אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן סד

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן סד

סימן סג

שאלה. ע"ד אשר אירע בפה אוורוטש שבליל ע"ש ק' פ' ראה שנת תרל"ה העבר נשרפו כמה בתים גדולים ובאחד מהבתים ישב איש אחד חיגר ברגל ימנית וכן הי' נקרא בפי כל מרדכי דער קרומער ונעלם האיש ההוא. וקצת מאנשי עירנו סברו אולי ברח לכפר הסמוך לפה לבית אחותו כי הי' שיכור באותה שעה ושלחו לשם ולא מצאוהו ובבוקר מצאו תחת האפר קצת מהריאה והכבד ועצם אחד וקצת מהבשר נשרף. ויש שחששו אולי הוא מבהמה ושאלו אותי איך לנהוג בקבורה דבר זה. ובעש"ק לעת ערב יצא הקול בכל העיר שנשרף ל"ע ותיכף שלחתי לאשתו שלא תתאבל ולא תלבש שחורים ושבניו לא יאמרו קדיש. ושמעו לדברי ולא נהגו אבילות אך בניו לא שמעו לדברי. ומפני שהיו קטנים לא היה ביכולתי למחות בידם. ומאז ועד עתה לא באה אשתו לפני לעיין בהיתרה. וזה שלשה שבועות אשר נתקשרה בשידוך עבור איש אחד מליהין ושלחתי לשם שלא ישאנה עד שתשיג היתר. ובאה אשתו ששמה חיה בת שלמה לפני לעיין בהיתרה. ושאלתי אותה מדוע לא באתה כל משך שמאז ועד עתה. והשיבה לי שלא עלה בדעתה שימצא מי שישאנה מפני גודל עניה אשר ממש אין לה פת לחם וטפלי היו תלוים בה. ושאלתי אותה איך הי' המאורע ואם יש לה איזו עדים בענין זה. והציעה לפני הענין שהוא בא באישון לילה שיכור מאוד ושכב טל מיטתו לישן. וכאשר אחז האור בכל סביבותם העירה אותו והוא ישב בשיכרותו בהבית והכתה אותו הכאה גדולה ואמרה לו הלא תשרף ונטל את השטיוויל ויצא לחוץ וכאשר התחיל גם ביתם לידלק חזר לביתו דרך החלון להציל התיבה עם החפצים וכלי כסף. ולא ראוהו שחזר משם. ובבוקר כשמצאו את הבשר ואברים הנ"ל מצאו ג"כ הפידקאוועס ברזלים מוהשטיוויל. וגם המאנקעטין עם הקנעפליך מהכתונת. והבאתה לפני את כ"מ יצחק יעקב מומחה להעיד לפנינו כד הווינא במותב תלתא שהוא ור' צבי מומחה השני דפה ששבק חיי' זה זמן לא כביר הלכו עם הדאקטאר רעכטליכט שהי' ג"כ יהודי (אך התנהג א"ע כדרך הדאקטורים לאכול כל איסורים. ורק בימים נוראים הי' הולך לביהכ"נ) וראו את הבשר והאברים הנ"ל והכירו שזהו מאדם והכירו ג"כ הוא ור' צבי את העצם שהוא עצם הקוליות מאיש חיגר. וגם ראו את המאנקעטין והקנעפליך. וגם מצאו תינוק נשרף שהכירוהו מפני שהי' מונח תחת השטעליע שנפלה עליו בעת ההיא. ור' יצחק יעקב הנ"ל העיד בפנינו עוד שראה אותו כשנכנס להבית להציל את רכושו כנ"ל בשעה שהי' כבר דולק מצד אחד ותיכף אחז האור בכל סביבות הבית. כן העיד לפנינו ר' יצחק יעקב הנ"ל:

תשובה, מכתבו קבלתי ע"ד העגונה אשר נשרף בעלה בהשרפה הגדולה אשר הי' ל"ע כמבואר בשאלתו והנה מעלתו הביא בזה דברי פלוגתת הב"ח והב"ש בס"ק צ"א ואחרונים שאחרי כן זה אוסר וזה מתיר. ומעלתו כתב דבנ"ד גם הב"ש מודה כיון דמדמה זה להא דסעי' ל"ב משם מבואר דאם הי' ס"מ ברגלו סומכין ע"ז וכאן ג"כ הרי הכירו הדאקטורים שהרגל הוא של חיגר. הנה מה שתפס מעלתו בפשיטות דזה הוי ס"מ הנה בתשו' מהרמ"ל סי' נ"ו כתב דרגליו עקומות והפוכות לא הוי ס"מ והוכיח שם ממהרי"ק דמה שהיה צולע על ירכו לא הוי ס"מ. וכאן לפי לשון הגב"ע שכתוב והכירו ג"כ הוא ור"צ את העצם שהוא עצם הקוליות מאיש חיגר. נראה דגם בעלה הר"מ הי' חיגר במה ששף הירך מדוכתי' והי' צולע על ירכו ולא מיחשב זה לס"מ. וא"כ לדעת הב"ש שמדמה זה להא דסעי' ל"ב אכתי אין מועיל כאן משום דאין כאן רק ס"א. עוד יש לחקור כאן בנ"ד גם לדברי הב"ח דמקיל היכא דלא נמצא הוכחה שעוד אחר הי' שם לבד מבעלה. הנה בנ"ד לפי המבואר בהגב"ע של רי"י שמצאו גם תינוק נשרף שהכירוהו. הנה אף שבתינוק לא שייך לומר שבא להציל אלא ודאי נשאר שם מקודם מ"מ כיון דאנו רואין דיש כאן גוף אחר שנשרף לבד מבעלה א"כ כמו כן אולי גם מה שנמצא אינו מבעלה אלא מאיש אחר שהי' בשם אם מקודם או שבא להציל. ובאמת לפי לשון הגב"ע שאמרה האשה כי כשהתחיל ביתה לידלק חזר בעלה לביתו דרך החלון להציל כלים וחפצים ולא אמרה להציל תינוק שלה אולי לא הי' שלה התינוק שנמצא והי' דר שם איש אחר וא"כ בזה ודאי יש מקום לחוש שמא מה שנמצא התינוק ועצמות הוא מאיש אחר שהי' מקודם בשם אך אפשר דזה יודעים שאין לחוש. אבל עכ"פ בלא זה לכאורה יש לעיין גם לדעת הב"ח כיון דעל כ"פ נמצא כאן עוד גוף חרוך א"כ נמצא דהיו שם גופים לבד מבעלה ובכה"ג גם הב"ח מודה דחיישינן להא דרחב"א ביבמות (דף קט"ו). ואף שעל התינוק לא שייך לומר דבא להציל מ"מ הרי אנו רואין כאן דהי' שם בבית מה שלא ידענו מקודם א"כ ה"נ יש לחוש גם על העצמות:

והנה טעמא דהב"ח מבואר בתשובתו סי' ע"ב שכתב שם דזה דוקא בהא דבי גננא אם לא נמצא שם גוף אחר תלינן שהבעל היה תוך חופתו נשרף ולא חיישינן לחומרא דשמא הבעל ערק לעלמא והאי גוף הנשרף שנמצא איש אחר הוא. וזה מתרי טעמי. חדא דאיש אחר מאי בעי הכא בחופה שאחז האש בכל סביבותי' דחששא רחוקה הוא שאיש יכנוס בתוך האש להציל את בעה"ב והבעה"ב הוא שניצול ויצא מן האש ואיש האחר הוא שנשרף. ועוד שהבעה"ב הא ודאי שהיה בתוך החופה והאחר הוא ספק ואין ספק דשמא איש אחר בא מעלמא מוציא מידי ודאי בעלה שהיה כאן ולפיכך לא חיישינן לחומרא אא"כ דאיכא הוכחה דפס יד דהשתא ע"כ דתרי גברי הוי הכא עכ"ל. והנה לטעם הא' דזה לא חיישינן דאיש אחר יבוא להציל את בעה"ב ויהי' נשרף והבעה"ב עצמו יהי' ניצול. הנה בנ"ד יש להחמיר דהרי כאן י"ל זה שנשרף לא בא כלל להציל את בעה"ב שאז ודאי היו שניהם ניצולין וכמו שניצל בעה"ב כן ודאי הי' האיש ניצול. אבל כאן לא בא האיש אחר רק להציל התינוק ושניהם לא ניצולו. אבל לטעם הב' משום שבעלה היה ודאי כאן ואחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. הנה גם בנ"ד יש להתיר דע"כ בעלה היה ודאי כאן ואחר מעלמא ספק:

והנה לשון הב"ח עוד שם בתשו' וז"ל ולפיכך לא חיישינן לחומרא אא"כ דאיכא הוכחה דפס יד דהשתא בע"כ דתרי גברי הוי הכא הבעה"ב ואיש אחר הבא להציל והאחד נשרף כולו ונעשה אפר ולא נשאר ממנו אלא פס יד שלא נעשה אפר ע"י איזה סיבה או שמא נשאר חי ולא נשרף ממנו אלא פס יד ע"י סיבה. ותו איכא ספק מי הוא שנשאר חי אם הבעה"ב או איש אחר ומספקא חיישינן להו רא עכ"ל. והנה נראה דבדבריו הק' דקדק לפרש הסוגיא בטעמא דרבא דנתן שני טעמים. א' דהיא אמרה חזו גבראי ועוד הא איכא גברא חריכא ופסתא ידא דשדיא דלכאורה לפי פירוש הב"ח אדרבה הפסתא ידא מגרע מהיתר ואיך הביא רבא זה להתיר. וכבר ביארתי זה בתשובו' בהרבה דרכים. אמנם לפי דברי הב"ח הנה נראה דרבא בא לומר דכאן אין לספק בהספקות. דחדא אפי' אם נאמר דבעל הפס יד נשאר חי ואיכא ספק מי הוא אם הבעה"ב או איש אחר הרי אמרה חזו גבראי. וא"כ ודאי דבעלה הוא הנשרף. ועוד דאין לספק כלל אם נשאר אחד מהם חי כיון דאיכא גברא חריכא ופסתא ידא דשדיא אין לן לומר דאחד מהם ניצול יותר מחברו וכמו דזה נשרף גם זה נשרף ונעשה אפר ולא נשאר ממנו אלא הפס יד וא"כ ודאי דגם בעלה נשרף. דלספק שמא שני הנשרפים הם מעלמא ובעלה ניצול. זה ודאי לא חיישינן. דאל"כ רחב"א המחמיר לא הי' צריך לומר הטעם דאתלי מום בבעלה. א"ו דזה לא חיישינן. עכ"פ נראה לפ"ז יהי' טעם הא' דהב"ח מפורש בגמ' דבלא נמצא הפס יד רק גוף אחד ודאי זה סברא קיימת דלא ניחוש שזה שבא להציל נשרף והבעה"ב ניצול ורק היכא שנמצא הפס יד מאיש אחר בזה פלוגתתן דלרבא אמרינן כמו שזה נשרף גם זה נשרף ולא נשאר ממנו רק הפס יד מחמת איזה סיבה ולא שתימא שמא ניצול ונשאר חי ורק הפס יד ממנו נשרף ע"י סיבה. ולרחב"א הסברא שזה נשרף ונעשה אפר לגמרי ולא נשאר ממנו רק הפס יד. זה לא אמרינן דלמה שלט בו האש יותר מהגוף הב' שלא נעשה אפר (וע"ש בתשו' הב"ח מה שהביא בשם הגאון מו"ה קאפיל) אבל מ"מ בלא הוכחה וסברא גם לרבא יש להחמיר לפ"ז אלא משום דאיכא הוכחה דלמה יהי' ניצול זה יותר מחברו. וא"כ אכתי בנ"ד הנה לחוש דמה שנמצאו העצמות הם מאיש אחר הבא להציל הבעה"ב והבעה"ב ניצול זה ודאי לא אמרינן לכ"ע. אבל כאן יש לחוש דזה מאיש אחר הבא להציל התינוק ושניהם לא ניצולו. והא דזה נשרף לחפר והתינוק נשאר שלם הוא מחמת סיבה גלוי' שנפלה עליו השטעליע כמבואר בהגבי"ע. עכ"פ כאן אפשר לחוש גם לדעת הב"ח. דאין לומר דאכתי איכא כאן הוכחה דלמה יהי' בעלה בעה"ב ניצול יותר מאיש אחר שנאמר שבא להציל התינוק. דז"א דאפשר דאז בשעה שהי' שם הבעה"ב לא הי' האש גדול כ"כ ובעת שבא איש אחר להציל התינוק שוב לא הי' אפשר להנצל ומה"ט שניהם לא ניצולו. דאין הוכחה אלא שנאמר כי בשעה שבא זה להציל יהי' הוא הנשרף והבעה"ב יהי' ניצול דאם הי' האש גדול כ"כ שניהם לא היו ניצולים אבל בנ"ד שפיר יש לחוש גם לדעת הב"ח:

אמנם גם טעם הב' של הב"ח דבעלה הי' ודאי שם ואיש אחד מעלמא הוי ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי. הנה בתשו' אחת הארכתי הרבה והוכחתי דזה פלוגתת השואל שבתשו' מהרי"ו סי' ע"ט ומהרי"ו והובא תשובת מהרי"ו זו בש"ש ש"ז סי' י"ח ע"ש. ואף שבש"ש מסיק שם דגם מהרי"ו מודה בסוף להשואל להתיר מטעם דזה ודאי והב' ספק ביארתי שם דזה אינו ואבאר כאן בקצרה:

הנה המהרי"ו הקשה שם על השואל שמתיר מטעם דזה הי' ודאי על הדרך והב' ספק מהא דגברא חריכא ביבמות (דקט"ו) ופסקו הפוסקי' להחמיר כרחב"א. הרי אף שזה הי' ודאי וחברו ספק ומחמרינן בזה. ושוב חזר המהרי"ו וכתב אליו שנית וז"ל וההיא עובדא דאתלי נורא בבי גננא דחקת עצמך בשינויי דחיקי לישני הסוגיא בתר טעמא דידך ופשטא דשמעתא לא משמע כן. ועוד אי הוי טעמא הא דקאמר ואינש אחרינא אתא לאצילונהו מטעם דהוי ודאי כמו שכתבת. א"כ מאי מייתי המרדכי והג"מ ראי' דלא מקילינן בגוף העדות. דלמא הכא הוי טעמא משום דהוי ודאי כמ"ש. עכ"ל המהרי"ו. הנה נראה להדיא דהשואל פי' בגמ' כדעת הרמ"ה והב"ח דהפה יד הי' מאיש אחר לבד מהנחרך שהי' שלם בכל אבריו. וא"כ בע"כ דהי' כאן ודאי איש אחר. אבל היכא דבעלה הי' ודאי ואחר מעלמא הוה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי. אך המהרי"ו סובר דהפס יד הי' מהנחרך וכמו שכתב כן להדיא בחי' הריטב"א וכן מוכח מחידושי הרשב"א (דקכ"ב) והוכיח זה הפי' גם מהמרדכי. ועי' בצ"צ החדש סי' פ"ט. והנה הש"ש כתב דגם המהרי"ו מודה בסוף להשואל מהא דתשו' הרא"ש וכמו שהביא לשונו שם בש"ש אבל באמת המהרי"ו סיים שם וז"ל ואי לא שפי' הרא"ש הכי הייתי אומר שידעינן בודאי דלא נתלוה עמו אלא זה. וגם כתב בזו התשובה וז"ל והראה להם התוספת. משמע שרצה להוכיח מזה שהי' אותו שהלך לשם ומה ראי' הוא זה הא חיישינן לשאלה. ועוד הניח לאחר להעתיק משלו. א"ו ר"ל דנהי דבפ"ע לא מהני מ"מ לצרפו לטעמא אחרינא מהני. וה"נ נצרף סימני גופו וסימני כליו ושהי' אותו היהודי בודאי על אותו הדרך ותלינן דהאי הוא שנהרג עכ"ל מהרי"ו. הרי נראה להדיא דלא סמך על הא דתשו' הרא"ש בהא דסגי אף דלא ידעינן בודאי שלא נתלוה אחר עם עכו"ם זה וכמו שהקשה גם הט"ז על דברי הרא"ש הללו. רק על מה שכ' הרא"ש עוד לצרף גם טעמא דהיה בידו התוספת. וגם בנידון דמהרי"ו דיש סי' גופו וכליו בצירוף דזה היה ודאי על הדרך הסכים מהרי"ו להתיר. וכתבתי בתשובה שם דדברי מהרי"ו נובעים מסוגיא (ד' קט"ו ע"ב) דסבר ר"ח לומר היינו הא דב' ת"ח ולא אמרינן דהני אחריני נינהו והני אזלי לעלמא ופרש"י דלא אמרינן אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמי. ואף רבא דחולק ואמר התם קאמרי סימנים י"ל ג"כ דאין כונתו דעל סי' לחוד בלא צירוף טעמא דלא אמרינן הני אזלי לעלמא סמכינן אלא דבא לחלוק דשם יש סי' ושפיר בכה"ג לא אמרינן הני אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמי וכאן מנין לא הוי סי' כלל. ועי' בש"ך סי' רצ"ז ובנה"מ דבסוגיא זו יש ב' פירושים אי מיירי למעט מנין מסי' מובהק גמור או מס"א. ודעת הנמ"י וריטב"א דזה עצמו בא ר"ח להוכיח דסמכינן על סי' מובהק ולא אמרינן דהכי איתרמי מדסמכינן גבי ב' ת"ח על סימנים. וסובר דמנין הוי ס"מ ורבא סובר דמנין לא הוי רק ס"א דאין מועיל רק במציאה. אבל למה שכתבו התוספת לתרץ דהא דבב"מ הוי מנין סי' מיירי באין דרך בנ"א להצניע בכך. א"כ רבא בא למעט דמנין כזה לא הוי סי' כלל. ור"ח ע"כ ג"כ לא חשבו לס"מ ביותר רק לס"א. א"כ לשיטת התוספת וסייעתם מוכח מסוגיא זו הא דמהרי"ו דאף שס"א לחוד אין מועיל מצד עצמו בעדות אשה. מ"מ בצירוף זה אמרינן דהם אותם שנאבדו. והנה בטעמא דמהרי"ו דדוקא בצירוף סי' אמרינן דהוא שהיה ודאי על הדרך הוא שנמצא הסברתי בתשו' שם משום דבל"ז אמרינן דהנמצא הוא מרובא דעלמא אבל ביש סי' אף דחיישינן בהו לאיתרמי מ"מ שוב לא שייך בהו רובא דעלמא הכי אית להו. ושוב בכה"ג אמרינן דזה שנאבד ודאי הוא שנמצא. וסברא זו הזכירה בתשו' זכרון כהונה מהגאון הק' בעל ברכ"ע והאריך שם הרבה בזה בפלפול עצום. ובזה עצמו יהי' ניחא טעמא דמהרי"ו שכתב לצרף סי' כליו אף דחיישינן לשאלה ובפ"ע לא מהני מ"מ לצרף זה לטעמא דהוא ודאי הנאבד מהני. והיינו משום דבח"מ אמרינן דלא חיישינן לשאלה אלא ביודעו ומכירו דרגיל להשאיל לו ושוב בכה"ג ה"נ אין שייך עוד רובא דעלמא ובזה שפיר מצרפין עוד לומר דכיון שהוא היה ודאי על אותו דרך אמרינן דזה שנאבד הוא שנמצא. והארכתי בתשובה בזה הרבה. ומעתה לפ"ז בנ"ד אף שלא נאמר כסברת הב"ח בכאן והשואל במהרי"ו דמשום שבעלה היה ודאי [על הדרך] בתוך השריפה ואחר מעלמא הוי ספק אין ספק מוציא מידי ודאי. מ"מ כיון שהכירו בכאן שעצם הקוליות הוא מחיגר אף שזה לחוד אין מועיל משום שהוא ס"א וכדעת מהרמ"ל ומהרי"ק מ"מ לצרף משום זה להא דהוא הי' ודאי שם ואחר ספק מצרפינן לדעת מהרי"ו ואמרינן בכה"ג דזה שנמצא הוא בעלה שנאבד ודאי בכאן:

והנה גם להנ"י והריטב"א שהם מפרשים בסוגיא דשומשמי בא למעט מס"מ וזה בא ר"ח להוכיח דסמכינן על ס"מ. י"ל דמה"ט לא מפרשי בזה כמהרי"ו דר"ח מיירי דמנין הוי ס"א רק דזה מועיל לצרף לומר דזה שנאבד זהו שנמצא ולא נאמר דהני אחריני נינהו וסי' הכי איתרמי. הוא דזה לא שייך לומר אלא היכא דזה ודאי נאבד ואחר ספק. ובזה כיון שיש עוד צירוף סי' סמכינן בזה כמ"ש. מהרי"ו. אבל בב' ת"ח דמיירי בטבעו והרבה אנשים נטבעים והוי כמו ודאי נאבד עוד אחר וכמ"ש הנו"ב קמא סי' מ"ו. ואף דבמקום הזה לא הוחזק טביעה מ"מ אם נמצאו במקום הטביעה הנה בזה לא שייך לומר דהם הת"ח הנטבעים דשוב לא היו נמצאים במקומם דזרם המים היו שוטפתן. ואם נמצאו שלא במקום הטביעה רק רחוק מזה א"כ כמו שי"ל שבאו ממקום זה ה"נ י"ל שבאו ממקום רחוק יותר. שודאי הוחזקו נטבעים בעולם. וא"כ לפ"ז שוב ע"כ דמה שסמכו על סי' אינו מטעם צירוף למה שהם נאבדו ודאי ואחרים ספק דהא גבי טביעה גם אחרים נאבדו בודאי. וע"כ דר"ח מפרש גבי ב' ת"ח דהוי ס"מ. וזה בא ר"ח להוכיח דסמכינן על ס"מ לחוד ולא חיישינן לאיתרמי אבל היכא דשייך לומר דהוא ודאי נאבד ואחר ספק אף שלא נסמוך על טעם זה לחוד מ"מ בצירוף סי' אף שגם הוא לבדו אינו מועיל אך בצירוף שניהם י"ל דגם הנמוקי יוסף והריטב"א יודו לסברת מהרי"ו דמועיל:

וא"כ בנ"ד שבעלה הי' ודאי בתוך השריפה ואחר מעלמא ספק י"ל דגם הם יודו דכאן מצרפי' הסי' מה שניכר הרגל מחיגר אף שאינו רק ס"א מ"מ בצירוף שניהם יחד יש להתיר אך מדברי הב"ש בס"ק צ"א וק"ס מוכח דאין מחלק כן. וטביעה דמיא לנשרף. וכמו דאמרינן שם דהרגל הוא מאדם אחר אם לא בס"מ ה"נ כאן. וא"כ בנ"ד אין להתיר לדעת הב"ש:

אך הנה בשו"ת זכרון כהונה כתב שם ליישב לענין זה שהוצרך הש"ע בסעי' ל"ב ס"מ משום דלכאורה למה כתבו דין זה בראו נפילתו למים ואח"כ העלו רגלו הא אפשר כן יהי' הדין בהעלו מים רגל מארכובה ולמעלה והכירו שהוא פלוני. אך י"ל דבלא הי' ודאי נפילה באמת יש לחוש לשמא נעשה מגויד ביבשה. ולא נפלה רק רגלו לים. וא"כ לפ"ז אף בודאי נפל למים ואח"כ העלו רגלו אכתי ג"כ ניחוש שמא יצא ליבשה ונעשה מגויד ואח"כ נפלה רגלו לחוד לים. אך ודאי דזה חששא רחוקה ולא חיישינן. אך כ"ז אם זה ודאי רגלו דיש עליו ס"מ אבל אם אין שם רק ס"א דיש לחוש גם לאיתרמי באחר א"כ הוי תרי חששות לחומרא והוי כעין ס"ס לחומרא וע"ש. ולפ"ז י"ל דהב"ש מביא רק ראי' מסעי' ל"ב היינו שלא נקיל מטעם זה לחוד שזה הי' ודאי ואחר ספק אבל אכתי אם נוכל לצרף זה לס"א מועיל כדעת מהרי"ו. ומה דהוצרכו ס"מ דוקא היינו משום דאיכא עוד חששא שמא עלה ונעשה מגויד ביבשה ונפלה אח"כ רק רגלו למים וכמ"ש הז"כ אבל כאן לא שייך זה. אך אכתי מוכח דהב"ש אין סובר הא דמהרי"ו דהא המהרי"ו הוכיח מהרא"ש דאף דחיישינן לשאלה בכליו מ"מ מצרפין זה לסברא זו דזה הי' ודאי על הדרך ולא חיישינן לאחר. והב"ש כתב על הא דרמ"א בסעי' ל"ב באם ראו נטבע בבגדים אלו דלא חיישינן לשאלה. ודעת הב"ש דדוקא בנמצא מיד אבל בלא"ה חיישינן שמא הראשון יצא והשאיל בגדיו לאחר והשני נטבע. והשתא אפי' אם שייך לחוש לשאלה מ"מ נצרף סי' כליו למה שזה ודאי נטבע והב' ספק ולא ניחוש לאחר. א"ו דאינו סובר הא דמהרי"ו. הן אמת שהח"מ נסתפק שם בהאי דינא דנטבע בבגדים אלו והט"ז כתב להדיא דלא חיישינן לשאלה וכן הוא באמת במקור הדין בתשו' מהרמ"פ דמיירי במצאו אחר שני ימים א"כ מוכח דאפי' לא נמצא מיד לא חיישינן לשמא זה יצא והשאיל בגדיו לאחר והב' נטבע. א"כ י"ל דזה מטעמא דמהרי"ו דאף שבכליו לחוד אין סומכין להתיר מטעם שאלה מ"מ מצרפין זה לענין שזה ודאי נטבע והב' ספק. ועי' בט"ז שם שכתב דלא חיישינן לשאלה ואמרי' דזה הנטבע בבגדים אלו הוא הנמצא. ואף שבלא סימן בגדים לא אמרינן זה הנטבע הוא הנמצא. ע"כ הוא כסברת מהרי"ו דב' הדברים יחד מצרפין להתיר שלא ניחוש לאחר. וא"כ לפ"ז לכאו' למה הצריכו ס"מ ברגלו או בבגדיו הלא לסברת מהרי"ו סגי גם בס"א דאף שבזה לחוד יש לחוש לאיתרמי מ"מ מצטרף לסברא זו שזה הנטבע בודאי הוא הנמצא אך לתשו' זכרון כהונה שהבאתי ניחא כיון דכל עיקר טעמא דמהרי"ו הוא משום צירוף ב' הדברים יחד אף שכ"א אין מועיל א"כ כיון דה"נ יש לצרף ב' חששות אף שחששא זו לחוד לא הוי חששא כ"כ כמו שניחוש שמא יצא ונעשה מגויד ביבשה ונפלה אח"כ רק רגלו למים דלזה אין מועיל גם ס"מ ברגלו. אלא ודאי דלזה לחוד לא חיישינן. אבל בס"א דאיכא עוד חששא דאיתרמי מצרפין ב' החששות כמו דנרצה להתיר מטעם צירוף ב' היתרים שכל א' אינו מועיל ה"נ להיפך הרי איכא כאן ב' חששות להחמיר. אבל בנ"ד שאין שייך זה החשש שפיר י"ל דסגי בס"א לסברת מהרי"ו לומר שזה הנאבד הוא הנמצא:

והנה יש עוד לדון להיתר מטעם אחר ע"פ מה שחידש הח"צ בסי' קל"ד דס"א בגוף הוי כיוסף ב"ש. והיכא דלא הוחזק עוד אחד בסי' כזה הוי כלא הוחזקו ב' יוב"ש. ואם נמצא במקום שאין ש"מ הוי לא הוחזקו ולא שכיחי דלכ"ע לא חיישינן ע"ש. וא"כ לפי מה שנראה מתשו' הב"ח דלחוש לאיש אחר שיכניס עצמו בתוך השריפה ודאי לא שכיח וא"כ כאן שלא הוחזק עוד אחד חיגר לפנינו הוי כאן לא הוחזק ולא שכיח דבזה לכ"ע לא חיישינן. ואף שהנו"ב סי' נ"ט כתב דבתחלת השריפה שכיחי הרבה הבאים לשלול שלל ולהציל. מ"מ בנ"ד הרי נראה דעמדו וראו שלא נכנס אחר בתחלת השריפה רק בעלה ואח"כ תיכף אחז האור כל סביבות הבית. ואף [אם] אולי נמצא לומר שמא לא ראו כל כך בבירור] שלא נכנס אחר מ"מ לא שייך בזה דשכיחי הרבה שיכנסו להציל. ועוד עכ"פ מעלמא שבאו לכאן אין שייך לחוש ובמקום הזה לחוד אפשר ידעינן דלא נאבד חיגר אחר וכיון שכן הרי איכא כאן לא הוחזקו ולא שכיחי דבכה"ג לכ"ע לא חיישינן. ולפ"ז בנ"ד י"ל דגם הב"ש מודה דסגי רק בס"א ברגלו דמ"מ לא הוחזק אחר בסי' כזה לפנינו וא"כ הוי כאן לא הוחזקו ולא שכיחי שיירות. והא דסעי' ל"ב הוא משום דשם נטבעים שכיחי הרבה ואף שאין שכיח במקום זה יש לחוש שמא גלי הים הביאוהו מרחוק לכאן. ולא שייך בזה להתיר מטעם לא הוחזקו ולא שכיחי. אבל כאן כיון שאין ש"מ במקום הזה לכנוס בתוך הדליקה ואיש אחר חיגר לא הוחזק לפנינו (ואף אפשר דנמצא עוד א' ידעינן אותו שהוא חי) א"כ הוי לא הוחזקו ולא שכיחי דבזה לכ"ע לא חיישינן:

והנה אף שעל דברי הח"צ הללו שחידש דס"א דמיא ליוב"ש הרבה אחרונים גמגמו בדבר ועיין בש"ש ובתפארת צבי. מ"מ בנ"ד הא לדעת הב"ח והשואל שבמהרי"ו בל"ז יש להתיר מטעם שזה ודאי ואחר ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי ולמהרי"ו עכ"פ טעם זה מועיל בצירוף ס"א בגוף. וזה י"ל דגם הח"מ והט"ז בסעי' ל"ב סברי כדבריו. וגם לדעת הב"ש אכתי י"ל דהוא סובר כהח"צ דמיקרי לא הוחזקו ולא שכיחי וא"כ לכ"ע יש להתיר:

אמנם מה שיש עוד לחשוש בנ"ד לדעת הפוסקים דמפרשי הא דגברא חריכא שהפס יד היה חסר מהנחרך. והא דהוצרך רחב"א לומר דמומא אתלי בבעלה היינו משום דהכירו הפס יד שהוא מבעלה וכמ"ש להדיא בחי' הריטב"א וכן מוכרח לדעת המרדכי והג"מ שהוכיח המהרי"ו מהם דלא הוה בשם בודאי אחר. הרי אף דאיכא אבר שהוא ודאי מבעלה מ"מ לא תלינן גם גוף הנחרך שהוא של בעלה אף שנוכל לומר שגם האבר הוא מזה הגוף הנמצא. וא"כ בנ"ד אף שעצם הקוליות שנמצא נחליט דהוא מבעלה משום הסי' אפי' אם נחזיק לס"מ. מ"מ אכתי אין מזה ראי' על הריאה והכבד שנמצאו שהם מבעלה שהם אברים שא"א כלל שיחסרו ויחי' אפי' שעה אחת וכמ"ש הכ"מ בפ"ח מה"ש גבי ע' טרפות שמנה הרמב"ם ע"ש. והרי נוכל לומר שזה הוא מאדם אחר. ומעצם הקוליות [עצמו] שנמצא שזה ודאי מבעלה [אין ראי' שבעלה מת דהא] אכתי מאין לנו שבזה מעידין עליו. והרי נוכל לומר שעדיין הוא חי בחסרון רגל ובדר לעלמא. ואף שכאן עבר עליו יותר מי"ב חודש וא"כ אין טרפה חי'. מ"מ הא בסעי' ל"ב איתא דוקא בנפל לים והעלו ממנו רגלו מארכובה ולמעלה תינשא לאחר י"ב חודש וכתב הב"ש בס"ק צ"ו וכן הוא בנחתך רגלו בסכין תינשא משום דמייא מרזו מכה ול"ד לסעי' הקודם עכ"ל. הרי דסובר דגם בחסרון רגלו מארכובה ולמעלה לא תינשא ביבשה אפי' לאחר י"ב חודש. וכ"כ הח"מ בס"ק נ"ט והשיג על הב"ח דסובר דאף לרשבא"ל מת הוא לאחר י"ב חודש מדברי התוס' ע"ש. הרי דפשיטא להו הסברא דלרשבא"ל אין מעידין עליו אף לאחר י"ב חודש משום דיכול לכוות ולחיות. וה"ה לת"ק בחשש אם נעשה בסכין מלובנת. ומכ"ש בנ"ד שהחסרון מרגלו הי' בעת שריפה דודאי יש לחשוש זה שמא נעשה זה ע"י עץ או ברזל מלובן שנפל על רגלו או לרשבא"ל שמא אח"כ נכוה ושוב יכול לחיות בזה אפי' אחר י"ב חודש. אבל באמת זה כעשרים שנה אשר הארכתי בתשו' אחת בהאי סוגי' דמגויד והעליתי דבטרפה דארכובה ליכא חשש סכין מלובנת לאחר י"ב חודש וכמ"ש להדי' הרמב"ן והריטב"א. וגם לדעת הח"מ והב"ש הנה בנ"ד אף שמצד חסרון מארכובה ולמעלה י"ל דאין מעידין עליו. אבל מ"מ י"ל דשוב ליכא כאן חששא שמא ברח לעלמא כיון דעל כ"פ נחסר רגלו אחת שוב א"א לו לברוח אם לא על ידי שיקחו אותו בעגלה או באגפים. ושמא מעשה נסים לו זה ודאי לא חיישינן. וא"כ בנ"ד למ"ש יש להתיר לכ"ע:

עוד יש להעיר כאן לדון קצת להתיר ע"פ מה שכ' הרי"ו בשם הרמ"ה דבסימנים אמצעים אם נשאת לא תצא והיינו ע"כ מטעם דהוי ספקא אם סד"א או דרבנן. וא"כ כיון דבהא דגברא חריכא הרי יש פוסקים דפסקו כרבא וכמו שכתב הב"ח בתשו' סי' נ"ה ע"ש שהאריך ורק אנן פסקינן לחומרא וא"כ איכא כאן ס"ס שמא הלכה כרבא ואת"ל כרחב"א שמא סגי בס"א לחוד להתיר אשתו אחר י"ב חודש משום שנעשה טרפה. על כל פנים לענ"ד יש מקום להתיר אשה זאת מכבלי עיגון אך אם יסכימו בזה ב' גדולים. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה