עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן סב
בדבר העגונה מ' אסתר רבקה בת ר' יוסף מבעלה הנטבע ר' שלמה כפי העדות שנגבה בב"ד של טשערקאס מה שהכירוהו שהוא בעלה בט"ע ובסימנים:
הנה החששות שיש בהגב"ע בהט"ע. הנה לדעת המ"ב סי' כ"ג הובא בב"ש ס"ק ע"ה גבי רושם ממכה שבפניו דאמרינן בזה מייא מרזו מכה אע"פ שנתרפאת בחייו מכבר וחולק בזה על הח"מ שסובר דכיון שנתרפאת בחייו לא שייך מרזו מכה ע"ש, א"כ לשיטת המ"ב הרי כאן מחמת הרושם (שטראם) ממכה שעל העין אמרי' מייא מרזו מכה ולא שייך הכרה דאמרינן דנשתנה. ואפי' לשיטת הח"מ י"ל דשייך בכאן מייא מרזו מכה מחמת הכאת הסוס בהפדחת בעת שנטבע. שהעידו העדים שהי' מקום ההוא אדום והי' ניכר דיא פידקאווע. הרי שנצרר הדם על הפדחת. וכל צרירת דם הוי מכה. ואפי' אם לא הי' שום הדק או חתך באותו מקום מאין לן לומר שכה"ג לא הוי בכלל שמייא מרזו המכה. כל שכן שקשה הדבר לומר שבהכאת הסוס במצחו בפידקאווע לא יעשה שום קרע או חתך בהעור. וי"ל דזה כונת העדים שהי' ניכר הפידקאווע. היינו ממקום החתך שנעשי' בעור ע"י הפידקאווע. ושייך לכ"ע מייא מרזו מכה ואין מועיל הט"ע:
הגב"ע מהסימנים. הנה הסימן מהקראה שבראשו כ' הנו"ב ת' סי' ס"א שזה נמצא בהרבה בנ"א. וכפי הנראה מלשון זה שאין נחשב לסי' כלל. וסי' מהרושמים שע"ג העין וע"ג הפאטיליצע דעת המ"ב וט"ז שאין זה נחשב רק לס"א אם לא בצמצום מקום דעת הט"ז דהוי רושם סי'. וכן דעת הב"ש ס"ק ע"ד וכאן לא הוי צמצום מקום באותו אבר רק באיזה אבר שזה הוי כמו בתיבה פלונית. ואין מועיל אלא כמו באות פלוני וכמ"ש הפוסקים. זולת עדות אבי האשה איכא למצום מקום ברושם שעל גבי העין. שהי' אין דערמיט ברים פון דעם רעכטין אויג. דכי ה"ג מועיל לדעת הט"ז. אבל המ"ב חולק ברושם גם בצמצום מקום. ע"ש. גם משום צירוף סי' הנה דעת הרב אאזמו"ר בש"ע דלא מיקרי צירוף אלא בב' סי' משמות נפרדים אבל לא כמו ב' רושמות או ב' צלקות ע"ש:
והשתא נבוא לסתור החששות הללו הנה בהא דמייא מרזו מכה ואין מעידין עליו. אם זה הוא אפי' בתוך ג"י. או בעינן ג"י. עי' בפמ"א ח"א סי' נ' ובנו"ב ק' סי' כ"ח ומ"ח ע"ש. וזה איזו שנים כתבתי לך בתשובה כמדומה שזה הי' בבת של ר"י העשיל משגיח שלדעתי תלוי זה בפלוגתת הפוסקי' אי הא דמייא מרזו מכה הוא דוקא במכה שבפנים או גם במכה שבשאר הגוף. והעלתי אז דבר נחמד (לעיל) מסתמא נמצאת התשו' עוד ת"י. ועתה נראה לי עוד דהנה בהא דמייא צמתי כתב רש"י צומתי' הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות ע"ש. וכתבתי בתשו' דיש לספק בלשון זה אם זהו דבר א' דהפי' הוא דאין מניחין לנפוח כ"כ כדי להשתנות. או שהוא ו' המחלקת דהיינו שאין מניחין אותו לנפוח וכן להשתנות. ובזה נדע גם לענין ההיפך לענין מכה דמיי' מרזו ולא צמתי. אם נאמר כפי' הא' ע"כ כאן כיון דאיכא מכה יכול לנפוח כ"כ עד שישתנה. ואם נאמר דהוי ו' המחלקת א"כ באיכא מכה יכול לנפוח וכמו כן להשתנות אפילו בלא נפיחה. ובזה תלוי גם הא אם בעינן ג"י. דאם נאמר דמחמת מכה יכול לנפוח כ"כ עד שישתנה מסתברא דזה דמיא להא דהעלוהו מן המים דנתפח בשעתו מחמת המים. וכמו כן מחמת מכה דאין המים צומתי' אמרי' דשלטה בו הנפיחה תיכף מחמת המים עד שמשתנה. אבל אם נאמר דמחמת מכה משתנה אפי' בלא נפיחה אז י"ל דהוי בכלל מ"ש חז"ל דאין המת משתנה עד ג"י וגם במים כן. והנה לדעת המ"ב דמיי' מרזו מכה אפילו בנתרפאה המכה בחייו. נראה ג"כ דתלוי זה בב' הפירושים שברש"י דלהמ"ב הוי עיקר כפי' הב' דיכול להיות מחמת המים שישתנה צורת הפנים אפי' בלא נפיחה. דהא על כרחך אין הטעם במכה משום דמים מכבידין הכאב ונתפח. דהרי כבר אין כאן כאב. דהמכה כבר נתרפאה, אע"כ דכך קבלו חז"ל דמחמת מכה שהי' בחייו משתנה צורת הפנים גם במים אפילו בלא כבדות הכאב וא"כ בכה"ג י"ל דגם אם ניחוש לדעת המ"ב הנה זה דוקא אחר ג"י דאז המת משתנה ורק המים אין מניחין להשתנות אבל באיכא מכה משתנה גם במים. אבל זה דוקא אחר ג' ימים וכאן שנמצא הנטבע בתוך ג"י אין לחוש מחמת המכה שנשתנה בתוך ג"י. ולחוש שמא נתפח מחמת המכה הרבה עד שנשתנה ג"כ אין לחוש כיון דאין כאן כאב מן המכה שהמים יכבידו הכאב ומחמת זה יעלו בנפיחה. ורק מ"מ יש לחוש שנשתנה הצורה אבל זה דוקא אחר ג"י. וכיון דלהרבה אחרונים ובראשם הח"מ היכא דנתרפא' אין לחוש למייא מרזו מכה רק לחומרת המ"ב בזה שפיר יש להקל דמשום דהוא עדיין תוך ג"י גם להמ"ב אין לחוש שנשתנה מחמת המכה. ומשום הכאת הסוס במצחו הנה לפי הגב"ע אין מבואר שהי' מכה וי"ל דמחמת שהי' הכאת הסוס בתוך המים לא שלט כח הסוס כ"כ בתוך המים. ואף שיש להסתפק שמא שלטה המכה מחמת הכרת הפידקאווע עכ"ז כבר כ' הרח"ש דכל שהי' ספק מכה אין להחמיר:
וע"ד הסי' הנה כבר כתבתי דלפי גב"ע של אבי האשה יש כאן צמצום מקום בהרושם דזה הוי ס"מ. דבזה לחוד די להתיר. ואף לדעת המ"ב הנה הוא מן הסוברים דבס"א מצטרפין לס"מ. והנה כתבתי בתשו' דפלוגתת הרד"ך ומ"ב דרד"ך סובר דשומא בצמצום מקום הוי ס"מ והמ"ב חולק תלוי בפי' הש"ס אבל נקב בעלמא לא די"ל דנקב לחוד הוי ס"א ולכך מועיל בצמצום מקום ומשום זה סיימו בש"ס דר"א ספוקי מספקא לי' אם סימנים דאורייתא וזה מוכח מהא דסובר דנקב לחוד לא הוי סי' המועיל אבל יש מפרשים דנקב לחוד לא הוי סי' כלל. ומה דהוכיחו שם בש"ס דר"א מספקא לי' הוא משום דלא אמר נקב בצד תיבה פ'. ועי' כ"ז ברש"י ובש"מ. עכ"פ אם נאמר דנקב לחוד לא הוי סי' כלל מוכח מזה דבצמצום מקום הוי ס"מ גם במה דבדבר זה בלחוד לא הוי סי' כלל. ומהאי טעמא סובר הרד"ך דאפי' שומא דיש לחוש לל"ק דלא הוי סי' כלל מ"מ בצמצום מקום הוי ס"מ. והמ"ב סובר דמה דלא הוי סי' כלל אין מועיל אפי' צמצום מקום ורק במה דהוי ס"א מועיל צמצום מקום לעשותו ס"מ. ויש לומר דהוא ג"כ מטעם צירוף סי'. דמקום הוי ס"א דמועיל באבדה. ואף דלגבי עגונה אין מועיל וכמו שהאריך הט"ז. מ"מ בצירוף הס"א מועיל לעשותו ס"מ. והארכתי בזה בתשובה (לעיל). ומה"ט אין מועיל להמ"ב רושם בצ"מ משום דגוף הרושם עשוי להשתנות לאח"מ ולא הוי סי' כלל לל"ק. ולכך אין מועיל אפי' בצ"מ. ולפ"ז יש להתיר גם להמ"ב ממ"נ דאם נאמר דסד"א ורושם לא הוי סי' כלל משום זה דעשוי להשתנות לאח"מ א"כ הצ"מ לחוד דעכ"פ הוי מקום לחוד ס"א ומועיל. ואם נאמר דסד"ר א"כ לא חיישינן להרושם שנשתנה לאח"מ. והוי גוף הרושם ס"א. ובצירוף הצ"מ הוי בס"א דמצטרפין לס"מ דמועיל מה"ת. ועי' בתשו' רע"א. וגם איכא כאן ב' רושמים. ואף שלפי דעת הרב ז"ל בש"ע בעינן צירוף מב' שמות נפרדים מ"מ כאן הרושם בצ"מ על העין הוי ס"א עכ"פ. והרושם שעל הפאטיליצע שאמרו שהוא תחת אוזן השמאלי הוי ג"כ ס"א דעכ"פ דמי' זה לנקב אצל תיבה פ' וגבי ב' מקומות לא שייך חומרת הרב ז"ל דהמקומות הם שמות נפרדים אף שהרושמים שם א' הוא. זהו אם נעשה צירוף רק מב' רושמים לחוד שמ"מ זה הוי א' אבל מה שנעשה צירוף המקומות שיש בהן רושם הרי המקומות הם ב' שמות נפרדים ובזה יש מקום להתיר גם לחומרת הרב ז"ל. ובפרט שהיה כאן ט"ע גמור בעודו בתוך המים דאפילו אם ניחוש למייא מרזו ונאמר דהט"ע אינו מועיל. מ"מ לא גרע מט"ע שאחר ג"י שדעת עבודת הגרשוני לצרף זה לסי' כלים מס"א והארכתי בזה בכמה תשו'. ע"כ לדעתי אם תסכים עמדי תוכל להתירה ואנכי עלי לחוד אין רצוני לסמוך מחמת שאני כו' זה בגודל טרדא. סליק: