימים. מ"מ צריכה לישב ז' נקיים. דישיבת המשבר הוי פתיה"ק. ויליף לה מהא דשבת (ודף קכ"ט ע"א) דאיכא מ"ד [והכי קי"ל באו"ח סי' ש"ל סע"ג] דמתחילין לחלל שבת עליה משישבה על המשבר. ועיין שם. ולפי הנחה זו נראה דיש אופן להקל בנ"ד. דהנה בש"ע י"ד סי' רס"ב סע"ד כתב ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום או ששמעו אותו בוכה אפי' נולד אחר כמה ימים מונין לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או ששמעו אותו בוכה עכ"ל. ונשמע מזה דאם שמעו אותו בוכה אף שלא היו לה צירים וחבלים כלל והלכה אח"כ כשאר נשים אמרינן דיצא ראשו והחזירו. וחשבינן לי' כילוד מיום שהוציא ראשו. ואף שברמ"א כ' שם די"א דוקא בסתם אבל האם נאמנת לומר שלא יצא. היינו אם יודעת בודאי. וכן מבואר בנב"י ת' סי' ק"ב ע"ש. הרי דיכול להיות שיוציא ראשו ויחזירו. ומ"מ חשוב כילוד מיום יציאת ראשו אף שנולד אחר כמה ימי'. ואף דאפשר להיות שיבכה בתוך מעי אמו כמבואר ברמ"א. מ"מ אם היתה מקשה לילד לכ"ע תלינן שיצא ראשו. ואף אם שוב פסקו ממנה החבלים אמרינן דיצא ראשו והחזירו וא"כ בנ"ד שישבה על המשבר אם נחשב זה לפתיה"ק יכול להיות דיצא ראשו והחזירו. ובכגון זה י"ל דלא שייך הכלל שאמרו שאין שוהה בתוך מעי אמו יותר מי"ב חודש שהרי כבר הוא נחשב כילוד אף לחלל שבת למילתו. והם לא אמרו אלא שמוכרח להיות נולד ולא להשתהות כ"כ. והרי כאן כבר נחשב לילוד. והגם שכאן לא ידעינן אם הוציא ראשו מ"מ כיון שכבר נפתח הקבר כמו שנפתח בשעת לידה נתלי' דכבר הוציא ראשו וחזר לתוך הרחם. דהא לדעת הבה"ג תלינן בדבר דלא שכיח כלל להכשיר הולד. כ"ש כאן שנתלה זה לכ"ע שכבר יצא ראשו והחזירו ונחשב כבר כילוד. ואף אם האשה אומרת שלא הרגישה ביציאת הראש. מ"מ מדברי הראבי"ה שמביא הרמ"א דינו בסי' רס"ב נשמע דיכול להיות דמשום דטרודה בצערה לא תרגיש. והגם שבחולין (ד' ע"ב ע"א) אמרו אשה מרגשת. כבר הקשו האחרונים על הראבי"ה זה. וע"ש בס' דרכי נועם:

ולפ"ז יש לומר דהגם דהאחרונים חלקו על תשובת נ"ש הנ"ל וס"ל דכיון דפסקו הצירים וחבלי לידה אמרינן דטעתה בישיבת המשבר ולא הוי פתיה"ק כלל. מ"מ י"ל בנ"ד להכשיר הולד ולא תלינן דטעתה אלא דבאמת נפתח הקבר ויצא ראשו והחזירו. ומכ"ש אם בנ"ד בעת שישבה על המשבר שתת ממנה דם דודאי הוי פתיה"ק ומחללין עליו שבת לכ"ע דודאי י"ל דתלינן בכה"ג שיצא ראשו והחזירו כדי להכשיר הולד:

והנה בברכי יוסף הביא בשם מקצת גדולים דלאו דוקא י"ב חודש דה"ה אפי' ליותר מי"ב חודש תלינן באישתהי. ובגמרא מעשה שהי' כך הי' וע"ש דגדול א' עשה מזה ס"ס. אך נראה להוכיח מדברי בה"ג דאפי' מיעוטא דמיעוטא לא הוי. דאל"כ למה הוצרך הבה"ג לטעמא שבא ע"י שם שזה הוי מיעוטא דלא שכיח כלל. יותר טוב לומר הטעם דאישתהי יותר מי"ב חודש. א"ו דזה דיותר מי"ב חודש א"א כלל. ולא הוי אפילו מיעוטא דמיעוטא. ולכאורה קושיא זו קשה גם בדברי הרא"ש דמקשה על הבה"ג למה הוצרך רבה תוספאה לתלות באישתהי תיפוק לי' דתלינן שבא ע"י שם ובעל בצנעה ומאי קושיא למה נצרך לומר דתלינן ע"י שם שהוא מיעוט דלא שכיח כלל כיון שאפשר שנתלי' שנשתהי י"ב חודש. ולכך אמר רבה טעם דאישתהי. ורק ליותר מי"ב חודש שלא נוכל לתלות באישתהי. בזה נצטרך לטעמא דבה"ג. אבל בי"ב חודש שנוכל לתלות באישתהי שפיר תלינן בזה ולא נצטרך לטעם דלא שכיח כלל. אך י"ל דהרא"ש קשה לי' מהא דאמרינן בגמ' נימא דרבה עביד כרבי דהוא יחיד. ותי' דעביד כרבים כיון דרשב"ג סבר ג"כ אישתהי. משמע דעל העובדא שהכשיר יש לן תימה דעביד כיחידאי ולדברי בה"ג אף לרבנן דא"א דאישתהי אכתי נתלי' שבא ע"י שם. (אבל מבה"ג מוכח שפיר דאי אפשר לשהות יותר מי"ב חודש. דאל"כ למה הוצרך לעל ידי שם). אולם אפשר לומר דבה"ג סובר דאין הלכה כרשב"ג ולא אמרינן אישתהי כלל. אבל אם נאמר כרבה שיש אפשר דישתהי י"ב חודש. ה"נ שיש אפשר דישתהי יותר. ובגמ' מעשה שהי' כך הי'. וגם אפילו להרמב"ם דסובר דלא תלינן יותר מי"ב חודש כתב המ"מ הטעם דלא מצינו בגמ' דהכשירו ביותר מן י"ב חודש. ולפ"ז אפשר דאין זה מן הנמנע כלל אלא שלא שכיח והוי מיעוטא דמיעוטא. ולכך לא נוכל להכשיר ולתלות בכה"ג:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה