אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן עג

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן עג

סימן עב

במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו הר' מענדל ב"ר יעקב והעיד לפנינו אחר איום באליונ"ע אשר ראה שנכנס בחור אחד להבית אשר הי' הוא שם ובידו טבעת של בדיל ושומתו אין ידוע לי ואמר שטוב לקדש בו אשה. ואמר בחור אחד שמו יעקב ישראל ב"ר יוסף ליב להבחור הנ"ל תן לי הטבעת. ולא שמע אם נתן לו בתורת מתנה או במכר רק סתם ולקח מאתו הטבעת וקרוב אצלו עמדה בתולה ושמה משא וכשמעה מאמר הבחור יעקב ישראל הנ"ל שטוב הטבעת לקדושין הושיטה לו אצבעה ואמרה נא. ולקח הבחור את הטבעת ותחב אותו על אצבעה ואמר לה הרי את מקודשת. ולא אמר לי. ודרשנו מאתו אם זוכר בבירור שלא אמר רק שלשה תיבות הנ"ל או אם ספק אצלו אפשר אמר תיבת לי ג"כ ואמר שזוכר בבירור שלא אמר רק שלשה תיבות הנ"ל והטבעת הי' על אצבעה ערך עשרה מינוט. כן בא לפנינו הר' יעקב יוסף ב"ר אברהם והעיד לפנינו באם ליונ"ע בזה הלשון אשר בא ר' גדלי' בעל הטבעת לבית הנ"ל ואמר שיש לו טבעת שטוב לקדש בו אשה ולקח הבחור המקדש הנ"ל את הטבעת מיד הר' גדלי' בלא שום דברים ממכר או מתנה רק סתם ואמר טוב לקדש בו אשה ואלך תיכף לקדש בו בתולה אחת. והבתולה באה אל המקדש ואמרה לו נא דיר די האנט זיי מיך מקדש. ובעת שומו הטבעת על אצבעה אמר לה הרי את מקודשת. וזוכר בודאי שלא אמר תיבת לי. והבתולה הכחישה את העד הזה בפניו אשר לא אמרה לו זיי מיך מקדש. רק בשמעה שאמר שטוב הטבעת לקדושין הושיטה אצבעה ואמרה נא. ולא כיונה בקבלתה לשם קדושין רק לשחוק בעלמא. כן המקדש אומר שלא כוון כלל לשם קדושין רק לשחוק בעלמא. ודרשנו את העד הראשון אם שמע מהבתולה שאמרה זיי מיך מקדש. ואמר שלא שמע מחמת שהיה עומד מרחוק מהם ואינו יודע בבירור רק מה שהגיד כנ"ל. כ"ז חקרנו ודרשנו היטב מהעדים והמקדש והבתולה. ובאנו עה"ח יום ב' לחודש ניסן תרנ"ד לפ"ק פה הארנאסטייפאליא:

הנה לפי דברי העד הב' שאמרה הבתולה מתחלה נא דיר די האנט זיי מיך מקדש. לכאורה י"ל דאין מגרע מה דלא אמר תיבת לי. דלא גרע מה דלא אמר לי ממה דלא אמר כלום. והא הדין בהי' מדבר עמה על עסקי קדושין ונתן לה הכסף בסתם דהוי קדושין. וכאן נמי הרי אמרה לו מתחלה זיי מיך מקדש. והוא נתן לה הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת. וכן הוא בהרא"ש דמסתברא דהוי ודאי קדושין משום דהוי ידים מוכיחות יותר מנזיר עובר לפנינו וכן הוא בטוש"ע. ובהגמ"ר גיטין כתב ראי' זו מהא דגם נתן בסתם מועיל. אלא דשם הביא דיש מי שכתב לדחות דבהי' מדבר עמה מיירי דהשיבה הן וכן הוא באמת דעת הרמב"ם לדעת הכ"מ. וזה נראה לפרש דעת הרא"ש מה דתלה זה במסתברא. משום דמן הדין דהי' מדבר עמה יש לדחות כמ"ש הגמ"ר. לכך כתב זה במסתברא משום דהוי ידים מוכיחות. אך י"ל דמה דהוצרך הרא"ש ללמוד מהא דנזיר ע"פ מ"ש הרמ"א בנתן לה בסתם די"א אפי' דיבר עם אחרים בפני'. א"כ ממילא אין ראי' מהא דדיבר עמה די"ל דמיירי שדיבר להדיא שרוצה לקדשה אע"ג דלא השיבה ושתקה ואח"כ נתן לה בסתם. אבל בדיבר עם אחרת לפניה שרוצה לקדשה ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת בזה הוצרך ללמוד מהא דנזיר וכמ"ש הרמ"ה דאם קידש אחרת לפניה דמועיל מה שאמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי. ולהרא"ש י"ל דמועיל רק אם דיבר מעסקי קדושין לפניה אע"ג שלא דיבר עמה. אך בלשון הרא"ש מפורש דמיירי שדיבר עמה להתקדש לו דזה הוכחה יותר מנזיר. הרי דלמד הרא"ש זה שדיבר עמה להתקדש לו מהא דנזיר. ואפשר דכאן מועיל אפי' אינם עסוקים באותו ענין ולכך הוצרך הרא"ש ללמוד מנזיר. וכ"כ הע"א:

והנה הרמ"ה סובר בהא דקידש אשה לפניה דאינו אלא חוששין לקדושין וא"כ לכאורה כ"ש בדיבר לפניה מעסקי קדושין דלא יהי' רק חשש קדושין. אך למ"ש הב"י שם הטעם משום שכבר קידש אשה יש לומר דקידש זו לחברו. אבל בדיבר לקדש אחרת לפניה. בזה ליכא סתירה דעדיין לא קידש בשבילו. א"כ י"ל דבזה גם להרמ"ה הוי ודאי קדושין. אך הרא"ש כתב להדי' דוקא בדיבר עמה להתקדש לו משמע דבדיבר עם אחרת לפניה לא הוי הוכחה:

אך י"ל דזה תלוי בפלוגתא שהביא הרמ"א בנתן לה בסתם דלאותן הסוברים דגם בשם סגי במה שדיבר בעסקי קדושין עם אחרת. כ"ש במה שלא אמר לי דלא גרע מסתם וכמ"ש הגמ"ר. אבל לאותן הסוברי' דשם לא מועיל רק בדיבר עמה. הרי דמשום שדיבר עם אחרים לפניה אין זה אומדנא כלל דמה שנתן לה הכסף הוא לשם קדושין. דעם מי שדיבר הרי לא נתן לה. ולמי שנתן הרי לא דיבר עמה כלל מתחלה. ה"נ י"ל דאין זה אומדנא כלל מה שדיבר עם אחרת שרוצה לקדשה לעצמו שכונתו על זאת שקידשה לעצמו. וא"כ י"ל דגם להרמ"ה כה"ג לא דמי' כלל לנזיר עובר וכן לקידש אחרת בפני' שכבר גמר מעשה קדושין שקידש אחת לעצמו. אבל במה שדיבר באחרת לפניה הרי גם חברתה לא קידשה בשבילו וא"כ לא הוי אומדנא גם עליה שקידשה לעצמו:

אמנם בכל זה נראה דעכ"פ בעינן שנודע בזה שרוצה לקדש אשה בשבילו. ואפי' אם נאמר דלהרמ"ה יהי' מועיל רק בדיבר עם אחרת לפני'. וכן להסוברים דבדיבר על עסקי קידושין עם אחרים לפני' מועיל גם בסתם. היינו גם כן שדיבר בפניה שרוצה לקדש איזו אשה בשבילו. אבל אם נוכל לספק בתחלת הדברים ג"כ אם מדבר בקידושין בשביל עצמו או בשביל אחר. לכאורה פשיטא דאין כאן קידושין כלל דהרי ע"ז אמרו דבלא לי לא הוי ידים כלל. אע"ג דאומר לה בשעת מעשה הא"מ ומעשיו מוכיחין דהרי הוא הנותן. ומ"מ לא אמרינן דהוי זה ידים שנותן זה לקדשה בשביל עצמו. כ"ש באם יש לספק על הדיבור מתחלה קודם המעשה אם כונתו על זה שיקדש בשבילו או בשביל אחר דשוב אין כאן ידים כלל על המעשה שאח"ז. והרי גם הרא"ש לא אמר אלא בדיבר עמה להתקדש לו. ואפי' אם נאמר דלאו דוקא דיבר עמה אלא גם אם דיבר עם אחרת לפניה. מ"מ מה שסיים הרא"ש להתקדש לו. נראה ודאי דזה דוקא. דמי עדיף תחלת המחשבה מסוף מעשה שע"ז אנו דנין שאין כאן בירור בהמעשה למי מקדשה. ואם גם בתחלת הדיבור ישנו ספק זה. מה ידים מוכיחות הן על המעשה. וא"כ בנ"ד שהטבעת הי' של חברו ואמר שטוב לקדש בו אשה. ושמע זה ולקח מידו ואמר שילך תיכף לקדש בו בתולה אחת. הרי גם בזה הוי הס' אם ילך לקדש בו בתולה אחת בשבילו או בשביל בעל הטבעת שאמר שטוב לקדש בו אשה. ואפי' אם נאמר שכיון שבעל הטבעת לא עשאו שליח לקדש בשבילו. מסתמא ודאי מה שאמר שילך לקדש בתולה הוא בשביל עצמו. הרי לדעת הרא"ש בעינן שידבר עמה להתקדש לו ואל"כ הוי כדיבר עם אחרת לפניה דאין זה ידים מוכיחות על הדיבור שאח"ז. דמי יודע איזו בתולה הי' דעתו לקדש בשבילו. א"כ שוב אין כאן ידים מוכיחות בין אתחלת המעשה בין אשעת קדושין עצמו. וכן גם ממה שאמרה הבתולה זיי מיך מקדש. הרי לא אמרה בשבילך. א"כ גם מדבריה אין מבואר למי היא רוצה להתקדש. ואפי' אם נחליט בדבריה נא זיי מיך מקדש. דהוא כאומרת אתקדש לך. אבל כיון שמדיבור הקדושין שלו אין שום תועלת דלא הוי ידים כלל. א"כ מה שאמרה היא אין זה מועיל דהוי כנתן הוא ואמרה היא. ואף דגם בזה הוי ס"ק. היינו כמ"ש הר"ן דהוי ספק שמא שתיקתו כהודאה. אבל לענין יד הרי כתב הרא"ש בפירוש בנדרים דכל דאיכא ספק בדבר שוב לא הוי יד מוכיח כלל. וכאן לא הי' אמירתה בשעת נתינה. ומחמת עסוקין באותו ענין דמועיל. י"ל דג"כ הוי הטעם משום דמוכח טובא. ורי"ה לטעמי' בגט. עכ"פ היכא דאיכא ספק אין מוכח ולא יהי' מהני עסוקין באותו ענין. ולא אמר הרא"ש אלא דמה שדיבר הוא עמה הוי ידים מוכיחות לדיבורו בסוף שזה יהי' לשם קדושין. והיינו שדיבר הוא עמה שרוצה לקדשה לו. ובין אם נאמר דמה שהוצרך הרא"ש להביא זו ההוכחה מנזיר הוא לומר דמועיל אפי' באינם עסוקים באותו ענין. או שנאמר דבסתם אין מועיל היכא דלא השיבה הן וע"ז הוצרך להביא מהא דנזיר אפי' בלא השיבה מקודם. אבל אכתי י"ל דגם הרא"ש לא אמר אלא דוקא שדיבור שלו הקודם הוי ידים מוכיחות לדיבור אחרון ואף שלא השלימו יהי' כדיבור השלם. אבל אם דיבור שלו הקודם אינו מועיל לדיבור האחרון וגם הוא לא הוי דיבור השלם. ומכ"ש שלא יועיל להשלים דיבור האחרון. ורק שנאמר שמשום דיבור שלה יהי' נשלם דיבור שלו א"כ י"ל דזה דמי' לנתן הוא ואמרה היא דבזה לא הוי יד וכמ"ש דהרי דיבור שלו אפילו אם כוון בלבו באמת בשבילו אין זה מועיל והוי דברים שבלב. וא"כ בשביל כונה שכוון לקדש אותה בשבילו משום שהיא אמרה שרצונה להתקדש אין זה מועיל כלל. וע"כ דמועיל רק הדיבור שלה להשלים הדיבור שלו והוי כאמרה היא דבלא דיבורה אין דבריו כלום. ואפילו אם נאמר דכאן לא דמיא לאמרה היא דהרי יש כאן דיבור הרי את מקודשת. מהבעל שהוא צריך לומר לשון קידושין. רק שיהי' ידים מוכיחות למי מקדשה סגי במה שדיברה היא עמו שרצונה להתקדש. הנה כאן כיון שהיא מכחשת העד. הרי אין נגדה אלא ע"א בהכחשה דגם בלא דבריה הרי לפי דברי העד הראשון שאומר שלא שמע אם אמרה האשה זיי מיך מקדש. הנה אין כאן קדושין כלל דממה שאמר הבחור המקדש שטוב לקדש בו אשה. אין זה ידים כלל לומר שרוצה לקדש בו אשה בשבילו ופשיטא דאין זה מועיל שיהיו ידים מוכיחות לדיבור שלו. וא"כ אין כאן אלא עד אחד בקדושין. דלפי דברי העד הראשון אף שאין זה הכחשה נגד העד השני דאפשר דאמרה והוא לא שמע. אבל מ"מ משום שלא שמע לחוד לא הוי עד קדושין כלל דהרי אינו יודע למי קידשה כיון שלא אמר לי. וא"כ ע"א בקדושין היכא שהיא מכחשת לכ"ע לא הוי קדושין וכמ"ש רמ"א בסי' מ"ב סעי' ב'. וגם לגבי ע"א מועיל טענת משטה וכמ"ש בתשו' הב"ח סי' צ"ז. וגם בעיקר טבעת הקדושין שלקח זה מחברו. לד' העד הראשון לא הודיע זה לבעל הטבעת שילך ויקדש בו. וגם לפי ד' העד הב' כיון שלא אמר להדיא שרוצה לקדש בו בתולה בשבילו י"ל דמיקרי לא הודיעו דהרי הא דמועיל בהודיעו הוא דמסתמא נתן לשם אופן שיועיל הקדושין בשבילו וכמ"ש הרא"ש. והרי כאן לא הודיעו למי רוצה לקדש ולמי יתן בעל הטבעת מתנה. וא"ל דנותן מתנה לזה שיקדש בשבילו. דהא שמא לא ירצה חברו לקדש בשבילו בקדושין כזה ואין נותנין מתנה בע"כ של אדם ואם לא הודיעו פסק המחבר בשאלה דאינו אלא ס' קדושין ובס"ק בעד אחד י"ל דלכ"ע לא הוי קדושין דהוי ס"ס שמא עד אחד בקדושין לאו כלום הוא. ושמא אם לא הודיעו לא הוי קדושין. וכאן איכא חזקת פנוי' דלכ"ע מועיל ס"ם. וכמדומה לי שכן כתב המהרי"ט בכמה תשובות. ומשום זה נוכל להקל אפילו להמחמירין שהביא הרמ"א וכמו שכתב הב"ש. דכל שיש עוד ספק אין להחמיר ובפרט במקום עיגון. וכ"ז אם יסכימו סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה