עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן פ
עוד בענין הנ"ל כפי הגב"ע שנגבה עוד בשאלה זו:
תשובה. הנה בנ"ד ע"כ לומר להשוות דברי העדים שלא יסתרו. דבאמת כל הזמן הזה התחילה להתרפאות ולכך דיברה עמהם כמה פעמים כהוגן. אלא שמ"מ כיון שלא יצאה מחולשתה לגמרי נזדמן שהשיבה שלא כהוגן. ובכה"ג נוכל ליישב דברי העדים שלא יסתרו אהדדי. ומעתה לפ"ז לכאורה הנה הדבר הזה מבואר בתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' קכ"א באה"ע. שכתב וז"ל ומסתברא דאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח כסתמא דמלתא דקאמרי כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו לאו הבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שמדבר בענינו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד מה שנותנים לו. שהם סימני שוטה כדאיתא בירושלמי בגיטין ובתרומות. ואע"פ שהוא תשש ועדיין סימני חוליו ניכר בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחוליו. אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו עכ"ל. מבואר דאפי' עדיין סימני חוליו ניכרין בגופו אין זה מגרע. דבשעה שהוא מדבר מענינו הרי הוא כפקח, וא"כ ה"נ בנ"ד אין מגרע מה שלעדים אחרים נזדמן שהשיבה שלא כהוגן דהיינו משום דמ"מ עדיין סימני חוליה הי' אצלה. אבל מ"מ בזמן שהשיבה כהוגן הרי היא כפקחת לשעתה וכמ"ש הרשב"א:
אלא שיש לעיין דלכאורה נראה דרשב"א סובר כהר"ש והר"א דסברי דבעינן דוקא הדברים המבוארים בחגיגה להחזיקו לשוטה. וכמ"ש כאן על אלו הדברים שהם סימני שוטה כדאיתא בירושלמי. וא"כ כיון שאינו מקרע כסותו וכו' מה שעדיין לא נתרפא לגמרי ועדיין סימני חוליו ניכר בגופו אין זה מחזיקו לשוטה בכל דבריו כיון דמ"מ אחד מהד' דברים אין אצלו כלל. ואע"פ שמקודם הי' אצלו מ"מ עתה שנתרפא אין אצלו כלל מהד' דברים. ובזה לא איכפת לן מה שלא נתרפא לגמרי דמ"מ הוי כפקח בשעתו. דהא באמת לשיטת הר"ש ודעמי' חוץ מהד' דברים אין מחזיקו לשוטה בכל דבריו. וה"נ כאן אמרינן מה שמדבר מענינו הרי הוא כפקח. ואף שעושה גם מעשה שטות כיון שאין זה מהד' דברים אמרינן דעל מה שמדבר בעניניו הוא כפקח. אבל לדעת הרמב"ם וש"ע דלא בעינן דוקא הד' דברים. אלא כשראינו מעשה שטות באיזה דבר. הרי הוא כשוטה לכל דבריו אף שבשאר ענינים שואל ומשיב כהוגן. א"כ אם נחזיק כאן שבאותו זמן שמגידים העדים שדברה בענינה מ"מ השיבה שטות באחת הדברים לפני עדים אחרים. הרי שוב אין ראי' מה שהשיבה כהוגן לפני עדים אחרים דהרי בשוטה אין ראי' ממה שהשיב כהוגן כמבואר ברמב"ם:
אבל בספר דברי חיים ח"א סי' נ"ב ונ"ג כ' לפרש דברי הרשב"א לכל הדעות. דטעמו דשאני היכא דראינו דנטרפה דעתו בא' מהדברים אמרינן כיון דנתקלקל מוחו הרי הוא מטורף לכל הדברים אבל כאן אדרבה הרי הבריא ממה שהי' ולא נשאר בו רק רושם שטות אמרינן שפיר דהרי הוא לזה הדבר שיודע בהשכל. ככל אדם. ומה שלקצת דברים נשתטה הוא בשביל שלא נתחזק עדיין לגמרי. עכד"ק. ולפ"ז גם לדעת הרמב"ם כל שהתחיל להבריא אין זה מגרע לן מה שלאיזו דברים הוא שוטה. וא"כ בנ"ד הרי לכולם התחילה להבראות ממה שהיתה. וא"כ אין מגרע לן מה שהשיבה קצת באיזו דברים שלא כהוגן לפני איזו אנשים:
אך באמת אם כי אנו מחויבים לקבל באימה ד"ק מ"מ לכאורה הנה מדברי הרשב"א בעצמו אכתי יש מקום לדחות דאין זה אלא משום שסובר כדעת הר"ש ודעמי'. ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש בתשו' מהרי"ם פאדוה סימן ל' להוכיח דמהני בדיקה בעתים חלים יעו"ש. ע"פ ד' הט"א שכתב דאפילו אין לו חזקת פקחות מ"מ יש לו חזקה מכח רובא דפקחין הן. וכל שבדקנו אותו בשעה זו שהוא חלים אף שא"א לן לאוקמי אותו על חזקה זו משום שדרכו להיות פעם כך וכו' ודמיא להא דמקוה. מ"מ אכתי מוקמינן אותו בחזקה מכח רובא שהוא פקח ואין לחוש שיצא מהרוב. ע"ש שהאריך. ובגוף דבריו השגתי עליו בתשו' דבאמת בהא דמקוה כתב שם הר"ן ראי' מחזקת בריא שאין מוציאה מידי חזקה אחרת כיון שעשוי' להשתנות. אף שהיא ג"כ חזקה מכח רובא מ"מ מיקרי זה עשוי' להשתנות כיון שהחולי מצוי. ומכ"ש גבי זה שאנו רואים שמשתנה בכל פעם מה מועיל כאן חזקה מכח רובא כיון דידעינן דעשוי' להשתנות א"א להוציא מחזקת א"א. ומ"מ אכתי נוכל ללמוד לענין זה היכא דהתחיל להתרפאות דבזה שפיר נוכל לדון עלי' דמה שמדבר כענינו הוא בחזקת בר דעת. דהרי בגמ' ב"ב (ד' קי"ב) אמרינן דרוב חולים לחיים הם הרי דרוב חולים מתרפאים. וא"כ כיון שאנו רואי' שהתחיל להתרפאות הרי שוב נכנס בכלל הרוב ואמרינן עליו מחמת חזקה מכח רובא דמה שמדבר מענינו הוא בדעת כרוב בנ"א. ומה שאינו מדבר באיזו דברים כראוי משום דעדיין לא נתחזק לגמרי וכסברת הד"ח:
אמנם באמת אם הי' האופן דאע"פ שהתחיל להתרפאות הוא מחזיק בשטותו באיזה דבר בכל פעם. אכתי אני מסופק בענ"ד לדעת הרמב"ם טובא. דאם זה מגרע להוציא אדם מחזקתו שהי' בריא. לומר דהוא כשוטה לכל דבריו. כ"ש שמשום זה לא יועיל להחזיר איש משוגע בכל ענינים שיהי' בחזקת בר דעת במה שבאיזו ענינים התחיל לדבר כבר דעת כיון דמ"מ אנו רואים שבדבר א' מהדברים הוא תמיד בשטותו. ואם כן אכתי הוא כשוטה לכל דבריו:
אמנם כמו בנ"ד בזמן שדיברה לפני אלו העדים לא דיברה לפני אלו העדים הרי י"ל דבשעה זו שדיברה שלא כראוי היתה באמת בחזקת שוטה לכל דבריה. אבל בשעה שדיברה כראוי היתה אז בחלימותה עד שלא היתה שוטה בשום דבר מהדברים. וא"כ ודאי בזה פשוט דגם לדעת הרמב"ם אמרינן דבשעת חלימותה היא כפקחת לכל דבריה:
ואין לומר דאדרבה נאמר דאפילו בשעה שדיברה כראוי אם היו שואלין אותה על הדברים שדברו עמה העדים האחרים היתה משיבה אז ג"כ שלא כהוגן. דז"א דכיון דראינו דנתרפאית מכמו שהיתה שוב ודאי דנין עליה בחזקה מכח רובא שחזרה לחלימותה. והרי היא כפקחית בשעתה:
אמנם גם לפ"ז אכתי יש מקום עוד לומר גם לדעת הרמב"ם דגם מה שהשיבה בדברים שלא כהוגן אין זה מגרע. דהרי הרמב"ם כתב שבדבר אחד הוא תמיד שוטה. וכבר דקדקו האחרונים דבעינן שיהי' תמיד שוטה לא בדרך מקרה. וא"כ כיון דאמרינן דנתרפאית והיא עתים חלימה כראוי א"כ מה שהשיבה איזה פעם שלא כראוי הרי אין זה אלא דרך מקרה. ושוב לא נוכל להחזיקה בזה כשוטה לכל דבריה אפי' בעת הזאת אשר השיבה שלא כהוגן:
ומעתה נבוא לנ"ד. הנה באמת דעת הרבה אחרונים דעיקר ראוי לפסוק כדעת הר"ש ודעמי' נגד הרמב"ם. רק שמחמירינן כדעת הרמב"ם ובמידי דרבנן ראוי להקל. ואפי' לדעת הרמב"ם הרי למ"ש הד"ח במה שהתחילה להתרפאות לא איכפת לן במה שדיברה איזו דברים שלא כהוגן דמכל מקום לענין שאר דברים שמדברת כראוי הרי היא ככל אדם. וגם למ"ש גם כן יש מקום להקל להרמב"ם שאינה מוחזקת בזה לעתים חלים וכו' יעויין שם. ואם כן בכה"ג ודאי מועיל הגט. ואף שנחזיק לומר שזה הוי ע"ח וכו' יעו"ש. מ"מ כיון שאפשר שגם בעת שטותה לא הי' שייך בזה גרירה אין שטותה זה מגרע וכמ"ש בש"ע זקני הגאון מלאדי ז"ל בתשו' סימן כ"ה. מיהו לזה בתשו' מהרי"ו סי' נ"ב החמיר דמאן ספין לחלק בגזרה דרבנן עיין שם. ומ"מ הביא שם מי שהתיר מטעם זה עיין שם. ובפרט שהט"ז התיר לגמרי בזמן הזה. סליק: