עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן סה
שאלה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר' משה חיים ב"ר דוד מכפר זאפראדקא הסמוך לעיר איוואנקאוו ואמר לנו בת"ע באליונ"ע אשר בשנה אישתקיד בעת שריפה הגדולה שהי' בעיר הנ"ל ל"ע ביום ב' של פסח ונשרפו אז כמה נפשות ר"ל. בא לעיר הנ"ל. ואחר נשקט האש ונעשה נמוך האט מיר גיזאגט די מוטער מיינע מי זאל זיכין איר קלומיק מיט בעט גיוואנט וואס זי האט גילאזט ברחוב סמוך נגד ביתה שהיתה דרה. האב איך זיך איין גיבויגין נידעריק אין האב גינומען די קאפאטע על ראשי אין האב זיך גילאזט לויפין אין גאס קומען אין דער געסיל וואס אבי הי' דר שם אין לויפינדיק האב איך גיפינען מונח גוף חרוך אין האב אים ניט דער קענט. נאך דעם האב איך ווייטער גיפינען אגוף חרוך אין האב אים ניט דער קענט. אז איך בין גיקומען אנטקעגין דירת בית אמי האב איך גיפינען גוף חרוך אין די אצבעות ידיו ורגליו זיינען שוין אפ גיברענט גיווארין אין ער איז גיליגין פניו אראף כבושים בקלומיק אן גישפארט על ידיו האב איך אים איבער גיקערט על פניו האב איך אים דער קענט בט"ע גמור שהוא אברהם יוסף ב"ר לוי יצחק מעיר הנ"ל הנקרא יוסף שלמה מאיר"ש כי הי' צורת פניו שלמה עם הזקן ניט אפ גיברענט מחמת ער איז גיליגין מיט פניו איינגיריעט אין קלומיק. נאר באלד ווי איך האב אים איבער גיקערט האט זיך אוף גיחאפט אפלאם פין דעם קלומעק פין די פעדערין האב איך זיך דער שראקין אין בין אנטלאפין קיריק אין האב גיזאגט אז יוסף שלמה מאיר"ש איז פאר ברענט גיווארין. דער נאך אז סי איז שען שטיל גיווארין האב איך גיפירט דעם פריסטאוו מיט מענטשין אוף די ערטיר וואס איך האב גיזעהין די נשרפים אין אז מי איז גיקומין צי דעם ארט פין דעם יוסלען איז ער גיליגין מיטין פנים ארוף אין מי האט אים שוין ניט גיקענט דער קענין:
עוד באה האשה אשת הנשרף והעידה איך שמצאו סמוך אצל זה הנשרף חתיכה מהטלית והכירה בט"ע שזה מטלית של בעלה גם הי' לה סי' מטאסמיס הכפולים שהניחה בעצמה על הטלית כן אמרה שהי' לבעלה ב' שומות הנקראין באראדיווקעס א' תחת זקנו וא' למעלה מזקנו על המארדע. העד משה חיים הנ"ל אמר שלא מצאו אצלו השומות אח"כ בהתעסקו עמו לקבורה רק אותה שבמקום זקנו הי' ניכר קצת רושם ממקום שומא. כ"ז העידו לפנינו העד והאשה אחר האיום כד"ת יום שמנה עשר לחודש ניסן שנת תרנ"ג לפ"ק פה הארנאסטייפאליא:
תשובה, הנה יש לעיין בהאי גב"ע אם זה לא נקרא הכחשה בין האשה והעד שהכיר בט"ע. דהא לפי דברי האשה הי' צריך להיות עליו ב' שומות וכאן לא נמצא רק מקום שומא א' שתחת הזקן הי' ניכר קצת. והנה בעירובין (ד' ק"ג) גבי יבלת ביבשה אפי' בכלי נמי מ"ט איפרוכי מיפרך. ובלשון זה יש להסתפק אם הכונה דמשום דיבשה מיפרכה מעצמה מחמת יבשתה ולכך גם בכלי מותר משום דאין זה מיקרי תולדה דגוזז בבע"ח דכיון שנתיבשה אין בה חיות ונופלת מעצמה. או אפשר דהכונה דע"י כלי הוא דמיפרכה ומעצמה אינה נופלת ומכל מקום מותר בכלי דהוי כמו דאמרינן בבכורות (דף כ"ה) דתולש לאו היינו גוזז והוי כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד. וכאן נמי כיון דמיפרכה ע"י כלי אין זה חותך אלא תולש מקצת מקצת ע"י הכלי. ומשום תולש ג"כ אינו חייב דלא הוי תלישה מן החי ולא הוי רק תלישה כלאחר יד ועי' רמב"ן שם. ובפסחים (דף ס"ו ע"ב) אמרו יבשה מיפרכה פריכא ופרש"י ולא קרי לה חתיכה. משמע משום דלא מיקרי חתיכה אין זה דומיא דגוזז ומה"ט מותר גם בכלי כדאמרינן בעירובין משום דגם ע"י כלי אין כאן רק שבות דאין כאן דומיא דגוזז. אבל מתוס' עירובין (ד' ק"ג) שם ד"ה יבשה דכתבו ולא מסתבר להחמיר עלי' כיון דאפרוכי מיפרך. משמע דלא מסתבר להחמיר עלי' ע"י כלי כיון דאפרוכי מיפרך גם בלא כלי. דאל"כ מה הוסיפו בזה על הגמ'. אלא נראה דבאו לפרש לשון הגמ' דמשום דאפרוכי מיפרך בלא כלי ונופלת מעצמה לכך לא מסתבר להחמיר עלי' ע"י כלי. ובדבר זה נראה לכאורה דתלוי היתר האשה דאם נאמר דע"י יבשתה היא נופלת מעצמה אין זה מגרע הט"ע. דע"י האש ששלטה בו שנשרף ודאי נתייבשו השומות ונפלו מעצמן ומה"ט לא נמצאו בו. אבל אם נאמר דמ"מ אין דרכה ליפול מעצמה א"כ הרי זה סי' שאין זה בעלה כיון דלא נמצאו בו השומות שהיו בבעלה וע"כ טעה העד בטביעת עין אבל באמת אין כאן דמיון להא דיבשה דשאני כאן ע"י האש דיכול להיות נשרף כולו להיות נעשה אפר. דהרי העד בשעה שהכירו אמר שכבר נשרפו ממנו אצבעות ידיו ורגליו ונחסרו. כ"ש שהשומות קטנות היו יכולין להיות נשרפין לאפר אחרי שהפך אותו והתחיל הלהב עולה עליו מן הנוצות של הקלומיק וגם פניו נשרף אח"כ עד ששוב א"א הי' להכירו:
והנה הב"ח בתשו' סי' ע"ב הביא מתחלה דעת הגאון הר"ק דטעמא דר"ח ב"א דאינו מועיל אף שהאשה הכירה את גוף הנשרף שזה בעלה משום דחיישינן לבדדמי. ובע"כ הוי הטעם משום דחיישינן שמא נשתנה פניו מחמת האש שחרכו וטעתה בט"ע שלה ואיש אחר הוא. אלא שמסיק שזה אינו רק משום שנמצא פס יד מאיש אחר דע"כ לומר שלא נפל ממנו רק הפס יד והוא נשאר חי. דאין לומר שכל הגוף נשרף לאפר והפס יד הוא שנשאר דלמה ישלוט האש בהגוף יותר מבהפס יד. וכיון שתלינן שזה מהפס יד נשאר חי חיישינן שמא בעלה הוא שנשאר חי. ומה שאומרי' שמכירין הגוף הנחרך בט"ע שזה בעלה אמרינן דטועים בדמיונם. אבל אם נמצאו עוד גברא חריכא שנשרף היו אומרים דאיש אחר ובעלה שניהם נשרפו ולא היינו אומרים שטועים בט"ע. ע"ש. והב"ח חולק דדוקא כהאי עובדא דאתלי נורא בגנני בזה היכא דלא נמצא כלל שום פס יד אלא גוף חרוך אז אמרינן דלא בא כלל איש אחר לאצולי דאיש אחר מה בעי בתוך החופה. ועוד שבעלה הוי ודאי ואחר ספק. ולכך כיון שמצאו פס יד וע"כ דהי' שם עוד איש חיישינן שמא הניצול הי' בעלה. ובלא פס יד לא חיישינן. אבל במה שנמצא גוף בהרחוב דיש לספק על איש אחר כמו על בעלה מה שאומר שמכיר הגוף הנחרך שזה דוד טעמעש אינו אלא בדדמי שאומר מאומד הדעת ע"ש. אלא שיש לספק בדברי הב"ח אם מה שסובר שם שאין מועיל הט"ע אפי' בליכא הוכחה הוא משום שמוכח שם מהעד שאינו אומר רק מאומדנא שזה גוף החרוך [הוא דוד טעמעש] או שסובר דאפי' בליכא הוכחה [לא לאיסור ולא להיתר] כמו בנמצא ברחוב דכמו שיש לספק על אחר כן יש לספק על בעלה מ"מ אינו מועיל הט"ע לדידן דפסקינן כרחב"א דאין מועיל טעמא דחזו גבראי. וכן משמע ממה דכתב הב"ח במסקנתו להיתר שאותו היהודי שהשיב מתחלה אינו אותו היהודי שהשיב האומדנא ותלינן שאותו היהודי השיב בדבר ברור שהוא הוא וכגון ששהה עליו עד שנשרף ע"ש. והשתא למה לו להב"ח לחדש לתלות ששהה. הרי זה שהוא אומר שזה דוד טעמעש נאמר שודאי הכירו בט"ע ואינו אומר בדרך אומדנא. דמי שהשיב בדרך אומדנא הוא איש אחר לפי מה שכתב להתיר. ע"כ נראה דהב"ח סובר דט"ע לחוד אין מועיל כמו דאין מועיל בגמ' טעמא דחזו גבראי ולכך הוצרך לחדש לתלות בדבר ברור וכגון ששהה עליו עד שנשרף. ולפ"ז בנ"ד לא מיבעי' לשיטת הב"ח דאין מועיל הט"ע. אלא גם לשיטת הר"ק הרי י"ל דכאן יש הוכחה ממה דלא נמצאו עליו השומות שזה איש אחר וטועה בט"ע. והגם שיש לתלות שהשומות נשרפו על פניו לאפר כמו כן יש לתלות שמעולם לא היו לו שומות והוא טועה בדמיונו. דהא גם בפסתא דידא הרי י"ל דנשרף לאפר ונשאר רק הפס יד. רק [משום] דכמו כן י"ל דלא שלטה האש רק להפיל הפס יד וזה נשאר חי וניצול אמרינן דאומרת הט"ע בדדמי. וה"נ כן. ובשלמא אם נאמר דיבלת ביבשה דרכה מעצמה ליפול ולאפרוכי ממקומה והרי כאן ע"י האש ודאי נתייבשו השומות וכמו שכל הגוף נחרך ונתייבש וא"כ אין ריעותא ממה דלא נמצאו השומות להטיל ספק בהט"ע לחשוש לבדדמי וכמ"ש הגאון הר"ק בלא נמצא רק גוף חרוך בלא פס יד דכיון דאין לנו במה לחוש על הט"ע לא חיישינן לטועה. אבל אם נאמר דמעצמה אין דרכה לאפרוכי וליפול ורק שנאמר שכח האש שלט בהשומות יותר מבשאר פניו ונשרפו לאפר עד שבשומא א' לא ניכר אפי' רושם במקום השומא. הרי כמו כן יש לומר דלא שלט האש בפניו במקום זה יותר מבמקום אחר וע"כ מעולם לא היו לו שומות לזה שנמצא. ודמיא להתם שמה שנמצא הפס יד מגרע הט"ע וכאן מה שלא נמצאו השומות מגרע הט"ע. וכ"ש הוא משם דשם הט"ע בגוף אחר רק משום שנמצא עוד פסתא דידא שבזה נוכל לומר הסברא שנשאר אחד חי ונפל בי' מומא מגרעין מה"ט הט"ע שבגוף אחר. כ"ש כאן שבאותו הגוף שיש בו הט"ע הרי לא נמצאו השומות [פשיטא] שניחוש לגרע הט"ע שבגוף זה עצמו. ולדעת הב"ח גם בלא טעמא דהשומות אין מועיל הט"ע דלשיטתו אף בליכא הוכחה אין מועיל הט"ע. והא דלדעת רי"ו בשם הרמ"ה מועיל טעמא דחזו גבראי בלא נמצא פס יד היינו משום דשם אין לספק באיש אחר שהרי בעלה הי' שם ודאי ואיש אחר מה בעי שם. אבל במקום שיש לספק על אחר כמו על בעלה מבואר מדברי הב"ח דגם לרמ"ה חיישינן. ואין מועיל מה דצעקה חזו גבראי. וא"כ פשיטא דבנ"ד אין מועיל הט"ע כיון דאיכא כאן עוד הוכחה מה שלא נמצאו השומות, ולפ"ז י"ל אפי' אם יבלת ביבשה דרכה מעצמה ליפול מ"מ אין מועיל הט"ע דהרי אפי' אם נאמר דאין מזה שלא נמצאו השומות הוכחה להיפוך אבל מ"מ הרי אף בלא הוכחה אין סומכין על ט"ע להב"ח כ"ש כאן שעכ"פ יש ספק דלמא מעולם לא היו שומות בנמצא:
והנה מדברי הב"ש בס"ק ק"ס משמע דמפרש דברי רי"ו בשם הרמ"ה דלא כב"ח רק כדעת הגאון מהר"ק. דאל"כ מה הקשה ע"ז מהא דרגל דבעינן דוקא ס"מ ברגל. הא כיון דודאי איכא נטבעים בנהר חוץ מבעלה א"כ יש לספק על הרגל שהוא מאחר כמו מבעלה לכך אין תולין בבעלה. ודוקא בהא דהרמ"ה שנשרף בביתו או במיטתו שבעלה הי' שם ודאי ואחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מה"ט לא חיישינן לאחר. אבל בהא דרגל איכא ודאי שאר נטבעים כמו בעלה. אלא נראה דהב"ש סובר ג"כ לפרש הא דרמ"ה דלאו משום ודאי וספק דנין כאן:
והנה כדברי הב"ש כתב ג"כ בחי' הרשב"א דקכ"ב לתרץ על הא דרגל דאף רבא דלא חייש לאינש אחרינא הוא משום דאמרה חזו גבראי והוא כתירוץ הב"ש. אבל הריטב"א כתב לתרץ דשם מיירי שהכירו שהפס יד הוא מבעלה ולכך בעי לתלות שגם הגוף החרוך הוא בעלה. ומוכח מדבריו להדיא שמפרש בגמ' שהגוף החרוך לא הי' שלם ונחסר ממנו הפס יד ובאו לתלות זה בזה. וא"כ ממילא ל"ק כלל מרגל דהרי בהא דרגל ג"כ [מה] דבעינן ס"מ [הוא] כמו בשם דהכירו הפס יד. עכ"פ מדברי הריטב"א אף שאינו מפרש הסוגיא כרמ"ה מ"מ לענין הדין מבואר כשיטת הב"ח דאף דליכא הוכחה שאיש אחר הי' כאן מ"מ אין מועיל טעמא דחזי גבראי לרחב"א. אבל בפירוש הסוגיא מלבד מה שיש נ"מ בפסתא דידא אם מיירי בנחסר מנחרך או שהוא מאיש אחר. נראה דגם בטעמא דחזי גבראי יש נ"מ. דהנה רש"י כתב חזו גבראי שאש אוכלתו ולפי לחון זה משמע שאינה אומרת רק שהאש נתלה בבעלה אבל אכתי יכול להיות שניצול ולא נעשה רק בע"מ והא דמועיל טעמא דחזו גבראי היינו כשיטת הב"ח שהבעל הי' ודאי ואחר ס' אבל לא שאומרת על גוף הנחרך שנמצא שהכירה שזה בעלה. דכה"ג אפשר באמת מועיל אפי' אם מצאו פסתא דידא מאיש אחר מ"מ מה לן בזה הרי היא אומרת על גוף הנמצא לפנינו שמכרת שזה בעלה. ואין אומרים שטועה בט"ע. רק בחזו גבראי אינה אומרת כלל רק שהאש אוכלת בבעלה אבל לא שנשרף לגמרי ויכול להיות דאיתלי בי' נורא וניצול. ומשום זה דבעלה היה ודאי בתוך השרפה ואחר ספק מזה רצה רבא להתיר. אך זה שייך אם הפסתא דידא חסר מהנחרך בזה י"ל דמה"ט סובר רבא להתיר בטעמא דחזו גבראי שהבעל ודאי נתלה בו נורא ואחר הוא ספק. אבל אם נאמר דהפסתא דידא הוא מאיש אחר ע"כ נתלה נורא גם באיש אחר. א"כ מה שנותן רבא טעמא דחזו גבראי ע"כ לומר דהפי' שמכרת על גוף הנחרך שזה בעלה וכמו דמשמע מלשון הרי"ו שהביא הב"ש. וא"כ לרחב"א ע"כ לומר דאמרינן דטועה בט"ע. ולפ"ז אם נאמר כשיטת הריטב"א דמיירי דהפס יד הוא נחסר מהנחרך ומוכח דאפי' בלי הוכחה שהי' איש אחר מחמרינן וכשיטת הב"ח יש לומר קולא דט"ע מועיל ואין אומרים בזה כלל שטועה. ואם נאמר כרמ"ה דהפס יד הוא מאיש אחר ובזה דוקא מחמירין אבל בליכא הוכחה אין מחמירין בדבר וכדעת הגאון הר"ק והב"ש מוכרח החומרא דאמרי' בט"ע שמא טעתה לרחב"א. אך א"א לומר לכאורה כן. דהרי רש"י כתב ג"כ דהפס יד הוא מאיש אחר ומ"מ מלשון רש"י שאש אוכלתו משמע דאינה אומרת על בעלה שכבר נשרף וכמ"ש. ע"כ נראה דע"כ לומר דאומרת שלא ראתה את בעלה שניצול ורחב"א מדמה זה לעשנו עלינו את הבית דאמרינן כי היכי דלדידך וכו' וחיישינן לבדדמי. וכאן נמי שאחד ניצול אמרינן שאומרת בדדמי ובעלה ניצול והיא טעתה וסברה ששהתה עליו השיעור כדי שישרף או שסברה שהאש גדול כ"כ שא"א לצאת. ורבא סובר דדוקא היכא דגם היא היתה בסכנה זו אז אין מועיל מה שאומרת ששהתה עליו השיעור אבל כאן הרי היא אומרת חזי גבראי שאש אוכלת אותו ואומרת שלא ניצול לא חיישינן לבדדמי שלא שהתה עליו כיון שלא היתה בסכנה ועומדת בחוץ. ולפ"ז י"ל דדוקא לענין השיעור ששהתה עליו במה שאומרת שלא ניצול בזה סובר רחב"א לומר דחיישינן לבדדמי כיון דחזינן דאחד ניצול אף דאיתלי בי' נורא אבל לענין ט"ע שמכרת גוף הנחרך שזה בעלה ע"ז י"ל דלא איכפת לן גם מה שנמצא פס יד מאיש אחר דמ"מ הרי היא מכרת שגוף הנחרך הוא בעלה. ודוקא לענין מה שאומרת שבעלה לא ניצול או שלא הי' אפשר להנצל בזה שייך בדדמי כיון שאנו רואין שא' הי' כאן וניצול אמרינן שטעתה ואומרת בדדמי אבל מה שמונח גוף נחרך לפנינו אפי' דאיכא עוד פס יד והיא מכרת בט"ע את גוף הנחרך שזה בעלה זה דומה לאין שם הוכחה דהיינו שנמצאו שני גופים נחרכים או שהי' פס יד חסר מהנחרך והיכא דהיא מכרת בין הגופים שזה בעלה לא שייך לחוש לבדדמי בזה. וכן הוא דעת המרדכי אפי' גבי מלחמה דבט"ע שאומרת שהכירה אח"כ אותו הרוג לא שייך בדדמי. ועי' במהרמ"ל סי' ח'. מיהו מלשון הרי"ו שהביא הב"ש מוכח דהאי בדדמי אמרינן על ט"ע שטועה בט"ע וכמ"ש הגאון הר"ק שבב"ח. ומדברי הב"ח נראה יותר דעל זמן שעמד ושהה לא חיישינן לבדדמי ועל ט"ע אמרינן בדדמי ולכך סיים שם דתלינן שהעד אומר בדבר ברור וכגון ששהה עליו ולא תלה הדבר ברור שהכיר גוף הנחרך בע"ע. ובתשובה א' כתבתי דזה תלוי בדברי הראב"ד ומה שהקשה עליו הרא"ש לענין משיל"ס. ואין כאן מקומו:
והנה בתשובת עבוה"ג כתב דדעת התוס' והרא"ש דדוקא אם גם העד בסכנה חיישינן לבדדמי ומדברי רש"י ורי"ו הביא שם דגם אם אין העד בסכנה חיישינן לבדדמי ע"ש בסי' ס"ז. והנה לשיטת תוס' ורא"ש ע"כ לומר דהאי מעשה דאתלי בי' נורא בי' גננים נאמר דהאשה עומדת בחוץ ולא היתה בסכנה א"כ מה דחייש רחב"א לבדדמי ע"כ מיירי כשיטת הרמ"ה ורש"י דהפס יד הי' מאיש אחר ומשום הכי חייש כאן כיון דאיכא הוכחה דאחד ניצול. או אפשר דמיירי דגם היא היתה בסכנה. דמקום החופה מסתמא דרים בו חתן וכלתו ומה"ט מדמה זה רחב"א לעשנו והא דלא חייש רבא משום דאומרת לאחרים חזו גבראי מסתמא אין אומרת בדדמי. וכ"כ בתשו' ג"ש סי' ט"ו. אבל לשיטת רש"י ורי"ו לכאורה קשה למה בעינן דוקא הוכחה שאיש אחר הי' שם ג"כ ובלא זה לא חיישינן לבדדמי הא אפי' בלא היתה היא בסכנה חיישינן כיון דבכה"ג שייך בדדמי שתהי' טועה בט"ע או טועה בזמן שהיה. דהא גבי עשנו עלי' כ' הרי"ו להדי' דשייך בדדמי יותר מעשנו עלינו כיון דעומדת בחוץ אף דלא נמצא הוכחה לבדדמי ואפשר לומר דשאני היכא דהיא אומרת שראתה בעיני' שנשרף כמו שאומרת חזו גבראי דזה דמי' לעשנו עלינו שאומרת שלפניה מת ולכך בעינן דוקא הוכחה וכמו בעשנו עלינו דאמרינן כי היכא דלדידך איתרחיש ניסא וכו'. דזה ג"כ הוי כעין הוכחה שא' ניצול. אבל בעשנו עלי' שפיר דיש לחוש לבדדמי דזה רק משום דמשערת בדעתה וזה דמיא למלחמה דאומרת בדדמי משום דכל הני לא איפלט. בזה לא בעינן הוכחה. ומזה נראה לכאורה דלא כשיטת הב"ח דטעמא דהרי"ו דבעינן הוכחה דוקא משום דבעלה הי' ודאי ואחר ספק. דא"כ גם בעשנו עלי' למה לא בעינן הוכחה לבדדמי הא גם שם בעלה הי' ודאי. אך זה אינו דלא שייך טעמא דבעלה הי' ודאי אלא היכא דנמצא גוף חרוך דתלינן בבעלה אבל בעשנו עליו אף דבעלה הי' ודאי בשם הרי אמרינן שניצול ולא מת. ולפ"ז ממילא ל"ק מהא דעשנו עליו דלא בעינן הוכחה. אמנם להב"ש ברמ"ה דמוכח דלאו מטעם ודאי וספק הוא ע"כ לחלק מטעם שכתבתי דשאני היכא דאומרת שראתה בעיניה שמת שזה דמיא לעשנו עלינו ובזה בעינן הוכחה דוקא:
היוצא לנו מזה דלהר"ק שהביא הב"ח ולהב"ש בשיטת הרמ"ה היכא דליכא הוכחה לא מספקינן כלל בדדמי על הט"ע. וגם להריטב"א דגם בליכא הוכחה מספקינן לבדדמי י"ל דמ"מ בט"ע שאומר שראה אותו שמת לא מספקינן בליכא הוכחה. ודמיא לעשנו עלינו (וכן י"ל לרש"י דבהכירו בט"ע הנחרך לא שייך בדדמי גם לרחב"א). ומכ"ש אם נאמר דסובר ריטב"א כתוס' ורא"ש דדוקא אם גם העד הי' בסכנה אז חיישינן לבדדמי. ובלא הי' העד בסכנה לא חיישינן לבדדמי. ובנ"ד אומר העד שהכיר אותו בט"ע אחר שכבר נשקע האש ולא היה עוד סכנה שהרי הלך אז לחפש אחר חפצים. וא"כ אם נאמר דיבלת ביבשה נופלת מעצמה וכאן ע"י האש ודאי נתייבשו השומות א"כ אין הוכחה כלל ממה דלא נמצאו השומות ולא חיישינן לטועה בט"ע משום זה רק אם נאמר דשומא אף אם נתייבשה אין נופלת מעצמה רק מיפרכי פרוכי ע"י כלי אז י"ל דזה מיקרי הוכחה לחוש לבדדמי להט"ע. ואף שי"ל דנעשו לאפר ע"י האש מ"מ י"ל דמעולם לא היו עליו השומות ודמי' להא דפס יד לריטב"א וב"ח וכמ"ש:
והנה בתשובת חת"ס סי' ע"ג בח"א מאה"ע הי' שם שאלה כעין זו וסובר שם דאף דאין דרכה להתרפאות וליפול מעצמה תלינן דעל ידי איזה סיבה נפלה. וכמו דאמרינן גם לענין כלאים שהוא מן התורה דודאי ניתר. ולא תלינן בספק שמא לא הי' לו שומא מעולם וטועה בהט"ע. והביא לזה ראי' מהא דכתב הרמב"ם פי"ג מה"ג הכ"ד דאם אמר אחד אני פב"פ ממקום פלוני נשכני נחש וכו' ומצאו שנשתנה ולא הכירוהו דתלינן שנשתנה מנשיכת הנחש ע"ש שהאריך. אמנם שם בשאלתו היו ב' עדים שהכירוהו בט"ע ובב' עדים לא חיישינן לבדדמי. אבל בנ"ד דאיכא [רק] ע"א על הט"ע שחוששין לבדדמי עכ"פ היכא דאיכא הוכחה וכמ"ש בתשו' הב"ח א"כ כאן נמי איכא הוכחה לחוש לבדדמי. וי"ל דאף אם נודה לסברתו דתלינן שנפלה גם על ידי איזה סיבה. היינו היכא דלא שייך לחוש על הט"ע שמא הוא טועה. אבל עכ"פ הרי בע"א באמת חיישינן מחמת זה על עיקר הט"ע. דהרי גם בפס יד הרי אין זה ברור שבעלה ניצול אלא חששו מחמת זה על הט"ע. וה"נ אף דיכול להיות איזה סיבה שמחמת זה נפלה השומא וכמ"ש שם דכמה פרכוסי פירכס בשעת מיתתו אבל אין זה ברור שהי' כן וא"כ מה"ט יש לחוש על הט"ע. ויש ראי' לזה מהא דהרמב"ם עצמו שהביא שם בכ"מ ממהרי"ק דבשמו וש"א לחוד אף דמועיל בכל מקום מ"מ כיון שנשתנה ולא הכירוהו בעינן דוקא שמו וש"א ומקומו ע"ש. הרי דבשמו וש"א לחוד חיישינן משום זה שנשתנה. אף אם היכא דלא הכירוהו מעולם ולא היו יודעין שנשתנה הי' מועיל שמו וש"א לחוד מ"מ מחמת שנשתנה לא הי' מועיל. וכמו כן כאן אף אם לא הי' הוכחה מאיזה שינוי. היה מועיל הט"ע דע"א. מ"מ כיון דיש איזה שינוי אינו מועיל אף דאפשר דמחמת איזה סיבה נשתנה וכמו בשם ע"י נשיכת הנחש:
ועוד עיקר ראייתו מהרמב"ם זה מן התימה דהרי שם ידעינן הסיבה שנעשה שנשכו נחש ומחמת זה תלינן שנשתנה מן הנשיכה. אבל לתלות שנעשה איזה סיבה שנשתנה אף אם לא ידעינן שנעשה הסיבה מאין לנו ראי' לזה מהרמב"ם. גם מה דמיון מהזכרת שמו וש"א דלא שייך בזה בדדמי לטביעת עין שמסתפק בחת"ס שמא טעה בהט"ע ובפרט בשאלתו שהי' ספיק ג"י שנאמר שמזה הוי הוכחה שהוא אחר ג"י שודאי טועים הם בהט"ע. ומלבד זה הרי הביא שם הוא עצמו דלתלות שודאי ניתר יש הרבה שסוברים דלא אמרינן זה רק בכלאים דרבנן:
אמנם מה שיש לצדד להקל בנ"ד הוא מה שאומר העד שבהשומא שתחת יקלו הי' ניכר מקום שומא והשומא נחסרה. הרי אנו רואין דנעשה איזה סיבה כאן שנחסרה השומא שתחת זקנו בין שהי' מצד האש שנשרף לאפר ובין שהי' מחמת איזה פרכוס מ"מ כיון שהי' כאן הסיבה לחסור השומא שוב יש ללמוד זה מהא דנשיכת נחש וכמ"ש החת"ס. וגם על השומא שלא ניכר מקומה תלינן שנחסרה מחמת הסיבה שנעשה בהנמצא או מחמת האש. ואף דכאן הי' רק ע"א מ"מ כבר כתבתי דלדעת התוס' והרא"ש לא חיישינן לבדדמי היכי דלא הי' העד בסכנה. וגם לרש"י י"ל דבכה"ג שמכרת הגוף הנחרך בט"ע לא חיישינן לבדדמי. ולריטב"א דמחמיר בליכא הוכחה מ"מ י"ל דהיכא שראתה אשתו מת לפניה לא חיישינן בלא הוכחה. ומכל שכן לשיטת הר"ק שהביא הב"ח והב"ש בהרמ"ה דבלא הוכחה לא חיישינן. וכאן י"ל דלא מיקרי הוכחה מהא דלא נמצאו השומות כיון דאנו רואין כאן שהי' אצל הנמצא סיבה שנחסר שומא אחת כמו כן שלטה הסיבה בשומא הב'. ומכ"ש אם נאמר דבנתייבשה נופלת מעצמה דאין כאן הוכחה ממה דלא נמצאו השומות. וגם לדעת הב"ח דמחמיר בליכא שם טעמא דבעלה היה ודאי דחיישינן אפילו בליכא הוכחה וגם שאין מועיל ט"ע בגוף הנחרך אפילו בעד שלא היה בסכנה כפי משמעות דבריו. מ"מ י"ל דכאן שאומר העד שמצא אותו שהי' פניו למטה מונח בתוך הקלומיק שמה"ט לא נחרך פניו כלל והיה יכול להכירו בטוב י"ל דגם הב"ח מודה. דדוקא בגוף נחרך שנמצא שלא הכירו אותו שאר אנשים מי הוא רק לסמוך על ט"ע של אשה או ע"א בזה שפיר חיישינן שמא טועה העד. אבל אם לדברי העד הי' גם שאר אנשים היודעים אותו מכירין אותו בטוב משום שנכסה פניו. ובסוף שהפך את פניו והתחיל לצאת הלהב מהנוצות נחרך גם פניו עד שגם העד אומר שלא הכירו כמו שאר אנשים. י"ל דגם הב"ח מודה בכה"ג דאין לחוש לבדדמי על הט"ע. ועוד יש ראי' קצת מחתיכת הטלית שהכירה אשתו שהוא שלו אף דלא נמצא רק סמוך לו וגם בשעת שריפה אין ראיה שהרוח מוליך חתיכות גדולות ממקום למקום. מ"מ קצת הוי הוכחה לדברי העד שזה הוא ולא טעה בט"ע ובמקום שיש הוכחה להטביעת עין יש לומר דגם הב"ח מודה. על כן נראה לעניות דעתי דיש מקום להתיר האשה על פי בית דין של שלשה ובלבד שיסכימו לדברי עוד שני רבנים מפורסמים. סליק: