עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן עב
שאלה. באחד שלקח בידו א' יד בתולה א' ובידו הב' נתן מטבע ליד הבתולה והניח ידו על המטבע ועל יד הבתולה ואמר לשון קידושין:
תשובה. הנה בדברי העד דפיראטין יש לחקור אם זה מיקרי שתיקה בשעת מ"מ שאמר שלקח בידו א' יד הבתולה ובידו הב' נתן המטבע ליד הבתולה והניח ידו על המטבע ויד הבתולה בחוזק ואמר לשון הקידושין. הנה לכאורה י"ל דזה מיקרי בשעת מ"מ משום דעדיין המטבע בידו שהניח עליה. ודמי' להא דגט בידה ומשיחה בידו דכיון שיכול לנותקו ולהביאו אצלו דאמרינן בזה דלא גמר הנתינה וכמ"ש בב"י סי' קל"ח ע"ש. וה"נ כן י"ל דלא גמר עדיין הנתינה כיון שעדיין גם הוא מחזיק המטבע בידו במה שהניח את ידו על המטבע ויד הבתולה בחוזק. וכ"כ המהרי"ט להדיא בשניות חאה"ע סי' ל"ח דכל שעדיין לא סילק ידו לא מיקרי נתינה וכדאמרינן בהזורק גבי גט ומשיחה. ולכך הוי שתיקה בשעת מ"מ. אך הא בב"מ אמרינן (דף ז') דשאני גט דבעינן כריתות וליכא. אבל הכא הא בעינן נתינה והא איכא. הרי דזה מקרי שפיר נתינה. אך יש לדחות דהתם לענין מה שביד חבירו מיקרי שפיר נתינה דכמאן דפסיק דמי. אבל בדבר שלא שייך לומר דכמאן דפסיק דמי א"כ כ"ז שהוא גם בידו לכ"ע לא מיקרי נתינה. ואפי' בדבר ששייך לומר דכמאן דפסיק דמי י"ל לענין קדושין אין שייך לומר כן משום דהוא כוון לקדשה בכל החפץ דוקא. אבל באמת י"ל דכאן לא שייך זה כיון שכבר יצאה המטבע מת"י. ובמה שהניח ידו למעלה על המטבע ועל ידה בזה אינו יכול להביא המטבע אצלו עד שיחזור ויתפוס המטבע בידו א"כ כבר מיקרי נתינה קודם שאמר ל' הקדושין. אך י"ל עוד דמ"מ כל שלא סילק ידו עדיין המטבע ת"י ורשותו כמו בידה ורשותה והוי כמו בחצר של שניהם. דחצר משום ידה אתרבאי. או עכ"פ כהא דשניהם יכולים לשמרו. דאף דאמרינן בסי' ל' דהוי ס' מקודשת. היינו היכא דהוא כוון לקדשה בכה"ג אבל מסתמא לא כוון אלא על קידושי ודאי וא"כ לא כוון שיחולו הקדושין עד אחר שיסלק ידו דהוי ברשותה לחוד. וא"כ כבר אמר לשון הקידושין קודם שסילק ידו. אך באמת לענין שתיקה לאחר מ"מ אין נ"מ כלל בזמן חלות הקדושין דעיקר הטעם דאין כאן מעשה המוכיח על רצונה וכמ"ש הריב"ש בסי' ק"ע. וא"כ כאן מ"מ כיון שכבר המעות בידה והיא לא שמעה לשון הקדושין אלא לאחר שהיו המעות בידה הוי זה שתיקה לאחר מ"מ:
והנה הרמ"א רס"י מ"ב כתב לקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה וקידשה והיא לא זרקה הקדושין הויא מקודשת אע"פ שמתחלה באונס הי' ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום. הואיל ובתחלה דיבר עמה מקדושין. והקשה הח"מ הא הוי שתיקה לאחר מ"מ ואיך אמר לשון מקודשת בודאי ומסיק דהגמ"ר דממנו דין זה סובר כר"ה בשתיקה לאחר מ"מ דהוי ס"ק. והרמ"ה שהביאו הרמ"א בסי' כ"ח סובר כרבא ע"ש:
אך י"ל דשאני בהא דהגמ"ר דמיירי בשדוך ועדיין עסוק באותו ענין. ובשדוך כ"ע מודו וכמו שחילק הרמ"ה עצמו אבל בלא שדוך כלל י"ל דאפי' לא זרקה אין זה הוכחה על רצונה:
אך באמת מדברי הרמ"ה שהביא להקשות מזרק הקדושין בקרוב לה ומוקי בשדוך משמע דבזה א"צ לשום מעשה המוכיח דאפי' לא קיבלה הקדושי' בידה מהקרקע מקודשת. וא"כ למה הוצרך כאן בהגמ"ר לסיים הטעם הואיל ולא זרקה דמשמע דעכ"פ בעינן הוכחה קצת. ואכתי יוקשה מהא דקרוב לה:
ע"כ נראה דמ"ש כאן הגמ"ר הטעם הואיל ולא זרקה. דבזה בא להוציא שלא יהי' הוכחה ממה שלקח ידה באונס דאין רצונה להתקדש. דאין זה אלא מטעם אחר או משום מדת צניעות. דההוכחה דלא זרקה מוציאה מן ההוכחה שהוצרך ליקח ידה באונס שמתחלה הי' רצונה להתקדש כיון שהיו עסוקים באותו ענין ונתרצית בכה"ג לכ"ע אמרינן הוכיח תחלתו על סופו וסופו על תחלתו. ועי' בנו"ב חאה"ע סי' מ"א. אבל אם הי' הענין בודאי שלא הי' רצונה להתקדש שוב אין זה הוכחה ממה שלא זרקה. דאין זה אלא שב וא"ת. שוב מצאתי בענין זה בתשו' ח"צ סי' קט"ו:
אך מלשון הרמ"א משמע קצת דאף דמתחלה היה ודאי באונס יש ראי' ממה דלא זרקה דנתרצית אח"כ. אך לפ"ז יוכרח לומר ברמ"ה כדעת הב"ח דמיירי בניערה בגדיה. דמי גרע לא שדוך כלל ממה שגילתה דעתה בתחלה שהוא באונס ואעפ"כ אמרינן מדלא זרקה דנתרצית אח"כ:
והנה הב"ש בסי' כ"ח ומ"ב כתב לפרש ד' הרמ"ה אפי' בלא זרקה הקדושין. ומ"מ אין שם אפילו ס"ק משום דלא שדוך מתחלה. ואין כאן הוכחה כלל שרצונה להתקדש. ושאני כאן דנתרצית להתקדש מתחלה. ולפ"ז ע"כ לומר כמ"ש מתחלה דמה שלא זרקה הוי הוכחה דגם מה שהוצרך ליקח ידה באונס אינו אלא מטעם צניעות. דאל"כ מה לן בזה שרצתה בתחלה הא לבסוף גילתה דעתה שאין רצונה להתקדש ועכ"פ לא גרע זה מלא שדוך כלל. ולפ"ז ע"כ לומר הא דבצפתא פסקינן דעכ"פ הוי ס' מקודשת אף שהיא שתיקה לאחר מ"מ. היינו משום דהוי שדוך תחלה וכמ"ש הר"ן דמה שקבלה תחלה הצפתא לקדושין לא גרע משדוך. ועי' במהרי"ט סי' מ"ב הביא כאן דעת מהרש"ך וחלק עליו ע"ש. ולהב"ש ע"כ כמהרש"ך:
עכ"פ פ"ז איכא ג' שיטות בזה. לדעת הב"ח בפי' הרמ"ה בשתיקה בשעת מ"מ כל שלא זרקה הויא ודאי מקודשת אפי' בלא שדוך. ובשתיקה לאחמ"מ הויא ס' מקודשת אפי' בלא שדוך. ולדעת הח"מ ממה שלא זרקה אינה אלא ס' מקודשת לדידן דפסקינן בהא דצפתא לחומרא בין בשתיקה בשעת מ"מ בין לאחמ"מ. אלא בשעת מ"מ בשדוך לכ"ע הוי' ודאי מקודשת. ובלאחמ"מ גם בזה אינה אלא ס' מקודשת. ולדעת הב"ש בלא שדוך בין בשתיקה בשעת מ"מ ובין בשתיקה לאחמ"מ ממה שלא זרקה לא הוי אפי' ספק קדושין. ורק בשדוך בשעת מ"מ הוי ודאי מקודשת ובלאחר מ"מ הוי ספק קדושין:
והנה הח"צ סי' קט"ו כתב בהא דהגמ"ר כיון דלקח ידה באונס כ"ע ידעו דאי שדיתינהו לא מחייבה באחריות ויש ראי' ממה שלא זרקה. וכן כתב המקנה בביאור דברי הרמ"א בסי' מ"ב ע"ש. וכן מוכח ממהרי"ט סי' קל"ח דכל דליכא טעמא דסברה. שוב הוי' מקודשת ודאי אפי' בשתיקה לאחר מ"מ דהוי הוכחה ממה שלא זרקה. וכן משמע באמת בגמ' דטעמא הוי משום דנשי לאו דינא גמירי וסברה דמחייבה באחריות אי זרקתן. אבל היכא דלא שייך האי טעמא י"ל דלכ"ע מקודשת. אך לדעת הב"ש דכל דלא שדוך לא הוי אפי' ס"ק ממה דלא זרקה והסוגיא ע"כ מיירי בשדוך. א"כ ה"נ י"ל דכל דלא שדוך אפי' היכא דליכא טעם על מה דלא זרקה מ"מ אין מצד זה הוכחה כלל. דאל"כ אלא דצריך טעם על זה דלא זרקה א"כ גם בלא שדוך עכ"פ ליהוי ס"ק כמו בהא דגמ' דאמרינן מצד זה הטעם דנשי לאו דינא גמירי דהוי ס"ק. אך לפ"ז טעמא בעי כיון דמה דלא זרקה אין זה נחשב מעשה המוכיח אפי' היכא דליכא טעם על מה דלא זרקה. א"כ בשדוך למה הוי ס"ק בשתיקה לאחר מ"מ. ממ"נ אם נאמר בשדוך לא בעינן מעשה המוכיח כלל דסתמא קבלה על דעתה שהי' מתחלה. ומה"ט כה"ג בשתיקה בשעת מ"מ הוי ודאי קדושין. א"כ מה גרע לן מה שהי' השתיקה לאחמ"מ הא בשדוך לא בעינן מעשה המוכיח כלל. ואי גם בשדוך בעינן מעשה המוכיח קצת א"כ למה בשתיקה בשעמ"מ מקודשת בודאי הא מה דלא זרקה אין זה מעשה המוכיח כלל. וע"כ לומר הסברא דהא דלא זרקה בלא טעמא דסברה שתתחייב באחריות הוי שפיר הוכחה שלא נשתנה רצונה והיינו דוקא בשדוך דמתחלה ידעינן דרצונה להתקדש לו. ואם איתא דנשתנה רצונה ה"נ הוי לה לזרוק הקדושין מידה. אבל בלא שדוך ממה דלא זרקה נוכיח שרצונה להתקדש אין זה מעשה המוכיח כלל דה"נ אפשר דלא איכפת לה כלל על דבריו:
והנה בנ"ד לפי דברי העד דפיראטין הרי לא הגיד כלל שמתחלה הי' שדוך ביניהם אלא שהמקדש גילה לו דעתו שרצונו לקדש את הבתולה אבל אם גם היא נתרצית להתקדש הרי לא הגיד העד כלל. וא"כ לפ"ז ממה דלא נתנה תיכף המטבע לאמה לקנות לו הקאיואנעס. אף שאין שייך כאן הטעם דסברה שתתחייב באחריות ואם לא רצתה בקדושי' למה לא נתנה המטבע תיכף לאמה כמו שאמר לה מתחלה שאמה תקנה לו בעד זה קאוואנעס. מ"מ לדעת הב"ש כיון דאין כאן גילוי דעת מתחלה שרצונה להתקדש לו א"כ ממה שהחזיקה המטבע בידה לא הוי אפי' ס"ק דאין זה כלל מעשה המוכיח על רצונה להתקדש לו. ואפי' הי' השתיקה בשעת מ"מ. כ"ש כאן שהי' לאחר מ"מ. אמנם לדעת המהרי"ט וח"צ והמקנה כיון דאין כאן טעם על מה דלא נתנה תיכף המטבע לאמה י"ל דהויא ודאי מקודשת אפי' אם נחשוב כאן שתיקה לאחמ"מ:
אמנם י"ל דבנ"ד גם למהרי"ט וח"צ אדרבה י"ל דכ"ע מודו דאינה מקודשת כלל. דהנה בעירובין (ד' ל"ב) פליגי שם אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ואמרינן שם לר"ש דסובר חזקה שע"ש אפי' בשל תורה דב"ד אין מתעצלים בשליחותן עד פלגא יומא. ובשאר שליח אמרינן דבעבר כל היום ודאי גמר שליחותו. הרי דאף ב"ד דאין מתעצלין בשליחותן מ"מ אין מחויב לגמור השליחות תו"מ ויכול לשהות קצת עד שיגמור השליחות וא"כ בנ"ד כיון שהוא מתחלה נתן לה המטבע ליתן לאמה לקנות לו דבר א"כ י"ל דהיא לא קבלה המטבע רק לגמור השליחות ליתן לאמה כמו שעשתה אח"כ. ומה שלא נתנה תיכף לאמה הרי אין מגדר חיוב שליח לגמור תו"מ ויכול לשהות קצת בהשליחות. וא"כ שוב אדרבה עדיף כאן דאפי' להמחמירין אין כאן ראי' ממה דלא זרקה הקדושין מידה. משום דרצתה לקיים שליחותו שאמר מתחלה. והא דלא קיימה תיכף כבר אמרנו דאין זה בחוק השליח לקיים שליחותו תו"מ. וא"כ לכ"ע ממה דלא נתנה תיכף לאמה י"ל דאין זה מעשה המוכיח כלל. ושאני בהא דלפתא דיש ראי' ממה דלא זרקה. וכן גבי פקדון אי לאו טעמא דסברה שתתחייב באחריות הוה ראי' ממה דלא זרקה. דהרי אינה צריכה להחזיק הקדושין אצלה אם אין רצונה בקדושין. אבל כאן צריכה להחזיק המטבע ליתן לאמה לקיים שליחותו. ומה שלא קיימה תיכף השליחות הרי אין זה מחוק וחיוב בשליחות שנאמר מדלא עשתה כן מוכח שרצונה להחזיק לקדושין. וע' במהרי"ט סי' מ"ג דכל שנתן לה בסתם וי"ל לשם מתנה נתן לה וא"כ איכא טעם על מה דלא זרקה משום דסברה שהוא שלה במתנה. לכ"ע לא הוי קדושין. וה"נ י"ל כאן דאיכא טעם על מה דלא זרקה:
והנה עוד י"ל כאן דכפי הנראה מלשון העד הי' יד הבתולה פתוחה בשעה שנתן לה המטבע והניח ידו עליה ואח"כ כשהסיר ידו מסתמא ודאי לא הי' ידה פתוחה כל העשרה מינוטין שהי' המטבע ביד הבתולה ומסתמא קפצה ידה אח"כ וסגרה להחזיק המטבע. ולפ"ז י"ל דזה לא מיקרי שתיקה לאחר מ"מ. וכן הוא להדי' בהרשד"ם סי' ע"ו. בא' שזרק לאשה טבעת על שוליה ואמר לשון קדושין ואח"כ הגביהה הטבעת בידה. וכתבו המפרשים ע"ז דזה לא הוי שתיקה לאחר מ"מ. דמה שהגביה הטבעת משוליה הוי כאומרת הן. וע' כעין סברא זו במקנה במה שתירץ בדברי רמ"א בסי' מ"ב ובביאור הגר"א שם. אמנם בשו"ת דברי ריבות סי' רפ"ט כתב על מעשה זו דמהרשד"ם דגם בזה מיקרי שתיקה לאחר מ"מ. ובתשו' א' כתבתי דאפשר לומר דזה תלוי בחלופי גרסאות. שברש"י גרס בגמ' בהאי מעשה דצפתא שקלתה ואישתקא ופרש"י כלומר נקטה לה ולא השליכתה. והיינו משום שקלתה קאי על העבר והיינו הצפתא שבידה כבר. אבל ברא"ש הגי' שקלית ואישתקא. וי"ל דשקלית הד' זוזי מהצפתא אחר שאמר תתקדש בד' זוזי. ואעפ"כ מקרי זה שתיקה לאחר מ"מ וכדעת הדברי ריבות. אמנם לפי הסברא שכתבתי למהרי"ט י"ל דבזה גם המהרשד"ם מודה. דהרי בכאן הוצרכה להחזיק המטבע בידה כדי שתתן לאמה לקיים דבריו הראשונים. וע"כ לא אמר המהרשד"ם דזה הוי כאמרה הן אלא בנידון שלו שלאיזה טעם הגביהה בידה מן שוליה הי"ל להניח ליפול. אבל כאן לא שייך זה:
עתה נבוא לדברי העד דחאראל. הנה לפי דבריו הי' שרוך מקודם וא"כ י"ל בזה גם לדעת הב"ש דשוב הוי ראי' ממה שלא הוציאה המטבע מידה דהוי קדושין או לפחות ס"ק דהא לענין לא נשתנה רצונה שפיר הוי ראי' ממה דלא זרקה. [הן אמת שלפי הסברא דכאן איכא טעם על מה דלא זרקה משום שרצתה ליתן לאמה י"ל דשוב אין כאן כלל מעשה המוכיח אפי' בשדוך]. אך נראה דלפי דברי העד הזה אדרבה יש מקום להקל יותר דלא הוי קדושין. דהרי אמר ששמע מאנשים אז הבחור והבתולה ריידין זיך אהן אז ער זאל זי מקדש זיין נאר זי וויל דוקא אז איהר פאטער אדער איר מוטער זאלין זיין בעת קדושין. ומלשון זה משמע דוקא אם יהי' א' מהם בעת קדושין ולא ימחו בה לפחות. או אפשר שרצתה דוקא שיאמרו הן. וא"כ לפ"ז שוב אין ראי' ממה שלא זרקה תיכף הקדושין אחר שאמר לשון הקדושין. דהרי מתחלה תלתה דעתה בדעת האם וא"כ מה"ט לא זרקה לשמוע רצון אמה. והרי בזה העיד דכיון שהתחיל לשחוק ולומר מז"ט ושאלה האם וואס לאכט מען דאם וואס האט ער איר דאס גיגעבין זאגט הבתולה ער האט מיר גיגעבין אגריווינקא מען זאל אים קויפין קאוואנעס. הרי כיון שהבינה מלשון האם שאין רצונה בקדושין השיבה גם היא כי לא קבלתי על קדושין. א"כ י"ל דמתחלה שתקה ולא זרקה המטבע לשמוע דעת אמה בזה וכאשר באמת מתחלה לא נתרצית להתקדש אלא בהאי גונא שיהי' א' מן מולידיה אצל הקדושין. והיינו עכ"פ שלא ימחו בה לפחות. ואף שאין זה תנאי כיון דלא אמרה בלשון תנאי. אבל מ"מ גם מה שהחזיקה המטבע בידה אכתי אין כאן הוכחה שנתרצית בודאי לשם קדושין אולי באמת קבלה בדעה זו שאם תסכים גם אמה תהי' מקודשת לו ובלא הסכם אמה לא קבלה זה לקדושין וכאשר השיבה באמת לאמה כדברים האלה שקבלה ממנו מטבע לקנות לו וכו' ועכ"פ מה דמגרע העד במה שאמר שהי' שדוכין מקודם ביניהם ונתרצו זה לזה הרי שוברו עמו במה שנראה שתלתה דעתה באב ואם אם לא ימחה א' מהן. וכיון שכן ממילא אין ראי' ממה שלא זרקה מיד. דהחזיקה בידה עד שתדע דעת אמה אם לא תמחה בהקדושין. ומתחלה לא נתרצית לקדושין אלא באופן זה:
אלא דאכתי י"ל דדברי העד דחאראל אין מעלין ומורידין כלל. דהרי הוא מוכחש מב' עדים במה שבדברי העד דפיראטין מבואר שקדשה בא' זהוב כסף. ובגב"ע נאמר דגם האנ"ח אמרו כדברי העד דפיראטין. והוא אמר שקידשה בגריווינקא. ויש לומר דזה דומה לא' אומר בסייף וא' אומר באדירין דהוי הכחשה בדרישות. וה"נ כן דמעידין על זמן א' ובמטבע א' רק שזה אומר שמטבע זו היתה וכו'. ואין לדמות לזה הא דא' אומר מנה וא' אומר מאתים דלא הוי הכחשה רק בבדיקות ומשום דתרוייהו אשם מטבע קא מסהדו. דשאני בזה דיש בכלל מאתים מנה. אבל כאן שלא נתן לה לקדושין רק מטבע אחת וזה הוי מעיקר המעשה שצריכים העדים לידע הקדושין. וזה אומר בכה וזה אומר בכה י"ל דהוי כהא דא' אומר בסייף וכו'. ועי' בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ה' מה שהאריך בזה. אך אדרבה אם נאמר כן הנה בטלה כל העדות. אמנם בכאן בלא"ה העד דחאראל למ"ש כת"ר הוא פסול גמור וא"כ י"ל דממילא בטלה כל העדות וכמו שהאריך בתשו' דברי ריבות סי' רכ"ח לענין קדושין דכל שנצטרף עמם קא"פ אף שלא העידו עדותן בב"ד אחד בטלה כל העדות לענין קדושין. מיהו הרמ"א בסי' מ"ב כתב דאם קידש לפני ב' וא' קרוב או פסול הוי כמקדש בפני ע"א. ולפ"ז י"ל דה"נ במקדש בפני ג' ונמצא א' קא"פ דלכ"ע הוי כמקדש בפני ב'. אך י"ל דזה תלוי בזה דאם נאמר דסגי בקדושין בע"א ממילא לא מקשינן לד"נ וה"נ אין מקשינן זל"ז גם בנמצא קא"פ שתתבטל כל העדות. ולפ"ז י"ל דבנמצא א' קא"פ אפי' נשארו ב' כשרי'. לשאר פוסקים דחולקים על הסמ"ג אמרינן דבטלה כל העדות. וע' בח"מ. ולדבריו הנה בכאן הוי ראי' וגם הגדה בב"ד ואף שלא הגידו בב"א זה לא איכפת לן וכמו שהאריך בד' ריבות. והב"ש כ' כאן דלהרא"ש דבעינן הגדה דוקא י"ל דמשעת הגדתן נפסלו שאין הב"ד יכולין לפסוק עתה על פיהם. אבל אכתי בשעת ראייתן היו כשרים ולא נתבטל העדות. אך גם לזה י"ל אם בנ"ד הבתולה מוכחשת העדים שוב הרי א"א לנו לדון עתה על עדותן אחרי שהגיד גם הפסול בב"ד. ובאמת נפלאתי על מעלתו על מה שלא העתיק טענות הבתולה ואמה שהיתה בעת הקדושין. ואם אמרה הבתולה שלא הבינה לשון הקדושין. ואף שלכמה פוסקים בלשון שרגילים בו אינה נאמנת לומר שלא הבינה. מ"מ יש פוסקים דסוברים דנאמנת. וא"כ שוב י"ל כאן ס"ס שמא הלכה כהפוסקים דנאמנת. ושמא הלכה כהפוסקים דבנמצא קרוב או פסול בטלה כל העדות. ובפרט למה שכתבתי י"ל דלדעת הב"ש אין כאן ספק קדושין. וגם למהרי"ט וח"צ י"ל דאין כאן ספק קדושין סליק: