אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן ע

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן ע

סימן סט

שאלה. נער אחד שמו יהודה ליב בן ישראל קידש בתולה, והמעשה כך הי' הבתולה משרתת אצל בעלת הבית ושלחה בעה"ב את הבתולה להנער יהודה ליב הנ"ל אשר הי' ג"כ משרת אצל הבעה"ב ללוות ממנו חצי רו"כ לצורך הבעה"ב ונתן לה שלשה זהובים כסף:

ובעת שנתן לה העשרה ג"פ אמר לה הרי את מקודשת בטבע' זו כדת מו"י. כן אמר המקדש שאמר לה בזה"ל ושני נערי' עדים היו בפני זה וכן העידו לפנינו. הנער יצחק בן אלעזר. איך האב גיעפינט הדלת להחדר אשר היו שם הנער והבתולה. זאגט מיר יהודה ליב זיי איין עדות. אזוי תיכף ומיד האב איך גיהערט אז ער האט איר גזאגט הרי את מקודשת לי כמו"י. אונ אין מיטין האט ער עפיס גיזאגט אווארט נאר איך האב ניט איין גיהערט. והבתולה האט ארויס גיחאפט מידו העשרה ג"פ. כן העיד הבחור יצחק בן אלעזר. והבחור השני בנימין בן אלי' העיד כן איך בין גילעגין על הספסל אין דעם חדר וואס הבחור והבתולה זיינען דארטין גיווען אין ער האט מיר אויך גיזאגט זיי איין עדות נאר איך האב ניט גיהערט בעת ער האט גיגיבין די עשרה ג"פ. קיין שום דיבור פין קידושין נאר דאס גיבין המעות האב איך יוא גיזעהין. נאך דעם אז די בתולה איז אוועק גיגיינגען פין דעם חדר זאגט אינדז דער בחור יהודה ליב הנ"ל איר האט פאר שטאנען וואס איך האב איר גיזאגט איך האב איר גיזאגט האמ"ל במטבע זו כדת מו"י. נאך דעם זאנען מיר אוועק גיגיינוען להיער לעסקינו זאגט אינדז יהודה ליב אויף מיין ווארט איך האב זי גוט מקדש גיווען. כן העידו שני הנערים שכך אמר להם יהודה ליב הנ"ל. והבתולה לפי הנשמע אומרת שלא הבינה שום דבר מקידושין ובוכה במר נפש' ע"ז. וכעת אמר הבחור יהודה ליב המקדש שהכל להשטות נתכוין. והראי' שאמר לה בטבעת זו ולא נתן לה טבעת. ומה שאמר אח"כ להבחורים ג"כ להשטות נתכוין. כן העידו לפנינו בתו"ע כד"ת במותב תלתא בי דינא:

תשובה, הנה בטענת המקדש יש לחקור ג' חקירות. א' מצד שנתן לה מטבע ובלשון הקידושין א"ל בטבעת זו מועילין הקידושין או לא. ב' אם זה שאומר שנתכוין להשטות מבטל הקידושין או לא. ג' אם מועיל טענתו זו מצד שהודה בפני עדים שקידש' בטוב ואמר לה האמ"ל במטבע זו:

א) הנה בקידושין (דף מ"ח) התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש. וכתב הטור בסי' ל"ח דוקא נמצא אח"כ שהי' מכוסה בעת קידושין. אבל אם ידעה שהוא של דבש הרי סברה וקבלה. ובעצי ארזים שם ס"ק ס' הביא מרי"ו דיש פלוג' בזה ע"ש. והנה לכאורה י"ל דגם הטור וסייעתו דדייקו מהגמ' דדוקא נמצא קתני י"ל דמיירי במה שמתחלה מה שאמר לה התקדשי לי בכוס זה וכו' אינו אלא כמדבר עמה על עסקי קידושי' ועיקר לשון הקידושין הוא בעת שנותן לה אח"כ. דאף לדידן דבמדבר עמה על עסקי קדושין א"צ לפרש ונותן לה בסתם. היינו דהנתינה בסתם הוי כדיבור שאומר לה האמ"ל בזה. ומכ"ש אם אמר לה בהדיא דבזה ודאי כיון שראתה מה שהיא מקבלת והוא גם הוא אמר בסתם הרי את מקודשת לי בזה (ואף אם לא אמר ונתן בסתם חשבינן זה כאלו אמר כן) בכה"ג שפיר אמרינן הא סברה וקבלה. ומה שמתחלה בעת שמדבר לה עע"ק אמר שתתקדש בכוס יין אין זה מגרע הדיבור של שעת קדושין עצמו כיון דעתה יודעת שהוא של דבש והוא אומר בסתם התקדשי לי בזה. ולכך תני במשנה דוקא לשון ונמצא דלא ידעה בעת הקדושי' דאז אמרינן דאדיבור קמא קא סמכת והוי קידושי טעות אבל אם בעת הקידושין עצמו אמר האמ"ל בכוס זה של יין והוא של דבש לכ"ע אין מועיל מה דידעה ואינו קידושין. דמה דקבלה הוא משום דאין חוששת לקבל מה שרואה שאין זה מה שאומר שמקדשה בו:

ב) אמנם בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ו במעשה שנתן לאשה כוס או בגד ואמר לה האמ"ל בטבעת זו כתב דאם ראתה במה הוא מקדשה אע"פ שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה שאין זה טבעת ואפילו הכא פשטה יד וקבלה וסברה וקבלה לשם קדוש' והביא ראי' מלשון המשנה "ונמצא" ועוד ראיות ע"ש וסיים ומ"מ נכון לחזור ולקדש כדי לצאת ידי ספק וכו' שאין אתנו ראי' מכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ"ל ומזה מוכח דהוא סובר דהיא מקודשת ודאי. וא"כ לפ"ז נסתר החילוק שכתבתי באות א' דדוקא כשאמר בשעת הקדושין האמ"ל. או שנתן בסתם אחר שדיבר עמה עע"ק דהוי כאומר אבל אם אמר בשעת הקדושין בטבעת זו ואין זה טבעת מגרע דהרי גם בתשו' זו הי' המעשה בשעת הנתינה והקידושין:

ג) אולם י"ל דאכתי יש לחלק דבשם המעשה שדיבר עמה על עסקי קידושין וכמבואר בלשון השואל שם וא"כ י"ל דאף דבאמת מה שאמר הא"מ בטבעת אין לשון זה מועיל כלל לגבי הכסף שנתן לה אבל מ"מ דל מהכא דיבורו הרי אם דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין סגי במה שנותן לה בסתם וא"צ לפרש. וא"כ כאן נמי הכוס והבגד שנתן לה הוי כנותן בסתם ואין כאן כלל דיבור שתתקדש בו דהדיבור הי' שתתקדש בטבעת וזה לא נתן לה ומה שנתן לה לא הי' עליו הדיבור כלל שיהי' לשם קידושין ומ"מ מועיל אף שהי' בסתם משום שדיבר עמה תחלה, עע"ק. והוא דהוצרך הרשב"א לתת הטעם כיון שידעה וקבלה סברה וקבלה לשם קידושין היינו דלא נאמר דהוי קידושי טעות דגם היא כיוונה להתקדש במה שאמר בטבעת והוא נתן לה דבר אחר. וע"ז כתב הרשב"א דכיון דידעה וראתה וקיבלה מסתמא קיבלה זה לשם קידושין. אבל מ"מ ודאי מה שמועיל כאן שיהיו הקידושין חלין על כוס או בגד זה שלא אמר כלל. הוא משום שדיבר עמה תחלה עע"ק דבזה מקודשת אף שנתן סתם. וה"נ לענין מה שנתן לה הוי נתן בסתם דדיבורו אינו כלום לענין זה כיון דאמר בטבעת זו ובזה י"ל ג"כ הטעם במשנה דמה שאמר לה מתחלה התקדשי בכוס זה של יין. הוי כמדבר עע"ק ולכך אם נתן לה אח"כ כוס של דבש וידעה שהוא של דבש דבזה שוב ליכא ק"ט שפיר מועיל זה שקיבלה הכום של הדבש ומתקדשת בו. אף שלענין ש הדבש לא הוי דיבור קדושין כלל בעת הנתינה דכיון שדיבר עמה מתחלה בע"ק מתקדשת אף שנתן אח"כ בסתמא. אבל היכא שלא דיבר עמה מתחלה כלל על ע"ק וזה הי' תחלת הדיבור בעת הנתינה שאמר לה האמ"ל בטבעת זו ונתן לה מטבע כמו בנ"ד. הנה לו יהי' דמה שקיבלה הוא הוכחה שקיבלה לקדושין אבל מ"מ הוי כנותן לה כסף בסתם ולא דיבר עמה מתחלה עע"ק דאף שכיונו לשם קידושין אין מועיל וא"כ ה"נ לענין מה שנתן לה לא הי' דיבור כלל דבמה שדיבר ואמר שמקדשה בו הרי לא נתן לה זה. הן אמת שהרמ"א כתב בסי' כ"ז דנתן בסתם הוי ודאי קדושין אבל הח"מ כתב שם דלא הוי אפי' ספק קדושין וכן כתב הב"ש ששאר הפוסקים חולקי' בזה ע"ש. וא"כ י"ל דה"נ הוי כנותן בסתם וכמ"ש:

ד) והנה הד"מ בסי' כ"ט והב"ח שם חלקו על הב"י וסוברים דגם בלא אמרה הבא מיהבא אין שתיקה מועיל ע"ש. וא"כ לדעתם בין אמרה הבא מיהבא ובין לא אמרה כלום שוה הדין דאם אח"כ בעת הנתינה אמר לה האמ"ל מועיל גם באמרה מתחלה הבא מיהבא ואם לא אמר כלום בעת הנתינה גם אם שתקה מתחלה ולא אמרה הבא מיהבא אין מועיל כלום. וע"כ לשיטתם הרא"ש סובר גם חילוק הר"ן דדוקא משום שהתחילה היא מתחלה לבקש מתנה בזה אמרינן דאדיבורא דידה מתחלה קא סמכה ולכך גם בשתיקה אין מועיל משום שסמכה על מה שבקשה מתחלה. דאל"כ למה לא יהי' מהני שתיקה דהא הרמ"א בסי' כ"ז כתב דסגי במה שמדברים לפניה ושכן משמע מהטור ע"ש ועי' ב"ש ס"ק ו' ע"ש. וכאן הוכיחו מהטור דאין מועיל שתיקה. ולפ"ז הנה ע"כ החילוק לדעת הרא"ש דכל שאמר לשון מבורר בקדושין לא קפדינן על שאמרה מתחלה הבא מיהבא מדשתקה וקבלה אבל כל שהי' בלשון שאלה דאכתי אין זה לשון מבורר דשואל את דעתה. אז מה ששתקה וקבלה אין ראי' כלל שקבלה לקדושין אלא דקבלה על מה שבקשה מתחלה. וא"כ לפ"ז בנ"ד הנה אף שאמר כאן בלשון גוזר הא"מ מ"מ כיון שסיים בטבעת זו. והרי לא קדשה בזה רק שאנו מוכיחין ממה ששתקה וקבלה המטבע דמסתמא קבלה זה לשם קדושין. וכיון שכאן מתחלה בקשה ממנו שילוה זה הסכום בשביל בעלת הבית. א"כ שוב אין ראי' ממה שקבלה שסברה וקבלה לשם קדושין דהרי נוכל לומר דקבלה לשם הלואה מה שבקשה ממנו בתחלה. וכיון שגם במה שאמר האמ"ל בטבעת אין זה לשון מבורר שמקדשה במטבע זו ואין ראי' אלא ממה ששתקה וקבלה א"כ י"ל דהוי כמו בשם ששתקה אחר לשון שאלה שאמר אי יהיבנא ליך מיקדשא לי. ומן הסברא הנה בשם עדיף כיון שאמר לה שאם יתן לה זה הדבר עצמו רצונו שתתקדש בזה ואעפ"כ כיון ששתקה ולא אמרה הן אמרינן דמה שקבלה הוא על דיבור' קמא כ"ש כאן שנוכל לומר דמה ששתקה הוא משום דלא חששה להשיב כיון שאמר שמקדשה בטבעת ולא נתן לה הטבעת ומה שקבלה המטבע ממנו הוא על דעתה ובקשתה מתחלה לשם הלואה:

ה) ובחפשי מצאתי בזה אחד קדוש מדבר דו"ז הגאון בתשו' צ"צ החדש בסי' ק"ה במעשה באחד שהי' צריך ליתן להבתולה אויס גאב אפינפער ובעת שנתן לה אמר בפני עדים האמ"ל בטבעת זו. והנה האריך בפלפול בדעת הרשב"א מסוגיות הש"ס כדרכו וגם הביא דעת רי"ו החולק וכן הוכיח שם מדברי הרמ"ה שסובר כרי"ו וחולק על הרשב"א ובאות ה' מזו התשובה כתב לחלק דאף לדעת הרשב"א י"ל דמודה בזה משום דאין כאן ראי' דסברה וקבלה. די"ל דקבלה המגיע לה. וכעין הא דכינסה סלע ע"ש. והנה הגם דזה לא שייך כאן דאין מגיע לה מאתו כלום. מ"מ י"ל גם כאן דקבלה ע"ש הלואה שבקשה מתחלה וכמו בהא דהב לי. והגאון ז"ל לא נחית לזה אף דגם שם בקשה ממנו תחלה שיתן לה האויס גאב. משום דעדיפא לי' קאמר דקבלה מה שמגיע לה והוי כמו כינסה סלע. אולם בסי' ק"ז נאמר שם באות א' דאין לסמוך ע"ז די"ל דלא הבינה כלל הלשון בטבעת זו שהוא דוקא טבעת עד שנדון בזה דין התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש ע"ש. ובאמת די"ל דהוי כמו לשון א' מה שאמר בטבעת או אם היה אומר במטבע. וגבי גיטין ג"כ אנו מוצאין חילוק זה אם הלשון קרוב. אך מ"מ מה שכתבתי באות ג' די"ל דגם הרשב"א מודה להרי"ו דהלשון מה שאמר במטבע מגרע הדיבור שאין זה שייך כלל למה שנותן הכסף ולגבי הכסף שנותן הוי כמקדשה בסתם. ומה דמועיל הוא משום שדיבר עמה תחלה עע"ק משא"כ כאן שלא דיבר עמה בתחלה כלל. הנה חילוק זה הוא נכון לענ"ד. ובזה החילוק יש ליישב כמה מקושיות שהקשה בסי' ק"ה אות ב' ע"ש:

ו) ומצאתי עוד סמך להיתר הזה ע"פ מ"ש בשו"ת דברי ריבות סי' ת"כ דע"כ לא אמרינן שתיקה כהודאה אלא אם גילתה במעשיה שנתרצה לעשות רצונו דמי הכריחה לקבל פקדון אלא שנתרצית לעשות רצונו וא"כ גם במה שתתקדש בזה אמרינן ג"כ דנתרצית. אבל היכא דמעולם לא גילתה דעתה שנתרצית לעשות רצונו אלא אדרבה אמרה שהיא שלוחה של האשה ותיכף בקבלתה נתנה החפץ להאשה ששלחה. נראה כונתה מתחלה ועד סוף שכונתה בקבלתה לעשות רצון האשה ששלחה ואין כאן שום גילוי דעת לעשות רצונו. והביאו הכנה"ג בהגהות הטור סי' כ"ח ס"ק ל' ע"ש. וכנדון זה כן המעשה שלנו. ולדבריו אין ראי' כלל ממה ששתקה וקבלה שהוא לשם קדושין. ובכה"ג י"ל דגם הרשב"א והטור מודו דלא אמרינן סברית וקבלית:

ז) ועתה נבוא לחקירה הב' אם זה שטוען שנתכוין להשטות מבטל הקדושין. הנה בסי' מ"ב מבואר דכשיש ב' עדים אינו נאמן לטעון משטה הייתי. והגם דבנ"ד אחד לא שמע ולדעת הב"ח שהביא הב"ש שם ס"ק ו' נאמן לומר משטה משום מיגו דהי' מכחיש העד מ"מ כיון דהוא לא ידע מזה דהא אמר לשניהם אח"כ הבנתם אשר עשיתי הרי חשב דשניהם ראו ושמעו הקדושין ולכך אין לו מגו דהי' מכחיש. דלדעתו הוא נגד עדים. אמנם בתשו' הב"ח סי' כ"ז נראה מבואר דלאו משו' מיגו אתי' עלה אלא דגם בטוען משטה מיקרי לא מודה לדברי העד. וכל שאין מודה לו לכ"ע לא חיישינן לקדושין דעד אחד. אמנם אי בזה מתבטלין הקדושין לגמרי אפילו מן מי שמודה שהי' קדושין עי' בח"מ. ובתשו' ח"צ סי' קט"ו חולק וסובר כיון דכל עצם טענה דמשטה נאמן משום מיגו דלהד"ם. וכי היכי דבטענת להד"ם היתה האשה המודה נאסרת ה"נ לא עדיף טענת משטה הבא מכחה ע"ש. אך בתשו' אבן השוהם על אותה המעשה דח"צ כתב בסי' נ"ה בשם הגאון מהר"ז חותנו של הגאון הח"צ ז"ל דאף דבטענת להד"ם והאשה אומרת שנתן לה קדושין יכולה היא לאוסרה על עצמה. אבל בטענת השטאה מה לן מה שהיא מודה שכיונה לקדושין כיון דהמקדש לא כוון ע"ש. והיינו משום דבטענת השטאה אינה יכולה להכחיש להמקדש. ולכך אינה צריכה גט. אבל לפי לשון הב"ח בתשו' וז"ל אבל כשאומרים שלא נתכונו לקדושין זה נקרא אינו מודה לדברי העד שהרי העד מעיד שהוא הבין שהקדושין הם קדושין גמורים והם אומרים שהקדושין היו לשחוק ומה לי אם אומרים להד"ם או אומרים דרך שחוק סוף סוף הם אומרים שלא היו שם קדושין גמורים כאשר אומר העד עכ"ל. ומוכח מלשונו דלא מתורת מיגו אתי' עלה בטענת משטה. וא"כ אף שנפל טעמא של הח"צ בזה אבל מ"מ גם טעמא של הגאון חותנו נפל בזה. דמדברי הב"ח נשמע דשפיר שייך הכחשה בזה ע"ש. אך אין זה נ"מ בנ"ד דמה שהאשה אומרת שלא הבינה ג"ז הוי הכחשה להעד. וכמ"ש הב"ח בתשובה:

ח) ואין לומר דכאן איכא נמי אומדנא דכוון להשטות משום שאמר בטבעת זו ולא נתן לה כלל טבעת וא"כ יש להקל לכ"ע. זה אינו דגם זה שאנו יודעין שאמר בטבעת הוא רק על פיו. והגם שאינו מוכחש בזה מהעד ששמע הקדושין. אבל מ"מ כיון שמפיו אנו חיין א"כ כמו שאין מועיל מה שאמר שכיון להשטות לבטל הקדושין מכל וכל. ה"נ אין מועיל מה שאומר שאמר לה בטבעת זו דהרי העד שמע שפיר לשון קדושין הרי את מקודשת לי. ואף שאומר שהוסיף עוד איזה תיבה ולא שמע מה. מסתמא אמרינן דאמר במטבע זו. כיון דלפי דברי העד נתקדשה היטב. ואף אם נחלק ונאמר דנאמן בזה כיון שאין מוכחש מהעד ועי' בנו"ב קמא סי' נ"ט. אבל מ"מ לעשות מזה אומדנא שהאמת שכוון להשטות הנה זה א"א לומר כיון דגם זו האומדנא אין אנו יודעים רק מפיו. אך מה שיש לומר לפי תשו' דברי ריבות שהבאתי לעיל אות וי"ו דכיון שמתחלה באה בשליחות האשה ואח"כ נתנה תיכף להאשה ששלחה נראה כונתה מתחלה ועד סוף רק לעשות רצון האשה ששלחה. א"כ י"ל דכאן הוי זה אומדנא והוכחה דהיא לא כיונה כלל לקדושי'. אך למ"ש בתשו' מיימוני דלגבי אשה לא הוי אומדנא דמוכח כ"כ די"ל אתתא בכ"ד ניחא לה ע"ש. יש לדחות גם כאן:

ט) אמנם כ"ז אין מועיל משום דהודה בפני עדים שקידש אותה בטוב ואמר לה האמ"ל במטבע זו דשוב אינו יכול לטעון טענת השטאה וכמש"כ להדי' בתשו' ח"צ סי' קט"ו. ובאמת זה פלא על מ"ש בתשו' אבני שוהם דמשום שהודה חוץ לב"ד יכול לומר משטה דזה שייך גבי ממון לא לענין איסור וכמ"ש הח"צ ז"ל להדי' ע"ש. ובזה נפל גם ההיתר הא' דמשום שאמר בטבעת זו דאין זה דיבור של קידושין לענין הכסף וא"כ הוי כנתן לה בסתם דלדעת הח"צ לא הוי אפי' ס' קדושין דהרי כאן הודה לפני העדים מתחלה שאמר במטבע זו. אך י"ל דבאמת הרי אנו מסופקים איזו מדבריו אמת. אם מה שאמר עתה בפני ב"ד שאמר בלשון הקדושין בטבעת זו וגם שלא כוון רק להשטות. או מה שאמר בפני העדי' שקידש בטוב וגם שאמר במטבע זו. ורק לגבי נפשיה אמרינן שוי' אנפשי' חד"א ואינו יכול לחזור אלא באמתלא ומה שאמר שגם לפני העדים אמר להשטות אין זה נחשב אמתלא וכמ"ש הח"צ. וכ"ז לגבי נפשי' אבל נגד הבתולה לא מועיל כלום מה דשוי' נפשי' חד"א וכמו באומר לא קדשתיך דהיא אסורה והוא מותר בקרובותיה. וא"כ לגבי דידה שוב הוי ב' היתרים עומדים. דאף דהוא ס' איזו מדבריו אמת הרי בזה אמרינן אוקמינן אותה על חזקת פנוי' ואנו מחזיקין דמה שאמר בפני הב"ד הוא אמת דלא כוון רק להשטות וגם בטבעת זו. דמצד ב' הטעמים נוכל לבטל הקדושין ועי' בתשו' בית אפרי' חאה"ע סי' א' דגבי איסור אם חזר אח"כ מדבריו אף שאנו אוסרים מטעם שוי' נפשי' חד"א אינו אלא מתורת ספק דאין אנו יודעים איזו מדבריו אמת. וא"כ לפ"ז שפיר נגד הבתולה דיש לה חזקת פנוי' אנו תופסים דבריו אחרונים לעיקר:

י) ומעתה נבוא לטענת הבתולה שכ' כת"ר שלפי הנשמע אומרת שלא הבינה כלל. ואתפלא על כבודו שמדבריו נראה שלא חקר אצל הבתולה. ולמה העלים עין מזה לחקור אצלה. וגם האיך קיבל העדות שלא בפני הבתולה. אמנם אם האמת כן הנה לכאורה תלוי זה בפלוגתת הב"י והב"ח אם נאמנת לטעון לא הבנתי נגד לשון הא"מ עי' בסי' כ"ז. והנה הגאון הקדו' בצ"צ החדש סי' ק"ד העיר בזה דהוא פלוגתת הראשונים דהרשב"א והריטב"א כתבו להדי' כהב"י ובתשו' מיימוני מבואר כהב"ח. ושוב כתב לתרץ דברי תשו' מיימוני דאין זה אלא שלא הבינה תיבת לי על מי קאי. ותיתי לי דכ"ז אני בעצמי העירותי בלמדי הלכות קידושין. אמנם מה דסיים הגאון דבזה נוכל לומר דנאמנת מטעם מיגו דאי בעי' אמרה שהבינה גם תיבת טבעת שאמר ולא נתן רק מטבע. זה אין שייך בנ"ד שאין אנו יודעי' בבירור איך אמר. דהדברים אצלינו בספק אם אמר במטבע כמו שהודה לפני העדים או בטבעת כמו שאמר לפני ב"ד. אבל לענ"ד הנה כאן לא תלוי בפלוגתא זו דלענין קידושין בע"א כיון שאם אינו מודה להעד לכו"ע אין כאן קדושין. וא"כ לא הבנתי ג"כ הוי הכחשה נגד העד וכמ"ש להדי' הב"ח בתשו' שם. ואף לשיט' הב"י שאינה נאמנת בלשון הא"מ לטעון לא הבנתי הוא נגד ב' עדים. והוא כמו טענת משטה דאינו נאמן באיכא ב' עדים אבל גבי ע"א נאמן משום דמ"מ הרי אינו מודה להעד וכמ"ש הב"ח. שוב מצאתי כן להדיא בדברי הנו"ב תניינא סי' ע"ה בהיתר הד' כ"כ להדיא. ומה שהעיר שם דכ"ז הוא מטעם מיגו והב"ש דחה זה המיגו. כבר כתבתי דמדברי הב"ח עצמו לא נראה דמטעם מיגו אתי עלה וכ"פ בספר בית מאיר:

יא) עוד נראה לחדש בה היתר דהנה בס' הלק"ט סי' מ"ד כתב דאם אמר האמ"ל ולא סיים בדבר זה. תלוי בפלוגתא אם בעינן בגט ודין די יהוי ליכי מנאי. ובתשו' קול אליהו באה"ע סי' ה' חלק עליו והוכיח מהא דקידושין (ד"ח ע"א) דאמרו סיפא במנה זו. רישא במנה סתם. הרי דגם במנה סתם מועיל. וראי' זו יש לדחות דהתם בגמ' מיירי שאמר התקדשי לי במנה דהוי כמדבר עמה עע"ק ובזה מועיל גם בנתן סתם. אבל בלא דיבר עמה בתחלה כלל עע"ק י"ל דבעינן שיאמר בזה דוקא. כיון דבעינן שיאמר לה לשון קידושין בעינן שיאמר לה במה מקדשה. עוד הביא ראי' (מדף ה') דאמר שם נתן לה כסף ואמר הרי את מקודשת. הרי את מאורסת וכו'. למימרא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים וכו' הב"ע דאמר לי. ומוכח דלס"ד דמקשן בהך לישנא דנקט בברייתא ניחא לי' ואע"פ דלא סיים בזה גם התרצן לא סיים דאמר לי בזה. וגם ראי' זו יש לדחות למ"ש התוס' דבלא תיבת לי לא הוי ידים מוכיחות כלל משום דאדם עשוי לקדש אשה לחברו. ובזה סבר שמואל לא הוי ידים. אבל גבי ודין הוי ידים מוכיחות קצת ובזה סבר כרבנן ע"ש. וא"כ ממילא נפלה ראי' זו:

והנה לפ"ז י"ל דבגונא דנ"ד שהבתולה אמרה לו מתחלה שילוה חצי רו"כ וע"ז נתן ג' זהובים ע"ח הלואה ובעשרה ג"פ אחרונים אמר האמ"ל. הנה בהאי גונא שפיר דאם לא סיים תיבת בזה אין כאן ידים מוכיחות כלל דאדרבה הידים מוכיחות שדבר זה נותן לתשלום ההלואה שבקשה מתחלה והתחיל ליתן לה. וא"כ י"ל דזה דמי לאם לא אמר תיבת לי. וכיון שבנ"ד הע"א ששמע הקידושין מעיד שלא שמע רק תיבות האמ"ל כמו"י. ומה שאמר באמצע לא שמע. וכיון שלא שמע העד שמקדשה בזה דייקא א"כ אצל העד לא הוי ידים מוכיחות שקידשה בזה. ומכ"ש כאן שגם הוא אומר שלא סיים במטבע זו רק בטבעת זו שלשון זה י"ל דלא קאי כלל על מטבע זו וכמ"ש. וא"כ אין כאן ידים מוכיחות כלל במה מקדשה. ולפ"ז הנה י"ל דכאן איכא תרי רובי להקל. דרוב הפוסקים סוברים דקידושין בעד אחד לא הוי קידושין ורוב הפוסקים פוסקים דידים שאינן מוכיחות לא הוי קידושין. ואם כן כאן [הא] הוי אין ידים מוכיחות כלל. ועיין בנודע ביהודה סי' ע"ה בהיתר הג' וה"נ כן:

ומעתה נבוא לעומק הדין. הנה נגד הבתולה יש כאן כל ההיתרים הללו. האחד מה שאנו תופסים עיקר שאמר בטבעת זו ונתן לה מטבע דלדעת רי"ו לא הוי קידושין וגם לדעת הרשב"א יש לומר דהוי כנתן בסתם. השני מצד שאנו תופסים דבריו שכוון להשטות לעיקר. ולדעת החלקת מחוקק בזה לחוד סגי לבטל גם ממנה הקידושין, השלישי מה שהיא אומרת שלא הבינה. הרביעי מצד העד שלא שמע במה קידשה:

אמנם נגד המקדש הנה ב' היתרים הראשונים אינם היתרים כיון שהודה בפני עדים שכוון לקדשה ואמר במטבע זו ושוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. ואמנם מצד ההיתר השלישי שהיא אומרת לא הבנתי. הנה למה שכתב החלקת מחוקק גבי טענת משטה אם אחד טוען משטה גם השני פטור. אם כן יש לומר דהכי נמי לענין לא הבנתי. וכן הוא דעת הגאון מהר"ז חותנו של החכם צבי ז"ל בתשו' אבן השוהם סי' נ"ה. אך החכם צבי חולק בזה בסי' קט"ו:

והנה לענין חרם רבינו גרשום מ"ה כתב החכם צבי עצמו להתל שם וכ"כ החת"ס בסי' ק"ד בסברא נכונה ע"ש. אמנם לענין איסור הקרובות יש לעיין בזה. ומ"מ י"ל כיון דאיכא פלוגתא בזה י"ל דשוב הוי ס"ס דרוב הפוסקים סברי דבע"א לא הוי קדושין. ואם נאמר דהוי קדושין י"ל דהלכה כהח"מ שבמה שהיא אומרת לא הבנתי מועיל גם נגדו. וגם ההיתר הד' מועיל גם נגדו. ועוד י"ל היתר שכ' החתם סופר בסי' ק"ד דלרש"י מה שמועיל קדושין במד אחד הוא משום דהימני' כבי תרי. וכאן הרי לא הימני' דהא הזמין ב' עדים וא"כ לכ"ע לא הוי קדושין. וא"כ לפי זה נראה דבין נגד המקדש ובין נגד המתקדשת אין כאן קדושין כלל. ומ"מ אין אני סומך ע"ז עד שיסכימו עוד שני רבנים מוסמכים. ועל כבודו מוטל לחקור הדבר אצל הבתולה היטב. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה