עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק או"ח · סימן יז
על דבר שאלת כ"ת באחד שהעמידו לו הרופאים שפופרת בצוארו אשר דרך השפופרת מברין אותו ומאכילין ומשקין אותו. איך יהי' דינו לענין יו"כ. אם צריך להאכילו ג"כ דייקא רק פחות פחות מכשיעור. ונסתפק בזה כ"ת:
הנה יש לחקור בזה אם מיקרי כדרך אכילה. דהא גם לענין יו"כ אם אכל מאכל שאינו ראוי לאכילה הוא פטור אבל אסור. וכבר הוכיח המל"מ בפרק ה' מיו"כ ה"ח דאין חילוק בין אם המאכל הוא שלא כדרך אכילה. או האדם אוכל שלא כד"א. מהא דאכילה גסה לא שמה אכילה ע"ש. וא"כ אם נאמר דזה מיקרי שלא כד"א. אין בזה אלא פטור אבל אסור והנה בכתובות (דף ל' ע"ב) דאמרו שם בגמ' בתחב לו חברו. ומקשי אי היכא דלא מצי לאהדורי אמאי חייב. ופי' רש"י מיתה הא אנוס הוא. והקשו התוס' ע"ז כיין דברצונו הניח לתחוב לו במקום דלא מצי לאהדורי ודאי חייב מיתה על הנאת גרונו ומעיו ע"ש. הרי אף דהאיסור הוא מדכתיב וכל זר לא יאכל אמרינן דבכי ה"ג חייב כשהוא ברצונו. וע"כ דמיקרי דרך אכילה. אבל בש"מ שם הביא בשם הרא"ש בחד תי' דמה"ט פטיר ממיתה משום דהוי שלא כדרך הנאתו. דרק בבהמה תלינן המראה והלעטה. אבל באדם הוי זה שלא כד"ה ע"ש. וא"כ נראה דנ"ד תלוי בפלוגתא בין תוס' ורא"ש. אך לפי הנראה ממכתב כ"ת דהשפופרת הוא באורך הצואר אשר כל המאכל אינו הולך דרך גרונו רק דרך השפופרת. הנה י"ל דכה"ג גם התוס' יודו דמיקרי שלא כד"ה. ואף לר"ל דמחייב על הנאת מעיו. אבל בעינן שיוכנס דרך גרונו לתוך מעיו אבל אם נכנס לתוך מעיו שלא דרך גרונו מ"מ פטור משום דלא הוי כד"א וכמו בהא דאכילה גסה דמודה ר"ל:
והנה למ"ש המל"מ בפי"ד מהלכות מא"א בפירוש הירושלמי לחלק בין כרכן בעלי גפנים ובין כרכן בחרצנים. דכל דהוי מידי דמאכל מיקרי מב"מ ואינו חוצץ. ובעלי גפנים דלא הוי מידי דמאכל חוצץ וע"ז הביא שם ראי' מטומאה דמידי דמאכל מיקרי מב"מ ואינו חוצץ. ול"ק עליו קושיית כ"ת. א"כ נראה דאף דלענין הנאת מעיו אין שייך לחלק בחציצה, דכל עיקר הנאת מעיו הוא משום מילוי כרסו והרי אף בחציצה איכא מילוי כרסו מן המאכל. מ"מ כיון שעבר דרך גרונו בחציצה אינו חייב לפי' זה. וכאן הרי עבר ג"כ דרך גרונו בחציצה. ואף שלתוך מעיו נכנס כד"א אבל כיון שלא היה זה כד"א כשנכנס לתוך מעיו דרך גרונו יהי' פטור גם לר"ל דאינו מחייב רק על הנאת מעיו. אבל מ"מ בעינן שיכנס לתוך מעיו כד"א והנאה:
ויש לדחות דבהא דהמ"ל גם לתוך מעיו נכנס בחציצה. אבל אם נכנס לתוך מעיו כד"א אף שבגרונו הוי חציצה לא אכפת לר"ל:
אמנם לכאורה י"ל דזה תלוי בפלוגתא בהא דיו"ד סי' קפ"ח סעי"ג גבי הוציאה דם בשפופרת דדעת הרא"ש ור"ש לפרש הטעם דטהורה משום דיצא מן המקור שלא כדרך ראי' ואף שאח"כ בבי' החיצון הוא יוצא מן השפופרת. ומה"ט מטהר הר"ש בנעקר חתיכה מן המקור ונופלת בביה"ח ויוצא ממנה דם. ולדעת הרמב"ם ורש"י ותוס' הוי הטעם משום הפסקה. ולדעתם נראה דכל שבבית החיצון ליכא הפסקה אף שמתחלה בעת יציאת הדם הויא הפסקה בכה"ג טמאה. ועי' בב"ח וש"ך וש"ע הרב שם והארכתי במק"א. וכמו כן י"ל כאן דלהרמב"ם ורש"י ותוס' שם ה"נ כאן אף דבגרון הוי שלא כד"א מ"מ כיון שלתוך המעיים נכנס כד"א אכתי מיקרי דרך אכילה בהכי. וכמו בשם כיון דהדם בבית החיצון הוא כדרך ראי' בלא הפסק ועיקר טומאת הדם בביה"ח ולכך טמאה. וה"נ כאן לר"ל הוי עיקר החיוב על הנאת מעיו ולשם בא כד"א. ולר"ש ורא"ש הוי כמו בשם כיון דמתחלה יצא מן המקור שלא כדרך ראי' אף שבביה"ח הדם שם כדרך ראי' טהורה. ה"נ לענין הנאת מעיים לר"ל.
מ"מ כיון שמתחלה לא הי' כדרך אכילה גם לר"ל אין שום חיוב על הנאת מעיו אף שלשם נכנס כד"א:
אך אפשר דגם לרמב"ם ותוס' הוא דוקא בשם דהמיעוט הוא מבבשרה שלא יהי' הדם בהפסק לבשרה. וכיון דבשרה הוי ביה"ח א"כ כל שבביה"ח אינו בהפסק הרי הדם בבשרה. אבל כאן שנתמעט שלא כד"א. א"כ כל שלא הוי כד"א נתמעט. והיינו אפי' מתחלה הוי שלא כד"א אף שבמעיו הוי כד"א. מ"מ נתמעט ומיקרי שלא כד"א גם לר"ל. ומכ"ש לר"י:
אך הא השא"ר בסי' ע"ו כתב דביו"כ אף אם אכל שלא כד"א חייב. משום דכתיב לא תעונה ולא כתיב בי' אכילה הוא חייב אפי' שלא כד"א. ובאכילה גסה לא פטרינן רק משום דמזיק. אבל באכל שלא כד"א דאינו מזיק ודאי חייב ע"ש. ובאמת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים. דהרי בהא דר"ל דאכילה [גסה] פטור משום מזיק מביא הגמ' אח"כ מימרא דר"י דכוסס שעורה של תרומה פטור משום דכתיב ולא יאכל. פרט למזיק. הרי משום דהוי שלא כד"א מיקרי מזיק. ואפשר דיש לחלק דכאן באכילה גסה הוא מזיק גם את עצמו. ולכך פטור ביו"כ. ובהא דתרומה אינו רק מזיק את האוכלין. וזה לא נתמעט ביו"כ דלא כתיב לשון אכילה. אבל הרמב"ם פ"ה מתרומה כתב גם לענין לא יאכל פרט למזיק את עצמו. אם כן היינו הך. ובאמת ברש"י יומא שם כתב הטעם על הא דר"ל פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממני שום עינוי ע"י אכילה זו. ומוכרח מזה כהשא"ר דבשלא כד"א דעכ"פ מבטל ממנו העינוי אף דהוי שלא כד"א ודאי חייב. אבל בש"ס חדשות בפי' ר"ח כתב הפי' וזה אכילתו עינוי הוא. וזה יש לפרש דאף דבר דמבטל עינוי רעבון אבל מ"מ אכילה זו עצמו עינוי הוא וזה בין באכילה גסה בין שלא כד"א האכילה כזו עינוי הוא. וכן מוכרח מהב"י שכתב לפרש אכילה גסה ביו"כ שאכל מתחלה אוכלין שא"ר עד שהוא שבע ומ"מ פטור עליהם ואח"כ אכל אוכלין ראוין והוא באכילה גסה ע"ש. הרי דאוכלין שא"ר שפטור עליהם הוא באופן שמבטלין ממנו עינוי הרעבון והוא שבע מהן. ולא אמרינן כיון דכתיב לא תעונה והרי זה יצא מהעינוי רעב באוכלין שא"ר ולמה יהי' פטור. ופי' של הב"י בהא דאכילה גסה ביו"כ מוכרח לפי חילוק של הת"י ביבמות (דף מ') בהא דאכילה גסה ע"ש. ולכאורה י"ל דזה פלוגתת רבי ורבנן גבי שותה חומץ דרבי מחייב מפני שהוא משיב את הנפש. ופירש"י ומבטל את העינוי. דלכאורה נצטרך לאוקמי פלוגתתן במציאות דלרבי חומץ מבטל העינוי ולרבנן אין מבטל. אבל לפי"ז י"ל דרבי סובר כיון שהחומץ מבטל את עינוי הרעבון וצמאון חייב. ורבנן פטרי משום דאף דמבטל עינוי אבל שתייתו עצמו היא עינוי בלא מזיגה. ואם נאמר כן הרי אין הלכה כרבי. ואיך שיהי' בהא דרבי. אבל נראה דדעת השא"ר תלוי בפי' רש"י ור"ח בגמ':
וי"ל דבזה פליגי ג"כ מה שהביא הב"י דעת רי"ו וכלבו דבהרבה חייב אפי' באין ראוין. ורמב"ם פוטר. והוא דהם סברי כדעת השא"ר דכיון שמסיר עינוי רעבון חייב ביו"כ דהוא בכלל לא תעונה. ובהרבה ודאי מסיר עינוי רעבון. והוא כפירוש רש"י. ורמב"ם סובר כר"ח דאף מה שמסיר עינוי רעבון מ"מ פטור באין ראוין דאין זה בכלל לא תעונה דאכילה ושתי' כזו הוא עצמו עינוי ודו"ק:
אמנם יש לחקור אם גבי יו"כ דתלוי ביתובי דעתא אם גם בזה שייך פלוגתת ר"י ור"ל בהא דהנאת גרונו והנאת מעיו. דלכאורה י"ל דמה דתלוי ביתובי דעתא להסיר העינוי גם רי"ו מודה דבעינן דוקא מילוי מעיו שיעור ככותבת. ובלא זה אינו מסיר העינוי ואינה מתיבא דעתא. ויש להביא לכאורה ראי' מהא דפסקו להלכה הא דר"ל באכילה גסה דפטור ביו"כ. דזה ניחא לר"ל דסובר דבעינן דוקא הנאת מעיו. א"כ כשכבר כרסו שבע ומלא הוי אכילה גסה לאו אכילה אבל לרי"ו דעל הנאת גרונו לחוד הוא מתחייב. א"כ מה לן מה שכרסו כבר מלא. אבל מ"מ החיך אוכל יטעם ונהנה בגרונו גם בעת שאוכל יותר מדאי מיהו זה יש לדחות כיון דמטעם מזיק פוטר ר"ל א"כ גם רי"ו יכול לסבור כן. אף שנהנה בגרונו. אבל מזיק עצמו וכבר הערותי בזה במק"א. ועי' בס' עמק החכמה דכ"ו. אך למה שכתבו התוס' לחלק באכילה גסה דכאן מיירי עד שקץ במזונו. ממילא ל"ק די"ל דגם הנאת גרונו אין כאן כיון דקץ בו:
ולכאורה לפ"ז י"ל דבזה פליגי רש"י ור"ת. דלרש"י דמפרש אכילה גסה שאין מתאוה לאכול סובר דגם ר"י מודה לר"ל ביו"כ. א"כ לא אכפת לי' במה שבכה"ג איכא הנאת גרונו. ור"ת שמפרש קץ במזונו סובר דפליגי גם בזה והלכה כר"י. מיהו לפ"ז יש לדחות דרש"י מפרש מימרא דר"ל. ולהלכה סובר כר"ת. ול"פ:
ויש לומר גם להיפך דגם ר"ל יהי' מודה לרי"ו דמה דתלוי ביתובא דעתא מועיל לזה הנאת גרונו לחוד. דהא לענין טעימה אף שפולט. אסור בתענית ברביעית. וביו"כ אסור אף בפחות מרביעית אף דביו"כ תלוי רק ביתובי דעתא. וגם חצי שיעור לא שייך בזה כיון דפולט. וא"כ מצינו לומר דמה שתלוי ביתובי דעתא יכול להיות בהנאת גרונו. וע"כ אם נומר דלרי"ו אין חילוק בין יו"כ לשאר איסור. א"כ גם גבי יו"כ אם אכל חצי ככותבת והקיאו וחזר ואכלו חייב כמו בשאר איסור אף דלא נכנס לתוך מעיו רק חצי ככותבת. מ"מ ע"כ מתיתבא דעתי' בהנאת גרונו לחוד. וא"כ כיון דביו"כ תלוי רק ביתובי דעתא. י"ל דגם לר"ל בהנאת גרונו שלעס ככותבת מתיתבא דעתי' אף שלא נכנס לתוך מעיו שיעור זה [הואיל] והתורה לא חייבה רק משום יתובי דעתא. ולכאורה י"ל דזה תלוי בפלוגתת הפוסקים בהא דמטעמת. ע' באו"ח סי' ר"י בב"י. וצ"ע בחקירה זו:
עכ"פ לפי דעת הרמב"ם שפסק בחומץ אפילו הרבה אינו רק פטור אבל אסור. ונראה מזה דה"ה גם גבי אוכלין שא"ר וכמ"ש הב"י. וא"כ ה"ה לענין שלא כד"א. ומסתימת הש"ע משמע כהרמב"ם וכמו שכתב הט"ז. נראה דבחולה כזה אין להחמיר עליו להאכילו בכה"ג פחות פחות מכשיעור. למ"ש כ"ת שקשה הדבר לעשות זה. וזה דוקא אם יסכים כ"ת: