עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן קיב
שאלה. בסופר שכתב גט לאשה ע"פ עדים שהעידו על שמות הבעל והאשה ואמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם המגרש ששמו כך ולשם המתגרשת ששמה כך. ובאמצע כתיבת הגט באה חמותה של האשה ושאלה מהסופר אם נגמר הגט וחשב הסופר עלי' שהיא המתגרשת והשיב לה שלא נגמר. ומחמת שהפסיק בדיבור חזר ואמר כמו מתחלת הכתיבה הריני כותב לשם המגרש ששמו כך ולשם המתגרשת ששמה כך. וחקר מעלתו אם אין זה מגרע הלשמה מה שחשב על החמות שהיא המתגרשת:
תשובה. הנה לדעת הט"ז וג"פ דסוברים דשמות לא כתיבי בתורה ועיקר וכתב לה הוא לכוין לשם גוף אשה זאת. א"כ י"ל דכאן מה שכיוון על החמות שהיא המתגרשת וכיוון לגוף הזה אין מועיל מה שחזר ואמר אח"כ שכותב לשם המתגרשת ששמה כך. דהרי שמות לא כתיבי. ועיקר הכונה לשם גוף זה כיוון על אחרת. ומה יועיל מה שהזכיר שם כך. וגם הרי זה הוא משום שחשב שאשה זו העומדת לפניו באמת שמוה כך אבל מ"מ הרי כיוון לגוף האשה העומדת לפניו. וגם לדעת הד"מ והב"ח דבעינן גם שיכיר הסופר שמותם ובל"ז לא הוי לשמה י"ל גם כן דאין כאן לשמה משום זה. וכמו בהא דסנהדרין (דף ע"ט) דממעט ר"ש על קסבר שהוא ראובן ונמצא שמעון מדכתיב וארב לו. ואף רבנן לא פליגי אלא משום דדרשו הקרא על ד"א. והרי כאן כמו כן קסבר על אשה זאת שהיא שרה ונמצאת רחל. וא"כ אין מועיל מה שחזר והזכיר שם המתגרשת משום דטעה וקסבר שזאת האשה העומדת שמה כך ובכה"ג לא מיקרי מתכוין לה:
אך בתשו' א' כתבתי דודאי הט"ז לא יחלוק על מה שמבואר בסה"ת דכל שכותב השם בשינוי הוי שלא לשמה. וכ"כ בחי' הרשב"א ששינוי השם פסול משום שלא לשמה. וכן י"ל לדעת הרמב"ם למה שהוכיח הג"פ דעתו דלא בעינן מה"ת שיכתוב השם בגט. וא"כ אין סובר טעמא דספי' דברים. וע"כ מה שסובר הרמב"ם בשינוי השם שהוא בטל וכל היכא שכותב הרמב"ם בטל הוא מה"ת. וע"כ הטעם משום דזה הוי שלא לשמה וא"כ למה יחלוק הט"ז בזה על הרמ"א דבעינן שיכיר הסופר השמות משום לשמה. ומה לן שמתכוין לשם גוף זה. הא כל שכתב השם בשינוי הוי שלא לשמה לדעתם אף שנתכוין לגוף זה:
אלא נראה דהט"ז סובר כמו שכתב התה"ד סי' רל"ג דדרשה דוכתב לה לא אתי לאפוקי אלא אם כתב שלא לשמה אבל לא בטעות ע"ש. וכן נראה דעת המרדכי בפ' המגרש בשם ר"ק דסובר דכל שנכתב בפסול א"א עוד להכשירו. ומ"מ אם נכתב בטעות מועיל לתקנו ע"ש. וזה נראה גם דעת הט"ז דמשום זה א"צ שיכיר הסופר שמותם. דאף אם יכתוב הסופר שם אחר אין זה אלא משום טעות שאינו יודע שמם האמת אבל הרי הוא מתכוין לשם אשה זאת ומטעי דטעי שכך שמה. וזה אין מוציא מידי הלשמה. ודעת הרמ"א והב"ח כתבתי שם דמוכח מחי' הרשב"א בפ' המגרש לענין מחקים בגט דסובר דאפי' נכתב בטעות הוי הגט כחספא בעלמא ופסול משום שלא לשמה. וזה ג"כ דעתם. וא"כ מה"ט שפיר הצריכו רמ"א וב"ח שיכיר שמותם:
ומעתה לדעת אותן הגדולים דסוברים דטעות אין מוציא מן לשמה א"כ כמו כן כאן אינו אלא שטעה שזאת החמות היא האשה המתגרשת אבל הוא ודאי כיוון לשם האשה המתגרשת ששמה כך. וטעות אין מגרע הלשמה. ואף לדעת הסוברים דטעות מגרע הלשמה הנה י"ל דכאן אין מגרע. דאם הי' אומר אח"כ לשם אשה זו המתגרשת ששמה כך. ודאי הוא דמיון להא דסנהדרין קסבר ראובן ונמצא שמעון. אבל כיון שחזר ואמר סתם לשם המתגרשת ששמה כך. אפי' אם נאמר שבעת שאמר כיוון ג"כ על אשה זו הנה י"ל דכמו כן גם בהא דסנהדרין הי' מתחייב. למה שכתבו התוספת שם בד"ה וכל קבוע דגם לר"ש אם הי' אומר למי שעומד שם אני מתכוין דחייב אם ליכא קבוע. אפילו אם הי' אומר אח"כ שבלבו הי' סובר שראובן עומד שם ונמצא שמעון. הי' חייב. דאל"כ היאך שייך שם בזה התראה הא העדים אין יודעין מה בלבו. וכיון שבשם הוא מתחייב ע"כ דבכה"ג מיקרי שמתכוין לו:
ועוד דהא מצינו דגם בפיגול לדעת הרא"ש וכמה פוסקים דבמחשבה לחוד אינו נפגל רק בדיבור, ואף שי"ל דשם משום שכבר חל קדושת פה על הזבח דדינו לאכול בזמנו לכך אין מועיל פיגול שיאכל חוץ לזמנו רק בדיבור. הנה גם כאן הרי קודם הגט כבר אמר כדינו שכותב לשם המתגרשת בשמה. שזה הי' על כל הגט שאז ודאי הי' לשמה, וא"כ גם כאן נאמר דאין מחשבה לחוד מגרע. והדיבור הב' ודאי אין בו גרעון. והא דבחולין (דף י"ב) איתא דדיבור בלא מעשה חשוב כמחשבה לשיטת רש"י וא"כ אלים המחשבה כמו הדיבור הא'. חדא יש לומר דהדיבור הראשון הוה עם מעשה. שכבר כתב שם האשה המתגרשת בגט. והרי עם הדיבור הא' הי' גם מעשה. ועיין בזה לענין ביטול בגופו של גט מה שכתבו הפוסקים. ועוד אפשר דרק לגבי קטן אמרו שם דדיבור בלא מעשה אינו עדיף ממחשבה. וכמו דאמרו ביבמות (דף קכ"א ע"ב) על דיבור הקטן שפלוני מת דלמא קמצא שכיב והעלו על שמו. הרי מדיבור הקטן אין ראי'. אבל בגדול יש לומר דדיבור עדיף כיון דעקימת שפתים הוי מעשה. אין מחשבה מוציא מידי דיבור. ועיין בנודע ביהודה קמא חלק יורה דעה סימן קס"ח. ועוד דכל זה אם כיוון על אשה זו גם בעת דיבורו שחזר ואמר. אבל אם לא כיוון אז הרי אפילו אם מחשבה כדיבור אתי דיבור אחרון ומבטל מחשבה הקודמת. וכיון דבלאו הכי איכא דעת הסוברים דטעות אין מגרע הלשמה נראה להקל אם יסכים עוד רב אחד. סליק: