אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן עא

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן עא

סימן ע

מעשה איש בליעל היושב בבית הסוהר קידש בתולה אחת שלא כהלכות גוברין יהודאין כאשר עיני כהדר"ג תחזינה בהגב"ע. וכעת יש חשש פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה. או שמא יהי' נידון במשפט הקיר"ה לגרשו לארץ רחוקה עבור רוע מעלליו ונמצאת זאת העלובה עגונה כל ימיה:

וז"ל הגב"ע אשר העידו העדים כד הוינא במותב תלתא כחדא. והעידו לפנינו ולפני המקדש ולפני הבתולה אחר האיום בכל החומרות בתו"ע באליונ"ע בעדות של ר' מאיר ב"ר צבי וז"ל ביום ד' פ' מו"מ שנת תרל"ד הי' עלי עלילה במשפט הקיר"ה ויאסרו אותי במשמר עם עוד שלשה יהודים בק"ק מאדוועדאווקא והי' בבית האסורים מקודם איש אחד ואמר לי שהוא מק"ק יעליסאוועט ושמו יהודה ליב. והנה ראיתי שר' ליב הנ"ל דיבר עם שתי נשים העומדות בחוץ נגד החלון המסורג במסורגת של ברזל. אשה אחת היא הבתולה העומדת כעת בפנינו. ואחת לא ידעתי. והנה לא שמתי על לבי מה עסק של הר' ליב הנ"ל לדבר עם הנשים והי' בדעתי שהם קרובים זל"ז ולמחר ביום ה' באה הבתולה הלזו עוד הפעם לבית הסוהר נגד החלון ושמעתי שבקש מאתה הר"ל שתבשל בשבילו אכילה על יום ו' עש"ק ונתן לה ט"ו קא"פ ע"ז. אח"כ שלח הר' יהודה ליב את העכו"ם שומר בית האסורים שיקח לו מן השוק טבעת של כסף וכן עשה. ושמעתי מר' י"ל הנ"ל שאמר אני רוצה לקדש אשה. ואח"כ במשך זמן מה באה הבתולה הלזו והביאה וויינסיל ונתנה לר' יהודה ליב ואכל. ויהי במשך זמן עוד שמעתי שהר' יהודה ליב אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כמו"י רק שלא ראיתי שנתן הטבעת על אצבע הבתולה. כי הייתי עומד מאחוריו והגוף של הפרוץ הי' מפסיק ביני ובין הבתולה וכאשר שמעתי שאמר האמ"ל קירבתי עצמי סמוך להחלון וראיתי הטבעת תחוב באצבע הבתולה הזו והיא שתקה. ואח"כ אמר המקדש עוד הפעם האמ"ל והטבעת הי' עדיין על אצבע הבתולה כי אמר שרוצה לפרסם הדבר שקידשה. ואח"כ כשאמרנו להבתולה מה את עושה הלא לא דבר ריק הוא ממך שקידש אותך ואל יהי' הדבר הזה קל בעיניך. אז זרקה הטבעת על הארץ ע"כ. וכמרא' הזה העיד לפנינו ר' גרשון זאב ב"ר צבי רק שהוסיף בעדותו שמעתי מהר' יהודה ליב שאמר בעת ששלח שומר בית הסוהר שיקנה לו טבעת אמר אני רוצה לקדש אשה אחת משתי נשים האלו בשביל שהן יוצאין ונכנסין לפה. והוסיף עוד בעת שראה הטבעת תחוב על אצבע הבתולה הלזו ראיתי שהמקדש יהודה ליב אחז ביד הבתולה וכדמות תבנית העדות הנ"ל העיד לפנינו ר' משה ב"ר ליב רק שהוסיף בעדותו שמקודם ששמעתי שאמר המקדש האמ"ל ראיתי ג"כ (וז"ל בל"א) האב איך גיזעהן אז יהודה ליב הנ"ל האט אהן גיטאן דער בתולה דאם טבעת אוף דעם פינגער אין האט אראפ גינומען פון דעם פינגער. אזוי האט ער גיטאן עטליכע מאהל. כמה פעמים האט ער אהן גיטאן איר דאס פינגעריל אין האט דאס אראפ גינומען. אח"כ שמעתי שאמר הרי אמ"ל ולא ראיתי שנתן המקדש הטבעת בעת שאמר לה האמ"ל. אח"כ נתקרבתי אצל החלון וראיתי הטבעת תחוב על אצבע הבתולה כו'. וכנ"ל העיד ר' אהרן ב"ר משה סופר וז"ל בעת מעשה הייתי ישן וחטפתי מהשינה תומ"י ואמר המקדש תדעו שקידשתי את הבתולה הלזו ושמעתי שאמר עוד הפעם האמ"ל וראיתי הטבעת תחוב על אצבע הבתולה כנ"ל. וגם ראיתי שאחז בידה, ואח"כ זרקה הטבעת כנ"ל. ע"כ הגב"ע:

ואחר הדרישה והחקירה נודע לנו הב"ד ששני העדים ר' גרשון זאב עם ר' משה קרובים זל"ז קורבא הפוסל מה"ת היינו שאבותיהם היו אחים זל"ז מן האב והם זה עם זה שני בשני. עוד נודע לנו אחר הדו"ח אמר העד ר' אהרן הנ"ל ששמע שאמר המקדש בזה"ל האמ"ל כדת משה ולא ישראל והעד ר' מאיר מכחיש אותו שאמר כדת משה וישראל. ושני העדים האחרים הקרובים אומרים שלא שמו על לבם כי הם אנשי' פשוטים. טענת הבתולה בפני העדים והמקדש אני הלכתי סמוך לבית הסוהר ביום ד' ושמעתי קול קורא אלי להתקרב לבית הסוהר והלכתי עם עוד אשה אלמנה ויהי בקרבנו אצל החלון מבחוץ בקש הר' יהודה ליב מאתנו לבשל לו אכילה על יום ו' עש"ק והבטחתיו יען כי אמי מחזקת תנור בית האופים ואגב אמכור לו לחם כדרכי וביום ה' באתי עוד הפעם לבית הסוהר ונתן לי שלשה קא"פ ליקח לו וויינסיל וקניתי לו הוויינסיל. ואמרה בל"א וז"ל איך בין גישטאנין מוטין פנים צים גאס נגד השוק אין האב גיהערט וואס נשים ריידין אין די האנט האב איך גיהאלטין ארינטער אויף די גראדעס פון דעם חלון אין איך האב גאר ניט גיפילט צי ער האט מיר אהן גיטאן איין סינגעריל צי ניין. ושאלנו אנחנו בית דין מאתה שמעת שאמר האמ"ל ואמרה איך האב גיהערט אז ער האט עפים גיזאגט נאר איך האב גאר ניט צי גיהערט. וואס איז מיין עסק וואס ער האט דארט גירעט אז איך בין גאר גישטאנין מיט דעם פנים צים גאס. אין האב ניט גיפילט פין קיין שום עסק לי ער האט מיר עפים גיטאן אין האב ניט פאר שטאנען וואס ער האט גיזאגט. נאר אז די יהודים האבין מיר גיזאגט אז ער האט מיך מקדש גיווען האב איך דער זעהן דאס פינגעריל האב איך דאס תיכף ומיד אראפ גיווארפין ע"כ:

תשובה, ע"ד שאלתו אודות הקידושין כפי הגב"ע אשר העתיק כת"ר והאריך בזה להוציאה מכבלי זקיקת הפרוץ ולבטל הקידושין שאין בהם ממש מכמה טעמים שביאר כת"ר בקונטרסו ואשר הסכים ע"י הרב הגאון מזאסלאב כאשר ביאר הגאון הנ"ל בפלפול נכון. הנה לא ידעתי על מה ולמה ידרוש ממני להגיד דעתי בענין הזה אחרי אשר כבר נעשה מעשה ע"פ הוראתו והסכם הגאון הנ"ל. אולם מחמת בקשתו אדברה מעט בענין הזה כי מוטרד אנכי הרבה באלו הימים ולא מצאתי חופש לנפשי להעמיק בהדברים:

הנה לפי הגב"ע לא ראו העדים מתחלה כששמעו שאמר האמ"ל נתינת הטבעת מידו לידה אלא אח"כ ראו את הטבעת על אצבעה. והנה הרמ"א בסי' מ"ב כתב בשם תשו' הרשב"א דלא הוי בזה קדושין כלל כל שלא ראו נתינת הקדושין מידו לידה אע"פ ששמעו שאמר לה מתחלה התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ ראו אותו יוצא מת"י. והב"ש כתב שם דבמרדכי פ' האומר מבואר בשם הרא"ם דאע"פ שלא ראו להדיא נתינת הטבעת אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יוכלו להעיד כאילו ראו גוף הדבר. והנה בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ג כתב וז"ל ולגבי קדושין עדי ממש בעינן והודאת שניהם כמי שאינה. א"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאינן יכולין להכחישן. כל שכן כאן שהיא שותקת וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאתה אתה בא לאוסרה אל תאסרנה עכ"ל. מלשון זה משמע דלפי הנחתו דלגבי עדות ראייה וידיעה בעינן. אפי' שמעו שהשיבה הן על מה שאמר לה תתקדשי לי באתרוג זה מ"מ כל שלא ראו הנתינה מידו לידה לא מיקרי רק ידיעה בלא ראיי'. וע"ז שפיר סיים כ"ש כאן שהיא שותקת. ולפ"ז י"ל דגם לדעת הרא"ם דפליג הוא דוקא בשמעו שאמרה הן. ורק ע"ז שלא ראו הנתינה מידו לידה הנה במה שיש להם דבר המוכיח הוי כאילו ראו גוף הנתינה. אבל בשתקה מאי דבר המוכיח איכא בזה במה שבא לידה באיזה אופן הי' הנתינה. דלמא נתן לה מקודם ואח"כ אמר האמ"ל דהוי שתיקה דלאחמ"מ דלדעת הרבה פוסקים לא הוי קדושין וכרבא. וכן הוא דעת הרא"ם עצמו כמ"ש במרדכי שם בתחלה בשמו. וא"כ כיון שלא ראו עדים גוף הנתינה אע"פ שזה יוכלו להעיד שבא מידו לידה. כיון שלא ידעו איך בא א"כ אין כאן עדות כלל ואפי' אם שניהם מודים שהי' האמירה קודם הנתינה אין מועיל וכמ"ש הרשב"א בתשו' שם דאין זה מועיל בקדושין מה שהם מודים כיון שהעדים לא ראו גוף הנתינה. וה"נ לדעת הרא"ם בלא ראו איך הי' הנתינה וע"כ דהרא"ם מיירי בגונא שאין לחוש לשתיקה דלאחר מ"מ וכמו בשמעו שאמרה הן. אבל כל שיש לחוש לגוף המעשה איך הי' הנתינה אם הי' קודם שאמר. ואין כאן אלא שתיקה דלאחמ"מ. גם להרא"ם דינו כמו להרשב"א:

ולכאורה אפשר לומר דמה"ט ציין רמ"א על דין זה מתשו' הרשב"א בסי' תש"פ ששם התשו' בקיצור משום דשם אפשר לפרש דלא קאי רק על שותקת ולא שמעו שאמרה הן ויש להסתפק בשתיקה דלאחמ"מ ובזה גם הרא"ם מודה. אך ז"א דלדידן דשתיקה דלאחמ"מ הוי ס' קדושין. והרשב"א מכלל דעה זו. א"כ אם נאמר דכל שיש דבר המוכיח שבא מידו לידה הוי כמו ראיית גוף הנתינה אף שיש לספק בזה איך הי' גוף הנתינה מ"מ בכל גוני היתה צריכה להיות עכ"פ ספק מקודשת:

אמנם לכאורה יש להקשות על הא דתשו' הרשב"א דסי' תש"פ דמיירי שם בשאלתו שהיו העדים עומדים אחורי גדר בית אחד. וכן נראה דזה הוא המעשה בתשו' סי' אלף קצ"ג דלפ"ז מה הי' צריך הרשב"א לטעמא דלא ראו העדים הנתינה תיפוק ליה משום שלא ראתה המתקדשת את העדים. וכמו שכתב הרשב"א בחי' והוא בש"ע סי' מ"ב סעי' ג'. א"כ אפילו סגי לן בידיעה בלא ראיי' אכתי אין מועיל משום זה שלא ראו את העדים. ולכאורה י"ל דזה ראיה שלא כהח"מ דשם אם שניהם מודים שכיונו לקדושין מועיל אלא דיכולה לטעון ולומר לשחוק כיונתי. ולכך הוצרך הרשב"א לטעם דלא סגי בידיעה לחוד בקדושין לומר דאפילו היא מודה שקיבלה לשם קדושין אין מועיל. אך י"ל לדעת הח"מ דאם נאמר דידיעה בלא ראיי' סגי א"כ במה שיודעת המתקדשת שיש עדים אחורי הגדר וראו האתרוג מקודם בידו ואח"כ יהי' יוצא מת"י שוב הוי כמו שרואה המתקדשת העדים ובזה לחוד הוי סגי ולכך הוצרך הרשב"א להאי טעמא דלא סגי בקדושי' בידיעה בלא ראיי'. ולפ"ז י"ל דגם הרא"ם דחולק הוא רק בזה דסגי בידיעה לחוד כיון שיש לעדים דבר המוכיח הוי כמו שראו גוף הדבר. אבל מ"מ מודה דהיא צריכה לידע מזה שיהי' לעדים דבר המוכיח שודאי נתן לה לשם קדושין או שחשבה ששני העדים ראו גוף הנתינה. ולזה אף שע"א לא ראה גוף הנתינה דטבעת אין מגרע דמ"מ סגי בידיעה לחוד במה שיש לעדים דבר המוכיח שכן הוא. אבל אם היא אינה יודעת מזה שעדים רואים או שיהי' להם דבר המוכיח שבא מידו לידה לקדושין. גם הרא"ם מודה להאי דינא דש"ע סעי' ג'. ואף שהיא מודה שכיונו שניהם לקדושין לדעת הח"מ אין זה כלום:

אך לפ"ז הנה אף אם נאמר כדעת הרא"ם דידיעת העדים לחוד הוי כמו ראיית גוף הנתינה וגם נאמר דשתיקה דלאחמ"מ הוי ס' מקודשת מ"מ בהאי גונא לכ"ע לא הוי כאן אפי' ספק קדושין. דהרי הא דשתיקה דלאחמ"מ הוי ס"ק היינו משום דאי לא ניחא לה לשדינהו. ולפ"ז שוב ליכא ראי' כלל ממה שלא זרקה דהא ה"נ אפשר שלא ידעה מזה שיהי' לעדים ידיעה שיבוא מידו לידה כיון שלא ראו העדים גוף הנתינה ולכך לא זרקה משום דכ"ע יודעים דבלא עדים לא הוי קדושין. ולכך אף אם באמת יודעת מזה שהעדים יהי' להם הוכחה שבא מידו לידה לקדושין. מ"מ ממה שלא זרקה אין ראי' דהרי אפשר שתלתה בזה שנאמר שלא ידעה מזה שהעדים יהיו יודעים מזה כיון שאין כאן עדים שרואים להדיא גוף הנתינה. ובשלמא אם אין כאן שתיקה כגון שהשיבה הן דאז בכל גוני שיהי' הנתינה הם קדושין ודאי. אז אם יודעת מזה שעדים יהיו יודעים הוי מקודשת לדעת הרא"ם דזה דומה כמו שעדים רואים. אבל בשתיקה שאין לנו הוכחה רק ממה שלא זרקה. הרי בזה אפשר שתלתה שנאמר שלא ידעה ממה שעדים יהיו יודעים. ואין ראי' ממה שלא זרקה, ועי' במהרי"ט סי' קל"ח. והשתא חזר הדין דאפי' אם אמר לה האמ"ל קודם הקדושין כיון דזה א"א לעדים לידע אם הי' האמירה קודם הנתינה או לא. אפי' לדעת הרא"ם דלא בעינן שיראו העדים גוף הנתינה מ"מ כיון שלא ידעו איך הי' הנתינה אין כאן עדים כלל על הקדושין דאולי הי' האמירה אחר נתינת הקדושין ואין כאן רק שתיקה דלאחמ"מ ואין כאן אפי' ס"ק לכ"ע:

והנה בתשו' ב"י שאלה ב' מענין קדושין כתב דאפי' להרי"ף ורא"ש דפסקו בהא דצפתא כר"ה בד"ר היינו דוקא שבא לידה מתחלה בתורת קדושין כמו בצפתא. אבל בנתן לה מתחלה בסתם זה דומה לבא לידה מתחלה בתורת פקדון דבזה לכ"ע שתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום הוא ע"ש. וכ"כ המהרי"ט בחאה"ע סי' מ"ג. ולשיטתם ממילא אפי' להרא"ם אכתי במה שידעו מהנתינה שנתן לה אין זה מועיל. כיון שלא ראו איך הי' הנתינה דלמא נתן לה מתחלה בסתם ואח"כ אמר האמ"ל דבזה לכ"ע שתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא. ומה"ט אפי' אם היא מודה שקבלה אחר אמירת האמ"ל אין זה מועיל משום דאין כאן עדות. וכמו להרשב"א:

אמנם בנ"ד שאח"כ כשקרבו העדים וראו הטבעת על אצבעה חזר ואמר האמ"ל והיא לא זרקה אלא לאחר שצוחו העדים עליה. לכאורה יש לדון דהוי ס' מקודשת כמו בהא דצפתא. ואפשר לומר דכאן מגרע גרע לחומרא מהא דצפתא דהתם פריך רב אחא דאטו נשי דינא גמירי וסברי משום דאם תשדינהו תתחייב באחריות ולכך אין ראי' ממה שלא זרקה הקדושין. אבל בנ"ד אנו רואין כשאמרו לה העדים מה את עושה וכו' הרי באמת זרקה הטבעת מידה ולא חששה לחשש זה שתתחייב באחריות. א"כ מה שלא זרקה מתחלה. ע כאין זה משום חששא זו דהא העדים לא ילפי לה הדין שלא תתחייב כשתזרוק ומעצמה עשתה הדבר לזרוק. וא"כ מה שלא זרקה מתחלה אין כאן טעם וע"כ משום שסברה וקבלה לקדושין. רק אח"כ כשהתחילו העדים לצעוק עליה מה את עושה חזרה מדעתה ורצונה. ובקדושין לא מהני חזרה תכ"ד כ"ש אחר כ"ד. ועי' ב"ש סי' כ"ח מ"ש בשם מהרמ"פ דפקדון בלא אחריות אמרינן לשדינהו. הרי היכא דמוכח דליכא טעמא מחמרינן ועי' בח"צ סי' קט"ו ובמקנה סי' מ"ב. אך כ"ז אם מתחלה קודם שקרבו העדים להחלון לראות המעשה נחליט שקדשה מתחלה ואח"כ נתן לה. אבל אם נאמר שגם אז מתחלה נתן הטבעת על אצבעה ואח"כ אמר האמ"ל דמתחלה נתן בסתם ולא בא לידה בתורת קדושין הנה בזה למ"ש מהרי"ט בסי' מ"ג הטעם באם נתן לה בתחלה בסתם מגרע גרע מהא דצפתא משום דכל שקבלה בסתם איכוונה לשם מתנה ומה"ט לא זרקה מידה משום דרצונה להחזיק במתנתה. ומה שאומר אח"כ לשון קדושין לא איכפת לה. לפ"ז ממילא מה שזרקה אח"כ אין מגרע דמתחלה היתה כונתה להחזיק במתנתה ולא איכפת לה דבריו אח"כ שאמר לשון קדושין. ואח"כ כשצוחו העדים עליה שזה מה שדיבר לשון קדושין אין זה דבר ריק זרקה הקדושין מידה. וז"פ:

אמנם אפשר לומר לפי סברת מהרי"ט הנ"ל דיהיב טעם דרשב"א היכא דקדשה בסתם משום דקבלה לשם מתנה. והביא שם בשם מהר"ש יפה דסובר ג"כ בטעמא של הרשב"א משום זה. ויליף זה מהא דקדושין באחותי דפסקינן הלכה כשמואל דהמעות היו מתנה משום דאדם יודע דאין קדושין תופסין באחותו. וה"נ ביהיב סתם. אלא שהקשה מהר"ש ע"ז מהא דלוקח שדה והכיר בה שאינה שלו ע"ש. דמזה מוכרח לומר דדוקא באחותו אמרינן דיהיב לשם מתנה אבל לא באחר דעלמא. והמהרי"ט תי' קושייתו מהא דשדה ע"ש. ומסיק הטעם דגם באיש אחר נאמר זו הסברא דיהיב לשם מתנה ולכך בנתן לאשה כסף בסתם אמרינן דיהיב לשם מתנה ע"ש. ולפ"ז הנה אפשר לומר בנ"ד דאפי' אם מתחלה קודם שבאו העדים להחלון אמר מתחלה האמ"ל ואח"כ נתן הטבעת על אצבעה מ"מ כיון דלהרשב"א משום דלא ראו עדים גוף הנתינה הוי כמקדש בלא עדים. וגם בלא"ה הרי י"ל דהיא לא ראתה את העדים כלל קודם שהגיעו להחלון (ולפי דבריה שפניה הי' לחוץ ע"כ כן היא). וא"כ כיון שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים הנה ג"כ נאמר דהיא סברה וקבלה לשם מתנה כיון דלא ראתה העדים סברה לשם מתנה בעלמא נתן לה ולכך לא זרקה גם אח"כ כשבאו העדים ואמר האמ"ל משום שכבר החזיקה הטבעת למתנתה והוי דומה כמו שנתן לה מתחלה בסתם. אמנם מלתא חדתא לא אמינא מאחר דלא מצינו מפורש. אך מ"מ מה שכתבתי דכאן מגרע גרע לחומרא, מהא דצפתא משום זה דחזינן דלא חששה לטעמא דתתחייב באבדתו ואע"פ כן החזיקה מתחלה ולא זרקתו. הנה זה ג"כ יש לדחות דע"כ לא פריך ר"א אלא לטעמא דר"ה דסובר לחוש משום דלא שדיתינהו ע"ז הוצרך בקושייתו לומר אטו נשי דינא גמירי וסברי גם בזה תתחייב באחריות אבל לרבא עצמו י"ל דא"צ כלל לטעמא וסברא אלא דכל שתיקה בלאחמ"מ לאו כלום הוא. ועי' בריב"ש סי' ק"ע שכתב הטעם דאין כאן דבר מעשה המוכיח דניחא לה. משמע דמה שלא שדיתינהו לאו מעשה מקרי. וזה י"ל הטעם לרבא אפי' דליכא סברא וטעם ע"ז שלא השליכה מ"מ לא הוי רק שב וא"ת. ואנן בעינן מעשה המוכיח דניחא לה ועי' בפנ"י מ"ש בטעמא דרבא. ועי' בצמח צדק החדש סי' צ"ג מה שהאריך בדברים הללו הרבה. והנה בגמרא קידושין בהא דצפתא שקלתה ואישתקה ופי' רש"י שקלתה כלומר נקטא לה ולא השליכתה. והרא"ש הגיה שקלת ואישתקה. ולפי זה י"ל דהאי שקלת לא קאי על מה שלא השליכה אלא שקלת להד' זוזי ואישתקה והוא על פי מה שכתב בס' עצי ארזים דאה זרק טבעת על שוליה ואח"כ קדשה בו והיא לקחה הטבעת מעל שולי' בידה כ' המהרשד"ם דהלקיחה בידה הוי כאמירת הן. ובדברי ריבות כתב בזה להתיר דהוי שתיקה דלאחר מ"מ. ולפי זה י"ל דזה תלוי בהגירסאות דלגירסת רש"י שקלתה. משמע דקאי על הצפתא ועל כרחך דמה שנקטה ולא השליכה מיקרי שקלתה. וא"כ בדמיון המהרשד"ם שחזרה ולקחה בידה אין ראיה דמיקרי שתיקה ויש לומר דחשוב כאמירת הן. אבל לגירסת הרא"ש שקלת יש לומר דקאי על הד' זוזי שלקחה אותן מתוך הצפתא ואף על פי כן מיקרי שתיקה לאחר מ"מ משום דהן היו בתוך הצפתא שכבר הי' בידה. ומה שלקחה בידה אין זה חשוב כהן וכמו שכתב הדברי ריבות. ולפי זה אם נאמר כן י"ל דדוקא על זה הוצרכו לטעמא וסברא על מה שלא שדיתינהו אבל בשתיקה דלאחר מ"מ שלא עשתה שום מעשה בדבר יש לומר דא"צ לטעמא וסברא אלא משום דאין כאן מעשה המוכיח דניחא לה:

אך אפשר לומר דאפילו לדברי רש"י בהא דשקלתה דהיינו מה דנקטה ולא השליכה יש לומר דמשום זה מיקרי שקלתה משום דכל שלא השליכה אנו ממשיכין ע"ז תחלת הקבלה שעבדה מעשה לקבל. ואף על פי שמקודם קבלה לשם פקדון או דבר אחר מכל מקום אחר כך כשאמר לה לשין קדושין והיא לא השליכה יורה דגם על זה היתה קבלתה מקודם. והוי כדמיון הא דכלאים דחייב על כל שעה שאינו פושטו משום דתחלת הלבישה הוי מעשה. וכמו שכתבו התוספת בשבועות (דף ד'). אבל כאן לפי דברי העד ר' גרשון זאב שאמר בעת שראה הטבעת תחוב על אצבע הבתולה ראה שהבחור אחז ביד הבתולה. אם כן יש לומר דהיא לא עשתה שום מעשה כלום ואפילו מסייעה יש לומר דלא הויא רק שהבחור אחז בידה ונתן בעצמו הטבעת על אצבעה. ובזה יש לומר דלכ"ע במה שלא שדיתה לא נחשב למעשה כלום. דמתחלה היא לא עשתה מעשה קבלה כלל ועתה משום שלא זרקה זה לא מיקרי מעשה כלל. אכן מדברי הג"מ שהובא ברמ"א סי' מ"ב מבואר דאין לחלק בהכי. וגם מדברי הח"מ ס"ק ב' וב"ש שם ס"ק ג' משמע כן. אבל גם לפי החילוק של הב"ש שם דבלא ריצוי שלה מקודם ולקח ידה בחזקה אין כאן חשש קידושין. הכא נמי כן כיון דלפי דברי העד שראה שאחז את יד הבתולה. ויש לומר דלקח ידה בחזקה. נמצא דלפי עדותו לא הוי קדושין כלל כיון דלא ארצי מקודם. והנה לפי הגדת הבתולה שהי' ידה מונח על החלון ולא הרגישה כלום בנתינת הטבעת על ידה ולא שמעה ולא הבינה מהקידושין הנה אף על פי שקשה להאמין דבריה שלא הרגישה. וכן מה שאומרת שלא הבינה דעת הרבה פוסקים דאינה נאמנת בהני לישני דרגילו. מכל מקום הרי לפי דבריה היא לא קיבלה מדעתה כלל ורק שהבחור בעצמו נתן הטבעת על ידה, והנה על זה אין מכחיש לה מדברי העדים דהרי לא ראו איך בא הטבעת על אצבעה ואדרבה קצת מסייע לה דברי העד ר' גרשון זאב ואם כן בכי האי גונא לדעת הבית שמואל בסימן מ"ב ס"ק ג' השתיקה לאו כלום הוא אפילו לא השליכה הקידושין:

אך הב"ח בסימן כ"ח כתב לפרש דברי הרמ"ה דמיירי בניערה בגדיה דוקא. ולדבריו על כרחך משום שלא שדיתינהו לחוד ואוחזת בחיקה זה עצמו הוי מעשה והוכחה על רצונה לקדושי'. ובשתיקה כי האי גונא בשעת מתן מעות ולא זרקה יש לומר דהוי קידושין. ולאחר מתן מעות הוי משום זה לחוד שלא שדיתינהו ספק קידושין. ואף על פי שהיא לא עשתה מתחלה מעשה המוכיח בקבלתה כמו בזרק בעצמו לתוך חיקה מכל מקום משום זה שלא זרקה לחוד נחשב מעשה המוכיח ואם כן לפי זה אכתי אפילו לפי דבריה שהבחור בעצמו נתן הטבעת על ידה בלי ידיעתה ורצונה מכל מקום משום שלא השליכה תיכף אמרינן דהוי חשוב מעשה המוכיח. ולהאמין לה שלא הרגישה קשה הדבר וגם מלשון העדים נראה שמשקרת בזה:

אך מ"מ יש לומר דהא הקידושין הראשוני' לא הוי קידושין משום שלא ראו העדים גוף הנתינה. ורק אנו באין לדון מדין קידושין שניי' דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דנאמר בזה שמהא דלא זרקה מוכח דרצונה להתקדש. והא יש לומר דהיא סברה דמשום שלא עשתה שום מעשה המוכיח מעצמה ולא קיבלה הטבעת מרצונה ודעתה רק שהבחור בעצמו עשה כל זה אין זה נחשב לכלום. ולכך ממילא לא הוצרכה לזרוק כיון דממילא אין זה כלום. והרי כיון דלר"א אמרינן דסברה נגד הדין דאפילו מה שקיבלה לקידושין אם תשדינהו תתחייב באחריות כל שכן שנאמר שסברה בזה מה שבאמת לדעת החלקת מחוקק בדברי הרמ"ה לדינא. ואם כן אפילו לשיטת הבית חדש בדברי הרמ"ה מכל מקום לגבי שתיקה דלאחר מתן מעות שוב אמרינן דמשום זה דלא זרקה לא הוי הוכחה. דטעתה וסברה דאינה צריכה לזרוק. וכמו שכתב המהרי"ט בכל מלתא דאיכא למתלי טעמא על מה דלא זרקה. אמרינן. ורק אחר שאמרו העדים דלא דבר ריק הוא זרקה:

עוד יש לומר כיון דאיכא פוסקים דסברו דנאמנת לומר שלא הבינה לשון הקידושין. אם כן לכולא עלמא יש לומר דסמכה על טענה זו שלא לזרוק הקידושין משום דסמכה על טענה זו וסברה דתהי' נאמנת בזה וכמו שהוא באמת דעת פוסקים דסברי הכי:

עוד יש לדון כאן לענין הקידושין השניי' מטעם ספק ספקא שמא הלכה כהפוסקים דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ולא הוי אפילו ספק קידושין. ושמא נאמנת בזה שלא הבינה לשון הקידושין. וכבר כתבו האחרונים לחלוק על מהרי"ט ולעשות ספק ספקא מפלוגתא דרבוותא ולהתיר בזה אפילו בעדות אשה. ומכל שכן היכא דכבר נעבד עובדא כמו בנידון דידן:

ומה שהאריך כבוד תורתו בקונטרסו. הנה יש להאריך בדבריו בכמה ענינים. ובפרט במה שכתב מטעם הכחשת העדים ומטעם שנמצאו קרובים זה לזה. אך אין הזמן גורם לי. וגם זה שכתבתי הוא רק בראשית ההשקפה:

ובעיקר הדבר כבר היה לו על מי לסמוך על תשובת הרב הגאון מזאסלאב. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה