עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן פו
שאלה. באשה שאמרה לבעלה שנאנסה מא' בעיר בעת שהיתה משרשת בבית אחד ונסעו כולם משם ולא נשאר בבית כי אם האשה וקטנה אחת והנואף שהי' משרת ג"כ בבית הזה:
תשובה הנה לכאורה דשאלתו הוא הדין המבואר בסי' קע"ח סעי' ג' בהג"ה די"א דאינה נאמנת כיון שנתיחדה. וכאן נמי כפי הסיפור עברה על יחוד שכל אנשי הבית נסעו מהבית ולא נשאר כי אם האשה והמשרת אשר על הבית ובתולה א' קטנה שהיתה ישנה בחדר של האשה. הרי נתיחדה עם המשרת בלילה בבית אשר אין שם איש. ובפרט אחרי שידעה שהוא נואף ומדבר על לבה:
אמנם הנו"ב סי' ע"א ובתנינא סי' כ"א כתב דזה דוקא אם ידעינן היחוד ע"פ עדים. אבל אם גם היחוד לא ידעינן רק על פיה לכ"ע נאמנת. והא דהר"ש מיירי גם בלא היו עדי יחוד. הוא רק לענין לחוש להמתין עד שנחקור שמא איכא עדי יחוד. והיינו דוקא אחרי ששבה תיכף מן העיר ובאה ואמרה נבעלתי. אבל היכא דאיכא מיגו על היחוד לומר לא נתיחדתי לכ"ע נאמנת ע"ש:
אמנם י"ל למה שכתב הפנ"י בכתובות (דף קל"ו) טעמא דר"ש משום שזה הוי כמו תחלתו וסופו ברצון. והוי כמו לר"א דחייב על כח וכח ולא אמרינן דיצר אלבשי' משום דהוא פשע והלביש יצר לעצמו וה"נ כן. ואם כן לפי זה אף אם נאמין לה שנאנסה אסורה. דאונס זה רצון הוי. דודאי לבסוף הי' ברצון וכמו שכתב הפנ"י דרוב הנבעלות באונס סופו לרצון. וכיון שנתיחדה עם הנואף הוי כמו תחלתו ברצון וע"כ לשיטתו הא דהצריך שם עדי יחוד שלא חייש הר"ש אלא לחקור אחרי עדי יחוד. היינו משום דלא נתבאר שם אם הבעל מאמין לדבריה ולזה אפשר חייש הר"ש להמתין לחקור אחר עדים לענין היכא שאין הבעל מאמין לה. ובמה שיבואו עדי יחוד תהי' נאסרת על בעלה. דהוי כאומרת טמאה אני לך ואיכא רגלים לדבר. עיין בסי' קט"ו. ולפי זה בנידון דידן שהבעל מאמין לדבריה אין צריך לעדי יחוד ואסורה על בעלה דהוי כאומרת נבעלתי ברצון:
אבל באמת מדברי המרדכי שהביא טעמא דהר"ש דמשום שנתיחדה הפסידה המיגו שלה ואינה נאמנת לומר נבעלתי באונס. לא נראה כדברי הפנ"י אלא דאם היתה נאמנת דבאונס הי' היתה מותרת. ודוחק לומר ששם קאי לענין שאינה נאמנת לומר שמתחלה ועד סוף היה באונס. הא זה בלא טעמא דנתיחדה אינה נאמנת משום דאיכא רוב וכמו שכתב הפני יהושע מתחלה. ואם כן לענין מה צריך לומר דמשום שנתיחדה הפסידה המיגו. הכי הוה ליה לומר דמשום שנתיחדה לא מיקרי זה אונס ועוד דבהמעשה אין מבואר שם כלל שאומרת שעד סוף היה האונס אלא שבתחלה היה האונס שתקפה וצעקה ואין מושיע לה. ואם כן נראה דלכ"ע אם הי' האמת כדבריה מותרת לבעלה:
אמנם י"ל דבנידון דידן גרע מהא דסימן קע"ח דאף לדברי המתירין שם דמשום היחוד לא אבדה המיגו כיון דאינה נאסרת על היחוד. מכל מקום למה שכתבו התוספת כתובות (דף י"ג) דבנואף שאני. והרי כאן דעשה מעשה שהוא נואף ורצה לזנות עמה כמה פעמים. [שוב דקדקתי בהגביית עדות וראיתי שאפשר לפרש דלא ידעה כלל מקודם שהוא נואף] הן אמת שמהרא"י כתב לפרש דברי התוספת על פי דברי התוספת ביבמות דמיירי באומרת טמאה אני לך ומשום רגלים לדבר. ואם כן בנידון דידן הרי אומרת נאנסתי. אכן יש לומר דהא לפי זה על כרחך להתוספת יחוד לחוד לא מיקרי גם רגלים לדבר. ואם כן יש לומר דדוקא בכי האי גונא יחוד לא הפסידה המיגו לדעת הראבי"ה משום דיחוד לחוד לא הוי אפילו רגלים לדבר. אבל ביחוד עם הנואף דהוי רגלים לדבר בזה לכולי עלמא הפסידה המיגו שלה. ובכי האי גונא גם ראבי"ה מודה דצריכין לחקור אחר עדים. גם יש לומר דבזה שפיר איכא סברת הפני יהושע דכיון דידעה דרוצה לזנות עמה ונתיחדה עמו הוי תחלתה וסופה לרצון:
ולכאורה יש ראיה לזה ממה דהביא הראבי"ה ראיה לשיטתו מהא דאמרינן בגמרא מדברת היינו שבוי' וכו' ור"י סובר אין אפוטרופוס לעריות. ואין הלכה כר"י אלא כר"ג. ונראה דהראבי"ה סובר ומפרש כמו שכתבו התוספת שם בדיבור המתחיל השבתני דמשום דאין אפוטרופוס לעריות לא חשבינן מיגו. ואם כן מוכח דלר"ג חשבינן מיגו אף דנסתרה והרי גם שבוי' אמרו דרוב עכו"ם פרוצים. ועל כרחך דמשום זה לא חשבינן מיגו. והבית שמואל בסימן ז' כתב דרוב עכו"ם פרוצים חשוב כרגלים לדבר וא"כ היכא דאיכא רגלים לדבר מוכח דגם להראבי"ה אבדה המיגו:
אמנם מדברי הבית שמואל בסימן ו' ובסי' קט"ו מבואר דאף דביחוד בעלמא ואומרת טמאה אני לך כולי עלמא מודו דהוי רגלים לדבר מכל מקום באומרת נאנסתי מותרת לראבי"ה עיין שם. ונראה דבזה פליגו דלמה שכתב המהרא"י דרגלים לדבר אין הטעם דמורין הדברים שהוא אמת ומשום לתא דידיה הוא. אלא משום דבזה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין וכו' ומשום לתא דידה הוא. ואם כן ודאי באומרת נאנסתי הרי מעולם לא שויה נפשה חתיכה דאיסורא. וזה דעת ראבי"ה ולכך סובר דביחוד לא הפסידה המיגו כיון דאין הרגל"ד מורין שנבעלה. ממילא איכא מיגו אבל הר"ש סובר דהרגלים לדבר מורין על אמיתת הדבר. (ועי' בבית מאיר סימן קט"ו מה שהשיג על המהרא"י מהירושלמי) ולכך סובר דהפסידה המיגו דשוב אין זה מיגו טוב נגד הרגלים לדבר שמורין שנבעלה וכמו לר"י בהא דאין אפוטרופוס. ולפי זה נראה דבנידון דידן לדעת המתירין ודאי היא מותרת כאן:
והנה הר"ש האוסר שם במרדכי כתב וזה לשונו ואם תאמר אפילו היה לנו לאוסרה אם ידוע שנתיחדה. השתא ליכא עדים גבן. עדים בצד אסתן ותיאסר. אין הכי נמי דדוקא בשבויה הקילו וכו' אבל כאן שנתיחדה מרצונה לא נקיל אלא נמתין אם נמצא עדים וכו' עד כאן לשונו. ולכאורה קשה הא מכל מקום איכא כאן מיגו לומר שלא נתיחדה. ואפשר דהוא סובר דכיון דמסתמא איכא עדים במקום המעשה ויודעין שנתיחדה שוב הוי מיגו במקום עדים דלא אמרינן. אך למה שכתב בספר כתובה בדף י"ט בתוספת דיבור המתחיל אימא אם עיקר העדאת עדים לא נדע כי אם על פיו אמרינן מיגו במקום עדים. אם כן הכא נמי הרי לא נדע עיקר המעשה והעדאת עדים כי אם על פיה אמרינן בכי האי גונא מיגו. ועיין שם שכתב שרוב הפוסקים סברי כן זולת התוס' וכן פסק בתשובת תפארת צבי סימן קמ"ה ובתשו' רבינו חיים כהן סימן י'. ולפי זה יש לומר דלא כהנודע ביהודה שכתב דאף הר"ש לא אסרה לחלוטין משום דאית לה מיגו שלא נתיחדה. דיש לומר דהר"ש סובר כהתוספת דכי האי גונא הוי מיגו במקום עדים. ואף שאין יודעים כי אם על פיה. ועיין בבית מאיר סימן קע"ח שרבו המתירין:
והנה גם לדעת המתירין יש לומר דמה שאמרה נאנסה בעיר הוי נגד חזקה וכמו שכתב הרמב"ם. והנה המשנה למלך שם כתב דאינה חזקה ברורה עיין שם. אך מדברי המהר"ם אלשקר נראה דהוי חזקה ברורה דאף לענין מיתה סמכינן על זה. וכן השיג בתשובת הר המור בזה על המשנה למלך. אמנם בתשובת גבעת פנחס סימן י"ג כתב דודאי גם הרמב"ם מודה דיש מקומות בעיר שתצעק ואין קולה נשמע. וכתב שאף שזה נכון מסברא. יש ראיה לזה מדברי התוספת (דף י"ב). וכן נראה לעניות דעתי ראיה למה שכתב הנודע ביהודה קמא סימן דהא דאונס יש לה קול היינו משום דמסתמא צעקה על זה. ואם כן מיירי בעיר דאז צעקה כדי שיהיה מושיע לה. ואעפ"כ כתבו התוספת דרובא דרצון לא הוי רוב גמור רק מדרבנן. על כל פנים לסברא זו הנה ודאי מה שאמרה שביתה היה רחוק מהבתים ולא היה צעקתה מועיל. הוי אמתלא טובה וכן כתב בתשו' חכם צבי סימן קמ"ו עיין שם:
ובתשובת הר המור כתב עוד טעם לקיים דברי המשנה למלך על פי מה שכתב הרמב"ן בחומש דלאו דוקא צעקה אלא אפילו מכה בו ונלחמה עמו הוי אונס. ואם כן יכול להיות גם בעיר אנוסה אף שלא צעקה. משום דנלחמת ומכה בו ויכול להיות שסמכה על כחה שתגבר עליו:
אמנם לפי זה לדברי הרמב"ן לא מיקרי אונס עד שתהיה נלחמת בו ובוכה ומכה בכל כחה. ואם כן כאן לא נתבאר זה בדבריה. שעשתה כן. ואף אם ידעה שלא תועיל בצעקתה היתה צריכה לעשות כדברים האלה:
אך בתשובת הר המור כתב דבכי האי גונא עבידי נשי דטעי דכיון דאינה מרוצה בו והוא אונסה בכח. אף על גב שאינה נלחמת בו הוי כאונס. וטעות הוי כשוגג ואונס. ולכאורה קשה על זה מהא דסימן קע"ח דאם סברה דמותר לזנות אסורה לבעלה. אך יש לומר דהתם הטעם משום שכיונה למעול מעל באישה. אבל כיון שאינה מרוצה בו לא כיונה למעול מעל גם באישה:
אכן אם נאמר כן שוב נפל מה שכתב הרמב"ם דבעיר הוי חזקה כמפותה משום דלא צעקה דהא יש לומר דטעתה בזה כיון שאינה מרוצה ואונסה בכח חשבה דמיקרי אונס. אף דתוכל להושיע לה שתצעק לאחרים. ומה לי אם תוכל להושיע לעצמה מאחרים או אם תוכל להושיע לעצמה בכחה ובכייתה. כיון דאמרינן דמה שלא עשתה זה משום דטעתה וחשבה דאינה צריכה לעשות זה דבלא זה הרי היא אנוסה:
אך למה שכתבתי בשם גבעת פנחס דגם בעיר ודאי דיש מקומות דאין קולה נשמע. אם כן הרי אותו מקום נחשב כמו שדה. ובשדה אף דלא לחמה עמו ודאי נחשבה לאנוסה והיינו משום דידעה דאין מושיע לה וכמו שנראה מדברי הרמב"ן. ואם הכא נמי כן. ואם כן לדבריה שהיה המקום רחוק מבתים הרי הוא נחשב כשדה. ואם כן אינה אומרת כלל נגד חזקה:
היוצא לנו מזה דלדברי המתירים שם בסי' קע"ח ודאי כאן מותרת. אך להאוסרים שם יש לומר דהכא נמי כן. כיון שאומרת שנתיחדה ברצונה. ומכל שכן למה שכתב הפני יהושע טעמא דהר"ש יש לומר דאסורה כאן דהוי כאומרת ברצון דאונס כזה הוי רצון:
אמנם נראה דודאי בכי האי גונא יש לסמוך על הדעה שהביא הרמ"א דבזמן הזה אין לבעל להאמין משום חרם רבינו גרשום. והגם שהים של שלמה חולק דאין לסמוך על זה. מכל מקום הרי כאן בלאו הכי רבו המתירין על ר"ש דאוסר. גם יש לומר דכאן יש מקום לחלק גם לדעת הר"ש. דזה לא מיקרי נתיחדה מרצונה כיון דהיתה מושכרת לאחרים והניחו אותה ואת המשרת לשמור הבית מה היה לה לעשות. ושאני התם דמתחלה נתיחדה מרצונה ליסע עמהם בדרך. אבל כאן לא מיקרי מרצונה רק מצד ההכרח שהניחו את שניהם לשמור ביתם. ואם כן לא אבדה חזקת כשרות שלה. ועיין בתשובת חתם סופר סימן דאפילו קטן מבטל סתירה. ואם כן כאן הרי היתה קטנה עמה בחדרה:
גם יש לומר כיון שהיה לה חדר מיוחד והמשרת נכנס פתאום בחדרה ואם כן יש לומר כאן דלכולי עלמא מותרת. ומחמת שהוא קודם הפסח לא יכולתי לירד לעומקא דדינא בכל הפרטים. והנראה לעניות דעתי כתבתי בקצרה. ומכל מקום נכון שישלח כבודו זאת לעוד מגדולי זמנינו כי היכי דלמטיה שובא מכשורא. סליק: