עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק או"ח · סימן יח
מכתב שאלתו הגיעני. ואנכי עמוס הטרדא ולא אוכל להרחיב פה בזה:
הנה כת"ר האריך בביאור הסוגי' בגיטין בהא דמערבין בבית ישן בפרש"י ותוס' ופי' המשנה להרמב"ם. וכבר הלכו נמושות בזה הסוגי' אך מה שהאריך כת"ר בביאור דברי הלבוש ותשו' מהרי"ק וריב"ש בזה נדבר קצת:
ותחלה נבין דברי הלבוש שכתב זכה זה במצוה מפני דרכי שלום. דלכאורה מה צריך לטעמא דדרכי שלום. כיון דזה זכה במצוה אין להוציאו מחזקתו כמו בכל חזקת מצוה והגם דיש פלוגתא בזה אי שייכה חזקה במצוה. אבל הרמ"א בחו"מ סי' קמ"ט פסק דיש חזקה במצוה היכא דיש עמה טענה. וכתב בסמ"ע לפרש למעט היכא דלא הי' אפשר לקהל מקודם למחות עי' שם. וע"כ דכונת הלבוש כאן דמפני דרכי שלום זכה במצוה אף בחזקה שאין עמה טענה. כגון שלא הי' מקודם מקום אחר להתפלל. וא"כ בזה לא מהני מה שלא מיחו הקהל בחזקתו ומצד החזקה במצוה. עתה כשיש מקום אחר להתפלל היו הקהל מותרין לשנות שנקראת חזקה שאין עמה טענה. אך מפני דרכי שלום אמרינן שכבר זכה זה במצוה זו. ואין לשנותה למק"א. אבל אם הבית שרוצים עתה לשנות היה גם מקודם בעת שהיו מתפללים בבית הראשון. ע"ז אין צריך לטעמא דדרכי שלום. רק משום חזקת המצוה שנתנו הקהל לזה להתפלל אצלו בזמן שהי' להם בבית יחיד של אחר מקום להתפלל. והוה להראשון חזקה שיש עמה טענה. וזה י"ל דמיירי הרמ"א בחו"מ סי' קמ"ט שכתב שם הלשון אסור לשנותו. וגם ק' הא כבר כתב זה המחבר באו"ח. אלא דשם מיירי בגונא ששייכא בו טענה. ובכה"ג איכא איסור משום חזקת מצוה. וא"צ לטעמא דד"ש שכתב המחבר:
ומעתה יש לעיין בסוף דברי הלבוש דהיכא שרוצים כולם לבנות ביהמ"ד קבוע במקום ששייך לכולם אין בזה משום ד"ש. דלכאורה אם רוצים כולם באין מערער מה אתא הלבוש לאשמעינן בזה. וע"כ דהראשון מערער דכבר זכה הוא בהמצוה. אבל כיון שהמקום שייך לכולם. וגם אותו המערער בתוכם הרי גם עתה הוא זוכה ג"כ בהמצוה כמקודם דהמקום שרוצין כולן לבנות גם הוא יש לו חלק בו ולכך אין ערעור שלו כלום. ול"ש בזה טעמא דד"ש. אבל היכא דבא בטענה שהקהל נתנו רק לו מדעתם חזקת מצוה זו ולא יהי' לאחר חלק בו ודאי גם בזה טענתו טענה דמיא להא דס"ת דהיכא דהחזיקו לקרות בשל יחיד אף שהיה לקהל ס"ת בזה טענתו טענה כמו שכתב רמ"א שם. ומה"ט לא הגיה הלבוש בחו"מ שם חילוק שכתב כאן דשם מיירי משום חזקת מצוה. וע"ז בעינן דוקא חזקה שיש עמה טענה. והיכא דבא בטענה כמו בהא דס"ת גם בביהכ"נ כה"ג טענתו טענה. אף שיהי' זה מצוה דרבים אין מועיל. שכבר זכה הוא לבדו בהמצוה. וזה לדעתי ברור:
אך לפ"ז קשה האיך ציין רמ"א בחו"מ סי' קמ"ט על דין ביהכ"נ הא דמהרי"ק סי' קי"ג. הא במהרי"ק שם אתא להדי' ע"ז משום טעמא דד"ש. ולמ"ש רמ"א מיירי כאן משום חזקת מצוה. וא"צ לטעמא דד"ש:
והנראה בזה דבמהרי"ק מבואר להדי' שם דמיירי ביש לקהל קצת טענה לשנותו. וע"ז למד דינו מהא דשופרא דגם שם יש קצת טענה לשנותו. שצריך שיהי' בבית ר"י השני. ומ"מ פריך בגמרא על הא דמערבין בבית ישן. וע"כ מיירי בנתחדש לקהל קצת טענה מחדש מה שלא היה מקודם. וכמו בהא דשופר דנתחדש הטענה אחרי מות ר"י הא' ונעשה זה הב' לר"י ומעתה כיון שנתחדש איזה טענה לקהל שוב אי אפשר לדון בזה מטעם חזקת מצוה. דהרי בזה בעינן חזקה שיש עמה טענה. והרי כפי שנתחדש עתה לקהל איזה טענה. מעולם באופן זה לא הי' לו חזקה. ולזה הוצרך מהרי"ק ללמוד זה מטעמא דר"ש. שזה הטעם שייך אף היכא שיש קצת טענה לשנות. וא"כ שפיר למד הרמ"א הדין ממהרי"ק דהיכא דאין לקהל אפילו קצת טענה א"צ לטעמא דר"ש. אלא משום חזקת מצוה דבהכי מיירי הרמ"א אסור לשנותו. כיון דכבר זכה הוא בהמצוה א"א ליטול זה מידו:
ולמ"ש הנה זה הם דברי הפמ"ג בסימן קנ"ג שהביא מעלתו שצירף דברי הלבוש להא שכתב המ"א דאם נשאר מנין בביתו אין לו טענה. שלמ"ש גם טעם הלבוש בזה משום דגם עתה שבונין במקום שיש לכולן חלק בו. אין מוציאין מידו חזקת מצוה זו. כיון דגם למערער יש חלק בהמקום והבנין. וא"כ הם דברים אחדים עם הא דראב"ח שהביא המ"א. וטעם א' להם ואין אריכות דברים של כת"ר בדברי הפמ"ג מקום להם לדעתי. אמנם כ"ז לטעם דד"ש. אבל בטענת חזקה במצוה באופן שיש עמה טענה. בזה ודאי אין שייך דברי הלבוש. וכמו הא דס"ת:
ובזה היה אפשר לומר בהסוגיא. דמדאמרו סתם מערבין בבית ישן סתמא. דמוכח דאפילו נתחדש להם קצת טענה מחדש שרוצים לשנות וכמ"ש מהרי"ק דבהכי מיירי וע"ז מקשי בגמרא אילימא משום כבוד. והא ההוא שופרא וכו'. הינו כיון דנתחדש להם טענה אחרי מות ר"י הא' ונעשה הב' יכולין לשנות אבל אם לא נתחדש להם טענה מחדש ודאי גם משום טעמא דכבוד אין יכולין לשנות. כיון דכבר זכה זה בהכבוד א"א להוציא ממנו הכבוד שזכה בו בלי טענה. וכדמשני בגמרא משום טעמא דחשדא. היינו שמחמת זה אין מועיל גם הטענה מחדש לשנות:
ואפשר לתרץ בזה קצת פי' המשנה להרמב"ם. דכונתו לפרש טעמא דכבוד. דלכאורה מה כבוד בזה מה דמניחין העירוב. ולכך פי' משום שא"צ ליתן פת וזה הכבוד שנתנו לו שהוא לא יצטרך ליתן פת. וטעמא דחשדא אינו אלא לסלק גם אם נתחדש טענה מחדש לשנות דבכה"ג לא נתנו לו הכבוד. ובזה הביא המ"א בסימן שס"ו בשם מהרשד"ם ומהר"י הלוי דבטענה רבה משנין. ואין מביטין על חשדא. אך זה דוקא אם גם זאת הטענה נעשה מחדש. אבל בלא זה אפילו טענה רבה אין מועיל. כיון דזאת הטענה היתה ג"כ מקודם. ואף על פי כן נתנו לו זה הכבוד. שוב אין מוציאין ממנו הכבוד בלי טענה מחדש. דודאי גם טעמא דכבוד הוי טעם גם להמסקנא. וכדמוכח מהא דקרש בצפון שהביא בירושלמי. וטעם דחשדא אינו נצרך רק היכא דלא שייך טעמא דכבוד משום שנתחדשה טענה חדשה שבאופן זה מתחלה לא נתנו לו הכבוד. אבל באופן שנתנו לו הכבוד א"א להוציא ממנו בלי טענה. וכ"ש בחזקת מצוה באופן שיש עמה טענה דאין להוציא מהזוכה אפי' בטענה רבה. אם לא באופן שנתחדש שנוכל לומר דעל אופן כזה לא היו נותנין לו מתחלה החזקת מצוה. ולפ"ז מ"ש כת"ר בטעמא דהלבוש דביהמ"ד של רבים מיקרי טענה רבה ומחמת זה אין מביטין על ד"ש. הנה גם זה לא שייך אלא בטענה חדשה. כמו באופן שלא היה מקודם מקום לבנות או אופן אחר. אבל אם גם מקודם היה ביכולתם לעשות כן. ומ"מ נתנו לזה המצוה. שוב ודאי אין מועיל להוציא מידו אפילו אם יהיה נקרא זה טענה רבה. אבל כיון שאנו צריכין לחלק להלבוש דמיירי בחזקה שאין עמה טענה. שוב אין צריכין לחלק בין טענה רבה או לא אלא כמ"ש דבכה"ג גם אנו אין מוציאין אותו מחזקתו לגמרי. דהרי הוא ג"כ בכלל המצוה עם הקהל:
ואחר כותבי ראיתי בתשובת ראב"ח הימן ע' שמביא המ"א והרבה דברים יש ללמוד מפלפולו העצום מה שלא ראו האחרונים. והנה מתחלה הביא שם ל' מהרי"ק וכתב ומכלל דבריו יש ללמוד דמי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אין מעבירין ממנו אותו זכות אם לא ביש איזה טענה למערער ואפילו בהיות שם טענה אם יהיה שם טענה שלא לשנות הדבר אין משנין והוא הדברים שהעתיק המ"א בס"ק מ"ט. ומזה מוכח מה שכתבתי בפי' דברי הרמ"א בסימן קמ"ט. שקאי על חזקת מצוה שלא לשנות וציין ע"ז מהרי"ק. והוא כמו שלמד ראב"ח ממהרי"ק שבלי טענה אין לשנות גם מוכח שלא כדברי האחרונים שמחלקים (על הא דס"ק מ"ט שהוא מדברי הראב"ח) בין קצת טענה לטענה רבה שהרי זה נלמד ממהרי"ק שאם לא שהיה טענה שלא לשנות היו משנין מחמת טענת הקהל ושם מבואר הלשון קצת טענה. הרי דאין חילוק בין טענה רבה לקצת טענה לראב"ח:
גם מ"ש כת"ר שגם הביהמ"ד לרבים אינה טענה לשנות אלא אם לא בעינן לבטל הביהמ"ד של יחיד. והאריך בזה כת"ר הרבה. הנה מוכח משם דביש איזה טענה יכולין לשנות אפילו לבטל של היחיד כיון שלומד זה הראב"ח ממהרי"ק. ובמהרי"ק מיירי לבטל לגמרי הביהמ"ד הראשון. שע"ז היה שאלתו וכמ"ש זה להדיא בתשובת ראב"ח שם. שבהכי מיירי המהרי"ק:
אולם גם דברי המ"א בס"ק מ"א שהביא בשם ראב"ח דאם נשאר מנין אצלו אין לו טענה. לכאורה צ"ע דבהדיא כתב שם דזה רק למהרא"י בתה"ד שסובר גבי רב שבעיר שגם אחר יכול לבוא להורות ולהנהיג משום שגם הוא רוצה לזכות במצוה של פרנסי ישראל. והובא התה"ד ברמ"א יו"ד סוף סי' רמ"ה. אבל הריב"ש ומהרי"ק שם חולקין בזה. ולדעתם כפי הנראה מדבריהם יכול לעכב שכולם יתפללו אצלו ע"ש. וא"כ האיך העתיק המ"א הא דראב"ח על דין של המחבר שהוא דינו של המהרי"ק:
ואפשר משום שבתשובה שם מסיים ומביא דעת הריב"ש שאסר למנוע מלבנות עוד ביהמ"ד אם לא שיש חשש שיתבטל הראשון. וא"כ ביש חשש שיתבטל לגמרי מודה הריב"ש שאין לבנות. והוא כדעת מהרי"ק שמיירי בשאלתו ג"כ שיתבטל הראשון לגמרי (אף שהוא ביהמ"ד של יחיד בתשובת מהרי"ק שם אין חילוק) א"כ כמו כן בדין של הריב"ש דבאין חשש שיתבטל לגמרי מותר לבנות עוד ביהמ"ד. וילכו מקצת אנשים מהראשון להחדש. גם בזה יסבור המהרי"ק כמותו דבנשארו מתפללין בו אין טענה וחזר הראב"ח בסוף דבריו ממה שכתב בתחלה דזה אינו רק לדעת מהרא"י. ומ"מ צ"ע בזה:
והנה בתשובת ראב"ח האריך שם בהא דמערבין בבית ישן אם הזכות הוא להדיור הישן שישב שם בבית אפילו החליף עתה את דירתו. או הזכות נשאר להבית הישן. ומביא שם הירושלמי והוא בדיור ישן. ע"ש שהאריך בפלפול עצום בזה. ונ"מ למי שקונה הבית (ודברי הראב"ח לא ראה אותו גם תשובת כנ"י שחקר בזה) ובחד צד רצה לומר דפליגי בזה ש"ס דילן עם הירושלמי דלש"ס דילן הזכות הוא להבית. ולהירושלמי הזכות תלוי רק להדיור הישן. ובזה ישב דעת הרמב"ם שסובר משום טעם הנאה שכ"כ בירושלמי משום שדרכו לפסוק כהירושלמי. אבל לש"ס דילן דהעיקר כבוד וזכות הוא להבית. ודאי להבית אין שייך טעמא דהנאה במה שא"צ הבעה"ב ליתן פת. וסיים שם שאין ראיה מכרחת בפי' הסוגיא ולפ"ז י"ל דלענין ביהכ"נ הנה יהיה תלוי בפלוגתת רמב"ן ור"ן בפרק בנ"ה. דלרמב"ן ביהכ"נ שהניחו הקהל מלהתפלל בו אין נשאר בו שום קדושה. והוי כתשמושי מצוה הנזרקין. ולר"ן הוי כתשמושי קדושה ואף שהניחו להתפלל בו נשאר בו קדושה מדבריהם ע"ש. והארכתי בדבריהם במק"א. ולהרמב"ן ודאי א"א להוריד הבית ממה שזכה להיות בו קדושה ויהיה נשאר עתה בלי קדושה כלל. כתשמושי מצוה הנזרקין. ועדיף הרבה מהא דבית גבי עירוב. אבל להר"ן אף דהניחו מלהתפלל בו. אכתי הקדושה לא פקעה ממנו וכבודו של הבית במקומו הוא. מיהו גם לדעת הר"ן הוי הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. שאין נשאר בו רק קדושה דרבנן. אבל בשעת מצותו שמתפללין בו חל עליו קדושה מה"ת כמו בעצי סוכה בשעת מצותו. ועי' בתוס' סוכה. ולפ"ז אם נומר דעיקר האיסור משום כבוד ומה"ט אין משנין מבית לבית י"ל דחילוק של הלבוש בין אם משנין לבית יחיד או לבית רבים. היינו ביהמ"ד של רבים. הטעם משום דבית של רבים הוי כמו כבוד רבים דעדיף מכבוד יחיד. אך קשה ע"ז מה מקשי בגמרא מהא דשופר שהיה מתחלה בבית רבה וכו' הא י"ל שבעת שמלך רבה ורבים היו בישיבה שלו. הוי ביתו כמו בית רבים. ואח"כ כשמלך ר"י דאז הוי בית ב' בית רבים. והבית הראשון לא נשאר רק בית של יחיד. ובית של רבים עדיף מכבוד בית יחיד. ולכך היה שם השופר. אך מ"מ מדברי הראב"ח משמע שם דגם חזקת המצוה והכבוד קנה הבית עצמו. ומכ"ש בקדושת ביהמ"ד שחל בבית עצמו קדושה. ושוב לענין הבית עצמו לא שייך החילוק בין אם יוציאו ממנו קדושתו לבית יחיד או לבית של רבים. מ"מ הוא בטל מקדושתו. והלבוש י"ל שהוא סובר דהעיקר חזקת מצוה והכבוד תלוי בבעל הבית. ובזה שפיר יש לחלק וכמו שהסברתי הטעם ואפשר דמשום זה לא העתיק המ"א דברי הלבוש בחילוק זה. אשר תמיד הוא מעתיק דבריו. משום דאם נומר דחזקת המצוה תלוי בהבית וכמו שנסתפק בזה הראב"ח ממילא אין לחלק חילוק זה:
והשתא נבוא לענין הדין. דלדעתי כבר זכה כת"ר בבית מדרשו בחזקת מצוה בחזקה שיש עמה טענה כיון דגם מקודם התפללו המנין ספרדים בבית של יחיד ששכרו. ושכירות ליומא ממכר הוא והוי המצוה של קהל. וכשבנה כת"ר הביהמ"ד שלו נכנסו כולם לבית המדרש שלו אף שהיו יכולין עוד לשכור בתים על המנין ונתנו לכת"ר זה הכבוד והמצוה. בזה לא קאמר הלבוש החילוק שחלק. וגם לפי פי' בסוגיא שהכבוד והמצוה תלוי בהבית. בזה ג"כ לא שייך חילוק של הלבוש, על כן לבטל מנין של כת"ר ודאי שאסור מן הדין. ואסור לקהל לשנות. וגם כיון שכת"ר נותן לקהל מקום שיוכלו להרחיב זה הבית שיהי' בו רחבת ידים. ורוצה ליתנו במתנה הבית לקהל. שוב אין טענה לקהל. ובלא טענה א"א לקהל לשנות מבית לבית. ומלבד מה שגדרו אחרונים מלבנות עוד ביהכ"נ בזמנינו. כאשר מביא כת"ר. וגם בד"ח הגאון מוז"ל חותני זצ"ל ג"כ נראה שהסכים לזה. ע"כ לדעתי הנכון שיסכימו הקהל לדעתו להרחיב בית המדרש שלו אבל לבטל מלהתפלל בו לגמרי זה ודאי אסור מן הדין:
ובתשובת ראב"ח שם עוד רצה מתחילה לומר דיכולין להוציא משמעון חזקתו מחמת שלוי הוא ת"ח ויש בזה כבוד תורה וגם קצת ביטול תורה במה שיצטרך לוי לילך להתפלל רחוק מביתו. וחקר שם אם זה מועיל נגד טעמא דחשדא שזה מה"ת. והאריך להוכיח שמה"ת אסור להביא אדם לידי חשד (ובאמת לפ"ז דחשדא הוי איסור מה"ת צ"ע מ"ש המ"א בסימן שס"ו דבטענה רבה לא חיישינן לחשדא וכתב זה בשם מהר"י הלוי. אם זה אתי' לפי דעת הראב"ח. וגוף תשובת מהר"י הלוי אינו אתי) ומביא שם הא דנ"ח בחצר של ב' פתחים. וחילק בזה בטוב טעם (וכ"ז היה בהעלם מהגאונים כנ"י והפמ"ג) ומסיק דמשום טעמא דחזקת מצוה אין משנין אפילו מע"ה לת"ח. דכל ישראל ראוין למצוה. ע"ש נועם דבריו. ובנידון דהכא כל הטעמים איתנייהו. שכבודו הוא ת"ח. והוא המחזיק במצוה בחזקה שיש עמה טענה. וגם הבית נבנה מתחלה ע"ז וזכה בקדושתו וגם טעמא דחשדא כמ"ש מהרי"ק. ודאי א"א לשנותו ולבטל המנין של כת"ר. ואדרבה יבנו הקהל וירחיבו את ביתו שבזה יהי' גדול כבוד הבית.
וידע כת"ר כי בעת כותבי הדברים לבי בל עמי מחמת של"ע א' מנכדי וא' מנכדותי מונחים בחולשה. ה' ירחם עליהם לרפו"ש. אך מחמת יקרת כבודו עלי פניתי מעט לעיין ולהשיב לכ"ת. ואבקש מכ"ת להודיעני איך יוגמר הדבר. כי ידעתי כי לא בדידי תסתיים מלתא. והנני לברך את כ"ת שעוד ינוב בשיבה על התורה ומנוחה ויזכהו ה' להוציא חיבוריו לאור בקרוב כרצונו ידידו עוז דו"ש תורתו ואהבתו מרדכי דוב באאמו"ר הרמ"ז זצ"ל: