אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן פב

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן פב

סימן פא

שאלה. באשת כהן שבא איש אחד זקן לעיר ואמר על עצמו שהוא יודע בסגולות ורפואות נשים. וקראו אותו הרבה נשים לביתם לרפאותן. ובתוכן אשת הכהן שאין לה בנים עם בעלה. ובעת שהי' האיש עוסק ברפואות עם הנשים הי' מתייחד עמהן בחדר מיוחד. וכמו כן האשה הזאת. וסיפרה אשת הכהן לפני אשה שב"פ בעת שהזקן עסק עמה ברפואות שעשה הערה בה באבר שלו בעת שעומד. וצעקה עליו מה תעשה. ובאה האשה ששמעה מפיה וסיפרה לב"ד וקראו הב"ד את אשת הכהן וסיפרה לפני הב"ד את זה. וקראו הב"ד שאר הנשים שריפא אותן הזקן ואמרו שבהן לא נגע ולא פגע ולפי מה שסיפרה אשת הכהן קרוב לומר לפי דבריה שהכניס כל העטרה לתוכה. ובעלה הכהן אומר שאין מאמין כלל לדברי אשתו:

תשובה עי' ב"ש סי' קט"ו סוס"ק כ"ג דאם ידוע שנתייחדה ואמרה שזינתה נראה דנאמנת ומהרי"ב בסי' כתב דא"נ וכמ"ש התו' כתובות (דף י"ג) דנואף שאני ע"ש. ולכאורה נראה דזה תלוי בזה דלמה שכתבו התוס' סוטה ר"פ כשם דסתירה לחוד אין עושה שום ספק דלא נחשדו ישראל על עריות רק הקינוי עושה הספק ודמי' לשרץ ולפ"ז מוכרח מה שאמרו גבי סוטה דהוי רגל"ד אינו רק דמשום שעבר' על הקינוי מוכח דהסתירה הי' אדעתא דניאוף ועושה ספק ודמיא לשרץ דהוי ספק אם נגע. וא"כ שפיר חילוק התוס' דנואף שאני. דבזה ודאי הי' הסתירה אדעתא דניאוף. ודמי' לסתירה וקינוי דנאסרה בזה דגם שם לא ידעינן מרגל"ד מה שעברה על דבריו רק זה דהסתירה הי' אדעתא דניאוף. וכמו כן כאן. אבל מדברי רש"י ותוס' נדה (ד' ג') מוכח דמשום סתירה לחוד הוי ספק טומאה והקינוי עושה רגל"ד. היינו שנטמאה ונעשתה התועבה. וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"ב דיבמות דאפי' בסתירה ע"ד דניאוף אינה נאסרת בלא קינוי ועדים. ולכך מוכרח לאוקמי מעשה דנדרים באומרת טא"ל. וזה דעת התוס' ביבמות. וע"כ מה דנאסרת ביחוד ואומרת טא"ל הוא לאו משום רגל"ד דהמעשה אמת דז"א אלא בקינוי דהוי רגל"ד כה"ג. אלא כיון דיחוד לחוד הוי ספק טומאה שוב מועיל בכה"ג דיבורה לשויי' נפשה חתיכה דאיסורא וכמו שכתב התרומת הדשן בפסקיו סימן רכ"ב:

והנה נראה דהתוספת ביבמות דהוא בשם ר"י וכן הרא"ש הם לשיטתם פרק ב' דעבודה זרה דסברי דתירוץ רבינא קיימא שם. לכן אפילו יחוד ברצונה אין לאוסרה כשאינה מסורה בידם. ועי' בתרומת הדשן סימן רמ"ב בכתבים. והרי עכו"ם דפרוצים בעריות כנואף דמי ומכל מקום אין לאוסרה עיין שם. ואם כן אי אפשר לחלק בהא דנדרים דנואף שאני, ובשם המרדכי כתב שם דכל שהי' זמן מרובה ביחוד לחוד נאסרה. ואפשר דזה דעת הר"ש האוסר בהמעשה המובא בסי' קע"ח משום דשם היו זמן רב בדרך ביחוד. והא דתלה שם הטעם דאבדה המיגו ואינה נאמנת לומר לא נבעלתי. הוא ג"כ משום זה. דכיון ששהתה זמן רב ביחוד חיישינן שנבעלה ואינה נאמנת לומר שלא נבעלה. ולכך אף דאומרת שאמת שנבעלה רק באונס. כיון שמתחלה הי' היחוד ברצון אין מאמינים לה על אונס אף שהי' בשדה דהוי חזקת אונס. וראבי"ה המתיר שם הרי אמר שם במרדכי בחד טעם משום דאין אשה נאסרת רק ע"י קינוי וסתירה והוא כשיטת התוס' והרא"ש דבדיעבד אין אוסרים אפי' בזמן מרובה כחילוק רבינא. וע"ש עוד מה שהביא דעת הרא"ם. וי"ל שדעת התוס' כתובות (דף י"ג) הוא כדעת הרא"ם בהג"א ובה"ג דבנתיחדה עם עכו"ם אפי' שעה מועטת אסורה לכהונה. וחיישינן שמא נבעלה. והיינו משום דעכו"ם כנואף דמי. אך התה"ד בפסקיו שם כ' דתי' התוס' בכתובות דנואף שאני הוא חדא עם תי' התוס' יבמות דמיירי באומרת טא"ל. וצ"ע למה לא נימא דשיטת התוס' כתובות הוא שיטת הרא"ם דהוא ג"כ א' מבעלי התוס' ונראה משום דהתה"ד כ' שם דגם לבה"ג ורא"ם דוקא בא"כ. אבל בא"י לא חיישינן לשמא נתרצית רק בנחבשה ע"י נפשות. ע"ש ולפ"ז י"ל דלחילוק של התוס' דנואף שאני היינו צריך לאוקמי המעשה דנדרים בא"כ. ומדסתמו ולא סיימו זה. מוכרח לומר דגם לחילוק זה מיירי באומרת טא"ל. דעכו"ם דמי לנואף ומ"מ לא חיישינן בא"י. והנה התה"ד בסי' רמ"ב כ' עוד דאפי' בא"כ אם נתיחדה עם עכו"ם משום סרסרות או רפואה אפי' לזמן מרובה מותרת לדעת תוס' ואשרי ע"ש. וצ"ע דהא כ' התה"ד דלדעת התוס' והרא"ש בדיעבד מותרת אפי' ביחוד ברצון לזמן מרובה כל שאינה מסורה בידם. ומ"מ נראה דתה"ד סובר כהרא"ש דהא דיחוד לחוד הוי ס' טומאה ולכך מחלק דזה אינו אלא בדליכא שום טעם על מה נתיחדה אז היחוד מורה על ס' טומאה. אבל באיכא איזה סיבה על היחוד אז גם לדעתם אין כאן ס' טומאה כלל. אך זה רק לדעת הרא"ש ותוס' נדה. אבל לתוס' בסוטה דשום יחוד אין מורה על ס' טומאה רק הקינוי עושה ס'. ולשיטתם י"ל החילוק דנואף שאני. וזה דעת הרא"ם ובה"ג להחמיר בעכו"ם דהוי כנואף. א"כ אין חילוק גם אם הוה טעם על היחוד משום סרסרות. דגם בלא טעם אין יחוד עושה ספק כלל:

ומעתה בנ"ד אין כאן חשש כלל דלשיטת הבה"ג והרא"ם ותוס' סוטה דיחוד אין עושה ס' כלל רק בנואף. לדעתם לא מיקרי יחוד רגל"ד להצטרף עם מה שאומרת טא"ל. ולשיטת תוס' נדה דיחוד הוי ס' טומאה ושפיר מצטרף לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא כמ"ש התה"ד בפסקיו. הנה למ"ש התה"ד כאן דהיכא דיש טעם אין כאן ספק טומאה. אם כן גם כאן יש טעם להיחוד שעסק ברפואתה. ואין כאן רק אמירתה דאינה נאמנת מדין המשנה:

ואפילו לדעת הר"ש שבמרדכי האוסר יש לומר כמו שכתבתי דשם דוקא אוסר משום שהיה היחוד לזמן מרובה. מה שאין כן כאן. וכיון שהבעל צועק דאינו מאמין לדבריה נראה לעניות דעתי דיש מקום להתירה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה