עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק או"ח · סימן ד
בבואי שלום מדרכי ת"ל ומצאתי מעט נופש לנפשי מטרדת הדרך הראו לפני דברי כת"ר אשר עוררני שנית במכתבו להשיב על שאלתו בענין ביהכ"נ שלהם. ובא באותיות על דגלם על דברי אשר השבתי לו מכבר בהיותי נחפז לדרך. והנה אשר הרבה באמרים על אשר בא להשיג על דברי. לא אבין זה הלא כך דרכה של תורה זה בונה וזה סותר ולמה יחשדני בזה. הלא האמת אהוב מכל. ובפרט אשר הודעתי לו אז כי אינני כותב זה להלכה ולמעשה מפני טרדת הדרך. אך עכ"ז אבוא על סדר האותיות לכתוב מה שנלע"ד עתה ואיני אומר קבלו דעתי:
באות א' השיג על תחלת דברי שכתבתי דבתשו' פנ"י הדבר מפורש להיתר. דמשמע מלשון זה דמתיר גם להשתמש בו חול. כמ"ש כת"ר בתשובתו. הנה באמת לא כן הוא. כת"ר לא בא בשאלתו אלא לחקור על מקום הפנוי במה תפקע קדושתו כיון דאין ראוי למוכרו. וניכר מדבריו שמשום זה א"א להניח מקום פנוי, וע"ז השבתי דברי. ומה שכתב בשאלתו לעשותו גן ירק. הנה מלשונו בשאלתו משמע שזה הוא מעלה בנ"ד ויצא לו זה מהא דמהר"ם מלובלין. אבל באמת טעה כי גם זה מקרי תשמיש גנאי. ואנכי לא רציתי להשיבו בזה רק על תוכן שאלתו. אם מותר להניח המקום פנוי:
באות ב' האריך במה שכתבתי דמדברי הפנ"י נראה לכאורה דחמורה ליה קדושת המקום במאי דכתב ואע"ג דיש לדחות דאיירי ר"ח דבנו החדשה סביב הישנה. דאכתי תקשי איך מפקיעין קדושת העצים והלבנים בכדי וכתבתי לחלק שהפנ"י גורס בטור כגי' הב"ח דרק לענין עצים ולבנים מועיל מתנה לא לענין ביהכ"נ עצמו. והחילוק בזה אפשר לומר עפ"י מאי דפליגי הרמב"ן והר"ן בטעמא דקדושת ביהכ"נ. וע"ז כתב כ' להשיג דהפנ"י לא כתב זה רק לדעת החכם השואל דלדעתו חמור קדושת המקום מקדושת העצים והלבנים. והפנ"י השיג לפי דעת השואל. גם בזה לא ידעתי מה תיקן בזה. אטו החכם השואל הוי קטיל קניא באגמא. והלא ניכר שהיה מן הגדולים אשר בארץ:
והשתא כיון שכתב הפנ"י דאם נאמר דבזה שמונח פנוי איכא הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה הוי כמו אגורי ומשכונא דאסור כיון דליכא במה תפקע הקדושה. ובאגורי ומשכונה אין מועיל גם זט"ה במא"ה. א"כ קשה הוכחת המ"ב מי גרע זה ממתנה. הא ההיא הנאה הוא הנאה כל דהו ואינה בעולם. כ"ש כאן דההנאה מזומנת לפנינו וכמ"ש כת"ר בעצמו הוכחה זו. וע"כ לחלק כמ"ש דבאמת מתנה אין מועיל לענין ביהכ"נ עצמו וה"ה לענין המקום בלחוד. ורק לענין עצים ולבנים מועיל מתנה. והנה מה דמסיק כת"ר דהפנ"י והמ"ב לא פליגי דהפנ"י מיירי בלא מכרו זט"ה במא"ה לכך המקום נשאר בקדושתו. והמ"ב מיירי שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לכך יוצא לחולין לגמרי:
הנה באמת המ"ב כתב להדיא כן לענין העצים והלבנים. דאם סתרו זט"ה בלא מעמד אה"ע אין העצים והלבנים נפקעין מקדושתן משום דאין ביד זט"ה בלא דעת אנשי העיר להפקיע מקדושתן רק ע"י עילוי לקדושה חמורה עכ"ל. ולכאורה הדברים צ"ע הרבה דהא לא אמרו החילוק בזה אלא דאם מכרו זט"ה בלא דעת א"ה. או להיפך א"ה בלא זט"ה הדמים נשארו בקדושתן. אבל הביהכ"נ עצמו שמכרו יוצא לחולין להשתמש בו חוץ מהד' דברים וכמבואר בטוש"ע סעיף ו'. והרי המ"ב לא מיירי שם רק לעשות בית דירה מהעצים ולבנים. וא"כ אין נ"מ באם הי' זט"ה במא"ה או לא היה. והנה באמת בגמ' שם (דף כ"ו) ברש"י ד"ה לא שנו כתב להדיא דאין מורידין הדמים מקדושתן וביהכ"נ בחשיבותו עומד אפילו ביד לוקח דומיא דספרים אבל לכאורה גם דברי רש"י קשיין דלקמן (ע"ב) בד"ה חלופי וזבוני כתב רש"י שם חלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יוצא מן הקדושה להשתמש בו עכ"ל. והא לפי"ז ע"כ זה מיירי בלא היה זט"ה במא"ה. דאל"כ גם הדמים יוצאין לחולין ואין נתפסים בקדושת ביהכ"נ. ואעפ"כ סיים רש"י (דמותר) דהוא יוצא מן הקדושה להשתמש בו. גם מ"ש המ"ב דבעינן דוקא עילוי לקדושה חמורה. הנה למ"ש המ"א בס"ק ד' דבדיעבד אם מכרו לכ"ע מותר לקנות כמותה. וא"כ בנידן המ"ב שכבר סתרו בהכ"נ הישן ובנו בהכ"נ חדש. אם נחשוב הנאה זו כמכירה א"כ הרי כבר קנו קדושה כמותה. ובזה י"ל דב' הקושיות על המ"ב מתורצת חדא בחברתה די"ל דהמ"ב סובר כהב"י דהאוסרין אוסרין גם בדיעבד וכיון דאין כאן מה שמפקיע הקדושה רק ההנאה שיש להם בהכ"נ מירווח אחרת. וכיון שבזה עשו איסור שלא העלו לקדושה חמורה ממילא לא נחשב זה הנאה. וכדמיון שכתב הסמ"ע סימן רל"ד דאכילת איסור לא נחשב הנאה. וכיון שאין זה הנאה ממילא אין כאן במה שתפקע הקדושה. וקדושתה הראשונה עליהן כן י"ל:
ולכאו' נראה לישב דברי רש"י דסתרו אהדדי עפ"י מ"ש בתשו' פנ"י שם וז"ל אין מקום לדבריך. דמה בכך שמורידין מקדושה. הרי אמרו בגמרא מגילה (דף כ"ז) במשנה שם וכל הפוסקים דבני הכפרים שמכרו ביהכ"נ שלהם רשאי הלוקח להשתמש בו כל חפצו חוץ מהד' דברים. והנ"מ וכו' הרי בני העיר אפילו בלא טובי העיר מורידין מקדושה חוץ מהד' דברים וכו' ואם באנו לחלק ולומר דהתם מיירי בדיעבד אם מכרו והורידו מקדושתו. אבל לכתחלה מאן לימא לן. הנה מבואר דאפילו לכתחלה שרי. דודאי בהכ"נ בבנינו אסור לכתחלה למכור אפי' לפדיון שבוים כמבואר ברמב"ם ז"ל ובטור יו"ד סימן רנ"ב. מ"מ בהכ"נ שסתרו יכולין ליתן אפילו לכתחלה. שהרי אמרו בגמרא שם (דף כ"ו) האי בי כנישתא חלופי וזבוני שרי. משמע מהאי לישנא דשרי אפילו לכתחלה להחליפו או למוכרו וכ"מ פשטא דלישנא דהפוסקים עכ"ל. נתבאר מדבריו דמה דאמרו בגמרא חלופי וזבוני שרי מיירי בבהכ"נ שסתרו. ומהאי טעמא נקטו לישנא דלכתחלה. וא"כ לפי"ז י"ל דמה שאמרו בגמרא ל"ש אלא שמכרו. דמורה לישנא דדיעבד. מיירי בבהכ"נ בבנינו ובזה דעת רש"י דבהכ"נ בחשיבתו עומד דומיא דספרים. כיון דראוי למצותו גם ביד הלוקח דומיא דספרים. אבל מה שאמרו בגמרא דחלופי וזבוני שרי דמיירי בבהכ"נ שסתרו אין זה דומה לספרים כיון שעתה אין ראוי למצותו. ובזה כתב רש"י דהוא יוצא מקדושתו להשתמש בו. אבל א"א לומר כן דהרי רש"י כתב שם מתחלה והיינו דבעי מיני' רבינא מר"א על תלא דבי כנישתא מהו למזרעה. אלמא במכר כל דהו הבית והמעות בקדושתייהו קיימו עכ"ל. הרי דרש"י סובר דאפילו בבהכ"נ שחרב אין יוצא מקדושתו במכירה. ואם נאמר דשאני קדושת המקום מקדושת העצים והלבנים דדוקא המקום יש בו קדושת הגוף אבל העצים והלבנים אינם אלא תשמישי קדושה וכמ"ש בתשובתי מקודם לחלק בזה. אכתי יש ליישב דדוקא מה דהוה קדושת הגוף הוו דומיא דספרים דהם ג"כ קה"ג עליהן. ובזה אמרינן דבמכר כל דהו אין יוצא מחשיבתו לעולם גם בידי הלוקח אבל עצים ולבנים אינן אלא תשמושי קדושה וכיון דהאי חלופי וזבוני מיירי בבהכ"נ שסתרו. הנה י"ל דקאי על העצים והלבנים. ובזה כתב רש"י דיוצא מקדושתו להשתמש בו:
והנה המ"א בס"ק ט"ז הוכיח מדברי רמ"א דבשל כרכים אף דלסותרו שרי מ"מ המקום והעצים והלבנים בקדושתייהו קיימו ואסור להשתמש בהן וגם למוכרן וכו' שלא כדברי המ"ב שהתיר להשתמש באבנים אפילו בשל כרכים דמה אכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל בה ע"ש ואם נאמר דשאני ליה להמ"ב בין קדושת המקום לאבנים וכמו שמשמע הלשון דרק באבנים התיר למכור בשל כרכים. אבל המקום י"ל דגם הוא מודה. אין ראיה מדברי הרמ"א להיפך. דבשל כפרים אם בנו אחרת מותר למכור גם עם המקום אבל בשל כרכים המקום אסור למכור בכל גווני:
אבל לכאורה טעמא בזה בעי דלפי דברי המ"ב ה"נ נאמר כן גם בהמקום מה אכפת להו לרחוקים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת:
אמנם אפשר לומר דהנה ראיתי בספר תשובת שואל ומשיב הביא בשם תשובת שמן רוקח. דקניית מקומות בבהכ"נ אין זה אלא קנין פירות ולא קה"ג כיון דאסור לנתוץ דבר מבהכ"נ אין זה אלא קנין פירות. וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מכירה שהקונה לפירות אין יכול לשנות גוף הקרקע. ומזה יצא לו דכיון דאינו אלא קנין פירות לא הוי קניית המקומות אלא כבית זה אני משכיר לך דמבואר הדין בסימן שי"ב דכיון דנפל אינו חייב לבנותו. וא"כ גם בבהמ"ד היכא דנפל אין לבעלי המקומות עוד חלק בו:
וגוף הספר שואל ומשיב וגם תשובת שמן רוקח אינם תחת ידי רק שכן בזכרוני. והנה לכאורה לפי"ז יוקשה הרבה על מה שאמרו דבשל כרכים א"א למוכרו משום דאחרים נתנו חלק בו. דא"כ כשנפל או נסתר שוב לא שייך האי טעמא. דהרי שוב אין לאחרים חלק בהם אף אם נתנו גם אחרים בו. אך באמת דברי בעל שמן רוקח הם היפך מה שכתב הריב"ש בתשו' דקניית מקומות בבהכ"נ הם מתהום ארעא ועד רו"ר כמו בכל הקנינים הרי שיש בזה קנה"ג:
ובאמת י"ל דקרקע בהכ"נ יכול לחפור תחת הבהכ"נ שיחין ומערות דאף דגם הקרקע נתקדשה בקדושת בהכ"נ. היינו קרקע העליונה מה שצריך לגוף בהכ"נ שיעמוד עליו אבל מ"מ יכול לחפור בורות. דהרי בית המקדש דודאי נתקדשה הקרקע. ולדעת הרמב"ם גם עתה בחורבנו חייב כרת בנכנס טמא למקום מקדש. וכמו בהיות המקדש עומד בבנינו. ואעפ"כ הרי קיי"ל דמחילות לא נתקדשו. וכיון שכן בקניית המקומות שוב יש להם קניין הגוף בהקרקע וכמו שכתב הריב"ש. אבל מ"מ בהעצים והלבנים שפיר איכא סברת בעל שמן רוקח כיון דאסור לנתוץ דבר מבהכ"נ אין בהעצים ולבנים רק ק"פ דהוא קנין דמים וכיון שכן הנה שפיר יש לחלק בשל כרכים בין העצים ולבנים לגוף המקום. דהעו"ל כיון דאין בהם לאחרים רק קנין פירות בעומד בבנינו. ועתה כשנפל נסתלק הקדושה מהם דהא בנדרים ודף כ"ט) אמרינן קדושת דמים פקעה בכדי. וא"ל דמ"מ הא אם בדעתם לחזור ולבנותו עדיין קדושתו עליהן. וכמ"ש המ"א סימן קנ"א ס"ק י"ג. דע"ז שפיר כתב המ"ב דכיון דכבר יש להם בהכ"נ להתפלל ודאי דאין עוד דעת אחרים לבנות מהלבנים. ומה אכפת להו באבנים. אבל בקנין הקרקע דיש לאחרים בהקרקע קה"ג וא"כ כשקדשו הקרקע הוה קדה"ג לדעת הר"ן. ובזה אינם יכולים להפקיע קדושת המקום שלא לדעתם. ובזה מיושב ג"כ קושיית המ"א על המ"ב דמ"מ איך יכול למכור של חברו שלא מדעתו דזה אינו אלא במה שגוף הדבר של חברו. אבל לא בהעצים ולבנים שאין לאחרים בהם רק ק"פ בבנינו וכבר נפל ונסתר מחמתו:
אך כ"ז ע"ד חידוד. אבל בדרך פשוט נראה דהנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן הטעם וכתב שם דאפילו בחורבנו עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו. אך בחי' הרשב"א הגי' שם דאפילו בחורבנו עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולכבדו משמע מלשון זה דמשום דבחורבנו אכתי ראוי לומר בו דברים של קדושה באקראי ולא גרע זה מרחובה של עיר. ולכך אכתי לא עבר זמן מצותו מקרי. וא"כ לא שייך טעמו של המ"ב דמה אכפת להו לאחרים. כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל לענין המקום. דמ"מ כיון דאכתי ראוי לומר בהמקום דברים של קדושה באקראי. י"ל דאף שיש להם בה"כ אחרת להתפלל רוצים גם בהמקום שיהיה קדוש בקדושתו כדי שיוכלו לומר בו דברים של קדושה. אבל האבנים אין ראוין עוד לדבר שבקדושה כמו שהם. וכבר עבר זמן מצותן. ומשום שראוין לחזור ולבנות לא אמרי' כיון שכבר יש להם בהכ"נ אחרת להתפלל:
אמנם המ"א שחלק שם על המ"ב וסובר דא"א להפקיע גם קדושת האבנים שלא מדעתן. לכאורה הנה הוא סותר דברי עצמו בס"ק י"ב שהעתיק דברי המבי"ט להלכה דאם אינם מתפללים בבהכ"נ של כרכים יכולים למוכרה והשתא מכ"ש האבנים של הישנה שאין ראוין להתפלל בהם ולמה סתם כדינו של המבי"ט. ואיך העתיקו להלכה ולא ציין כלל לסעיף ט"ז להורות שחולק עליו.
והנה גם בתשו' המבי"ט גופא יש לי עיון רב בדבריו למה שבא בשאלה וז"ל עוד אומר להם ראובן כי בהכ"נ זה אינם מתפללים בו זה יותר מששה או משבעה שנים והשכירוהו לדירה. שיביאו ב' שמאים ויראו כמה שוה אותו חצי האמה לערך כל רוחב ב"ה וכו'. והשתא איך חששו למכור לראובן אותו חצי אמה משום שחוששין להיותו בהכ"נ. ואיך לא חששו למה שהשכירוהו לדירה דאגורי ומשכוני בכל גווני אסור ואין מועיל גם זט"ה במא"ה. והמבי"ט לא השיב להם לאסור זה. והדבר נפלא לפע"ד:
והנה המ"א בס"ק כ"ז הביא דינו של המ"ב להלכה דאם בנו בית הכנסת חדשה וסתרו הישנה עפ"י זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה דלא גרע ממתנה וכו' ע"ש. והנה יש לי להקשות למ"ש המ"א ס"ק ט"ז דהא דבכפרים נמכר כשיש להם אחרת. היינו כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם ב' בהכ"נ מקודם אסור למכור אפילו אחד וכו'. דא"כ במה איירי מה שאמרו בגמרא מגילה (דף כ"ו) ל"ש אלא שלא מכרו זט"ה במא"ה וכו'. הא כיון שמיירי ע"כ שבנו אחרת מקודם דאל"כ אסור למכור. וא"כ לענין מה צריך למכור זט"ה במא"ה את הישנה כלישנא דגמרא. הא ממילא בזה שבנו אחרת פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה. ולכאורה אפשר לומר דהא דאסור למכור אם לא בנאו אחרת מקודם הוא רק לכתחלה וכדמשמע מל' המ"א ס"ק ד' אבל אם מכרו מכור. ובהכי מיירי בגמרא דא' ל"ש אלא שלא מכרו וכו' דמיירי בדיעבד. אבל לפי"ז יוקשה על מה שהוכיח המ"א ס"ק ט"ז מדברי הרמ"א שלא כדעת המ"ב. דהרי י"ל דזה החילוק דבשל כפרים אסור למכור אם לא בנאו אחרת היינו רק לכתחילה. אבל אם מכרו מכור. ובשל כרכים אפילו בדיעבד אינו נמכר אם לא בנאו אחרת מקודם. ואפשר דאל זה כיון הא"ר ס"ק י"ח מה שהשיג על המ"א ע"ש:
אמנם לכאורה יש להקשות על המ"ב והמ"א שהביאו ראיה לסברתם דפקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה דלא גרע ממתנה. דהא למ"ש הרמב"ם הובא בב"י סימן קנ"ג אפילו ז' ט"ה במא"ה בעינן התנו דוקא והוא מברייתא בגמ' מגילה (דף כ"ז) דאוקמי שם בד"א בלא התנו אבל בהתנו זט"ה במא"ה אפילו לדוכסוסיא נמי מותר הרי דבעינן התנו דוקא. ואפילו לפי תי' התוס' דבעינן לומר רבותא דגם במותר בעינן דוקא התנו אבל מ"מ בגוף הדמים ודאי בעינן התנו. והא דמכרו זט"ה במא"ה מותר בדמים אפילו למשתא ביה שיכרא. היינו ע"כ במכרו מתחלה על דעת זה. אבל במכרו סתמא נשארו הדמים בקדושתן וכדמוכח מדברי הריב"ש מ"ש לישב דעת הרמב"ם והובא בב"י שם. וא"כ י"ל דה"ה לענין הבהכ"נ אין יוצא לחולין אם לא שהתנו כן בשעת המכירה. וא"כ מאי ראיה היא ממתנה ששם נתנו המתנה לאחד להשתמש בו לחולין הוי זה כהתנה להוציאו לחולין. אבל כאן אף שנחשב זה להנאה מה שבנו חדשה אבל מ"מ הא הם בנו סתמא דלא התנו שבזה שיבנו החדשה תצא הישנה לחולין וכיון שלא התנו ממילא נשארו העצים והלבנים של הישנה בקדושתן ואין לומר דעתה שהם רוצים לבנות מהלבנים בית להשמש הרי הם מתני' להוציא לחולין. דעתה במה תפקע הקדושה. דההנאה שיש להם בהכ"נ כבר עשו והיה להם. ומ"מ היו הלבנים הישנים קדוש. ועתה הם רוצים להפקיע הקדושה מהישנה בכדי. ואף אם נאמר דסברתם היא כך מה שעתה הם רוצים מחדש להפקיע. יכולים להפקיע בהנאה שהיה להם מכבר בבנין החדש. וכמו במתנה שהוא על ההנאה שהיה להם מכבר אכתי מאי ראיה ממתנה דבשלומא התם מחויבים הקהל להמקבל לשלם לו עבור ההנאה שקבלו ממנו מכבר. ובמה שנותנים לו זאת פטורים הם מהחוב שלהם. נמצא דנהנים עתה. דאין צריכים ליתן מתנה אחרת. וכיון שכן הוי כמכר. וכמו שכ"כ הר"ן להדיא. אבל כאן בההיא הנאה שהיה להם מכבר בבנין החדש אין חייבים בעד זה למי לשלם. ולהוציא עבור זה הישנה לחולין. ורק עתה הם רוצים להוציאו לחולין בכדי. ובמה תפקע הקדושה. דההיא הנאה של בנין החדשה כבר עשו והיה להם. ובשלמא תחלה בעת בנין החדשה אם התנו אז שבזה שיבנו החדשה תפקע קדושת הישנה שפיר דומה למתנה וכמו במתנה חייל קדושה על ההנאה. כן הכא נמי חייל הקדושה על ההנאה מבנין החדשה הגם דלא דמי למכר. דהתם נותנים הדמים בעדה. ונתפסו הדמים בקדושתה. אבל במתנה ובנדון שלהם בבנין החדשה הלא לא נתנו הדמים בעדה כלל. אבל מ"מ אפשר יש ראיה ממתנה:
אבל בשכבר בנו ולא התנו שבזו ההנאה יוצאה הישנה לחולין ונשארה גם היא בקדושתה. ועתה הם רוצים להפקיע הישנה מקדושתה בההיא הנאה אשר כבר נעשה אין זה דומה למתנה כלל. דהתם עכ"פ חייבים הם עתה לשלם להמקבל עבור הנאה שמכבר. וכאן לא שייך זה. ועכ"ל לומר דבאמת מיירי דבעת שבנו היה דעת הקהל להפקיע הישנה מקדושתה. ואף שהיה מתחלה דעתן למכור הישנה. מ"מ כיון שהיה מתחלה דעת הקהל שהישנה תפקע קדושתה ממילא נפקע על ההנאה של בנין החדשה שגם בזה יכולים להפקיע הקדושה. ומעתה ל"ק מה שהקשתי על המ"א במאי מיירי הגמרא דאמר ל"ש אלא שלא מכרו וכו' דכיון שע"כ מיירי דבנו אחרת מקודם:
די"ל דמיירי שלא היה מתחלה דעת הקהל למכור ולהפקיע הישנה מקדושתה. ובזה בהבנין החדש לחוד כיון שלא התנו נשארה הישנה בקדושתה ובעינן אח"כ מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דוקא:
והנה הר"ן כתב בטעמא דבהכ"נ וז"ל כיון דעקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במא"ה. א"א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים. קדושת דמים קלישה מקדושת בהכ"נ וכו' הלכך בין שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר. לעולם הדמים נתפסין בקדושת בהכ"נ ומפקע קדושתייהו גבייהו. אלא בז' טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקיעיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאיקלישא אבל במא"ה יכולים להפקיע עכ"ל.
הנה נתבאר מדבריו דבכל גווני חל קדושת בהכ"נ מתחלה על המעות. אלא כיון דאיקלישא הקדושה יכולים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להפקיע הקדושה. א"כ י"ל דאין נ"מ כלל אם מתחלה היה ע"ד זה. או אם רצו אח"כ להפקיע הקדושה מקדושת דמים בכל גונא יכולים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להפקיע הקדושה מקדושת דמים. וזה דלא כדמשמע מריב"ש שהבאתי לעיל. אבל גם הר"ן לא אמר אלא בקדושת דמים כיון דאיקלישא קדושתייהו. אבל בקדושת בהכ"נ עצמו אין מועיל להפקיע הקדושה בכדי אם לא בהתנו מתחלה וכמו שכתבתי:
אך לטעמא דהרמב"ן נראה דהא דאמרו בגמרא אגורו ומשכונא אסור הוא בז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר. אבל במעמד אנשי העיר גם בזה מותר. כיון דא"צ שיהיה הקדושה נתפס על הדמים. אלא דהוה כת"מ הנזרקין. וכן מוכרח שם בלשונו בפי' דהאי דפליגי במתנה היינו בז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר. ולכך הוכרח לומר שם דמיירי שנתנו להם מקודם דבר של עילוי כגון תיבה וכו' אבל במעמד אנשי העיר בכל גווני מותר. וכ"כ להדיא הפמ"ג בא"א ס"ק כ"ו. וא"כ ממילא בדינו של המ"ב אף אם לא נחשב כאן שום הנאה מותר אם הי' בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:
וע"כ דהמ"ב אזיל כאן לשיטת הר"ן כמו דפסקינן בש"ע דאגורי ומשכוני אסור אפילו שבעה טובי העיר במא"ה. ולפי"ז קשה על המ"א בס"ק ה' דמשמע דתופס טעמא דהרמב"ן לעיקר דבהכ"נ הוא תשמישי מצוה. והא לטעמא דהרמב"ן אגורי ומשכוני נמי מותר היכא דהיה בהסכם זט"ה במא"ה ואנן לא פסקינן כן וע"כ דהעיקר כהר"ן:
והנה שמכל הלין האמור נוכל ליישב בטוב דברי רש"י הסותרים דהא דאמרו בגמרא ל"ש אלא שמכרו. כיון דנקטו לישנא דדיעבד שפיר נוכל לפרש דמיירי שלא בנאו אחרת מקודם דלכתחלה ודאי אסור למכור. ובזה סובר רש"י דזה מן הסברא אם מכרו זט"ה בלא דעת אנשי העיר וכן להיפך הנה ודאי מן הסברא א"א להוריד מקדושה בלא דעת חברו. כיון דאסור לסותרו ה"נ אם מכרו. אין לומר שיוצא לחולין. דהוי כסתרו. ובזה סובר רש"י דגם הבהכ"נ עומד בתשובתו:
אבל בהא דאמרו חלופי וזבוני שרי כיון דהאי לישנא משמע לכתחלה ע"כ מיירי בבנאו אחרת מקודם. וכיון שכן הרי איכא סברת המ"ב דכיון דיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל מה אכפת להו באבנים אפילו בשל כרכים. וכיון דבכה"ג מותר לסותרו שוב אמרינן מה אכפת להו באבנים. ובזה ודאי דיוצא מקדושתו להשתמש בו כמו דמותר לסותרו. או אפשר לומר דהא דחלופי וזבוני מותר בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. שמכרו בסתמא דכיון שלא היה דעתם ע"ז להוציא גם המעות לחולין חל הקדושה על המעות או החלופין. ומה שהוא יוצא מקדושתו היינו היכא דמתחלה מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר עד"ז.
אמנם מה דפשיטא ליה להמ"ב דאפילו בשל כרכים היכא דבהכ"נ קטן מהכיל מותר לסותרו ולבנות אחר במקומו והביא ע"ז ראיה מבנין הורדס דסתר לבהמ"ק דהיה של כל ישראל ובגמרא ב"ב (דף ג') בחד תי' אמרו דאפילו בלא תיוהא סתרו ליה. לכאורה קשה דודאי זה התי' הוא אליבא דמ"ד משום פשיעותא. אבל למ"ד משום צלוי' ע"כ לומר כתי' הראשון דתיוהא קא חזו ביה אבל בלא תיוהא גם בהכ"נ אף שרוצין לבנות יותר טוב מהקודם. ולא מקרי נתיצה לענין זה של גוף בהכ"נ. וכמו שהביא המ"ב ראיה דלא מקרי נתיצה לענין נותץ אבן מעזרה משום דהוי סותר על מנת לתקן:
אבל אכתי משום דבזמן הסתירה לא יהיה להם מקום לצלוי' מה זה מועיל. דלענין צלוי' אין שייך מה שהוא תיקן לבהמ"ד. דמ"מ עיות הוא לזמן הסתירה לענין צלוי'. ועיקר האיסור שלא לסתור הוא משום צלוי'. וכמו לענין בהמ"ק דודאי לפי תי' הא' לא היה אפשר לסותרו בלא תיוהא. אף דהיה רוצים לבנותו יותר יפה. וגם פשיעותא ליכא במלכותא. ובאמת המ"א סימן קנ"ב וקנ"ג ס"ק ט"ז לא כתב דמותר לסותרו אפי' בשל כרכים. רק בבנו אחרת מתחלה. דבזה ממילא ליכא גם טעמא דצלוי' כיון דאיכה בהכ"נ אחרת:
וגם משום טעמא דפשיעותא צ"ע איך היתר המ"ב לסותרו על מנת לבנות במקומו יותר טוב ויפה. וע"כ לומר דהמ"ב סובר כהט"ז בסי' קנ"ב דהיכא דאיכא ביהכ"נ אחרת קבוע. לכל הטעמים מותר לסתור ובכה"ג מיירי שם:
אך גם על דברי המ"א שמתיר בשל כרכים אם בנו אחרת מקודם. לסתור הישנה. לכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הירושלמי פ' ב"ה שהעיר גם כת"ר. שאמרו שם ביישנאי שאלין לרב אמי. מהו ליקח אבנים מבהכ"נ זו ולבנות בהכ"נ אחר אמר להן אסור אמר ר"ח לא אסר ר"א אלא מפני עג"נ. ר' גוריון אמר מנגדלאי שאלין לרשב"ל מהו ליקח אבנים מעיר זו לבנות בעיר אחרת אמר להן אסור הורה ר"א אפי' ממזרחה למערבה אסור מפני חורבן אותו המקום עכ"ל:
ונלע"ד דודאי הירושלמי מיירי בשל כרכים דאף המ"ב מודה דהמקום נשאר בקדושתו וא"א למוכרו אף שכבר בנו אחרת. וכיון שהמקום נשאר בקדושתו. א"א לסתרו דהוה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכדעת החכם השואל בפנ"י וכמ"ש גם כת"ר דזה מורה כדעת השואל. אבל בשל כפרים מה שייך לטעמא דהירושלמי משום חורבן המקום. דהרי גם המקום יכולים אנשי העיר להוציאו לחולין. ואפילו זט"ה בלא דעת א"ה מורידין אותו מקדושתו חוץ מהד' דברים וכמ"ש הפנ"י. וא"כ לפי"ז ל"ק על הירושלמי מהא דר"פ ור"ה (בדף כ"ו) שאסרו לרב"א ליקח אבנים מבהכ"נ הישן לבהכ"נ חדש וכתבו הפוסקים דהוה משום טעמא דפשיעותא או משום טעמא דצלוי'. וכמ"ש הכ"מ והב"ח די"ל דהתם מיירי בשל כפרים. דבבנין החדש יכולים להוציא בההיא הנאה גם המקום לחולין וכמ"ש המ"ב והמ"א ס"ק כ"ז ולא שייך טעמא דהירושלמי ובזה מיירי ג"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות תפלה דכתב אין סותרין בהכ"נ כדי לבנות אחרת במקומה או במקום אחר. דמוכח דמותר לבנות במקום אחר דהיינו רק בשל כפרים דלא שייך חורבן המקום דבני העיר יכולים להוציאו לחולין לגמרי. אבל בשל כרכים דהמקום נשאר בקדושתו בכל גוונא. בזה שפיר איכא גם טעמא דהירושלמי דאסור מפני חורבן המקום. וא"כ אף אם נאמר כדעת המ"ב דאף בשל כרכים מותר לסתור כדי לבנות יותר יפה משום דזכות הוא להן. היינו דוקא לבנות במקומו כמ"ש המ"ב. אבל לבנות אחרת במקום אחר ואח"כ לסותרו הרי איכא בזה טעמא דהירושלמי. אמנם לדעת המ"ב שסובר דאפי' בשל כרכים מותר למכור העצים והלבנים כשבנו אחרת משום דמה אכפת להו לאחרים בהלבנים. הנה י"ל דהא דהירושלמי שהביא שם מנגדלאי שאלין לרשב"ל מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת ואמר להן אסור. פליג על הא דר"א וסובר דדוקא לעיר אחרת אסור ליתן משום דמסתמא לא קבלו הנאה משם. וכמ"ש המ"א בס"ק כ"ז בשם הריב"ש. אבל בעיר דקבלו הנאה מותר ליתן האבנים ולא אכפת לן בחורבן המקום:
אמנם למ"ש שם המ"א להקשות דכיון דבונין מזה בהכ"נ בעיר אחרת לא בעינן הנאה דעדיין בקדושתו עומד. א"כ ע"כ גם טעמא דרשב"ל הוא משום חורבן המקום:
אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר פי' אחר בדברי הירושלמי דלא כבעל קרבן העדה ופ"מ וטעמא דר"א מפני עגמת נפש וחורבן המקום הוא טעמא דמ"ד משום ולוי' והיינו חורבן המקום שבזמן הסתירה אין שם מקום להתפלל וזה הוא טעמא דעג"נ שלא יוכלו להכניף יחד להתפלל בעשרה. ובזה אפשר לומר דרשב"ל דאוסר בעיר אחרת סובר טעמא דפשיעותא. והיינו למ"ש הנמוק"י בשם הרשב"א ור"ן דלפשיעות דלא יבנו כלל לא חיישינן. ולכך באיכא ביהכ"נ אחרת לכל הטעמים מותר וע"ז י"ל דזה דוקא לבנות בעיר זו מהאבנים. אבל היכא שנותנים האבנים בעיר אחרת חיישינן לפשיעותא דלא יבנו כלל וא"כ לרשב"ל ממזרחה למערבה ודאי מותר. ובזה פליג עליו ר"א דסו' משום ללוי' ואיכא חורבן המקום. ובכה"ג אסור אפי' ממזרחה למערבה. והירושלמי סובר דלמ"ד משום צלוי' גם באיכא ביהכ"נ אחרת. אכתי אותן שהי' מתפללים בביהכ"נ זו אין להם מקום להתפלל ואיכא משום חורבן המקום. וא"כ רשב"ל סובר דהיכא דאיכא ביהכ"נ אחרת דוקא לעיר אחרת אסור. משום דבזה חיישינן לפשיעותא דלא יבנו כלל. אבל בעיר אחת בכה"ג לא חיישינן לפשו' כמ"ש הנמוק"י. ור"א סובר משום טעמא דצלויא ובזה לאותן שהיו מתפללים בביהכ"נ זה אכתי איכא חורבן המקום שאין להם מקום להתפלל. ובזה לא יהי' בהירושלמי טעם חדש שלא נזכר בתלמוד דידן. ולא הזכירו הפוסקים טעם זה:
והשתא נבוא לשאלתו. דודאי למ"ש כת"ר בשאלתו דעירו נחשב לשל כפרים. וגם כל העיר מסכימים לזה. הנה ודאי יכולים לסותרו ובההיא הנאה יהי' יוצא גם המקום לחולין. וכמ"ש המ"ב והמ"א ובזה ודאי לא שייך שוב טעמא דהירושלמי משום חורבן המקום. והרי לדעת המ"א מותר גם בשל כרכים להניח המקום פנוי שיהי' בקדושתו ולא חיישינן לחורבן המקום. ואפי' להירושלמי נראה דבשל כפרים כיון דיכולים למוכרו ולהוציאו לחולין לא שייך טעמא דחורבן המקום אפי' היכא דלא התנו להוציאו לחולין בבנין החדש. ולא מיירי הירושלמי אלא בשל כרכים דא"א בשום אופן להוציאו לחולין וא"כ כיון שכל העיר מסכימים בזה ודאי אם התנו להוציא גם המקום לחולין יוצא גם המקום ואפי' היכא דלא התנו מותר להניח המקום פנוי ולנהוג בו קדושה וכמ"ש בתשו' פנ"י ומכ"ש למ"ש הפנ"י דזה לא מקרי הורדה מקדושה כלל. וכמ"ש בתשובתי הראשונה טעמ' דהפנ"י כיון דילפינן לענין ביהכ"נ שחרב מהאי קרא דוהשימותי את מקדשיכם. דעדיין בקדושה הרי הוא דומה לבהמ"ק עצמו דילפינן ג"כ מהאי קרא ומשמע שם בדברי הרמב"ם הכ"ו מהלכות בהב"ח דהקדושה ראשונה ממש עליו וחייב כרת טמא הנכנס בו. ה"נ לענין מקדש מעט דנתנו רבנן ע"ז קדושה עדיין קדושתו הראשונה עליו אף בחורבנו. ואין כאן הורדה מקדושה כלל כל זמן שאין משתמשים בו חול. ודברי הירושלמי יש לפרשו דהוא משום טעמא דצלויא. מיהו מדברי המ"א הנה מוכח דגם לענין האבנים ועצים דבקדושתייהו קיימו ואין הורדה אפי' מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואפשר דגם הפנ"י סובר כן: