אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן פה

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן פה

סימן פד

שנית בענין הנ"ל.

ע"ד בת הר"א אשר כתב מעל' שהוא פשוט בעיניו שאין מגרע מה שהאמין הבעל לדבריה משום שהי' כ"פ קטטה ומריבה ביניהם. הנה מה שסיים הרמ"א בסי' קע"ח דאם הי' לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אומר כן וציין ע"ז שם במהרי"ק. הנה במהרי"ק לא נמצא דבר מזה. רק שהוא מתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קל"ג שכתב שם וז"ל וכל שזה מחזר למצוא עלילות דברים כדי לגרשה אינו נאמן לומר שמאמינו כשנים. גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזינתה אינו נאמן בכך מפני כמה טעמים. חדא בכל שיטעון ויאמר מחזיקים אותו כמשקר כמו שאמרנו כיון שהרגיל קטטה. ועוד שהרי הודה בב"ד וכו' עכ"ל. ושם בתחלת התשו' ביאר הדברים שכיון שהוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצת שקרן לפיכך שוב אינו נאמן בכל מה שיטעון והביא ע"ז ראי' מהא דיבמות (ד' ) דאמרינן בגמ' ה"ד קטטה כגון דאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד"ם. ואמרו מ"ט דקטטה ר"ח אומר משום דמשקרא כלומר שראינו שמשקרת מחמת קטטה ורוצה להתגרש מתחת בעלה. מעתה מחזקינן אותה למשקרת בכל מה שהיא מותרת לעלמא וכו' והכא דכותי' דמשום שאינו רשאי לגרש כ"א מדעת ב"ד שקורי משקר בכל מה שיאמר ואפילו טען מה שהיינו מקבלין ממנו ומאמינים לו מעיקרא עכ"ל. הרי מבואר דדוקא משום שנמצא שקרן במקצת דברים שהי' טוען עליה לגרשה. לכך אינו נאמן עוד לומר שמאמין לעד או שראה בעצמו. אבל במה שהי' קטטה ומריבה בלחוד ביניהם. כיון שלא נמצא שקרן בדבריו מקודם אין זה מגרע נאמנותו עתה מה שאומר שמאמין לעד. וכמו דמוכח מהא דיבמות גופי' שהוציא מזה הרשב"א ראי' לדבריו דמתחלה רצו שם לומר ה"ד קטטה כגון דאומרת גרשני. ומקשי כלהו נמי אמרי הכי. ופרש"י בשעת כעסן. הרי דמה שמתקוטטת ומבקשת ממנו שיגרש אותה אין זה מגרע שלא להאמין לה מה שאומרת שמת בעלה. ומותרת לעלמא אם לא משום שנמצאת שקרנית. וא"כ ה"נ דכותי' דמה שהי' קטטה ומריבה כ"פ ביניהם אין זה מגרע כלום. רק אם נמצא שקרן בדבריו נגדה במה שהוציא דיבה בדברים שמוכרחת להתגרש ממנו. ולכך גם עתה אין מאמינים לו:

וא"כ נראה ודאי דגם כונת רמ"א במה שאמר דאם הי' לו קטט עמה. היינו ג"כ בזה האופן דייקא שנמצא שקרן. דהרי מקור דין זה הוא מתשו' הרשב"א ושם מיירי דייקא בזה האופן:

אך לפ"ז קשה לשון הרמ"א שסיים הטעם דודאי מחמת שנאה אומר כן. והי' לו לסיים משום שהוחזק שקרן כמו שכתב בתשו' הרשב"א:

ולכאורה י"ל דכיון דדבר זה להאמין לעד שהוא נאמן בעיניו אין זה אלא מה שתלוי בלב אדם. יש לדמות זה להא דמבואר בחו"מ סי' ז' דשונא שלא דיבר עמו ג' ימים אין דינו דין. הרי דמשום שנאה מהפך בחובו. וה"נ כן דכיון שיש לו עליה שנאה מה"ט נוטה דעתו להאמין להעד וזה כונת רמ"א כאן:

אך ז"א דבמהרי"ק שורש פ"ב הוכיח דצריך להיות נאמנות העד דייקא מצד עצמו דקים לי' בגויה ונאמן הוא בעיניו אבל לא מה שמאמין לעד משום שהאשה חשודה בעיניו והוכיח זה מתשו' מהר"ם בהגמ"י ע"ש. הרי משום זה שנוטה לבו להאמין לעד משום שנאת האשה אין זה כלום רק שצריך לומר דקים לי' בגוי' שאין העד משקר בכל פעם. וא"כ צריך לחשוד להבעל למשקר במה שאומר שהעד נאמן בעיניו וזה לא מצינו שנחשוד אותו למשקר אם לא מהא דתשו' הרשב"א. והיינו משום דהוחזק לשקרן מקודם. והא ראי' מראיית המהרי"ק שם מתשו' מהר"ם שכתב אם העד נאמן בעיניו כבי תרי. ואם זה סגי במה שמאמין להעד משום זה שהאשה חשודה בעיניו. מה הוצרך המהר"ם להתנות בדבריו אם העד נאמן הרי שם הי' המעשה שהבעל צעק שיתירו לו לגרש בע"כ שודאי חשודה בעיניו שזינתה (אם כי דברי המהרי"ק צריכים לענ"ד עיון דהרי שם בסוף התשו' החליט המהר"ם לגרשה בע"כ אף שלא ידע עדיין אם העד נאמן כבי תרי בעיני הבעל א"ו דזה באמת משום שצעק הבעל מרה על אשתו מוכח שהאמין הבעל לדברי העד. ומה שאמר המהר"ם מתחלה בלשונו אם נאמן העד וכו' היינו שביאר הדין וממילא החליט למסקנא לגרשה בע"כ) ועיין במהרי"ק שם. עכ"פ לד' המהרי"ק אם באמת אומר הבעל שנאמן העד בעיניו כבי תרי הי' הבעל נאמן אף שהאשה חשודה מצד עצמה בעיניו ומסתמא יש לו שנאה עליה. א"ו דמשום שנאה לחוד לא חשדינן אותו למשקר דקים ליה בגוי' דהעד. אם לא שנמצא הבעל שקרן מקודם בדבריו. וכהא דהרשב"א. וא"כ לשון הרמ"א צ"ע קצת:

עכ"פ הא מדברי הרשב"א ומהרי"ק מוכח שאין קטט ושנאה מגרע אם לא באופן שכבר נמצא שקרן בדבריו. וא"כ מ"ש מעלתו שפשוט בעיניו שמשום שהי' קטטה בין הזוג אין הבעל נאמן. אין זה פשוט. דקטטה לחוד לפי הנראה מהפוסקים אין זה מגרע דברי הבעל:

והנה מלשון הרמ"א שסיים הא דהי' לו קטט אחר מה שהביא הי"ח דסבירא להו דאף בזמן הזה נאמן. משמע שאם הי' לו קטט אין הבעל נאמן גם להי"ח. ובאמת דכן משמע גם מדברי הרשב"א בתשו' שאחר שהביא דברי הרמב"ם שכתב שאפי' שמע מפי עבד וכו' כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה. ע"ז מסיים הרשב"א וצ"ע בדבריו כתב שם ועוד דכ"ז אין לך בדברים אלו אלא מקומן ושעתן. וכל שזה מחזר למצוא עלילות דברים כדי לגרשה אין נאמן לומר שמאמינו כשנים וכו' עכ"ל מוכח דטעם זה יספיק גם לדעת הרמב"ם:

אך לפ"ז י"ל דגם להרשב"א והרמ"א אין מועיל זה שיש לו קטט אלא נגד עד שהיא מכחישתו. ואף שהוא מאמינו מ"מ משום שיש קטט אין נאמן הבעל להאמין להעד. אבל היכא שהיא אמרה נטמאתי והבעל אומר שמאמין לדבריה י"ל דאין מועיל אפי' הי' קטטה. ואפי' היכא שנמצא שקרן בדבריו מקודם לפי מ"ש הר"ן בסוף נדרים הטעם הג' דהא דאומרת טמאה אני מדינא אינה נאמנת לשוי' נפשה חד"א נגד שיעבודא דבעל. ורק שמתחלה האמינו לה משום דהוי מלתא דכסיפא. ואח"כ משום טעמא דענ"ב אוקמוה אדינא ע"ש. וא"כ לפ"ז הא דאינה נאמנת לשוי' נפשה חד"א הוא רק משום שיעבודא דבעל וא"כ כיון שהבעל אומר שמאמין ג"כ לדבריה הרי במה שאומר שמאמין שוי' אותה על נפשי' חד"א וכמ"ש התו' בסוף נדרים שהביא המהרי"ק. וא"כ שוב אין כאן שיעבודא דבעל שיגרע זה שלא לשוי' נפשה חד"א. דהרי מצד הבעל הרי הוא ג"כ אסר עצמו במה שאמר שמאמין לה ושוי' על נפשי' חד"א. וא"כ לו יהי' שהבעל משקר במה שאומר שמאמין מ"מ בדבריו לחוד שאמר שמאמין שוי' על נפשיה חד"א. וכמו בהאשה אף שיש טעם שמשקרת משום שענ"ב מ"מ אם לא מצד שיעבודא דבעל היתה משוי' נפשה חד"א במה שאמרה לחוד. וה"נ במה שאמר הבעל שמאמין להאשה אף אם באמת משקר ולבבו פג מלהאמין אם לא מחמת שנאה. מ"מ כבר שוי' על נפשי' חד"א ושוב אין כאן שיעבוד הבעל ושיעבוד האשה. ובשלמא באומר שמאמין לעד והיא מכחישתו א"כ מצד דשוי' על נפשי' חד"א אין זה מועיל נגד שיעבוד האשה. ובמה שאומר שמאמין לדברי העד חשבינן אותו למשקר. אבל בהיא עצמה אומרת טמאה אני והוא אומר שמאמין. א"כ אין כאן שיעבוד הבעל ושיעבוד האשה דהרי כל אחד שוי' על עצמו חד"א. ומה לן מזה שהבעל משקר מ"מ מצד דבריו שוי' חד"א ושוב א"א להאכיל להאדם דבר האסור לו:

וגם לטעם הא שמן הדין נאמנת באומרת טמאה אני לך ורק משום תקנת חכמים עקרו לדינא ולא האמינו לה משום שמא ענ"ב. א"כ היכא דהבעל מאמין לדבריה הרי הוא כאומר א"א בתקנת חכמים (שוב חפשתי ומצאתי בשו"ת תועפת ראם סי' מ"ו הביא טעם זה בשם מהר"י באסאן. וברוך ה' שכיונתי לדעתו הגדולה). ושאני היכא דאיכא עד והיא מכחישתו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ורק משום שאומר שמאמין לדברי העד אמרינן דמשום שנאה וקטט שיש לו עמה הוא אומר. אבל בהיא עצמה אומרת טמאה אני לך דנאמנת מן הדין ורק דחז"ל בתקנתם לא האמינו לה משום שמא ענ"ב. וא"כ מה שהבעל אומר שהוא מאמין הוי כאומר אי אפשי בתקחז"ל. לו יהי' שמחמת קטט שעמה אינו רוצה בתקחז"ל מ"מ מצינו הרבה דיכול אדם לומר א"א בתקחז"ל:

ואין להקשות דלפ"ז איך הביא רמ"א דעה הא' דאין הבעל נאמן לומר שמאמינה. כבר כ' הנו"ב סי' י"ב לפרש דברי הרמ"א דמיירי בחוזרת ונתנה אמתלא. והבעל אומר שמאמין לדבריה הראשונים ובזה נפלו כל הטעמים דלעיל. ושפיר אמרינן בכה"ג שאין הבעל נאמן לומר שמאמין לדבריה הראשונים:

ולענ"ד י"ל דברי הרמ"א דבאמת קשה עליו קו' הב"ש ס"ק ט' ע"ש. ומ"ש הב"ש דבתשו' מהרי"ק לא נמצא. הנה בהגמ"י מבואר לשון הרמ"א דאע"פ שאינו נאמן מ"מ מנדין. אך נראה לומר ע"פ מה שסיים שם בתשו' הרשב"א אחר כל ההיתרים וז"ל ומ"מ אפי' ראה לומר שהיא אסורה לו ושויה אנפשי' חד"א. הוא יחוש לעצמו. ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרת. ע"כ. הרי דמשום דשוי' אנפשי' חד"א מ"מ חייב בשו"כ. וזה הוא הדעה הא' שאינו נאמן לומר שמאמין לפטור עצמו מכל וכל. (ואף באומרת זנתה ברצון אבדה כתובתה יש לאוקמי בא"כ) ולא יהי' חייב בשו"כ. ומ"מ לענין עונה ודאי יחוש לעצמו דשוי' אנפשי' חד"א. ולכך מנדין אותו שגורם לבטל חר"ג וכשיטת האחרונים דבמניעת העונה לכוף אותה לקבל גט. מיקרי ביטול חר"ג. ועי' במ"ל ובושב הכהן שהאריכו בזה. ודעה ב' דאף לענין עונה אינו נאמן. ודעה ג' דאף לענין שו"כ נאמן כיון דנאמן לאוסרה עליו ממילא פטור מכל וכל:

ומעתה י"ל דגם מה שסיים רמ"א דאם יש לו קטט אינו נאמן. היינו לענין שו"כ אבל לענין עונה אכתי שוי' אנפשי' חד"א. וכמו שהוא בתשו' הרשב"א שממנו מקור דברי רמ"א. ומכ"ש באומרת היא עצמה טא"ל והוא מאמין לדבריה דודאי יש לחלק הרבה אפי' בקטט שמוחזק למשקר ומכ"ש בנ"ד שאין כאן כלל רק קטטה בעלמא כדרך כל הארץ. וכמו שאמרו בגמ' כולהו נמי אמרי הכי. ודו"ק. וכבר כתבתי למעלה דגם לפי מה שכתב מעל' דהדברים נראים אמת יש פוסקים גדולים דמחמרי בזה אף דליכא רגל"ד מצד אחר רק מצד דבריה. עכ"פ כאן דאיכא נאמנות הבעל לדבריה ודאי נאסרת עליו ואין מועיל מה שהיה קטט ומריבה עמה באיזו פעמים. ולא כאשר היה פשוט בעיני מעלתו:

אמנם מה שרמזתי לו מקודם במכתבי מקום להקל מצד זה הוא דבמהרי"ק שורש פ"ב האריך להוכיח דנאמנות העד צריך להיות מצד העד עצמו היינו שיהי' קים לי' בגוי' וכמו בבת ר"ח. ושלא יהי' משקר בכל מילי. שיהי' נאמן תמיד בעיניו כבת ר"ח ע"ש שהאריך. וכתב לפרש גם דעת הרמב"ן כן. והנה באמת בהרמב"ם איתא לשון א' בין על זה שמאמינה או שמאמין לדברי עד. כתב הלשון הואיל וסמכה דעתו ע"ז שהוא דבר אמת. וא"כ י"ל דגם במה שמאמינה היינו שתהי' נאמנת בעיניו שאינה משקרת בשום פעם. וכהא דקים לי' בבת ר"ח:

ויש לתת תבלין לזה דכבר היתה תקחז"ל שלא להאמינה שמשקרת. וא"כ אם אין קים ליה בגוה שאין משקרת בשום פעם רק מה שמאמין עתה לדבריה ע"ז כבר הי' תקחז"ל שלא להאמינה כיון שיכול להיות שמשקרת גם עתה אמרינן שמשקרת. אבל בקים לי' בגוה שאין משקרת בשום פעם. על אופן זה לא הי' תקחז"ל וגם עתה ודאי נאמנת. אמנם בעיקר חידושו של המהרי"ק עי' בתשו' רע"א סי' ק"א מה שכתב לחלוק על זה:

אך בנ"ד כיון שאפשר שהיא כ"כ בגדר שטי' שיש לספק עליה אם רצון דומה לאונס וכמו גבי קטנה. ועכ"פ א"א לומר דנאמנת בעיניו בשאר מילי כי ודאי היא שנואה בעיניו. ולא שייך על אופן כזה לומר קים לי' בגוה כבת ר"ח. י"ל שאין מועיל מה שאומר שמאמין לדבריה וכשיטת מהרי"ק (אך למ"ש לעיל גם למהרי"ק יש לחלק דגבי האשה עצמה א"ל שתהי' נאמנת כבת ר"ח). אך עכ"ז אין אני מצטרף להיתר בזה ויבוא הדבר לפני גדולי ישראל. אם לא שימצא איזה חזרה ואמתלא מהבעל או מהאשה אז נעיין בזה אם יהי' ממש בדברים. ועל השאלה השניה אין רצוני להשיבו:

ועל השאלה השלישית אשה שמצאה שאלה ביום א' מהנקיים ולא שאלה רק עד חצי היום. אם זה נחשב לנקיים. דיום א' בעינן לכ"ע ספורין לפנינו. זה פשוט דמיקרי נקיים כיון דלא החזיקה עצמה בטמאה. דהרי הי' דעתה לשאול למורה. ועי' בתוס' זבחים (ד' מובא בנוב"ק סי' ס"ג דבכל נקיים אין לה עדיין ח"ט. וע"כ החזקה שלה בנקיים שאינה טמאה. והרי כאן לא החזיקה עצמה בטמאה. ועי' בתוס' ריש נדה. ואם כן כאן נמי על כל פנים יש לה חזקה שאינה ודאי טמאה:

ועוד דכל עיקר הטעם כדי שתדע שלא הרגישה. דבמחזיקה עצמה לטמאה אמרי' דלמא ארגשה ולאו אדעתה וכאן שרוצה לשאול על כרחך נותנת דעתה אם תרגיש ותהי' טמאה ודאי:

והפלא על מעלתו דלשיטתו לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהי' יושבת תחת בעלה. וכי אפשר למצוא אופן כי לא יזוז יד המורה מידה לשאול תיכף ומיד באם תמצא שאלה ומה לי שעה או שתים או חצי יום. וזה פשוט. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה