עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן סג
שאלה. במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא דחתו' לתחות ואתא לקדמנא ישראל ב"ר צבי קאליטאחיס מאומין הנלקח לאיש חיל מנאוואבראנציס והעיד לפנינו בתורת עדות שהוא הי' עם חבורת אנשי חיל יהודים מנאוואבראנציס הנלקחים בשנה זו מאומין ומהסביבות. ובעת נסיעתם בוואגאנעס דברו ביניהם אחר שאנו מגליל א' נשב ביחד בוואגאן אחד וזר אל יתערב עמנו אחר שאנו כעשרים וא' איש. וכן הי' שישבו כולם בוואגאן אחד. ואינו זוכר היטב אם בוואגאן החמישי שאחר מכינת הקיטור או בוואגאן ששי הי' ישיבתם אך כל החבורה היו כולם יושבים בספסלים שאצל הדפנות מוואגאן והיו כולם מלובשים בבגדי דרך. וישראל בן צבי קאליטאחיס הנ"ל הי' רק בלייבל וגאטקעס לבד ומלבושיו מונחים אצלו. ישיבתו הי' בספסל שאצל מפתן הדלתות מוואגאן. ולא זזה ידו מידם. וכן זולתם לא התערב זר עמהם בהוואגאן אך מאת ה' הוסבה זאת שהמיניסטער הממונה לשום עין השגחתו על מסילות הברזל אם הוא חזק וטוב, ובידיעתו שעדיין אין הזמן מנסיעות מכינות הקיטור עם הוואגאנעס וראה שהרעלציס שאצל הנאסיפ שבין באלטע לבערזילע לא טובים ולקחם ממקומם לתקנם והעמיד לשם סימן פענדיל למען יראו המשיניסטין הדגל לאות ולסימן שינהיג מכינת הקיטור עם הוואגאניס בלט. רק לא הועיל הפענדיל לסימן מדגלו שהעמיד כי הי' אז רוח חזקה ושלג שוטף ע"י רוח סערה. והממונה על מכינות הקיטור להוליכו בנתיב הניחו לצאת ולילך לדרכו טרם הזמן. ובבוא מכינות הקיטור להדרך שאצל הנאסיפ מחמת לקיחת הרעלצין ממקומם החלקו מכינות הקיטור ונפל להנאסיפ. ובעת נפילתו נמשכו אחריהם הוואגאניס ע"י שלשלות הברזל האחוזים בכל הוואגאנעס מזה לזה. ובהוואגאן שהיו יושבים החבורה מאנשי חיל יהודים התחילו הקרשים שבגג הוואגאן לשבור ונפלו על ראשיהם וכולם נפלו ממטה לקרקע של הוואגאן וכולם צעקו אוי ויי בלשון אשכנז גוואלד או מאמע. אך מחמת שהעד ישראל קאליטאתעס הלא הי' יושב אצל הדלת ועדיין הי' מפתן וגג שעליו שלמים ובהרגשתו מהתהפיכות הזה עמד מיד תחת הגג של המפתן וגם הי' קל בעצמו כי לא הי' מלובש בבגדי דרך כמוהם. ובכל הוואגאנעס יש שני דלתות אחת פתוחה לפנים ואחת לחוץ ומיד אחז בהדלת שפתוחה לפנים ודחפו לחוץ ברצותו להצלתו והי' נבהל ותיכף נשברו הדלתות ונפלו להנאסיפ. ובעבור אחיזתו באומץ בהדלת כן המשיכה הדלת אותו ונפל להנאסיפ והוכה אז בהפאבאיעס בנפילתו עם הדלתות. רק אח"כ מיד הוחל לטפס ולעלות ההרה על הנאסיפ על ידיו ועל רגליו וגם ישראל קאליטאחעם בהיותו ברגעים אלו בוואגאן בעת התהפוכות לא הוכה בראשו ע"י הקרשים הנשברים הנופלים מגג הוואגאניס כנ"ל כי הי' עומד תחת הגג של המפתן והמה הי' שלמים אך הקרשים הנשברים מהגג נפלו בזריקה על רגליו ועל צלעותיו סמוך לרגליו. וביציאתו מהנאסיפ עמד מיד אצל הוואגאן שבו היו חבורת אנשי חיל יהודים שמע קולות רבים ראטאיסע ראטיוועט ורצה להצילם אך בעשרה רגעים התחיל הוואגאן שבו חבורתו מאנ"ח להבעיר באש כי מכינות הקיטור בנפלו נבקע הקעסיל שבו האש וכן היו הרבה גחלים עוממות בצדו וכן אחר מכינות הקיטור הלכו וואגאנעס עם גאז ובכולם שלטה האש אשר לא הי' באפשרי לקרב א"ע להוואגאנעס. מסיבת להבת אש העולה ככבשן אש גדול וחזק כזה. וכדורי אש נזרקו מכל סביבותיהם אשר אם יקרב איש להוואגאנעס ישרוף כאכול קש לשון אש. ושאלנו אותו פן כמו שניצלת כן גם אחר מאנשי חיל ניצול א' מהם בעת נפילתו להנאסיפ. והשיב שטרם האחיז האש בהוואגאן עמד סמוך להם ואם הי' ניצול א' מהם היה רואהו. ובאכול האש בכל הוואגאנעס לא הי אפשר להנצל כי האחזה האש בכל סביבותיהם וזריקת כדורי אש הנשלכים הלאה מהוואגאנעס בהצלתו ישרוף לאפר. ושאלנו אותו אולי בעת נפילתו להנאסיפ ניצל א' מהם והשיב כי זולתו היו עינים מאנשים אחרים הניצולים מהוואגאנעס ואם הי' ניצול הי' נראה. וגם שפט בדעתו להסביר יותר עבור שהמה היו מלובשי' בגדי דרך היו כבדים בעצמם גם הוכו בראשיהם מכה כפולה לא הי' באפשר שיצולו והוא הי' קל להציל א"ע בפשטו בגדי דרך ולא הוכה על ראשו ואח"כ הלך לחמם א"ע בכפר בערזילא כי נשאר ערום ויחף. וגם סיפר עוד שבא יענעראל א' לשאול את פיהם בדבר זה ולערלים אנשי חיל שהיו יושבים בוואגאנעס אחרים רחוקים הרבה ממכינות הקיטור הניצולים ע"י שניתקו משלשלת הברזל כנ"ל. והעד ישראל קאליטאתעס הי' ג"כ במעמד של הערלים הנשאלים עמו ביחד מיענעראל והעיד שערלים הניצולים כולם אמרו להיענעראל שלא ניצול מהיהודים מוואגאן זה רק ישראל קאליטאחעם אך בתחלה כשבאו לגבות עדות מפי ישראל קאליטאחעס לא רצה להעיד עד שיתנו לו חמשה רו"כ ואמר כמו שנשאר ערום ויחף כי בגדיו נשרף בשם עכ"פ יענוקוהו העגונות בנדבה הנ"ל לקנות לו פעלציל וכן צריך להברות נפשו מנפילתו עם הדלתות. וגם אמר שיהודים מפה הנלקחים לאנ"ח ואח"כ נלקחו להשפיטאל יעצוהו לתבוע מעות מהעגונות. וגם נראים הדברים כנים שאח"כ היהודים אנ"ח מפה כולם הצדיקו אותו עם דבריו ליתן לו חמשה רו"כ. והשבנו לו שכפי הכשרון וכפי הדת מהראוי שבין יקח ובין לא יקח שכרו עכ"פ יעיד עדותו ואעפ"כ לא רצה להעיד עד שהבטחתי אותו שאקבץ חמשה רו"כ ואח"כ העיד כנ"ל כמו ששמענו מפיו כן כתבנו. ועוד אמר כמו שאינו רוצה לטעום בשר טרפה בהשפיטאל כמו שהעידו היהודים בהשפיטאל והצדיקו אותו שמהראוי ליתן לו חמשה רו"כ מהעגונות.
באנו עה"ח טו"ב אייר תרל"ו פה באלטא.
נאום דוד לוי בא"א מהר"א ז"ל מ"צ דפה
ונאום אליעזר ב"ר דוד צבי חלפן
ונאום יעקב ניסן ב"ר אברהם:
ובמותב תלתא ב"ד הוינא אתא לקדמנא ר' אשר ב"ר פייטל לויטערשטיין מאומן שיושב בפה באלטא להעיד שבבוא ישראל קאליטאחעס לפה באלטא סיפר לו לתומו איזה המה האנשים הנהרגים ע"י הבאן ופרט לו את ראובן בן שלמה זאב מאומן ועוד איזה אנשים ששאלו עליהם ואמר בזה הלשון סי קיינער ניט גיבליבין לעבידיג פין זיי. גם ר' אשר הנ"ל האט גיזעהן מיט זיינע אויגין די אלע אומינער זאנען אריין גיגיינגען אין וואגאן בשעת זיי האבין זיך אריין גיזעצט אין וואגאן ולא זזה ידו של ר' אשר הנ"ל פין זיי ביז דער באן איז אוועק גיגיינגען. אין ר' אשר האט גיזעהן אז דער ר' ראובן איז גיגיינגען אין הבאשליק. אין האט גירעט דער ר' אשר מיט זיי אלע אין פין באלטער סטאנציע ביז בערזילא איז ניטא קיין אנדער סטאנציע. אין דער נאסיפ איז פין באלטא לבערזילא.
ובאנו עה"ח טו"ב אייר תרל"ו פה באלטא.
נאום דוד לוי בלא"א מהר"א ז"ל
ונאום אליעזר ב"ר צבי חלפן
ונאום יעקב ניסן ב"ר אברהם:
תשובה, אחרי רואי את הגב"ע ואת ד' הגדולים אשר דברו בפלפולם הזך למצוא היתר לבת ישראל הצרורה בכבלי העיגון אמרתי בלבבי אם מה אני להרהר אחרי גדולים אך לא מצאתי בהם סמך להיתר. דבדברי הה"ג מבאלטא מה שהמציא להיתר כאן עפ"י דינו של הפמ"א ח"א סי' מ"ח בנעשה גוסס ביד"א. ולזה כיון דנפלו הקורות עליהם בעת שנשברו הוואגאן שלהם ונעשו טרפה ובכה"ג לא חיישינן עוד למיעוט שניצולו מהאש הגדולה. כבר אמרתי בזה דהא במה שנפלו הקורות עליהם אין לדון בהם חשש טרפות רק טרפ ת דנפילה והרי בזה הדין דבהלכה הילוך יפה אין שום חשש טרפות דנפילה. והרי זה אנו חוששין כאן שמא נמלט על נפשם וממילא דאין חשש טרפות כאן. והה"ג מטאלנא עשה סנגורין לדבריו דכבר הזכיר היתר בזה בספר מק"ח בסופו בתשו' הג' מהר"ח מוואלזין. הנה ספר זה אינו נמצא אתי רק מדי עברי בדרך ראיתי זה הספר עם תשובת מהר"ח הנ"ל אבל אין דעתי נוחה לסמוך ע"ז לחוד. וגם כמדומה לי שבשם חולק עליו בעל מנ"א ואיני זוכר טעמו. ובהיתר של הה"ג מטאלנא ג"כ אין בזה כדי סמיכה דמה שפלפל בסוגי' דקט"ו ובדברי הרמ"ה שהביא הב"ש אין שייכות לנ"ד דדברי הרמ"ה אין אמורים אלא שנמצא גוף נחרך אבל לא היכא דלא ראו כלל וכמו שנתעורר בזה הרב בעצמו. ומה שצירף אח"כ אומדנות הנה בזה לחוד ודאי אין לסמוך ומכ"ש להסוברים דמשאל"ס הוי מיעוטא דלא שכיח. וגם בצ"מ ומ"מ לא הקילו בזה. דודאי אין לסמוך על אומדנות רק לצירופא. עוד זאת ראיתי שלא נתעוררו הגדולים במה שנמצא הכחשה בעדות של ר' ישראל דהר' אשר סיפר ששמע מפיו שנהרגו כולם ע"י הבאן ולפני הב"ד העיד שלא נהרגו רק שנשרפו אח"כ בלהבת אש בהוואגאן דהוי הכחשה בגופו של דבר:
אמנם למען אשר שקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל אמרתי לא אמנע מלהודיע דעתי בקצרה בזה מה שיש למצוא היתר. ומד' אשאל דעה להדריכני בדרך אמת:
הנה לכאורה עדות הר' אשר שאמר ששמע מפי הר' ישראל שסיפר לפ"ת שנהרגו כולם ע"י הבאן הנה בזה לחוד די להתירה. אמנם מה שיש לעיין בזה דבגמרא אמרו מפולת ה"ה כמלחמה. ופי' רש"י מפולת שנפל הבית עליו או שבא רוח סערה והי' מפיל כל בתי העיר. וכתב בעצי ארזים ס"ק קצ"ו דהא דהוצרך רש"י לומר זו ואצ"ל זו משום דרש"י לשיטתו דבהי' מלחמה ידוע בעולם מת סתם הוי כאומרת מת במלחמה וא"כ גם במפולת שבא רוח סערה ומפיל בתי העיר זה הוי מפולת ידוע. ובזה גם שאמרה סתם מת הוי כאומרת מת במפולת. וא"כ בנ"ד מה שנהפך הבאן ונרץ הגלגל עליהם הוי מפולת ידוע. וא"כ גם אם הי' אומר מת סתם י"ל שכונתו מת במפולת. כ"ש לשון שנהרגו ע"י הבאן דודאי לומר במפולת הבאן עליהם בהתהפך מנתיבתו. וא"כ הדין ברמב"ם וש"ע סעי' ל"ג דע"א שמעיד מת במפולת אם לא אמר קברתיו לא תנשא לכתחלה. אך הנה איכא דעת מהריב"ל הובא בק"ע סי' דאפי' במקום שצריך קברתיו יש להקל בעמפ"ע. וא"כ כאן נמי דהוי עמפ"ע תלינן דהעד הראשון העיד בדבר ברור שודאי מתו. דהא כ' הר"ן דקברתיו לאו דוקא וסגי במה שהי' מזיז אבר דנברר לו דודאי מת. ועי' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' מ"ד. ובלא"ה איכא דעת הרמב"ן שהאיבעי' נפשטה ולא חיישי' גם לבדדמי בע"א. א"כ ע"א במפולת אפי' לא אמר קברתיו תנשא מכ"ש שיש להקל בעמפ"ע לכ"ע ובפרט שהעד לא הגיד להדיא שנהרגו במפולת הבאן אלא שנהרגו ע"י הבאן ויכול להיות מאיזה סיבה המבוררת דלא שייך בדדמי:
אך אמנם בנ"ד הנה העד הר' ישראל שהעיד הר"א בשמו. במה שהגיד לפני הב"ד הכחיש דבריו הראשונים שאמר לפני הר"א. שהרי אומר להדיא שאחר המהפכה ונפילת הבאן ובמה שניצול הוא עמד אצל הוואגאן שהיו יושבים היהודים שם ושמע מהם קולות ראטאוועט. ומה שאומר לדעתו שנשרפו יש לחוש שמא ניצולו מי מהם כמו בהאי עובדא דאתלי נורא בי גננא. ועוד דאפשר ניצולו מי מהם בעוד שגם הוא הי' מציל עצמו ונחפז לעלות ההרה:
אמנם י"ל כיון דהר' ישראל לא רצה להעיד בפני ב"ד עד שיתנו לו שכר וכמבואר זה בהגביות עדות. הנה בזה האריך בתשו' מ"ב סי' צ"ח דאפי' היכא דאין נוגע בעדות כגון שנותנין לו שכר בין יועיל עדותו או לא. מ"מ עדותו בטלה מקנס חז"ל והוא אפי' בעדות אשה ומכ"ש היכא דהוי נוגע בעדות משום שכר דזה הוי פסול מה"ת. וא"כ עדות שהעיד בב"ד כיון שהוא נוגע בעדות ועדותו בטלה א"כ לאו כלום הוא ואין מגרע את מה שהעיד הר"א מפיו. ואפי' לדעת הנו"ב דבסי' כ"ז צדד לומר דנוגע אינו פסול לעדות אשה. ובסי' כ"ט נראה דפשיטא לי' זה ע"ש. מ"מ הנה בלא"ה איכא דעת הב"י בתשובה הובא בק"ע סי' קנ"ט וק"ס דבעדות אשה הוי חוץ לב"ד כב"ד. וגם בזה אמרינן דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. א"כ [כאן] ודאי מיקרי חוזר ומגיד. דחוץ לב"ד הרי הגיד בדבר ברור למיתה ובפני ב"ד לא אמר אלא דברים קרובים למיתה ומ"מ כלא מת חשבינן לדבריו. ואפי' לדעת הר"ן בתשובה דיכול לחזור בב"ד מעדות שהגיד חוץ לב"ד וכמו שהביא ע"ז ראי' מהא דעדים שהעידו בין לטמא בין לטהר וכו' אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו. ולפ"ז הנה זה דוקא דמה שהעידו בב"ד אח"כ מיקרי נחקרה. ובזה יכולין לחזור מדבריהם שאמרו חוץ לב"ד דהוי כלא נחקרה עדותן. אבל כאן דנוטל שכר להעיד והוי נוגע דעדותו בטלה. א"כ מה שהגיד בב"ד שוב הוי כלא נחקרה כלל דעדותו בטלה. ולטעם הסמ"ע והש"ך דנוגע פסול משום משקר א"כ אדרבה עדותו בב"ד חשבינן למשקר ואינו כלום. וא"ל בזה טעמא דהנו"ב דכיון דהוי עבל"ג גם בנוגע לא חיישינן למשקר. דהא משום טעמא דעבל"ג גם דבריו הראשונים שחוץ לב"ד הם אמת. ואפי' לטעם הלבוש שכתב הטעם דנוגע פסול משום קרוב וכתב ע"ז הנו"ב דלפ"ז נוגע ודאי כשר לע"א משום דקרובים כשרים לע"א. מ"מ כיון דמשום זה דהוי נוגע שם פסול עליו שוב אינו יכול להכחיש דבריו שחוץ לב"ד שאז הי' בתורת עד כשר וכדמוכח בתשו' ב"י שם. ודוקא בלא הגיד שום דבר חוץ לב"ד בזה חקר הנו"ב אם נוגע כשר לע"א. אבל כיון שכבר היו דבריו חוץ לב"ד משום שהגיד אח"כ בב"ד בשינוי אין לנו להכחיש דבריו הראשונים אפי' לדעת הר"ן משום זה שעתה שם פסול ומשקר עליו. וא"ל דאדרבה משום שהיו דבריו כבר חוץ לב"ד וא"צ לעדותו שוב לא נחשב עוד לנוגע בעדות וממילא יהי' נאמן במה שהגיד לפני הב"ד לחזור מדבריו הראשונים. דזה אינו דודאי לענין פסול נוטל שכר להעיד בזה ודאי כיון שכבר א"צ לעדותו לא מיקרי זה נוטל שכר להעיד אבל משום פסול נוגע לא שייך זה דהא מ"מ אם לא יגיד עדותו לא יקבל שכר. ואין לדמות זה להא דאם נוטל שכר בין אם יועיל עדותו או לא דשוב ליכא פסול דנוגע בזה. וא"כ כאן נמי אין נ"מ אם יועיל עדותו כיון דכבר הגיד חוץ לב"ד. דמ"מ הוא חושב בדעתו דאם לא יועיל עדותו עתה בב"ד לא יקבל שכר. וא"כ ודאי מיקרי נוגע גם בנ"ד. וא"כ גם להנו"ב מ"מ משום שהוא נוגע אינו יכול להכחיש את דבריו שחוץ לב"ד בין לטעם הלבוש ובין לטעם הסמ"ע וכמו שכתבתי:
ועתה נבוא לעדות הא"ח הר' ישראל שאומר שמתחלה הי' סמוך להוואגאן שהיו בו חבורתו ושמע קולם וכמו איזו רגעים התחיל הוואגאן להבעיר באש והי' אש גדולה הרבה זורקת מרחוק כדורי אש עד שלא הי' אפשר בשום אופן שינצל אחד מהם זה תורף דבריו. והנה בעבוה"ג סי' ס"ז הביא לשון הרי"ו שכתב וז"ל עישנו עלינו את הבית עישנו עלינו את המערה. רוצה לומר שמת בדליקה ואמרה מת ואני ניצלתי. אינה נאמנת כמו במלחמה. פי' ולא מיבעי' אם אמרה עישנו עליו שעומדת היא מבחוץ שאפשר דלא מת ולא ראתה אותו. אלא אפי' אם אמרה עישנו עלינו שעומדת היא בתוכו עמו ואמרה שראתה אותו לא מהימנא כי אמרה מת. דאמרי' כי היכא דלדידך איתרחיש ניסא וכו' עכ"ל. נראה מבואר מדבריו דכיון דלדידן החזיקה היא מלחמה אינה נאמנת וא"כ שוב לא תפסינן לעיקר מה שדחה דדוקא בזה דאמרי' כי היכא דלדידך וכו'. וא"כ ע"כ לומר להיפך דאדרבה עישנו עליו הוי פשיטא טפי דאמרי בדדמי:
אך יש לעיין הא כיון דבנפל לתוך כבשן האש מעידי' עליו וכתב הרשב"א הובא בח"מ ס"ק. דה"נ במדורה אם שהה עליו כדי שישרף ע"ש. א"כ מה שייך בדדמי מה שלא ראתה אותו מת משום שעומדת בחוץ. הא כיון ששהתה עליו מבחוץ כדי שישרף ממילא מעידין עליו שמת. ולכאורה אפשר לומר דבזה עצמו הוי הבדדמי דתסבור שסגי במה ששהתה עליו דהוי שיעורא כדי שישרף. אך הנה הרא"ש הביא דעת הראב"ד דנפשטה האיבעי' בעד אחד במלחמה מהא דטבע חסא דלא תנשא ודוקא במשאל"ס אבל ביל"ס תנשא לכתחלה א"כ מוכח דלא חיישינן לבדדמי. והשיג הרא"ש דמשי"ל סוף לא שייך בדדמי כיון שעומד ורואה מד' שפתיו ושהה עליו כדי שתצא נפשו ע"ש. והשתא אם נאמר דבזה עצמו שייך בדדמי בהאי שיעורא דשהה. א"כ מה השיג הרא"ש על הראב"ד הא שפיר הביא ראי' ממשיל"ס. א"ו דהרא"ש סובר דכה"ג לא שייך בדדמי וא"כ קשה לאוקמי דברי הרי"ו תלמידו שיחלוק על דבריו:
על כן נראה דכאן הבדדמי שתסבור שהאש גדול כ"כ שאי אפשר שינצל וא"צ לשהות עליו לראות שלא יצא (וצ"ע על הב"ש במה שקיצר דברי הרי"ו בסעי' קטן ק"ס דהאשה שאמרה ראו בעלי שנשרף נאמנת דזה אינו דאפי' לרמ"ה הלא משום דנמצא גוף חרוך בזה לא חיישינן שמא אחר הוא בליכא הוכחה. אבל במה שאומרת לחוד ולא ראו ולא מצאה כלום ודאי אינה נאמנת לרי"ו וכמ"ש להדיא כן) אבל התוס' ד"ה זימנין כ' דדוקא גבי מלחמה דהיא יראה ג"כ לעמוד בשם חיישינן לבדדמי אבל היכא דאינה יראה לעמוד ממתנת עד שתדע ודאי שמת ולא חיישי' לבדדמי. וכ"כ הר"ן. ולפ"ז מה דהביאו ראי' מברייתא דעישנו עלינו למלחמה הוא דוקא בעישנו עלינו דהיא ג"כ יראה לעמוד להמתין שתראה ודאי מת וא"כ בעישנו עליו באמת נאמנת וע"כ מוכח לדעתם דלא שייך ג"כ הבדדמי שמא תחשוב שהאש גדול שא"א שינצל ולא תמתין לראות אם יצא או לא. דאל"כ הי"ל להגמ' לחשוב זה דשריפה גרע ממלחמה דאפי' באינה יראה לעמוד אינה נאמנת ובמלחמה בכה"ג נאמנת. א"ו דלתוס' ור"ן לא שייך זה הבדדמי ורק היכא דיראה לעמוד כמו בעשינו עלינו תטעה שסגי במה שכבר שהתה שכבר מת:
והנה בהאי מעשה דאתלי נורא בבי גננא דאמרה האשה חזו גבראי. ופי' הרי"ו ראו בעלי שנשרף משמע שכבר שהתה עליו כדי שישרף א"כ לכאורה קשה לשיטת רש"י ורמ"ה דהפס יד הוא לבד מהגוף הנחרך שהוא הי' שלם בשתי ידיו ומוכח דהי' איש אחר בשם שבא להציל. מ"מ מה לן בזה הא כיון ששהו בשם ולא ראינו שניצול שום איש א"כ באמת שניהם נשרפו ואחד נעשה עפר ולא נשאר ממנו רק הפס יד דהא לדעת הרשב"א אף במדורה שיכול לצאת אם שהו עליו ולא יצא מעידין עליו. וה"ה ודאי אם נפלו שנים למדורה ושהו עליהם דמעידין על שניהם להרשב"א. וא"כ גם בכאן דמהפס יד מוכח דהי' עוד אחד מ"מ כיון ששהתה ולא ראתה שום אחד שניצול וברח מן האש נאמר באמת דשניהם נשרפו. אך יש לומר דכיון דגוף אחד נמצא שלם רק שנחרך א"כ אין לנו לומר שהאש שלטה כ"כ בגוף הב' עד שנעשה אפר ולא נשאר ממנו רק הפס יד. אלא ע"כ דלא שלטה האש אלא בהפס יד והוא ניצול ולכך כיון שע"כ אחד ניצול אין מועיל מה ששהתה. אך אכתי ק' להריטב"א שמפרש להדיא שהפס יד הי' נחסר מהגוף החרוך והכירה מהפס יד שהוא מבעלה ע"ש וכן מוכח מחידושי הרשב"א דקכ"ב בהאי מעשה דעסי' שמפרש האי עובדא דגברא חריכא דלא כהרמ"ה דאם לא כן ראייתו משם אינו ראי' ע"ש. א"כ למה באמת חייש רחב"א כיון ששהתה עליו כדי שישרף דשוב אין חוששין בכה"ג גם גבי מדורה שאפשר לו לצאת וכמ"ש הרשב"א. ולכאורה אפשר לחלק דדוקא גבי מדורה מועיל שהה משום דנפל לפנינו באש שיכולה לשרוף אבל בהא דבי גננא דיש לחוש שמא קודם ששלט והגיע אליו האש ברח על נפשו בזה לא מהני מה ששהתה ולא ראתה אותו ניצול דודאי יותר נאמר שהיא לא ראתה אותו ניצול אף ששהתה ממה שנאמר שלא ברח על נפשו קודם שיגיע אליו האש. אך א"א לומר כן דהא בהאי עובדא ג"כ כבר הגיע אליו האש דאמרינן דהפס יד הוא מבעלה. ומכ"ש להריטב"א דהי' סי' ניכר בהפס יד שהוא מבעלה א"כ כבר הגיע אליו האש ואעפ"כ אין מועיל מה שאומרת ששהתה עליו כדי שישרף. ע"כ לדעתם די"ל דהבדדמי בהאי שיעורא עצמו דשהה. וכן מוכח מחידושי הרשב"א שהביא ראיית הראב"ד מהא דמים שיל"ס ולא השיג עליו כמ"ש הרא"ש והיינו משום דמ"מ בשיעורא דשהה כדי שת"נ שייך בדדמי. וא"כ ראיית הראב"ד טובה. אמנם לפ"ז הנה מה שרצו לדמות עישנו עלינו למלחמה אפי' נאמר דכל שכן בעישנו עליו אכתי נוכל לומר דהוא משום הבדדמי שסגי במה ששהתה עליו שודאי מת. אבל אם אומרת להדי' שהאש גדולה כ"כ אוכלה כל סביבי' עד שא"א הי' בשום אופן שינצל ודמי' לנפל לכבשן האש. בזה אין לנו ראיה דאמרינן שאומרת זה בדדמי ואפשר הי' שינצל, דאפשר בזה יסברו ריטב"א ורשב"א כתוס' ור"ן דמוכח לדעתם דלא שייך בכה"ג בדדמי:
ומעתה הנה מה שאמר העד הר' ישראל שהי' אש גדולה כ"כ זורקת מרחוק כדורי אש שא"א שינצל שום אדם משם. הנה נראה דעדותו תלוי בפלוגתא דלדעת הרי"ו שייך בזה בדדמי. וא"כ שפיר י"ל דלא הי' האש גדול כ"כ והיו יכולים לצאת משם ויצאו ונברחו על נפשם. וא"ל דהא מ"מ גם גבי מדורה שיכול לצאת משם מועיל שהה. דזה לא נזכר בדברי העד כלל דגם אחר שהתחיל הוואגין להבעיר באש לוהט עמד מרחוק על נפשם לראות אם ינצלו. וא"כ אפשר כיון דלדעתו הי' בלתי אפשר שינצלו הסיח דעתו ונתייאש מהם ולכך לא הביט עוד אחריהם מה יעשה בהם. אך לתוס' ור"ן וכן י"ל לרשב"א וריטב"א הנה בכה"ג לא חיישינן לבדדמי וכל שאומר שהי' אש גדול שא"א שינצלו משם א"כ דמי' לכבשן האש ולא חיישינן שמא אומר זה בדדמי. ולדעת ראב"ד ורמב"ן דנפשטה האיבעי' ולא חיישינן בע"א לבדדמי א"כ ממילא לא חיישינן שטועה בזה בדדמי ודמי' לכבשן אש שמעידין עליו:
והנה אם נאמר דעדות הר' ישראל הוא טוב ודאי אין מגרע לן מה שנמצא הכחשה בדבריו שלפני ר"א אמר שנהרגו ולפני הב"ד אמר שנשרפו. דפשיטא לדעת הר"ן דבב"ד יכול לחזור מדבריו שחוץ לב"ד. אלא אפילו לדעת הב"י בתשו' שם מ"מ אפשר דזה דוקא לחזור מדבריו שלא מת כיון דכבר נתקבלו דבריו חוץ לב"ד שהאשה מותרת. אבל לחזור בב"ד ממה שאמר אופן מיתתו. בזה י"ל דגם הב"י מודה דמ"מ חוץ לב"ד לא נחקרה עדותו. ומעתה לפ"ז אין לנו לפסול את העד הר' ישראל משום נוגע לטעם הסמ"ע והש"ך דנוגע פסול משום משקר דא"כ אכתי נאמר בנידון דידן שמשקר באופן מיתתו אבל עצם המיתה כבר הגיד חוץ לב"ד שאז לא הי' נוגע בדבר. ואין שייך לחשוד אותו למשקר בעצם המיתה. מיהו לטעם הלבוש ודאי יש עליו פסול נוגע אף שכבר הגיד חוץ לב"ד וכמ"ש לעיל וע' בנו"ב סי' כ"ז שהביא ראיה לטעם הסמ"ע והש"ך:
ומעתה נבוא לענין היתר דהאשה יצאה ממ"נ מחזקת א"א. דאם נאמר כדעת הרי"ו דבזה חיישינן לבדדמי וא"כ דברי הר' ישראל אינן עדות מיתה שוב אמרינן דא"א להכחיש דבריו הראשונים שאמר חוץ לב"ד לפני הר' אשר שנהרגו כולם. ובעמפ"ע אמרינן דודאי העיד בדבר ברור. ומה שעתה חוזר מדבריו בב"ד הרי הוא עתה נוגע ויש עליו שם פסול ומשקר ואין זה מגרע דבריו הראשונים גם להר"ן. ואם נאמר דאין חוששין בזה לבדדמי א"כ במה שאמר שהי' אש לוהט כ"כ שא"א שינצלו הוי שפיר עדות מיתה דדמיא לכבשן אש שמעידין עליו. וא"כ אפי' אם נחשוב הכחשה במה שאמר בב"ד נשרפו לדבריו הראשונים שאמר שנהרגו. הרי להר"ן יכול לחזור בב"ד. וגם להב"י י"ל דמודה בזה דיכול לחזור באופן מיתתו בב"ד ממה שהגיד חוץ לב"ד. וא"כ ממילא אין כאן פסול נוגע לטעם הסמ"ע והש"ך דחיישינן למשקר דמ"מ אין כאן לחוש למשקר אלא באופן מיתתם אבל לא בעצם הדברים שאינם קיימים. וכבר יצאו נשותיהם מחזקת א"א. ומה שיש לחוש עוד בעדות הר' ישראל אולי בהיותו מציל עצמו לעלות ההרה ניצולו מי מהם. בזה שפיר כתב הה"ג מטאלנא דודאי הי' רואה בעלותו ההרה מרחוק אם ניצול א' מהם לפי מהלך אדם ביבשה. וכמו שהביא על זה ראי' מהא דבכורות. אם כי לדעתי הדבר תלוי באיכות המקום אם אין בזה איזה כפר ומקום המפסיק הראיי'. אך כאשר הרבנים הם סמוכים למקום שנעשה שם המהפכה וכותבים בזה היתר מסתמא ידעו המקום דשלטא בי' עינא:
עוד יש לדון בנ"ד לצרף היתר ע"פ מה שראיתי בהיתר של הה"ג מבאלטא כתב שם וז"ל ויש לסמוך להתיר ע"פ עדות הר' אשר לויטערשטין ששמע מפי אנ"ח אינם יהודים הנאוואבראנציס שספרו ביניהם במסל"ת בלי שום שאלת ישראל אותם וספרו ביניהם זל"ז איך ששאל אותם הנאצאלניק הנשלח ביחוד לחקור הענין ושאל אותם כ"א ביחיד ואח"כ סיפרו ביניהם תשובתם שהשיבו והגידו אז שלא ברח [אלא] א' מהם עכ"ל הה"ג מבאלטא. ואם כי לפי הגב"ע הנשלח לפני לא נזכר זה אלא בעדות הר' ישראל נזכר ששאל אותם הנאצאלניק כולם ביחד. מ"מ נאמן עלינו הה"ג בזה שגם הר"א העיד בזה מה ששמע מפי האנ"ח. ומעתה לפ"ז יש מקום להקל. דאפי' אם נאמר שכיון שהי' ע"י שאלה משופט לא נחשב למסל"ת. מ"מ כיון שהגידו זה שלא בפני זה וכיונו הדברים זה מועיל כמו מסל"ת וכדמוכח מהא דר"פ כי הוה אתא לפניו שטר' פרסא' הוי מקרי אותו לב' גוים זה שלא בפני זה והוה מגבי בי'. הרי אף דהי' ע"י שאלה מ"מ משום שכיונו הדברים מועיל והוה מגבי בי'. וא"כ כיון שספרו זל"ז במסל"ת איך שנשאלו כ"א ביחיד וכיונו הדברים שפיר מועיל. ועי' באחרונים מה שחקרו דלאו דוקא בעינן מסל"ת אלא כל שיש הוכחה דהדברים אמת מועיל. ומכ"ש כאן בנ"ד שכבר יצאה מא"ת. דחשש בדדמי אינו אלא חששא דרבנן. וגם כיון שכבר עברו ג' שנים ואין זכר למו ובזמנינו שהדרכים מתוקנים ודאי איכא אומדנא גדולה בזה שנאבד זכרו. וכמו שהאריך בזה החת"ס בכמה תשובות. ובאמת מה שהמציא זה הגאון הנ"ל מדעתו כבר קדמו בזה גדול הראשונים בתה"ד [בפסקיו סי' קל"ט] שכ' דבזמנינו מי שנאבד זכרו הוי אומדנא יותר גדולה מבזמן הש"ס דאמרי' דל"מ אי הוה סליק קלא אית לי' ע"ש:
אמנם אכתי נשאר החשש מהעד שאמר באומן שה' מהם ראה אותם חיים ודיבר עמהם ביאס. הן אמת שהרב מאומן קרא אותו בליעל, אולי נודע עליו שם פסול עדות. גם הה"ג מטאלנא עשה אותו לעד שקר. אך תמוה לי בזה במה שסמכו על המכתבים שהביאה האשה מסטופינעשט שחקר לבעל אכסניא ושמש דבית המדרש ואמר שלא שמע מעשה כזו. מה זה ראי'. לא שמענו אינו ראי'. וכן מהקוויטלאך שנתן הרב הגאון מיאס לבתי מדרשים גם זה אינו כלום אולי אז כבר הלכו מיאס. והנה נראה מהמעשה דעדות העד באומן כבר הי' אחרי שיצא הדבר בהיתר מהגאון מסטאניסלאב וא"כ הדין בזה בסעי' ל"ז דלא תצא מהיתרה הראשון. ואפי' שהי' קודם שיצא ההיתר מהגדולים מ"מ עדות המתיר ודאי כבר הוגבה בב"ד קודם שבא עד האוסר ועי' ב"ש ס"ק דלרמב"ם וטור דוקא דבאו בב"א הוי הכחשה. אך מה שיש לעיין בזה כיון דצריך לראות לקיים דברי עדים שלא יסתרו וא"כ כאן שפיר נוכל לקיים עדות הר' ישראל עם העד האוסר. והניצולים שראה העד האוסר היו בזמן שהר' ישראל הי' מציל עצמו ולא ראה אם ניצול מי מהם ומקצת מהם ניצולו והנותרים נשרפו כדברי הר' ישראל. גם כיון שיש לחוש לבדדמי אכתי אין זה מיקרי הכחשה. וא"כ י"ל דזה דוקא בהכחשה באחד אומר מת ואחד אומר לא מת דמכחישין זא"ז על אדם אחד דודאי הוי הכחשה. בזה אמרינן דאין דבריו של א' במקום שנים. וכאן דברי העד הראשון נחשב כשנים. אבל כאן אפשר לקיים דברי שניהם שאין הכחשה ביניהם. ואם כן אף אם כבר נחשב דברי העד הראשון לב' י"ל דבזה אין מועיל שלא לקבל דברי העד האוסר כיון דיש לקיים שאין הכחשה ביניהם. אך לפי דברי עדות הר' אשר מפי הר' ישראל דנהרגו כולם אין סי קיינער ניט גיבליבין לעבין פון זיי. א"כ ודאי הוי הכחשה מדברי העד האוסר לדברי הר' אשר. וכבר כתבתי דאם עדות הר' ישראל בפני בית דין נחשב לעדות רק בדברים קרובים למיתה ואינה עדות ברורה על מיתתם בזה נאמר דאינו נאמן לסתור ולחזור מדבריו שהגיד חוץ לב"ד מקודם. וא"כ אם עדות הר' אשר גם כן נתקבל בבית דין קודם שנתקבלו דברי האוסר. בזה ודאי הוי הכחשה ביניהם. ואין אחד יכול להכחיש במקום שדברי עד הראשון נחשב כשנים. ובפרט שניכר שעד האוסר הוא עד שקר. וכאשר התחילו לחוקרו ברח וכמו שכתב הרב מאומן. על כן נראה דיש לסמוך להקל:
אך כל זה אני אומר להצטרף לדברי הרב הג' מבאלטא והרב הג' מטאלנא אשר המה יודעים המעשה בטוב ואיך נתקבלו העדות. ואם כפי העדות אשר נגבה שייכים בהמעשה טעמי דידי גם אני מצטרף עמהם להתירה. סליק: