עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק או"ח · סימן י
שאלה. מעשה שלקחו כרי חטים ולקחו מהן מעט ונבדקו ע"י ע"א ונמצאו כשרים לפסח ונתחזקו בזה בחטים כשרים. וטחנו מהן הרבה ואפו מהן מצות. ואח"כ ע"י סבה בדקו בהחטים שעדיין לא נטחנו ומצאו בהן הרבה מחומצות שאין ס' נגדן, ונפל ספק גם על אותן שטחנו ואפו. והוי בזה הפסד גדול ושעת הדחק:
תשובה. במשנה פ"ה דתרומות מ"ט כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור. ואם היה ידוע שהחטים של חולין יפות מותר. וכתב הרא"ש בפי' המשנה על הא דכך הותירו התרומה דאם אין תולין בפחת החולין לאסור כ"ש שאין תולין היתרון בהם להתיר אלא משום סיפא נקט לה שסמכי' על יופי החטים של חולין להתיר ע"כ ולכאורה הא הדין מבואר בסימן צ"ח דמב"מ שנתערב ונשפך ולא נודע אם היה ס'. כיון דיש רוב שבטל מה"ת אזלינן בספק לקולא. א"כ הא דתרומה אינה בטלה רק בק"א הוא ג"כ מדרבנן. ומה"ת בטלה ברוב א"כ איך נשמע זה מרישא. הא י"ל דלהחמיר ודאי לא אמרינן בדרבנן שפחתו רק החולין. אבל להקל אם הותירו כיון דיש אפשר שיותירו החולין הוה כהא דנשפך דניזל להקל בשיעורא דרבנן וניזיל להקל גם כאן דהותירו רק החולין וע"כ באה המשנה להודיענו ג"ז דאין ספק בזה שלא הותירו רק החולין דאם היה ספק בזה היה באמת הדין להקל. והנה לשיטת הרמב"ם דברישא הטעם משים דמורסין של תרומה אין מצטרפין לאסור. קשה דא"כ למה אמרינן הותירה התרומה. הא ע"כ פחתה התרומה המורסין שאין מצטרפין לאסור וע"כ לומר דמ"מ איכא ספק אפילו בסתם חטים שמא עשו קמח יותר אלו מאלו. וא"כ מה שפחתה התרומה המורסין הוסיפה בקמח. וכוונת המשנה כשם שהותירו החולין במורסין כך הותירו התרומה בקמח וע"כ דהאי פחתו והותירו דמשנה מיירי במדה כדמוכח במשנה ובירושלמי (וכן מבואר ביו"ד סימן שכ"ד דניתוסף קמח במדה ע' בט"ז ס"ק א') ולזה ברישא הוי הטעם משום דמורסין של תרומה אין מצטרף כלומר דשוב לא אכפת לן מה שפחתה במידה לתלות בהחולין אפי' אם היה של חולין רעות דע"כ גם התרומה פחתה מעט מורסין. וכיון שהתרומה ג"כ פחתה אין לנו לבטל ההיתר שנתבטלה מקודם ובמדומע אין לתלות היתרון בחולין משום שבהם מצטרף גם המורסין לבטל. ובתרומה ע"כ נפחת ממנה המורסין. דאמרינן דמה שהותירו החולין במורסין. הותירו התרומה בקמח. ונגד מה שיש יותר במדה אמרינן דהתרומה הותירה בקמח נגד מה שפחתו במורסין. ואין כאן בטול. ואף דהוי ספק בדרבנן ע"כ לומר דכאן כבר אתחזק מדומע. ואין דומה להא דסי' צ"ח דשם נשפך והספק על תחלה שמא היה ס'. ואפילו אם נימא דלדעת הרמב"ם הוי ס' דרבנן לקולא אפילו באתחזק איסורא דלא כש"ך וכמ"ש הפר"ח. מ"מ כבר כתב המל"מ לחלק בזה. דוקא אם נעשה ודאי דבר המתירו אלא שאנו מסופקין בזמן המתירו או בשיעור המתירו. אבל אם יש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו. בזה גם ספק דרבנן לחומרא ע"ש. וכאן נקרא ספק אם נעשה כלל דבר המתירו. דהרי מתחלה ודאי לא היה שיעור רק שע"י הטחינה עתה נפל ספק אם נעשה בהן דבר המתירן. הרי הספק אם נעשה בהן כלל דבר המתיר. ובשלומא אם היה נופל לתוכן ונוסף דבר מחדש ויש ספק אם יש שיעור לבטל. הרי עכ"פ ודאי נעשה כאן דבר המתיר. אבל כאן מה שנמצא יתרון ע"י הטחינה הוי הספק אם נעשה כלל דבר המתיר ודו"ק. ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הרא"ש דודאי גם בסתם חטים יש לספק שמא פחתו או הותירו אלו מאלו. אלא שברישא איכא חזקת היתר שנפלו למאה. ולכך לא חיישינן שפחתו רק החולין משוה דאוקמינן בחזקת היתר שהי' מתחלה. וכמו כן גם במציעתא אוקמינן בחזקת מדומע שהיה. ולא מוציאין מספק מחזקתו. ולכך שפיר כתב דהוי ילפינן זה מרישא דאין מוציאין מחזקתו מספק. ורק דבא להורות על חטים יפות שמוציאין מחזקתו. וסמכינן שהותירו החולין:
ולפי"ז הנה נראה דזה טעמא מ"ש הרמ"א סי' תנ"ג דאם נמצא חטים מחומצות באופן שיש בהן ס' מותר לטחון אותם. ואין זה מבטל איסור. ובאין ס' כנגדן אסור לטחון. משום זה דאף דאפשר שיתרבו הקמח מהחטים הכשרים או הרעות בשעת טחינה או שיפחת מהכשרים או מהרעות. מ"מ לא אמרינן זה להוציא מחזקתן כמו בתרומה. דאם נתחזקו בחזקת איסור שאין בהם ס' לא אמרינן מה שנפחת או שנתרבה שזה הפחת מן המחומצות נפחת. או הכשרים נתרבו. וכן להיפך כה"ג משום שנתחזק בחזקת כשרות שיש נגדן ס':
והנה התבו"ש בסי' י"ח האריך דמה שנתחזק לנו בחזקת היתר אין להוציא זה מחזקתו אף שאינו מצד חזקה מבוררת אלא שכן נתחזק לנו ע"ש בס"ק כ"ט שהביא ע"ז ראיה מכתובות ודף כ"ז) ומעתה י"ל בנ"ד כיון דנתחזק לנו מה שטחנו. בחזקת היתר שיש בהן ס' עפ"י ע"א שאמר שהחטין כשרון שיש בהן הרבה יותר מס'. ועפ"י ע"א שפיר הוי חזקה כמ"ש הרמב"ם דאם ע"א אומר שהוא חלב ונתחזקה על פיו ובא אח"כ אחד ואכלה לוקה על פיו. הגם שעתה מוצאים שאין בחטים ס' נגד המאומצים מ"מ אפילו נאמר דע"כ אותו העד שמצא המצומחים מועט לא הרגיש כ"כ או שנזדמן לו מקצת חטים טובים שאין בהם מחומצים הרבה. מ"מ הרי יש לנו ספק דלמא מה שנפחת הם מהמצומחים או שנאמר שהכשרים עשו קמח יותר מהמצומחים והם עשו מורסין הרבה. דעד כאן לא אמרינן זה רק נגד מה שנתחזק לנו בראשונה אם להיתר או לאיסור. והרי אדרבה עד כאן נתחזק לן בהיתר שיש ס' בכשרים נגדן. ואף עתה שנמצא רעות יותר. יוכל לומר שמ"מ יש ס' נגד המצומחים לאחר הטחינה. שאפשר שעכ"פ נתרבה קמח מהכשרים יותר ומהרעות נתרבו מורסין. וא"כ גם עתה לא נוציא מחזקת היתר שהיה על הקמח. וכ"ש לפי מה שהגידו לפני אנשים היודעים בטחינה דחטים מצומחים יש בהם קמח מועט מחטים שאינם מצומחים. וא"כ שפיר כאן הספק לתלות וכמ"ש במשנה ואם היה של חולין יפות. וא"ל דלפי"ז א"כ למה אסר הרמ"א בחטים שאין בהם ס' נגד המצומחין. דז"א דאכתי גם אחר הטחינה אין ראי' שניתוסף הקמח כ"כ עד שהיה ס' לבטל ואין להוציא בזה מחזקת איסור שנתחזקו החטים מקודם. וגבי מדומע י"ל דקל הוא שהקילו במדומע. ואפשר משום דשם איכא גם טעם דמורסין של תרומה מחסרי שאין מצטרף. דאיכא תרי צדדי לקולא הוי כמו רובא ועדיף מחזקה. עכ"פ ספק איכא שמא יש כאן בקמח ס' נגד קמח של המצומחין. וכיון דמה"ת בטל ברוב ורק מדרבנן הוא דבעינן ס' וכיון שיש ספק דלמא גם עתה יש ס' בקמח. וחזקת היתר שהוחזקו עד כה מסייע' לזה. בזה אם יסכימו רבנים לזה שפיר טוב להתיר עכ"פ האפיות מהן שיש בזה הפסד ושעת הדחק גדול:
והנה המל"מ פי"ד ממעשרות הל"ח כתב דיש פלוגתא בין הרמב"ם והר"ש אם יש בילה בדבר המעורב בלבד או בעינן דוקא שיהי' נדרס ונעשה גוף אחד ע"ש. וא"כ לדעת הר"ש אין ראיה שמה שנמצא עתה מעורבים כ"כ הוי כמו כן בחטים שכבר נטחן. ואך שיש לחוש משום דמחזיקין מזמן לזמן. ולומר שגם מקודם היו ג"כ הרבה מצומחין ביניהם. אך באמת אין שייך כאן הא דמחזיקין מזמן לזמן. דאין זה אלא כשיש איסור ודאי לפנינו שאוסר כל התערובות ולא נודע לנו מאיזה זמן נפל אבל כאן אנו אומרים דבאמת בחטים שנטחנו לא היו מעורבות בהם חטים מחומצות. ואם היו נטחנים ביחד עם החטים שנשארו לפנינו הי' ס' גם נגד כל המצומחים שישנם עתה לפנינו. ואין כאן איסור כלל. וא"כ מה לן אם נאמר שגם אלו המצומחים היו ג"כ מקודם בעת שלקחו מהן אותן החטים שנטחנו. מ"מ באותן החטים שנטחנו לא היו המעורבים. דבמעורב לחוד אין בילה להר"ש. ואם היו באמת נטחנים כל החטים ביחד לא הי' כאן איסור כלל. שגם אלו היו נכשרים:
עכ"פ לדעת הר"ש נוכל לומר כיון שמקודם היה מוחזק לנו בהחטים שיש בהן ס'. אין ראיה ממה שעתה בנשארים אין ס' דהרי אין בילה ויכול להיות דבהקודמים לא היו מעורבים הרבה. ואף דלהר"ש אין ראיה מהבדיקה שבדקו מתחלה להחזיק כל החטים שיש בהן ס' כיון דאין בילה. י"ל דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואמרינן חטים כשרים היו. ומה שהוכרחו לבדוק אינו אלא שמא יהיה נמצא ריעותא לפנינו שלא יהי' ס' בהבדיקה. אז נחוש שמא גם בהשאר נמצאים אף שאין ראיה מהבדיקה אבל כאן שכבר יצאו בחזקת היתר. מה שעתה נמצאו מעורבים אין ראיה להוציא הקודמין ממה שיצאו בחזקת היתר ודמיא לסכין שנאבד ונמצא פגום. ולפי"ז יש לנו עכ"פ ס"ס שמא אינן מחומצים נקראין יפות נגד מחומצים והוא דינא דמשנה בהיפות תלינן דהותירו בקמח או שמא הלכה כר"ש. ולהרמב"ם הרי נראה מוכרח לשיטתו לומר דבכל חטים יש ספק שמא פחתו או הותירו וכמ"ש:
ולכאורה י"ל פשוט עפ"י מ"ש בסימן תס"ז דאמרינן רק עליונות של גדיש נתבקעו. וא"כ כאן נמי נימא דעתה מה שנמצאו הרבה מחומצות הן מעליונות של גדיש והראשונות שנטחנו הם מאמצעותו. אך ז"א דהתם מיירי דאותן שאינן מבוקעות לא חיישינן בהם שנתבקעו ואינם ניכרין. אלא אמרינן שלא עליהם ירד הגשם. אבל בנ"ד הוי הספק דלמא נתערבו המחומצות שודאי ירד עליהם הגשם גם במה שנטחן כמו שהם מעורבין עתה לפנינו עד שאין בהם ס'. וכ"ש כאן שכל הכרי נגדש ביחד ונתערב ביחד דלדעת הרמב"ם שייך בלולה בכל דבר שנתערב אפילו אין נעשין גוף אחד. ורק לדעת הר"ש שפיר י"ל גם כאן דאותן שלפנינו שיש בהן הרבה עד שאין בהן ס' הם מעליונות של גדיש ואין ראיה על הנטחנות:
אך אכתי י"ל דזה תלוי בהא דחזקה דהשתא חשובה נגד חזקה דמעיקרא דהרי אנו רוצים לידון ממה שנמצא עתה. שכן היה למפרע שלא היה בהן ס':
ועיין זה באריכות בנו"ב קמא ובש"ש ושאר אחרונים. אך גם זה תלוי בפלוגתת הר"ש והרמב"ם דהרי להר"ש דאין בילה בדבר שלא נעשה גוף אחד. א"כ ממילא אין כאן חזקה קמייתא בהחטים שנטחנה ע"י מה שנבדק מקצת מהן. ואף שמטעם זה לא נוכל לדון גם בחזקה דהשתא על למפרע שודאי הי' בהקודמין כן כיון שאין בילה. מ"מ ספק איכא. אם לא כמ"ש דכיון דכבר יצאו בחזקת היתר דמיא לסכין שנאבד. ולהרמב"ם לדעת הח"צ והנוב"י דחזקה דהשתא הוי חזקה טובה מה"ת. י"ל דהוי כאן חזקה נגד חזקה. ושפיר יש לתלות דחטים שאינן מחומצות הותירו בקמח עד שיש ס' כיון דאין כאן חזקת איסור דהוי חזקה נגד חזקה. וכ"ז כתבתי לא להלכה עד שיסכימו בזה המורים וכ"ז באם נתמרח הכרי ביחד ונתערב כמו שספרו לפני. אבל אם נתמרח בב' או בג' פעמים. בזה פשוט דאין מחזיקין ממקום למקום. דמה שנתמרח מתחלה היה מצד אחר מהגדיש וכאן מה שנתמרח לפנינו ונמצאו שם חטים מחומצות הוא מצד אחר ששם באותו צד ירד הגשם או הדלף וכמו בהא דתס"ז. ודמי להא דנמצא בגג. המעטן טהור (סופ"ט דטהרות) משום דהוי ממקום למקום. ואם נטחן גם מזה הכרי שנתמרח בפעם אחרת ונתערב הקמח עם מה שנטחן מקודם. בזה י"ל דתלוי ברוב וקבוע. ובנ"ד אין כאן קבוע. דהרי כולם נטלו קודם שנודע הספק. אך למ"ש הספק שמא הותירו הקמח מחטים הכשר עד שיש בהם ס' י"ל דבכל א' איכא ס"ס שמא נתבטל בס' שקמח של הכשירים הותירו. ואת"ל שלא נתבטל שמא לא זה הוא. ואף דהוי ספק א' בגופו וספק ב' ע"י תערובות. כבר כתב הב"ש סימן ד' ס"ק י"ח דבדרבנן אמרינן ס"ס כזה. וכאן אינו אלא מדרבנן דכבר נתבטל מה"ת ברוב. אך י"ל דכיון דהיה אפשר להכירן לא נתבטל מן התורה ברוב. אך כיון דא"א היה לבררן י"ל דבטלו אעפ"י שניכרין היו ותלוי בפלוגתא שהביא הכ"מ בפ"ג מהל' מאכלות אסורות הלכה ט"ו ע"ש וצ"ע בזה. מיהו כיון שנטחנו ונתערבו ממילא א"א היה להכירן ומה שטחן לא מיקרי מבטל איסור. א"כ מה"ת בטל ברוב לכ"ע: