אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן קיא

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן קיא

סימן קי

שאלה הגיעני קונטרסו ופניתי עתה לעיין ומצאתי אותו כולו מחמדים וכבר ידעתיו מאז הכרתיו לאיש גיבור חיל בתורה. והנה בשאלתו באם לא אמר הבעל לסופר רק כתוב לי גט ולא אמר לשם גירושי פלונית אשתי והסופר כתב לשמו ולשמה ולש"ג. אם מעכב מה שלא אמר הבעל בהדיא לסופר שיכתוב לשמו ולשמה ולש"ג:

תשובה. הנה ודאי העיקר כמו שמסיק כת"ר לסוף שאין זה מעכב מהא דגיטין (דס"ה וס"ו). אמנם מה שהתחיל כת"ר להעיר בזה מהא דרמב"ם פ"ג מהל"ג הל' ו' וכתב דפליגו רש"י ורמב"ם בסוגיא שם עם התוס' ושאר פוסקים, ולרש"י ורמב"ם דוקא כשנכתב הגט קודם שכנסה הגט כשר ולא כתוס' שם. ומזה יצא להוכיח דינו שיהי' זה תלוי בפלוגתא זו ועשה מטעמים בזה לדבריו:

הנה על עיקר הדבר י"ל דלא פליגו רש"י ורמב"ם בזה על התוס'. אלא שזה תלוי בשיטת רש"י ורמב"ם במה שפי' ברישא שם כתוב גט לארוסתי. דלדעתם אף אם נכתב הגט קודם שכנסה הוי גט כשר בדיעבד וממילא גם הסיפא נוכל לפרש דמיירי שנכתב קודם שכנסה. והפסול הוא משום שנכתב שלא לשם גירושין ובזה ממילא נודע דאף אם מצוה הבעל לכתוב הגט אחר שיכנסה כיון שיש פסול בזה אם יכתוב הבעל או שלוחו קודם שכנסה שוב איכא בזה משום דכל מידי דלא מצי למעבד הוא וכו'. אבל התו' לשיטתם דסברי בהא דרישא דאם כתב קודם שכנסה לא הוי גט וע"כ דמיירי שכתב אחר שכנסה. א"כ ממילא מוכרח לפרש הסיפא בהכי. ולכך הוכרחו לפרש בסיפא הטעם משום דכל מידי דלא מצי למעבד וכו'. דטעם דהרמב"ם לא שייך בכה"ג דאז היא בת גירושין. אבל לענין דינא יש לומר דאין נפקא מינה בינייהו. אלא דבלא"ה האריכו האחרונים למעניתם אם הרמב"ם סובר האי דינא דכל מידי דלא מצי למעבד וכו' במפרש. עיין מהרי"ט ושאר אחרונים שהאריכו בזה גבי גט נשטתית. אבל אם נאמר דהרמב"ם סובר כהתוס' אין מכאן ראי' כלל שיהיו חולקין בדין. דהרמב"ם העתיק דינא דגמ' שלפי פירושם ברישא יתפרש בזה הסיפא. ובכה"ג הפסול שנכתב שלא לש"ג. ומזה נודע דכיון דלא מצי למעבד השתא לא מצי משוי שליח. וא"כ גם אם יכתוב אחר שכנסה אין מועיל כן י"ל לכאורה ועי' במל"מ פ"ו מה"ג שם כתב דמדברי הרשב"א בחי' והטור סי' קל"ב מוכח שהבינו כן בדברי הרמב"ם דלא כמ"ש כת"ר.

אמנם יש לעיין אם התוס' וש"פ סברי טעמא דהרמב"ם ורש"י דזה הוי כנכתב שלא לשם גירושין אף דהסופר כיוון לש"ג אחר שיכנסה. ונראה דזה תלוי בפלוג' התוס' ורמב"ן. למה שכתבו התוס' כאן דלמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל מועיל גט זה כמו שאמרו גבי שחרור דכותב לו לכשאקנה אותך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. והנה התוס' בקדושין (דס"ו) כתבו דהא דצריך מעכשיו היינו לענין שיועיל אפי' אם נאבד הגט או השטר שחרור בזמן זה שכנסה או שקנה אותו משום דמתחיל מעכשיו אבל הרמב"ן סובר דאין השחרור מתחיל אלא מזמן שיקנה אותו ומעכשיו מועיל שלא יוכל לחזור בו. ולכך צריך שיהי' השטר קיים בזמן הקנייה. עי' בחי' הרשב"א שם. והשתא לפ"ז גם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ קודם הקנייה או הכניסה אין מתחיל כלל השחרור או הגט. וא"כ לטעמא דרמב"ם ז"ל דנכתב בשעה שאינה בת גירושין. הרי גם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל לא מיקרי בת גירושין קודם הכניסה. דאין הגט חל אלא משעה שכנסה כמו גבי שחרור והוי שלא לשמה. אך לשיטת התוס' עצמם י"ל דשפיר למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מיקרי בת גירושין משום דמועיל מעכשיו שיתחיל הגט לחול מקודם הכניסה ולפ"ז י"ל דהתוס' סברי גם טעמא דהרמב"ם דאם יכתוב בשעה שאינה בת גירושין הוי שלא לשמה. אך בסוגיא הוכרחו לפרש טעמא דשליח לא מצי משוי משום דלשיטתם מיירי הסוגיא שנכתב הזמן אחר שנשאה ואז היא ודאי בת גירושין ולא שייך טעמא דרש"י ורמב"ם וכמ"ש:

ולפי זה יש ליישב מה שהקשו על הטור סי' קל"ב דמביא על דינו של הרמב"ם דעת הרא"ש דגם לאשה דעלמא מועיל גט למ"ד אדם מקנה דשלב"ל. הא לדידן אין הלכה כן ומה נ"מ מזה. ולפ"ז י"ל דהטור סובר בדעת הרא"ש כהרמב"ן דגם למ"ד אדם מקנה אין השחרור חל אלא משעה שבא לידו וקודם הקנייה אין מתחיל השחרור כלל. ואעפ"כ כתב הרא"ש דמועיל גט כזה למ"ד אדם מקנה. א"כ ע"כ אין סובר כהרמב"ם דמה שנכתב בשעה שאינה בת גירושין הוי שלא לש"ג. אלא דמ"מ כיון שהסופר כיוון על שעה שתהי' בת גירושין מיקרי שפיר לשמה. וא"כ למ"ד אדם מקנה דעכ"פ בידו לגרשה עתה והגט יחול כשיכנוס אותה שפיר הוי גט. ונ"מ לענין דינא כבר כתב המל"מ במקדש אחר ל' וכתב הגט בתוך ל' ע"ש:

והנה מה שחידש כת"ר דהרמב"ם לשיטתו דסובר בקדשים גבי פיגול דסגי במחשבה. וא"כ ה"נ הכונה לשמה בגט סגי במחשבה. ולגבי מחשבה אין שייך שליחות כלל כמ"ש הב"ח באו"ח סי' תל"ד. ולכך א"צ ע"ז ציווי הבעל כלל. משא"כ להסמ"ג דסובר בין בפיגול ובין בגט דבעינן דיבור. א"כ שייך בהכי שליחות ולכך צריך ציווי הבעל דוקא ע"ז. והאריך מעלתו בזה:

אם כי אמר דבר שכל אבל לא אבין זה דהא לדידן דלא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ בעינן ציווי הבעל. משום דבלא זה לא נחשב לשמה כמ"ש הפוסקים. א"כ ה"נ אף אם במחשבה לא שייך שליחות. מ"מ בלא ציווי הבעל כונתו אינה כלום ואין זה נחשב לשמה. ומה שייך לחלק בהכי בין מחשבה לדיבור:

אך אפשר לומר דדין זה תלוי בפלוגתת הט"ז וח"מ בסי' ק"כ. דהט"ז סובר דסגי בזה לכונה לשמה במה שמכוין לגוף זה אף שאינו יודע שמותם ע"ש. ולהח"מ שם לא מיקרי לשמה עד שיתכוין גם לשם זה. ולכך בעינן שידע הסופר שמותם. וכיון שאמרנו שבלא ציווי הבעל לא נחשב לשמה. אם כן להחלקת מחוקק בעינן גם בציווי הבעל שיפרש דבריו לשם גירושי אשתי פלונית כדי שיהי' נחשב כונת הסופר לשמה. ולא פירש דבריו במה שיכוין הסופר מעצמו לשם זה אין מועיל כיון שעיקר הכונה לשמה עושה ציווי הבעל. אבל להטורי זהב סגי במה שאמר הבעל כתוב גט לאשתי. כיון דהסופר כיוון לשמו ולשמה ולשם גירושין. שפיר הוי כונה לשמה על פי ציווי הבעל:

כן היה אפשר לומר לכאורה. אבל העיקר כמו דמסיק כבוד תורתו לבסוף. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה