אור ברסלב
עמק שאלה חלק או"ח › סימן ט

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק או"ח · סימן ט

סימן ח

הנה באתי להשיבו בקצרה על שאלתו כענין בענינא דפסחא מה שעלה מורא על ראשו על מה שנהגו עתה שכל בני העיר נותנים שטר הרשאה לא' והוא מוכר לעכו"ם. ועתה לפי דינא דמלכותא צריך שיהיה ההרשאה על נייר של ב' רו"כ ונחתום אצל הנאטאריעס ובאם לאו אין לו שום כח. ושאלה כיוצא בה איתא בח"ס או"ח סימן קי"ג וטעם הח"ס לא שייך לכאן. ומתשובת בנין עולם סימן כ"ג הביא מעל' שכתב שבדיניהם אין כלום. כיון שידוע להם שהוא רק הערמה בעלמא. רק כיון דסמכא דעתיה דעכו"ם שבודאי לא יחזור הישראל. דאם יחזור יעבור עליו למפרע. ותמה ע"ז שהוא נגד המבואר במ"א סימן תמ"א ותמ"ח זה תורף דבריו:

הנה במ"א סימן תמ"ח מבואר שם דמה שבדיניהם קנה העכו"ם אין מועיל אם אין זה קנין מה"ת לעכו"ם וכמו שאמרו בבכורות (דף כ"ב) דבדיניהם שדנה התורה להם וכן הוא להדיא בתשובת מהר"ם מינץ סימן ה' והובא בתשו' נחלת שבעה סימן ל"א ול"ג. דדיניהם אין מועיל נגד איסור אך דעת האחרונים דלענין חמץ מועיל משום דסגי בקנין כל דהו אבל להיפך מה שמועיל מד"ת שיהי' מגרע מה שאין מועיל הקנין בדיניהם לא נשמע כלל מהמ"א שם. וע' בנ"ש שם שכ' ע"ז שאין מנהגם מועיל נגד איסור והביא שם דברי הטור בחו"מ סימן קצ"ו. ודברי הרמב"ם דכל דיני ממון דנין עפ"י דד"מ משא"כ לענין איסור. ולכאורה כיון דדמ"ד לענין ממון ממילא אין כאן איסור דהבהמה נקנה בקנין גמור לעכו"ם משום דד"מ וא"כ הוי זה ראיה להיפך. א"ו עכ"ל דכל שנוגע לענין איסור אף שהוא דבר אחד עם ממון. אמרינן לענין ממון דד"מ ולא לענין איסור. ובאמת כך מבואר בתשובת הרמב"ן סי' רכ"ה שכתב דלר"י דלעכו"ם במשיכה. אפילו אם נהגו ביניהם העכו"ם לקנות בכסף ישראל שנתן מעות בעד בהמת עכו"ם פטורה מן הבכורה עד דמשיך ליה. דלענין איסור בכורה דיינינן ליה כפי דד"י שהוא במשיכה. ולא דיינינן ליה כפי המנהג. אף דלענין ממונא מחייבין את העכו"ם לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו דבדיניהם דיינינן ליה עכ"ל. הרי להדיא אף דלענין ממון אזלינן בדיניהם מ"מ לענין איסור אזלינן בתר ד"ת. וה"נ ודאי להיפך אם מכר ישראל בהמה לעכו"ם באופן שקנה עפ"י ד"ת. ובדיניהם עדיין לא הוי קנין. כמו אם קנה עכו"ם במשיכה לחוד. ובדיניהם נהגו הקנין רק בכסף. דה"נ בזה אף דלענין ממון אנו פוטרים הישראל מלתת הבהמה. דבדיניהם דיינינן לי'. מ"מ לענין איסור אזלינן בתר ד"ת שכבר נפקעה הבהמה מבכורה משום שקנין עכו"ם בה. וה"ה וכ"ש לענין חמץ. דהרי לדעת המ"ב והח"י מועיל לענין חמץ אף מה שאין זה קנין רק ממנהג. אף שאינו קנין כלל עפ"י ד"ת. והיינו משום דסגי בקנין כל דהו. כ"ש מה דהוי קנין מה"ת. אלא שמצד דיניהם אינו קנין. דעכ"פ לא גרע מה דהוי קנין מה"ת ממה דהוי רק קנין מן המנהג:

אלא שבאמת יש לדמות נ"ד להא דחולין (דף ל"ט ע"ב) דאיתא שם חזינא אי גברא אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור. ואי לא מצי אמר ליה רישיך והר. וכתבו שם בחידושי הרשב"א והר"ן דרש"י סובר דלר"א לטעמיה דמעות קונות בעכו"ם ומ"מ דוקא בגברא אלמא, ואי משום דכיון דמעות קונות. הרי יש לו חלק מ"מ י"ל דכל שאינו אלם לא סמכא דעתיה (ולרש"י איכא טעם משום דלא נעשה שליחו לעיות) וכ"כ בתוס' דזה אפי' למ"ד מעות קונות משום דלא סמכא דעתי' אבל בחידושי הרשב"א מסיק שם דהא דחולין אתיא דוקא למ"ד מעות אין קונות בעכו"ם ולכך כל שאינו אלם אין זה כלום. אבל בגברא אלמא אף שאין זה קנין מה"ת עשוהו רבנן כשותף וכמו דאמרינן בפסחים בעירו חמירא דבני חילא ע"ש בחידושי הרשב"א. מעתה י"ל כיון דמצד הדין שלהם לא סמכא דעתיה דעכו"ם הקונה שקנינו הוי קנין. א"כ לשיטת רש"י ותוס' ור"ן אין מועיל זה. דהרי בחולין אמרינן כן אפילו להקל בענין עכו"ם דחמירא. כ"ש להחמיר לענין חמץ שמטעם זה לא מקרי מכירה. אמנם לשיטת התוס' שמסקי שם דאפילו למ"ד משיכה קונה הוא. וע' בתשו' צ"צ סימן ס"ב מה שפי' בדבריהם דאפילו מה דלא הוי קנין מצד הדין מ"מ אי אינש אלמא הוא דלא מצי מדחי לי' הישראל אשתכח דקנינו קנין גמור הוא. ולמד מזה לענין בכור כן. מיהו בחי' הרשב"א כתב להדיא דאין זה רק קנין דרבנן ועיין במהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ב מה שהשיב על הצ"צ. עכ"פ לפי"ז הנה דברי הבנין עולם שהביא מעלתו. המה בנוין ועומדים. דהרי אם נאמר שבחמץ סמכא דעתא דעכו"ם. א"כ לשיטת התוס' והרשב"א אפילו מה דלא הוי קנין מצד הדין מועיל עכ"פ מדרבנן. וא"כ בחמץ דמועיל קנין דרבנן. וכמו שהאריכו האחרונים. ה"נ מועיל. ומכ"ש בזה שהיה קנין מה"ת דאין מגרע לן רק מה דלא סמכא דעתא דעכו"ם משום דאין קנינו קנין מצד דיניהם. דודאי י"ל זו הסברא דבחמץ סמכא דעתא דעכו"ם. דבזה לכ"ע הוי קנין גמור:

מיהו היכא דאין קנינו קנין מה"ת נראה דמצד זה שסמכא דעתא דעכו"ם דהישראל לא יעבור על החמץ זה לא דמי למה דסמכא דעתיה על אלמותו דזה הוי עכ"פ קנין דרבנן. אבל במה שהיה קנין מה"ת ואינו קנין מדד"מ דברי הבנין עולם נכונים המה מאוד. וכמבואר מהא דחולין כן:

ומעתה דברי הגאון בחת"ס סימן קי"ג לכאורה דבריו תמוהין דמה לן בזה מה שנפסל השטר מצד דד"מ. מ"מ אין זה מגרע המכירה. דאין זה אלא לענין דינא דממונא. ולא לענין איסור. וכמש"כ בתשובת הרמב"ן. ומכ"ש בחמץ שסמכא דעתי' דעכו"ם דישראל לא יעבור מה אכפת לן בזה. על כן נראה דעיקר חקירתם הוי לענין מכירת החדר שהחמץ מונח שם דעכו"ם אינו קונה קרקע רק בכסף ובשטר. ובכה"ג שהשטר נפסל מצד דד"מ אין כאן שטרא. ובכסף לחוד אין עכו"ם קונה אפילו מד"ת. ואם כלל בשטר אחד כל החדר והחמץ. י"ל דכמו דבטל המכירה לענין החדר. ה"נ בטל לענין החמץ. וע' במק"ח סימן תמ"ז. ומכ"ש אם מכר החמץ אגב קרקע דהחדר. דאם זה לא קנה לא קנה זה. אך לזה הא כתב הב"ח תקנה להתנות עם העכו"ם שיקנה הקרקע בקנין כסף לחוד והרבה יש להאריך בזה. וע' במהרי"ט אלגזי בבכורות שם. ועיין במק"ח במה שמסתפק שם באם מכר שלוחו החדר בשטר והשליח חתם עצמו בשטר אם נאמר דהוי קנין או שנאמר האי שטרא הוי חספא בעלמא. וראייתו מגיטין לפסול בזה צ"ע דשאני בגיטין שצריך לכתוב הגט ע"ש הבעל ומה מועיל כתיבת יד השליח. אבל כאן הרי הוא כותב בשטר על עצמו שהוא מורשה מכח המוכר. וע"ז הוי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי:

עכ"פ כל ספקו של מעלתו משום שאין להמורשה כח עפ"י זאקאהן. נראה דלכ"ע אמרינן בזה הסברא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דמה שהוא מודה שהוא שלוחו זה מועיל גם בדיניהם שמכירתו מכירה. אלא שבלא כתב ראיה חתום עפ"י זאקאהן יכול להכחישו וכאן לא אכפת לן בזה דסמכא דעתא דעכו"ם על הישראל, וז"ב לענ"ד:

ומה ששאל בענין גיטין אין הפנאי עתה להשיבו כי הענין עמוק ואין הזמן גורם לעיין בזה:

אחר כותבי מצאתי בתשובת חותני הגאון הק' זי"ע מבואר שם להדיא בשאלת מעלתו דאין חשש בזה גם הביא שם דברי השאג"א:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה