עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן קיד
על דבר שאלתו באיש חיל שנתן גט לאשתו על אופן שתתן לו סך מעות והניח הגט אצל מורה עד שתתן מעות. והאשה עניה ולא הי' לה תיכף המעות ונמשך איזה זמן. ובין זל"ז כתבה מכתבים לבעלה כדרך אשת נעורים. וכאשר נודע להבעל שעדיין לא קבלה הגט השיב בכתב לזו"ג ולחותנו וחשש כבודו מלשון המכתב אולי הוא זה ביטול הגט. או אין זה אלא ג"ד בגיטין דלא מהני:
תשובה. הנה מתחלה אומר מה שראיתי באחרון אחד בס' שמן למאור בפתיחה שער דג"ד בכתב מהני אף בגיטין. והוא ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל"ג הל' בנתיחד עמה אחר שאמר לה לכתוב ולחתום הרי אלו לא יכתבו וכתב הרב הה"מ שם הטעם דהרמב"ם סובר שכל שנתיחד אחר האמירה הרי הוא כאילו ביטל בפירוש שליחותם. דודאי חזר בו ואינו רוצה לגרשה. ואע"ג דג"ד בגיטין לאו מלתא הוא כנזכר בפ"ו. כיון שעשה מעשה שנתיחד עמה בטל השליחות עכ"ל. והוכיח מזה דע"כ לא אמרינן דג"ד לא מהני אלא שהג"ד הוא ע"י דיבור בלבד. אבל כשהג"ד הוא ע"י מעשה אלים טובא כח המעשה לחוש לג"ד. ומזה יצא לדון דג"ד ע"י כתיבה מהני אף בגיטין. דכתיבה הוי מעשה דהכותב בשבת הוא נסקל ע"ש שהאריך בזה:
ובאמת הי' לו להביא ראי' יותר דכתיבה מיקרי מעשה מהא דגיטין (ד' ס"ז) דאמרינן שם דיבורא קאמרי. מעשה לא עבדי:
אבל לא הי' לפניו גוף תשובת הר"ן שממנו מקור ד' הרמ"א בסי' קמ"א דע"י כתב יכול לבטל. והוא בתשו' הר"ן סי' ס"ג שכתב שם דביטול ע"י כתב מהני. ואע"ג דאמרינן בפ' מ"ש קולו לאפוקי מדר"כ וכו' כבר כתבו התוס' דלא ממעטינן אלא חרש. משום דחרש לאו בר דעת הוא לפיכך אע"פ שכותב בכתב ידו לא חשבינן לי' בר דעת. אבל פקח ששלח בכת"י ממה"י לכתוב וליתן גט לאשתו כותבין ונותנין דלא בעינן עד שישמעו קולו. דהא מ"מ קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש וכיון דגט כותבין ע"י כתבו כ"ש דביטול עפ"י כתבו מהני. ואע"ג דבתוספתא משמע דאפי' בפקח אין כותבין ע"פ כתבו מ"מ יש להחמיר עכ"ל. מוכח מד' הר"ן דלהסוברים דבפקח אין נותנים גט עפ"י כתבו ה"נ לא מהני ביטול עפ"י כתבו ובעינן דוקא קולו. ולאותן הפוסקים הרכנת הראש עדיף מכתב משום דהוי מעשה בגופו, הרי לפ"ז לאותן הפוסקים כתב גרע הרבה מדיבור שאפי' ביטול להדי' אין מועיל בכתב [ועי' בתשו' שלפני זו]. ולא מיקרי זה מעשה. והרמב"ם הוא מהסוברים דבפקח אין נותנים גט עפ"י כתב. וה"ה לשיטתו דאין מועיל ביטול על פי כתב. ואם כן איך ניחוש לדעת הרמב"ם דג"ד ע"י מעשה מהני דה"ה ע"י כתב מהני הג"ד. הא לשיטתו אפי' ביטול להדי' ע"י כתב אין מועיל וגרע מדיבור. ואפילו לשיטת הפוסקים דבפקח נותנים גט ע"י כתב. וה"ה דע"י כתב יכול לבטל. אבל מ"מ ודאי דכתב לא עדיף מדיבור. וג"ד דלא מהני בדיבור ה"ה דלא מהני בכתב לכ"ע. דהא הר"ן הוצרך ללמוד זה דביטול ע"י כתב מהני כמו בד יבור. אבל לא דעדיף מזה, וכ"ז לשיטת המחבר הנ"ל דסו' הפי' בהה"מ דהג"ד משום שהוא ע"י מעשה מועיל לבטל בגיטין:
אבל לענ"ד גם בזה אין הפי' כן. אלא דהרמב"ם לשיטתו דסובר בהא דר"ה בגיטין (דף ע"ב) גבי שכיב מרע דגטו כמתנתו כמו שפי' רש"י דאפילו בסתם חוזר כשעמד. וכמ"ש הה"מ בפ"ט הלי"ח ע"ש אלא משום גזרה לא פסקינן כר"ה שם. עכ"פ מוכח דאיכא ג"ד דמועיל בגט. וכמ"ש הרא"ש בפ' א"נ דיש ג' חילוקים בג"ד. ובאומדנא דמוכח טובא מועיל לבטל המעשה אפי בלא ג"ד כלל וכמו בהא דשכ"מ ובהא דשטר מברחת ע"ש. וזה ג"כ כונת הה"מ כאן כיון שעשה מעשה שנתיחד עמה בטל השליחות ואין ראי' דמשום שיש כאן מעשה מועיל ג"ד אלא דהמעשה כזה מועיל דהוי אומדנא דמוכח טובא דא"צ אפי' ג"ד. ואף דבש"מ אפילו עמד אינו חוזר ואין האומדנא מועיל לבטל היינו משום דשם שייך הגזירה שיאמרו יש גט לאחר מיתה. אבל כאן כיון שנתיחד עמה זה הוי ודאי אומדנא גדולה שביטל השליחות הנה זה ודאי מהני בגיטין לבטל המעשה. אבל ודאי ע"י מעשה כתיבה לחוד אין זה מועיל. אפילו לשיטת זה המחבר דכתיבה עדיף מדיבור דהוי מעשה מ"מ לא בכל מעשה אמרינן דמועיל זה לבטל הגט אלא דוקא במעשה שנתיחד עמה דזה הוי אומדנא גדולה כמו בש"מ וש"מ וזה ברור:
והנה בלשון המכתב מה שכתב לחותנו אז איך האב דער הערט אז זיא האט ניט גענימין קיין גט האב איך זיך דער פרייט. הנה זה ודאי דומה להא דאמר בגמרא שאמר הטוב והמטיב. וכמבואר בלשון הרמב"ם וש"ע דאין זה מגרע אך מה שנכתב שם עוד נאהר היינט איז שען ניטא פין וואס ציא ריידן הש"י ירחם שאבוא במהרה אין זאהל זיך עלטערין מיט איר בעו"כ. לכאורה יש לספק קצת בזה לפי מה שנתבאר בתשו' הר"ן שם במי שכתב שלא תהא לצמיתות. ופי' זה שלשון זה מורה שאם תהי' אשתו מגורשת לא תהי' מגורשת לעולם. והוי כהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי. וחשש בזה לביטול לדעת הרמב"ם דסובר שאינה מגורשת כלל ולפי זה יש לספק במה שאמר איך זאהל זיך מיט איר עלטערין. דמשמע שתהי' אשתו. א"כ הוי כדמיון הא דהר"ן מיהו יש לחלק דכאן לא כתב זה אלא משום שנראה שהבין ממכתב אשתו שלא תרצה לקבל הגט וממילא תהי' אשתו. וגם בהאי דינא דהר"ן שם לכאורה תמוה למה הוצרך לחקור בהאי לשון שלא תהי' לצמיתות. הרי נתבאר שם שכתב מכתב לאביו שלא יתן הגט. הרי ביטל להדיא השליחות. א"ו דכונת הר"ן דכיון שכ' גם הלשון שלא תהא לצמיתות דמשמע שלא תהא מגורשת לעולם. א"כ נראה דמה שכתב מתחלה לאביו שלא יתן הגט. היינו שלא יתן באופן שתהי' מגורשת לעולם רק באופן שהיום תהי' מגורשת ולמחר תהי' אשתו. ואם נאמר בזה הדין דפסקא פסקא הרי אכתי לא ביטל השליחות. ולכך הביא הר"ן דעת הרמב"ם בזה שאינה מגורשת כלל. וא"כ אם נאמר שכתב לאביו שלא יתן רק על אופן זה. הרי ביטל השליחות. אבל מ"מ עיקר המגרע שם במה שכתב להדיא לאביו שלא יתן הגט. אבל ממשמעות הלשון לחוד שלמחר תהי' אשתו י"ל דכ"ז אינו נחשב רק ג"ד על הגט כיון שלא אמר להדיא שלא יתן הגט וכמ"ש הרמב"ם דבעינן שיאמר בפירוש שלא יתן או שיהי' בטל ע"ש. על כן נלע"ד דאין כאן מהדברים שנכתב בהמכתב רק ג"ד דאין מועיל בגט. אך מחמת טרדות אלו הימים בחשבון הנפש ושארי ענינים לא ירדתי לדקדק בלשון המכתב ובעומק ענין חמור כזה. ע"כ דברי אינם להלכה. ורק משום שכתב מעלתו דהוא מקום עיגון ע"כ לדעתי נכון שיסדרו זה הגט ולאמר לה שאינה מותרת עדיין כי צריך בזה שאלת חכם:
וגם זאת לדעתי אם בעלה עומד בקשרי המלחמה לדעתי לכאורה הנה בזה הדין דראב"פ בגיטין (דף כ"ח). ואברכו. סליק: