עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן עח
מה שמבואר בהשאלה שהי' הולך בתחלה בלילה על חצי שעה מביתו בלי מלבושים עליונים בזמן הקור. יש לחקור איזה מיקרי יוצא יחידי בלילה שאמרו בגמ' דלר"י בחדא מילתא דהוי שוטה (וזה נ"מ גם לזמן עתה) אך לא נתבאר בהשאלה אלא שהי' הולך חוץ לביתו בלילה. ויכול להיות שהי' הולך רק בכפר במקום שדרים שם אנשים. דנראה ודאי דמה שאמרו זה לסימן הוא בגונא יחידי בלילה בשדה דשם שכיחי שדים וכמ"ש התוס' יבמות (ד' קכ"ב) ד"ה דחזי. אבל במקום שדרים אנשים שאין שכיח שם כלום למה יוגרע בזה מחזקתו. ומה שהי' הולך בלי מלבוש עליון בזמן הקור. הלא הוא בעצמו תירץ בדבריו שיש לו חמימות גדולה בלבו. ואין זה דומה להולך ערום שכתב הרמב"ם. שזה דוקא ערום ממש מה שאין דרך בנ"א כן. אבל בלי מלבוש עליון הלא דרך בנ"א בכך בזמן הקיץ ורק בזמן הקור שאין הולכין כן הוא משום צנים ופחים. אבל כאן שהוא הרגיש בנפשו שזה לו לרפואה להחמימות שבלבו לא מיקרי זה יוצא מגדר אנושי. והחמימות אשר בלבבו הוא חולשה. עכ"פ לא נתבאר בזה מעשה שטות שנוציא אותו מחזקתו כיון שלא ידענו שהלך בלילה מחוץ לכפר במקום שאין דרים אנשים שם:
ומה שנאמר שם בהשאלה שאחר הפסח ראתה בו שלא הי' שפוי בדעתו והי' כמבולבל זה לא מיקרי שוטה רק בעל מחשבה שהרי לא הכירה בו מעשה שטות. וכן בפעם הב' נאמר עליו כמו כן. ורק מה שאמר לה בפעם אחת שרוצה ליסע לחזן גדול עבור נגינה להשתדל בשם וכן אמר לאחי' לאחר הגט כמו יום או יומים שדעתו ליסע לחוץ למדינה לאיזה מנגן לעסוק שם בנגינה ונאטין. והכל יודעים שאין לו שום ידיעה ושייכות בענין נגינה ובשארי דברים הוא בריא ומדבר ככל הברואים וחריץ הוא במסחר שלו:
הנה זה לכאורה תלוי בפלוגתת הרמב"ם ור"ש אם בעינן דוקא הדברים שנאמרו בחגיגה לעשותו לשוטה. ולהרמב"ם כל שנשתבש דעתו תמיד בא' מדברים. מוחזק לשוטה אף שבכל עניניו הוא ככל בנ"א. וכבר דברו בזה הגאונים שלפנינו ונדפס בזה ספר אור הישר וספר בית ישראל אשר דברו הגאוני' במעשה שהי'. ואין הספרים לפני רק הובא מהם בביא"פ ובשארי תשובות. והנה בשם הנו"ב נדפס שם תשו' שכתב לחלק דגם להרמב"ם לא מיקרי שוטה בנשתבש דעתו בא' מן הדברים אלא בא"י להכריע בא' מן הדברים בין הן או לאו אבל אם אינו רק עקש בא' מן הדברים ויודע בזה להכריע בין הן או לאו אלא שהוא כפתן חרש וחפץ דוקא כך זה לא מיקרי שוטה. והביא זה הנו"ב מהכנה"ג. ובאמת דבר זה מבואר במהרי"ט חלק ב'. אבל לכאורה לא משמע כן מהא דחגיגה דהרי בגמ' אמרו שם אי דעביד ד"ש אפי' בא' נמי. א"כ משמע דלר"י דסובר אפי' בא' מהני נעשה שוטה אפי' בלא עביד דרך שטות אלא שכך רוצה אף שיודע בזה להכריע בין הן או לאו. ואפשר דכונת המהרי"ט והנו"ב דבסי' שנאמרו בגמ' אפי' ביודע להכריע בזה רק שהוא פתן חרש מ"מ נעשה שוטה. אבל בנשתבש דעתו שא"י להכריע בין הן או לאו. בזה סגי אפי' בא' משארי דברים שזה מיקרי דעביד דרך שטות שע"ז פשיטא לש"ס שנעשה מוחזק לשוטה. ולפ"ז י"ל דלא פליגו כלל הרמב"ם עם הר"ש. והר"ש מיירי דגם במה שנשתבש דעתו יודע להכריע בזה רק שכך חפץ לבו כפתן חרש שכה"ג אינו מועיל רק הסי' שאמרו בגמ' ובשארי דברים אינו נעשה שוטה:
אמנם קשה על חילוק זה דא"כ למה לא מנה הרמב"ם בשום מקום הסי' שאמרו בש"ס כיון דיש נ"מ בהם בין נשתבש דעתו בשארי דברים דבעינן דייקא שלא יהא יודע להכריע בהן בין הן או לאו. ובאלו הדברים אפי' לא עביד דרך שטות ויודע להכריע בהן נעשה מוחזק לשוטה. א"ו דכל זה נכלל בלשון הרמב"ם שנשתבש דעתו דאף שיודע להכריע בזה בין הן או לאו מ"מ הרי במעשה או בדבריו אנו רואים שנשתבש דעתו:
אבל אכתי יש לחלק דגם להרמב"ם אכתי לא מיקרי נשתבש דעתו אלא במה שאנו רואים שבמעשה או הדיבור שנשתבש דעתו כמו בלן בבית הקברות שעתה עושה מעשה זר שאין בנ"א עושין כן וכמו כן בשאר דבר שאומר על יום שהוא לילה למשל. שאנו רואים שאינו יודע בין יום ולילה ונשתבש דעתו. או כדומה באופן אחר שנדמה לו עתה שהוא כן וכולן יודעין ורואין שאינו כן. וע"כ משום שנשתבש דעתו הוא אומר כך. אבל כמו בנ"ד שאמר שרוצה לנסוע לחזן לעסוק בנגינה ובנאטין הרי הוא ג"כ יודע שעתה אינו יודע בנגינה ואין לו עסק בה רק שטועה בדמיונו שאם יעסוק בנגינה ובנאטין יהי' לו ג"כ שייכות בנגינה ואף שאין לו כלי נגינה מ"מ ע"י נאטין יוכל להנעים קולו בגבוה ונמוך. עכ"פ אינו אלא טועה מיקרי אבל לא שיבוש דעת. ואף שנאמר שזה מכלל הפתאים וכמו שנא' פתי יאמין לכל דבר. אבל בכלל פתאים כתב גם הרמב"ם הלשון הפתאים ביותר. אבל אם הוא בדבר אחד פתי ובשארי דברים הוא כשאר בנ"א ודאי זה אינו בכלל הפתאים ביותר. ודוקא במי שנשתבש דעתו אז אין מועיל מה שהוא בשאר ענינים כשאר בני אדם להרמב"ם דכיון דדעתו מטורפת עליו בדבר אחד הוא בכלל שוטה שמנו חז"ל ופטור מכל המצות. אבל כאן אין דעתו מטורפת שגם הוא יודע שעתה אין לו שייכות בנגינה אלא שהוא פתי ומאמין שאם יעסוק בזה יהי' לו ג"כ שייכות בזה. אבל אינו פתי רק לדבר זה. ולשאר ענינים הרי הוא בכלל שאר בנ"א. ופשיטא דאינו בכלל הפתאים ביותר שכתב הרמב"ם:
והנה במה שנאמר בהמעשה שהי' אומר לה שדעתו לנסוע לחזן גדול. זה הלשון אינו מבורר דאפשר שהי' אומר לה בכל פעם או שאמר לה רק פעם א'. וזה נ"מ דאם לא אמר לה רק פ"א ופעם ב' אמר לאחי' א"כ לא הוחזק בשטות זה רק ב' פעמים. וא"כ לדעת הב"י שסובר דבעינן ג"פ דייקא. אפי' אם נאמר דזה הוא בכלל נשתבש דעתו כאן לא נתחזק ג"פ בשטות וכן הכריע השג"א בתשו' הנדפסה בס' אור הישר דבעינן ג"פ. אך התב"ש בסי' א' כתב דסגי בפ"א. ומה שכתב הרמב"ם שיהי' משובשת תמיד דעתו בדבר א' מן הדברים. למעט דבשעה שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו והיכא דנשתנה והבריא לא חיישינן ע"ש. וע"כ כונתו דלא חיישינן לע"ח וע"ש אלא דכיון שנשתנה והבריא אמרינן שהבריא לגמרי ואף שאחר כך חזר הטירוף לא חיישינן על זמן שהבריא עיין שם. וא"כ בנ"ד י"ל דממ"נ מותר אם לא נתחזק ג' פעמים בשטות זה. דלהב"י דמדייק מלשון הרמב"ם דבעינן ג"פ א"כ כאן לא הוי ג"פ. ולהתב"ש הרי לא חיישינן על זמן שהבריא. אלא שהתב"ש כתב דדוקא דידעינן דבזמן שהבריא לא עשה השטות מחמת פקחת. אבל אם לא בדקינן בזה אם עשה אח"כ השטות. מחזקינן אותו שלא נתרפא כלל כדמוכח ביבמות (ד' פ') ע"ש בתב"ש. ולפי זה הנה על זמן שאמרה האשה שהבריא וסידר הגט כתיקונו. הנה לא נדע במה ידעה שהבריא דאם רק מה שלא דיבר עמה עוד שדעתו לנסוע לחזן. מ"מ אינו ראי' שלא הי' כן זה בדעתו גם אז. וכיון שתיכף אחר הגט גילה דעתו המשובשת לפני אחי'. הרי להתב"ש אמרינן שלא נתרפא כלל אפי' בזמן הגט ולא הבריא כלל משטותו זה ולא שייך בכה"ג לע"ח וע"ש דאמרינן דלא הי' חלים כלל:
והנה בתשו' מהרי"ם מבריסק כתב בסי' ל' על הא דסובר הב"ש דבע"ח וע"ש אינו מועיל בליכא וסת לחלימותו דחיישינן שמא הי' שוטה בשעה זו וא"א לבדיקה בכל רגע. כתב המהרי"ם לחלוק דאף דא"א לדון לאוקמי על חזקת הגוף שלו שהוא בריא. משום דדרכו להשתנות בכל פעם וכדמיון הא דמקוה שנתחזק להיות מימיו חסרים בכל פעם. מ"מ נוכל לדון עליו בשעה זו מטעם חזקה מכח רובא שהוא כשאר בנ"א. ולשיטתו גם על דינו של התב"ש יחלוק דאף דלא בדקנו אם לא עשה שטות זה מכח פקחת. מ"מ נדון עליו מטעם חזקה מכח רובא שבשעה שלא עשה השטות הי' בריא מחמת חזקה מכח רובא. אבל בתשו' כתבתי להשיג על הא דמהרי"ם מהא דתשו' הר"ן גופא בדינא דמקוה דמביא ראי' לזה מהא דצריך להביא ראי' שבריא הי' ומטעם שהחולי מצוי. וחזקה העשוי' להשתנות אינה מוציאה מחזקה אחרת. והרי שם איכא ג"כ חזקה מכח רובא וגם עתה הוא בריא. וא"כ כיון שאצל זה הוי חזקה העשוי' להשתנות במה נוציא אותה מחזקת א"א ע"י גיטו:
אך יש לחלק דשם גם החזקה מכח רובא עשוי' להשתנות דהחולי מצוי אצל רבים. אבל להשתבש דעתו להיות מטורף זה אינו מצוי. ונהי שאצל זה ראינו שנטרפה דעתו ודרכו להיות ע"ח וע"ש ואיתרע חזקת בריא שלו אבל מ"מ החזקה מכח רובא נוכל ליתן עליו בעת חלימתו. שזה [שלא] להיות מטורף אין עשוי' להשתנות לגבי הרוב:
אבל התב"ש בסי' ל' הכריע דא"א לאוקמי בחזקה מכח רובא. דאיתרע לי' הרוב שנמצא מים בראש ע"ש. וא"כ כמו כן נאמר דאיתרע רובא במה שידענו שנעשה עתים שוטה. עכ"פ איך שיהי' לענין הא דמהרי"ם. הנה זה דוקא אם נודע לן ברור שעתים חלים הוא אלא שאין וסת לזה. אבל כאן לא ידענו כלל אם נעשה חלים כיון שלא בדקנו אותו בשעת סידור הגט וקודם. בהזמן שאמרה האשה שהי' שפוי בדעתו שאין רוצה לנסוע עוד לחזן מחמת פקחות שמבין שזה שטות אצלו. ואם לא נודע לן על בירור שנתפקח בזמן הזה מחזקינן דגם אז הי' דעתו משובשת בזה וכמו שהגיד לאחי' דעתו כן אחר יום או יומים מן הגט. וכמו שכ' התב"ש:
אך למה שכתבתי דעל מחשבתו זאת לא נוכל לדון אותו בשיבוש דעת. אלא לפתי בזה הדבר. שאין זה מגרע גם לדעת הרמב"ם בכה"ג. הנה זה אדרבה למעליותא יחשב מה שלא ידענו דעתו בעת סידור הגט וכמו שכתב התב"ש דגבי שוטה שייך עתים חלים ע"ש. אבל הפתאים תמיד הוא בדעה אחת קלושתא. דמתולדה הוא כך ע"ש. וא"כ במה שלא ידענו בכל הזמן אם נשתנה דעתו להיות עתים כך ועתים כך. בזה ודאי נוכל ליתן עליו רק תורת פתי יאמין אבל אינו בכלל מי שנשתבש דעתו:
ובלאו הכי כתב בתשו' זכרון יוסף דרבים המה החולקים על דעת הרמב"ם. ובדיעבד ומקום עיגון יש לסמוך עליהם. וכיון שרבים מחלקים שכמו נ"ד אין דומה להא דכתב הרמב"ם וכמו שכתב המהרי"ט והנו"ב במה שנדפס בשמו בס' אור הישר וכן מה שחלקתי בענ"ד. וגם אין ברור אם נתחזק בשטות זה ג"פ ע"כ לענ"ד יש להקל אם יסכימו לזה ב' רבנים:
אולם עוד אחת יש להעיר במה שכתב החת"ס סי"ד ד' להחמיר דכיון שפ"א הי' מטורף גמור א"כ במה שחזר בו סימני החולי אף שבזה לחוד אין בו במה להחזיקו לשוטה מ"מ חיישינן שחזר בו החולי וטירוף שהי' לו ע"ש. הן אמת שהדברי חיים כתב להיפך לפרש בתשו' ד' הרשב"א וכן בתשו' נפש חי' השיג עליו. אמנם בנ"ד נראה דגם החת"ס יודה. דודאי הטירוף שהי' לו שעבר עליו כמה שנים שישבה עמו בלי שום מיחוש ודאי אין לחוש עליו ואמרינן שכבר הבריא לגמרי ומה שנתחדש אחר מיתת בניו ל"ע להיות פעם חלים ופעם מבולבל בזה לא נתחזק לשוטה כלל שכבר כתבתי דמה שהי' יוצא יחידי בלילה נוכל לומר דלא דמיא להא דאמרו בגמ' שנעשה בזה לשוטה וא"כ לענ"ד אין כאן כלל במה לדון שנשתבש דעתו. ועל מחשבתו ורצונו לנסוע לחזן אין ליתן עליו רק שם פתי לא טירוף דעת ובזה אין להחמיר עליה לענ"ד. סליק: