עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק או"ח · סימן יב
שאלה. על דבר האלטירדמרין אשר האומנים העושין הוט ציקער נותנים אותו בתוך מלאכתן מיעוטא דמיעוטא ממנו בתוך ציקער סך רב הרבה פעמים ס' כנגדן ולא ניתן אלא בשביל שיצא ההוט ציקער לבן. ועיקר האלטירדמרין הוא אבן. אך עתה מזויפים ונעשה מתערובות סמים עם חמץ איך הדין בציקער הנעשה לפסח:
תשובה. הנה הט"ז בסי' תמ"ב סק"ח גבי פת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלבים כתב הרא"ש דמ"מ אסור באכילה משום דאחשבה. וכתב הט"ז ע"ז דנראה דאין זה אלא איסור דרבנן. דהא אכל ביוה"כ אוכלים שאינם ראוים לאכילה פטור עכ"ל. והנה לשיטת הרא"ש עצמו דסובר דחמץ נוקשה אינו אסור באכיל' אלא מדרבנן. לא היה צריך הט"ז ראי' מיו"כ. דפשיטא דלא עדיף פת שנפסלה מאכילת כלב מחמץ נוקשה דראוי עכ"פ לאכי' על ידי הדחק. וגם בחמץ נוקשה הרי אוכלה ואחשבה ג"כ. ומ"מ אינו אסור מה"ת. ולדעת הסוברים דחמ"נ אסור מה"ת. אכתי יש להסתפק דאפשר ה"נ כאן כיון שאכלו ואחשבו יהי' אסור מה"ת דודאי אין לומר זה דמחשבתו משוי לי' אוכל גמור וטוב. אלא אע"ג דודאי הוא רע לאכילה מ"מ כיון שנחשב אצלו לאוכל הרי הוא אצלו כמו ח"נ לכל אדם שג"כ הוא רע לאכילה והתורה אסרתו. ושוב אין ראיה מיו"כ. דהרי שם בסי' תרי"ב פי' הט"ז עצמו דלא פליגי הרמב"ם והראב"י. דמה שסובר הרמב"ם באוכלין שאינן ראוין דפטור ואסור היינו באוכל כמו עשבים המרים. דמ"מ שם אכילה עליהן. ומה שסובר הראב"י דפטור ומותר היינו באוכל עפר ע"ש (ובזה ממילא נדחית קושי' הב"ח בסי' תמ"ב ס"ק י"ג ע"ש). הרי ביו"כ אפילו אותן דשם אכילה עליהן. כיון דמ"מ הן אוכלים שאינם ראוים פטור, וגבי ח"נ הרי אסרה התורה אע"ג שהם רעים לאכילה, והרי לר"א חייבה התורה בלאו על כותח הבבלי ואוקמי בגמ' בחד לישנא פסחים (דף מ"ב) דר"א מחייב דוקא באוכלו בעינו שיש בו כזית בכא"פ ועי' בכ"מ שפי' כן גם דעת הרמב"ם. אף דאמרו בגמ' שם ע"ז לרבנן דבטלה דעתו אצל כל אדם הרי דעכ"פ הוי משקין שאינן ראוין וביו"כ כהאי גונא פטור לכ"ע מה"ת. ובחמץ רבתה התורה בזה גם ללאו לר"א. ונראה דבאמת זה ראיית הט"ז דמחשבתו לא משוי לי' אוכל גמור ודמי לחמ"נ לדעת הרא"ש (ועי' במה"ש סי' תמ"ב ס"ק י"ד כתב ג"כ ליישב קושי' הב"ח דמחשבה אין משוי לי' אוכל גמור רק אוכל קצת) אבל להסוברים דחמ"נ אסור מה"ת אכתי נוכל לומר דמה דמחשבה משוי לי' אוכל אף שהוא באמת רע לאכילה. מ"מ יש בו איסור מה"ת כמו בחמ"נ. ועי' בב"ח סי' תרי"ב שמפרש דברי ר"י דבשתה חומץ הרבה. או אכל אוכלים שאינם ראוים הרבה חייב חטאת. משום דבדידי' תלוי. ולדידי' הרי חזי לי' ע"ש הרי דמחשבתו משוי לי' איסור מה"ת לחייב חטאת. ועי' בריטב"א מכות מפרש שם טעמא דר"ש דמחייב בכ"ש למכות. ולקרבן בעינן כזית. משום דודאי אכילה בכזית. אלא במזיד אמרינן אחשביה לכ"ש לאכילה ובשוגג לא שייך זה ע"ש. הרי זה דמחשבה משוי לי' אוכל יש סברא לומר שהוא מה"ת והנה הרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א כתב המחה את החלב וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הר"ז פטור עכ"ל. וכתבו האחרונים להוכיח מזה דפטור אבל אסור מד"ס עי' במ"כ פ"ט ובפר"ח או"ח סי' תמ"ב. ומוכח דמחשבה אין מועיל לאסרו מה"ת. אעפ"י שאוכלו ואחשבו. אבל גם זה יש לדחות. כיון דשם תלוי האיסור בזה שיהי' ראוי למאכל כל אדם כדאמרינן נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ובכה"ג ודאי אין מחשבתו משוי' להיות אוכל כל אדם. אבל בחמץ דגם נוקשה אסור שגם הוא אין ראוי לאכילת כל אדם אלא שראוי לאכילה קצת. וא"כ גם כאן מחשבתו משוי לי' ראוי לאכילה קצת. דמ"מ הרי הוא אוכל אותו:
והנה הפר"ח סי' תמ"ב הקשה גבי פת שנפסלה מאכילת כלב דהא אפילו לדעת הרמב"ם גבי נבלה שנסרחה דיש איסור מד"ס הוא דוקא באוכל ראוי מתחלה. אבל לא בנסרחה מעיקרא וכאן הוי נסרחה מעיקרא ולכאורה י"ל להיפוך הסברא. דאפי' אם נאמר דגם באוכל האסור שהי' ראוי ונסרח אין בו איסור גם מד"ס. היינו משום דזה שמחשבתו משוי לי' אוכל עתה בשעת אכילתו אין מועיל להמשיך עליו איסור מחדש והאיסור שהי' עליו מקודם כבר נפקע בסריחתו. אבל בפת שנפסלה. אם מחשבתו משוי לי' אוכל ונחשב עתה לדידי' כמו חמץ נוקשה. הרי מחדש חייל עליו איסור חמץ ודמי לתיקנו והחזירו למאכל דודאי חייל שם חמץ מחדש. וכמו כן עתה שמחשבה משוי לי' אוכל. אף שמקודם לא חל שם איסור חמץ בעת שלא נחשב למאכל. עתה שנחשב לאוכל קצת משום מחשבתו חייל איסור חמץ מעתה. ואף שזה ודאי לא מועיל מחשבתו להיות נחשב לאוכל גמור אבל עכ"פ דמי לחמ"נ. אמנם באמת י"ל להיפוך כדעת הפר"ס דכיון דלא חל עליו כלל איסור חמץ. אף שמחשבתו משוי לי' אוכל הוא כמו אכילת מצה דהוא ודאי אוכל ולא שייך בי' איסור חמץ וש"ב על פת זה לא חל כלל איסור וגם עתה שנחשב לי' אוכל הוא אוכל היתר. ולפי"ז אדרבה י"ל דלהסוברים דחמ"נ אסור מה"ת ולא מצינו שגזרו חז"ל על פת שאין בו איסור מה"ת א"כ בפת שאפשר שלא חל שם חמץ עליו אף אם נאמר דמחשבתו משוי לי' אוכל. מ"מ אין זה כ"א כמו אוכל מצה. אבל להסוברים דחמ"נ דרבנן הרי דאף על גב דחמ"נ אין בו איסור מה"ת וג"כ הוי אוכל היתר מ"מ גזרו חז"ל ואסרו באכילה. וה"נ בזה כיון שמחשבתו משוי לי' אוכל הוא ג"כ דומה לחמץ נוקשה שגזרו עליו חז"ל. וא"כ לא קשה קושי' הפר"ח כלל. דנסרחה מעיקרא אין בו איסור גם מד"ס. כיון דלא חל עליו שם איסור דאין זה שייך בחמץ. דהא ח"נ ג"כ לא חל איסור מה"ת עליו ואסרו באכילה. וה"נ בזה שמחשבתו משוי לי' אוכל דמי לח"נ:
והנה נראה עוד לומר למה שכ' הפר"ח גבי פת שנפסלה פלוגתא אי מותר באכילה ע"ש. דאפשר דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהט"א שהרמב"ם סובר דחלב הקיבה אם חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין. והראב"ד סובר דכיון דפירשא בעלמא הוא אין מועיל מחשבה ע"ש. ובזה יהי' פלוגתתן גם בכאן. דלהרמב"ם דמועיל מחשבה לטמא טומאת אוכלין וכשרוצה לאוכלן משוי לי' אוכל לענין טומאה. חל נמי איסור חמץ עליו. וכמו שכ' הפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב והפר"ת ס"ק ח' ליישב דעת הרמב"ם דשליא יש בה איסור נבלה. אעפ"י שאמרו בחולין דפירשא בעלמא היא. מ"מ כיון דתנן דמטמא טומאת אוכלין. מה"ט נמי אסורין באכילה ע"ש. כ"ש שנאמר כן לענין חמץ. ובזה שוב ליכא ראיות הט"ז מיו"כ. ול"ק קושיית הפר"ח. דבאמת מיקרי גם כאן אוכל שאינו ראוי. אבל כיון דמ"מ חייל שם אוכל עליו ע"י מחשבתו לקבל טומאה מעתה. ה"נ מעתה חייל עליו שם חמץ. והפ"ת שם הקשה על הרמב"ם כיון דלדעתו חלב הקיבה מטמא טומאת אוכלין. אמאי סובר בפ"ד מהלמ"א דחלב הקיבה מותר באכילה. ומזה יצא לחלק להרמב"ם בין חלב צלול לקרוש. והא דמטמא טומאת אוכלין הוא דוקא בצלול דלא הוי פירשא גמורה ע"ש. ובאמת הכ"מ והמ"מ כתבו דהרמב"ם אינו מחלק בין חלב צלול לקרוש. ועוד קשה דבצלול אינו שייך טומאת אוכלין אלא טומאת משקין. ובאמת לענין טומאת משקין י"ל. דהטעם דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה וכמ"ש בפסחים (דף י"ח) היינו משום שם לוי וכמו שאמרו טעם זה לענין הכשר. ובזה לא יועיל מחשבה. דמ"מ שם לוי עליו. ורק לענין טומאת אוכלין מהני מחשבה דמקרי מעתה אוכל אדם. אך מה שהוקשה לו מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלמ"א. הנה ז"ל הרמב"ם שם הלכה י"ט קיבת הנבלה וקיבת הטמאה מותרת מפני שהוא כשאר טינופת שבגופה ולפיכך מותר להעמיד הגבינה בקיבת שחיטת עכו"ם וכו' עכ"ל ולפי"ז י"ל דלא בא הרמב"ם מתחלה לומר דקיבת נבלה מותרת אלא היינו שאין בה איסור נבלה וטומאה. וזה טעם על דבריו שאח"כ שמותר להעמיד בה גבינות. אבל להתיר באכילה לאוכלו בעינו זה לא מצינו ברמב"ם. ואפשר דבזה כיון שמטמא טומאות אוכלין יהי' אסור לאוכלו. ומה שאמרו בגמ' ע"א (דף כ"ט) כהן שדעתו יפה גומעה. היינו מה"ת אף שמקבל טומאת אוכלין אינו שייך לגופה של עולה. עכ"פ מדרבנן י"ל דחלב הקיבה דמטמא טומאות אוכלין כשרוצה לאוכלה ה"נ אסור לאוכלו בעיני' והא דמותר להעמיד בה גבינות. היינו משום דבכה"ג אין מטמא טומאת אוכלין וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מט"א הל"ו דכל דבר שניתן לטעמא או לריחא או למראה אינה מטמא טומאת אוכלין. וא"כ כיון שאינו רוצה רק להעמיד בה גבינות דאין זה אלא לטעמא. ובכה"ג אין חל על הקיבה טומאת אוכלין. ולכך מותר בזה לכתחלה. אבל אם הי' רוצה לאוכלה ממש אז י"ל דכיון דחל עליו שם אוכל לענין טומאה. ה"נ חל שם אוכל עליו לענין איסור. וכמו גבי שליא ואפי' אם נאמר כשיטת הפר"ח והפ"ת דבדבר דהוי פירשא גמורה אין מועיל מחשבה. הנה בס' נהר שלום סי' תמ"ב כתב דהרא"ש סובר דבנפסל מאכילת כלב לא הוי עפרא ממש. ומ"מ שם אוכל עליו ולכך מועיל מחשבה ע"ש. וזה דלא כב"ח סי' תמ"ב ס"ק י"ג שהבאתי לעיל. וכן מוכרח מהא דכ' הר"ן דחרכו אחר זמנו עד שנפסל מא"כ אינו מועיל עד שישרוף וע"כ דבחרכו לחוד לא נחשב כעפר ממש. וא"כ הוי דומיא דשליא דמשום דמועיל מחשבה לענין טומאה ה"נ מועיל מחשבה לענין איסור וכמ"ש הפר"ח לדעת הרמב"ם:
ומעתה יש מקום לומר בנ"ד דהא"מ דאין נותנים אותו רק לחזותא. דבכה"ג ליכא טומאת אוכלין. וא"כ לפי"ז י"ל דגם האוסרים באכילה פת שנפסלה יודו כאן דשם כיון דע"י מחשבתו נעשה עליו שם אוכל לענין טומאה. ה"נ הוי לענין איסור. אבל ע"י שנותנים אותו לחזותא לא חל עליו בזה טומאת אוכלין, וכיון דלא חל בזה שם אוכל לענין טומאה ה"נ לא חל בזה שם אוכל לענין איסור. ולברר דבר זה אי מחשבה משוי לי' אוכל מה"ת או מדרבנן. ואי מדמין בזה איסור לטומאה כמו בטומאת אוכלין דמחשבה משוי לי' אוכל אפי' אוכל שאינו ראוי יש לעיין הרבה ואין הפנאי עמדי:
האמנם בנ"ד לא שייך כלל לחקור מטעמא דאחשבי'. דהא כ' הח"י והובא להלכה בש"ע אאזמו"ר סעי' ל"ג דאחשבי' לא שייך אלא במתכוין לאכלו. אבל אם מתכוין לאכול מאכל אחר אעפ"י שנתערב בתוכו חמץ שנפסל מאכילת כלב אם יש במאכל רוב הרי זה מותר לאוכלו ע"ש. אעפ"י שהתנה שם שלא עירבו בתוכו בכונה. היינו דכל שעירבו בתוכו בכונה הרי אכתי אחשבי' לאוכלו. אבל בנ"ד שאין נותנים האלטיר מרין בתוך הציקער לטעמא אלא לחזותא בעלמא. וא"כ בכה"ג לא שייך כלל אחשבי' דהרי באמת החמץ שבתוך הא"מ אין חשוב בעיניו לאוכל כלל וכעפרא בעלמא הוא אצלו אלא שזה עושה פעולה למלאכתו בהציקער. והרי הא"מ שהי' באמת שעיקרו הוא אבן. ג"כ הוא עושה פעולה זו וא"כ גם המזווף שמערבין בתוכו חמץ. אינו מחשיבו אלא לאבן בעלמא. וכל שאינו מחשיבו לאוכל אין עליו תורת אוכל והוי כאוכל עפר וכמ"ש בש"ע שם:
אך כ"ז הוא לפי החלטת הרב השואל שהחליט דהאלטיר מרין הוא נפסל מאכילת כלב שאנו רואין שנותנים אותו לפני כלב ואינו אוכל אותו (ואנכי לא ראיתי מעשיהו) אך זה לא נתבאר בדברי הרב השואל אם כשמתיכין אותו ג"כ אין הכלב אוכל אותו. או לא חקרו בזה. ואפשר שזה שאין הכלב אוכל הוא מצד יבשותו. ואם היו מתיכין אותו הי' ראוי לכלב. אמנם גם לו יהי' כן. הנה כבר עמד על מדוכה זו רבינו הגאון בעל נו"ב מה"ק ביו"ד סי' כ"ו והביא שם דברי הרמב"ם בפ"ב מהלט"א הלי"ח שכתב כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל מאכילת כלב או שיבש כחרס הר"ז טהור עכ"ל. והעלה שם הנו"ב דטעם הדבר דיבש, ע"י יבשותו הוא נפסל מאכילת כלב. ובזה אף אם יהי' יכול לחזור בפושרין להיות ראוי לכלב. מ"מ כבר פרח תורת אוכל מיני'. ולא מהני מה שיכול לחזור ולשרות שיהי' ראוי לכלב כיון דלעולם לא יחזור להיות מאכל אדם וגבי טומאת אוכלין כתיב מכל האוכל אשר יאכל ע"ש שהאריך ומסיק דמזה יצא להש"ל הדין הנזכר ביו"ד סי' פ"ז סעי' י' בהג"ה בעור הקיבה שמיבשין אותו ונעשה וכו' שע"י היבשות יצא מתורת אוכל ומ"ש הש"ך דלכתחלה אין לעשות כן. נראה דהוא לחוש לדעת האומרים דלא ילפינן איסור מטומאה. וכיון שגם המחמירים לא מחמירים אלא מדרבנן ע"כ גם המחמירים מודו בזה דילפינן איסור מטומאה ועוד דבדרבנן אזלינן בתר המיקל דילפינן איסור מטומאה ע"ש באריכות וקצרתי:
וא"כ לדבריו גם בנ"ד הרי הא"מ נפסל מאכילת כלב. לו יהי' מצד יבשותו. אין מועיל מה שיחזור להיות ראוי לכלב. ע"י שיתיכו אותו דכבר פרח תורת אוכל מיני'. דודאי הא"מ לא יחזור להיות ראוי למאכל אדם בכל גווני:
ובגוף דברי הנו"ב במ"ש גם על שיעורא דנפסל מאכילת כלב דעת המחמירין דלא ילפינן איסור מטומאה. צ"ע דהרי בסי' תמ"ז פסק הטור להדיא בחטה שלמה שנמצאת בזפק דאוסרת משום דלא ילפינן איסור מטומאה שנחשב כעיכול הרי גם חמץ בכלל זה:
ובהא דנפסל מאכילת כלב ברייתא מפורשת הוא פסחים (דף מ"ה ע"ב) גם לענין איסור חמץ:
וא"כ מוכח להדיא דזה לא אמרו דלא ילפינן איסור מטומאה אלא לענין איסור עיכול. אבל בשיעורא דנפסל מאכילת כלב הרי הוא מבואר גם לענין איסור דהיינו בחמץ ובזה אין שום דעה שלא יועיל לענין איסור האי שיעורא דנפסל מאכילת כלב. רק לענין שיאור איכא דעת הראב"ד דאף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער והוא מטעמא דאיתא בתוס' דאיזה שיאור זה שנפסל מאכילת כלב. וא"כ גבי שאור הרי אסרה התורה בזה משום דראוי לחמץ בו עיסות אחרות. ושוב לא הוי נפסל מאכילת כלב. ואדרבה נעשה אוכל אדם. אבל בחמץ גם הראב"ד סובר דבנפסל מאכילת כלב אין בו עוד איסור חמץ. אך לפי"ז ע"כ מ"ש הש"ך דיש לחוש לכתחלה אין כונתו כמו שפי' הנו"ב לחוש לדעת המחמירין. דאם מחמת יבשות כעץ נפסל מא"כ אין בזה שום מחמיר. אך י"ל פשוט כונת הש"ך דלכתחלה יש לחוש דלמא לא נתיבש לגמרי וכ"כ בתשו' רע"א סי' ר"ז לפרש כן כונת הש"ך אבל הא"מ דהוא יבש כאבן (ומסתמא מזייפין אותו להיות בדומה ממש להא"מ האמתי שעיקרו הוא אבן) שוב מצד יבשותו הוא נפסל מאכילת כלב ולא אכפת לן מה שאפשר אם יתיכו אותו יהיה ראוי לכלב. דלאוכל אדם לא יחזור:
ודרך אגב אימא מה שהביא הנו"ב שם להפליא על הכ"מ מה שהביא ראיה לדעת הרמב"ם שמפרש המשנה דטהרות פ"ח מ"ו דכלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל מאכילת כלב דמיירי באוכל שנטמא מכבר. והראב"ד מפרש המשנה לענין שיקבל טומאה. והכ"מ הביא ראי' מכריתות (דף כ"א) ונתפלא הנוב"י דמשם אין ראיה דסוגיא זו תתפרש גם לשיטת הראב"ד ע"ש. ולענ"ד יש ראיה מפורשת להראב"ד מהא דפסחים (דף מ"ה ע"ב) דאיתא שם ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה. ונשרפת עם הטמאה בפסח משום ר"נ אמרו אינה מטמאה. כמאן אזלה הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל מאכילת כלב. כמאן דלא כר"נ עכ"ל הסוגיא. והשתא לשיטת הרמב"ם דלענין לקבל טומאה כל שנפסל מאוכל אדם אינה מקבל טומאה. ואם כבר נטמא אינו יוצא מטומאתו עד שיופסל מא"כ. וזו המשנה דכלל אמרו וכו' היינו באוכל שכבר נטמא. א"כ אדרבה המשנה כר"נ. דהא הברייתא מיירי באוכל שלא נטמא. כמו שאמרו ונשרפת עם הטמאה בפסח. א"כ הוא עצמה טהורה. ומה שאמרו מטמאה טומאת אוכלין. היינו שמקבלת טומאה. ובזה שפיר חולק ר"נ דאינה מטמאה היינו שאינה מקבלת טומאה. והמשנה איירי באוכל המיוחד לאדם שנטמאת דבזה בעינן שיופסל מא"כ. ולענ"ד הדבר צ"ע הרבה לשיטת הרמב"ם ואין כאן מקומו:
נחזור לנ"ד דמשום שהוא יבש כעץ וכאבן הוי נפסל מא"כ וכמ"ש הנו"ב. ועיין בש"ך סימן קי"ד ס"ק כ"א. מיהו מדברי הפר"ח סוס"י תמ"ז לענין הקארטין משמע דאף דבר שנפסל מאכילת כלב אם יתרכך אח"כ יחזור לאיסורו. אף דשם ודאי ג"כ לא יחזור לאוכל אדם. אך בהמ"א סימן תמ"ז משמע דהקארטין אינו אלא ח"נ לאחר שיופסל מאכילת כלב. וע' פרמ"ג סימן פ"ז דהחמיר ג"כ אם יתרכך. ע"כ נראה דיותר טוב לחקור אחר זה ולהתיך הא"מ אם אז יופסל מאכילת כלב נראה ודאי דאין לחשוש עוד. אבל אם יהיה אז ראוי לכלב יש לעיין בזה ולסמוך על הביטול הרי זה מקרי דרך עשייתו כמו בהא דהתריאקא בסימן תמ"ב ובהא דמורייס ביו"ד סימן קל"ד [בב"י] ואף שהמ"א בסימן תמ"ב כתב דאין זה אלא מדרבנן ובדרבנן יש לסמוך על המיקל הנו"ב ושאר אחרונים שאפילו אם מתרכך אח"כ אין עליו שם אוכל. הרי לדעת הנוב"י ממילא יש בזה דעת מחמירין דאין ללמוד איסור מטומאה ע"כ אין נראה להקל בכה"ג ובפרט בחומרא דחמץ דהרבה אנו מחמירין בזה ושיעורא במשהו: