אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן ס

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן ס

סימן נט

מתחלה נבוא לדון בכאן על סימני המלבושים כי הגב"ע מבענדער נראה שלא הכירה אשתו הבגדים בט"ע רק מה שדימו החפצים זה לזה היינו הט"ק והגאטקעס למה שהביאה מביתה שאמרה האשה שזה שהנטבע הי' לבוש בהן כל א' מאלו הכלים הם ממש ממין וציץ אחד עם מה שנשאר בביתה ושוין במראה ובנקודות וכן הי'. וכן מה שאמרה שאלו סימני הבגדים מאיזו מינים הם וכן איזה מין ארנקי הי' לו וסי' במעות שהי' מונח בו. והנה בדמיון החפצים היינו הט"ק והגאטקעס לכאורה י"ל דזה תלוי בהא דע"ז (דף מ') גבי חתיכת דג דסמכינן על מה שהחתיכות שוות והיינו גם באיסור דאורייתא ולפרש"י שם בעינן שיהיו החתיכות מכוונות ומגיעין יפה זל"ז א"כ אין שייך זה כאן. אבל הרמב"ם מפרש שיהי' דמיון החתיכות שוין זה כזה וכמ"ש הב"י בסי' פ"ו בשם הר"ן. א"כ כמו כן כאן כיון שאמרה האשה מתחלה שהם ממין וציץ אחד עם מה שהי' בביתה ואנו רואין שכן הוא א"כ שפיר הוי ס"מ. ואין כאן דמיון להא דחו"ס שזה אינו אלא על מראה הצבע ששכיחי הרבה. אבל לדמות לדבר פרטי שיהי' זה שוה ממש למה שבביתה שהם ממין אחד ממש. ודאי דמיא להא דחתיכת דג שסומכין ע"ז גם באי' דאורייתא. והנה בחו"מ סי' ס"ט סעי' ב' הביא הש"ך דדעת ר"ש גאון ובעה"ת דבמקום שצריך קיום מה"ת אין מדמין כתב לכתב. והש"ך כתב שם דדעת הרי"ף והרמב"ם דזה מועיל אפי' במקום שצריך קיום מה"ת ע"ש. ולכאורה י"ל דהרמב"ם לשיטתו דסומכין על דמיון בהא דחתיכת דג דהוי ג"כ מה"ת. והגאון ובעה"ת י"ל דסברי בהא דחתיכת דג הפי' כרש"י אבל על דמיון אין לסמוך דאולי אין דמיונם עולה יפה. ומה"ט גם בהא דכתב אין סומכין על דמיון. אבל קשה דביו"ד סי' ק"א פסק המחבר בהא דקורקבן דסמכינן על שיווי דמיון מראה השוין ובהא דראש כבש בעינן שיהיו מכוונות יפה. ולכאורה זה תלוי בב' הפירושים לרש"י ורמב"ם ואיך נסמוך על שניהם להקל הא י"ל דלרש"י אין לסמוך על דמיון וכמו כן להיפך. אך למ"ש הט"ז שם דבעינן שיהיו החתיכות מכוונות יפה לבד המראה ולא סמכינן בזה על המראה לחוד משום דאפשר לברורי. י"ל דהמחבר תפס דעת הרמב"ם לעיקר דבדמיון הוי ג"כ סי' מה"ת. אלא שהחמיר במקום שאפשר לברורי שיהיו גם החתיכות מכוונות. אבל לרש"י י"ל דבאמת אין לסמוך על דמיון וכמו להגאון ובעה"ת גבי כתב (מיהו למ"ש הט"ז בחו"מ י"ל דדוקא בכתב אין מועיל דמיון משום חששא דמחזי חזי ומזייף ע"ש). ועי' בב"ח שסובר דבעינן לרש"י שניהם שיהיו מתאימות וגם הדמיון שוה ואחד אין מועיל והש"ך חולק עליו. אבל עכ"פ י"ל גם להש"ך דלרש"י דמיון לחוד אין מועיל. והנה הפר"ת כתב בסי' ק"א דמה דמועיל דמיון או מכוונות הוא דוקא היכא דליכא חזקת איסור ע"ש. ועי' בפמ"ג. אבל מדברי הש"ך שכתב להרמב"ם מועיל דמיון גבי כתב הרי דמועיל אפי' להוציא מחזקת ממון דאלים טובא ואפשר דבזה פליגי ר"ש גאון ורי"ף ורמב"ם. עכ"פ הנה לרי"ף ורמב"ם וטור דמועיל דמיון בכתב וכן בחתיכת דג א"כ כאן מחמת הדמיון שנראה כדברי האשה הוי ס"מ. אבל לרש"י ור"ש י"ל דאין סומכין על דמיון כ"כ. ועכ"פ בחזקת איסור אין לסמוך ע"ז. ועי' בטור יו"ד סי' קפ"ז שהביא בשם רמב"ן דאין לדמות דם מכתה לראייתה לראות אם משונה מדם ראייתה והרא"ש חולק דאף דאין אנו בקיאים בדמים מ"מ היכא שב' הדמים לפנינו גם אנו בקיאים. הרי להרא"ש אנו מתירים בד"נ על שיווי המראה ולא חיישינן לטעות. וה"ה בנ"ד שב' הדברים לפנינו. ולרמב"ן גם בנ"ד יש לחוש והוא כדעת רש"י. מיהו נראה ודאי דעכ"פ עדיף זה כמו ס"א דאינו רק משום דיש לחוש שמא איתרמי. ולכך אין לסמוך ע"ז היכא דאיכא חזקה וכמ"ש הפר"ת וכן י"ל לרש"י בדמיון. א"כ גם גבי סי' אמצעי הרי הטעם דחיישינן לאיתרמי. וא"כ לרש"י ור"ש י"ל דעכ"פ הוי כאן ס"א:

והנה מה דאמרה האשה דהי' מונח ב' דרייערלאך פאזיט בהארנקי הנקרא טאשיל הנה שנים הוי סי' מנין לכ"ע דדוקא היכא דמכריז שטרי דמיעוט רבים הוי שנים בזה אין מועיל מנין שנים אבל בל"ז הוי שנים ג"כ סי' מנין וכ"כ המ"ב ועבוה"ג סי' ע"ב ובאמ"ש סי' ט'. אמנם סי' מנין לחוד לא הוי סי' רק באבדה וכמ"ש הט"ז לחלוק על המ"ב וכן הסכימו האחרונים. ומה שאמרה שהי' מונח בבייטעלע שקורין טאשיל. הנה רש"י במשנה גבי מצא בחפיסה או בדלוסקמא כתב דמה שאומר שהי' מונח בדלוסקמא לחוד הוי סי' אבל התוס' שם (ד"כ ע"ב) כ' דבלוסקמא לא הוי סי' כלל משום דדרך להניח שם שטרות לכך כתבו לפרש המשנה שנותן סי' בהכלי (ועי' ש"ך סי' ס"ה ס"ק כ"ו שכתב ליישב דעת רש"י) ולשיטתם י"ל דכמו כן מה שאמרה שהי' מונח בטאשיל אינו סימן משום די"ל דדרך פאזיט להניח בטאשיל:

והנה הרא"ם וריב"ל כתבו לפרש לשיטת רש"י ורא"ש שכתבו בהאי מעשה דקולר בנ"א שהלכו לאנטיוכ' ופרש"י ורא"ש דקולר היינו חבורה. דמוכח מזה דמועיל סי' מנין עם צירוף מקום הליכה או יציאה גבי עגונא. ולהרמב"ם דמפרש שהיו אסורים בקולר כתבו שם דמוכח דמנין ומקום בשניהם יחד אין מועיל בעגונא אלא בצירוף עוד סי' כמו קולר או נושאי גמלים ע"ש בדבריהם. והנה לשיטת רש"י דסי' דלוסקמא לחוד מועיל א"כ זה דמיא לסי' מקום שמועיל באבדה ולפ"ז בנ"ד איכא סי' מנין ומקום ביחד בהא דארנקי וזה מועיל גם גבי עגונא לדעת רש"י. אבל להתוספות דדלוסקמא לא הוי סי' כלל א"כ ודאי אינו מצטרף כלל לסימן גם עם סי' מנין. וכמ"ש התוס' ביבמות גבי סי' מנין היכא דדרך בנ"א להצניע בכך. דמנין לא הוי סי' כלל. ועי' תוס' כתובות (דף פ"ה). וכן להרמב"ם איו מועיל צירוף מנין ומקום גם יחד ולפ"ז הנה בנ"ד איכא ס"מ בהבגדים לכל הדעות דלהרמב"ם הרי משום הדמיון שדימו הטלית קטן והגאטקיס למה שאמרה האשה שזה אחד עם מה שנשאר בביתה זה הוי סי' גמור מה"ת אפי' במקום חזקה. ועי' בתומים שם שגם דעת התוס' הוא דלא כר"ש אלא שמדמין כתב לכתב גם במקום שצריך קיום מה"ת. ולדעת רש"י ור"ש שי"ל דדמיון לחוד לא הוי סי' גמור. ועכ"פ במקום חזקה אין מועיל. הרי לדעת רש"י מועיל כאן צירוף מני' עם סימן הבייטעלע שאמרה. שזה הוי כמו סי' מנין ומקום יציאה או הליכה שמועיל גבי עגונא. וא"כ בנ"ד איכא ס"מ בהבגדים לכל השיטות:

האומנם דאכתי להרמב"ם י"ל דאין מועיל כאן דמיון. דזה מועיל לענין חתיכת דג וכדומה. אבל כאן אף שדומה ממש למה שנשאר בביתה וידעינן שזה מין אחד ממש. אבל אכתי יש לחוש שמא איש אחר קנה ג"כ מזה המין ממש ועשה לו ט"ק. וא"כ לא נוכל להחליט זה לסי' מובהק כיון דיש לחוש לשמא איתרמי גם באחר מזה המין ממש. אך מ"מ בצירוף המנין והארנקי שוב הוי כאן ס"מ להרמב"ם. דהרי להרמב"ם ג"ה מועיל סי' מנין ומקום בצירוף עוד סי' כמו נושאי גמלים או קולר וכמ"ש הרא"ש וריב"ל. וכ"ש כאן דאיכא סי' הדמיון שוה למה שבביתה:

ועוד י"ל כיון דנראה מהגב"ע דהט"ק והגאטקאס כל א' הי' ממין סחורה אחרת. ושניהם היו דומין ממש למה שנשאר בביתה. א"כ אפילו ניחוש לשמא איתרמי א"כ הוי כאן צירוף ב' ס"א בבגדי' שלא ניחוש שגם איש אחר קנה מב' הסחורות כמו זה ועשה לו מאלו הסחורות ב' הבגדים כמו בעלה ובזו הסברא נוכל לומר דגם לרש"י הוי מחמת דמיון הבגדים ס"מ משום צירוף סימנים. דודאי עכ"פ לרש"י הוי דמיון אף שאינו סי' מובהק להדי' כמו סי' של מכוונות מ"מ הוי כמו ס"א מיהו יש לדחות דכיון דאיכא בזה ב' חששות שמא איתרמי. שמא איתרמי הדמיון שיהי' דומה זל"ז ושמא איתרמי שגם אחר קנה מזה המין ממש יהי' זה מגרע שעכ"פ הצירוף לא יעשה זה לס"מ ביותר. ובלא"ה י"ל דהחששא הוא שמא אינו שוה הדמיון ואין דמיונם עולה יפה משום זה אין מועיל לסמוך על דמיון גבי איסור וכמו לר"ש גאון גבי כתב שוב אין שייך כאן צירוף סימנים מהבגדים הללו. אבל לרש"י מועיל סי' מנין וגוף הארנקי שמונחים שם המעות. עכ"פ נראה דכאן מיקרי סי' מובהק בבגדים לכל השיטות:

והשתא נראה אם משום זה דאמרה האשה סימני' בבגדים דומה להא דמבואר ברמ"א סעי' ל"ב דאם ראוהו נטבע בבגדים הללו ויש בהם ס"מ ונמצא איש בהבגדים אשתו מותרת או לא. חדא דהב"ש כתב שם ג"כ דאם נמצא אחר איזו ימים יש לחוש שיצא והשאיל לאחר ואותו אחר נטבע. ועוד דהרי כאן לא אמרה אשתו רק שיצא מביתו באלו הבגדים. א"כ יש לחוש שמא השאיל הבגדים קודם שנטבע. וכ"כ הנו"ב סי' כ"ח דזה לא מיקרי ראוהו שנטבע בהם. ע"ש. ואף דודאי אין כאן רק זמן מועט משעה שיצא מביתו עד שנטבע כיון דאינו רחוק ממקום אשתו עד הנהר רק חמשה ווערסט ונסע מביתו עם ב' סוסים. שודאי לא הי' מזמן יציאתו אלא כמו שעה או חצי. י"ל דמ"מ חיישינן שמא תיכף כשיצא מביתו זו אשתו נזדמן לו אחד הרגיל עמו והשאיל לו מלבושיו ועי' בנו"ב שם מ"ש לחלק הזמן עד שינוגבו הבגדים. וזה שייך בזמן שהעלוהו מן המים שלא ניחוש שמא יצא מהמים והשאיל אח"כ אבל כאן יש לחוש שהשאיל קודם שנטבע א"כ י"ל אף שלא הי' רק זמן מועט מיציאתו מביתו חיישינן. וע' בגיטין (דף ) דקמ"ל דאפי' אם אמרה לו זיל למזרח דאיתי' במזרח וקאזיל למערב דמד"ת דאין לחוש. קמ"ל דאמרינן דבהדי דאזיל קא פגע בי'. הרי דחיישינן שמא פגעו בבעלה תיכף ביציאתו מבית האשה אף שהי' הבעל במזרח והוא אזיל למערב. וה"נ נימא שניחוש שמא פגע באוהבו תיכף ביציאתו מביתו והשאיל לו הבגדים:

והנה הח"מ כתב להסתפק אם שהה איזו ימים עד שנמצא איש בהבגדים אם חיישינן לשאלה דרחוק לומר שיצא מהמים והשאיל בגדיו לאחר וגם אותו ששאל נטבע באותן הבגדים ונחזיק טביעה ב' פעמים בהבגדים. ובאמת מ"ש הח"מ זה בספק הנה בגוף תשו' מהרמ"פ שממנו מקור הדין כתב שם שנמצא ב' ימים מטביעתו ואעפ"כ התיר בזה ונפשט ספקו של הח"מ. וכן נראה דעת הט"ז. ולפי טעמו של הח"מ לכאורה י"ל דה"ה אפי' לא ראוהו נטבע בבגדים הללו אלא ידעינן שיצא מביתו בהבגדים וידעינן ג"כ שבעלה נטבע ונאבד זכרו דבזה ג"כ הרי נצטרך להחזיק ב"פ טביעה. דבעלה הא ידעינן שנטבע וגם מי שהשאיל לו הבגדים נטבע והוא הנמצא א"כ נחזיק הטביעה ב"פ משום חששא דשאלה. ואף שהח"מ כתב דאין להחזיק ב"פ טביעה בהבגדי'. וכאן לפי חששא זו לא נחזיק טביעה בהבגדים רק פ"א דהיינו מי ששאל את הבגדים. נראה ודאי דאין לחלק דהרי ע"כ אין אנו חוקרים על הבגדים רק על האנשים הנטבעים בהבגדים. שב' האנשים שהיו מלובשים בהבגדי' יהיו נטבעים זה חשש רחוק. והרי כמו כן בנ"ד ידעינן שבעלה שיצא מביתו מלובש בהבגדים נטבע. ונחוש עוד שקודם שנטבע השאיל מלבושיו לאחר וגם זה האיש נטבע. עכ"פ ב' אנשים שהיו מלובשים בהבגדים נצטרך להחזיק בהם טביעה ודומה זה לזה. א"כ לפי סברת הח"מ על כרחך מה שכתב הרמ"א ראוהו נטבע בהבגדים אינו אלא אם לא ידעינן שבעלה נטבע ודאי. שלא הכירו את הנטבע רק משום שראו דמי שהלך בהבגדים הללו נטבע והעלו אח"כ את הנטבע בבגדים הללו. אבל כשידעי' שבעלה נטבע אין חילוק. דמה לן אם נצטרך להחזיק ב"פ טביעה משום חששא דשאלה אחר שיצא מן המים או משום קודם שנכנס למים. עכ"פ בכה"ג שנצטרך להחזיק ב"פ טביעה משום חששא דשאלה זה לא אמרינן. אך אפשר לומר למה שכתב הב"ש דלמ"ד סד"ר ממילא חיישינן לשאלה לגרע הס"מ. והיינו דאף דאין לנו הכרח לומר דשאלה הוי חשש הרגיל. מ"מ מתרמי לפעמים. ושוב גם ס"מ אינו רק כמו ס"א. ולסברא זו י"ל לחלק דדוקא בזה שניחוש שיצא מהמים שזה אינו אלא מיעוט הניצולים ובאותו מיעוט נצטרך לחוש למיעוט בתרא שהשאיל בגדיו לאחר ואותו אחר נטבע. בכה"ג לא חיישינן. ודמיא להא דס"ד בגמ' דאם הוא צ"מ לא חיישינן דא"א דסליק קלא אית לי'. ס"ד דלא ניחוש לניצול ועלה. וכמו כן בזה נצטרך לחוש עוד למיעוט שהשאיל בגדיו בזה לא חיישינן. ואף דבהא דצ"מ אמרו בגמ' דל"ש בין צ"מ לאחר היינו כמ"ש התה"ד סי' קל"ט משום דאין לחלק בגזרת חז"ל. אבל חששא דשאלה למ"ד סד"ר לא גזרו חז"ל על חששא דשאלה רק שממילא מצד הסברא אמרינן דזה מגרע הס"מ לדעת הב"ש. וא"כ שפיר יש לחלק בזה דגם אם ניחוש למיעוט שניצול ועלה לא ניחוש עוד למיעוט שהשאיל. ובזה אין לחוש לשאלה. אבל אם החששא דשאלה הוא על זמן שקודם הטביעה שבזה לא נצטרך לומר שאחר שעלה השאיל בגדיו לאחר אלא שבזה ממילא גזרו חז"ל שלא תנשא משום מיעוט הניצולים ומה דנמצא אחד נטבע בס"מ בבגדיו הוא מיעוט אחר שאין חושבין משום זה לס"מ מחמת חששא דשאלה קודם שנטבע ואין תלוי החששא דשאלה באם עלה דוקא. ועי' בתה"ד בכתבים סי' קס"ח. ובזה י"ל דעת הב"ש שסובר דגם בראהו נטבע איכא חששא דשאלה שסובר הטעם דאמרינן בגמרא דל"ש צ"מ ול"ש אחר. משום דכיון דמיעוט' דניצולי' הוי מיעוטא דמיעוטא ואעפ"כ גזרו חז"ל. א"כ אפי' איכא עוד רובא לא יוסיף תת כח היתר בזה דהרי עכ"פ נשאר מיעוטא דמיעוטא. ועי' בתשו' בית יעקב מה שנחלקו בזה. וה"ה והטעם שיש לחוש לשאלה גם אחר שיצא מהמים. אבל למ"ש התה"ד בסי' קל"ט שפיר יש לחלק בין חששא דשאלה להא דצ"מ. ולפ"ז שפיר יש לחלק בין ראהו נטבע בהבגדי' או יצא מביתו בהבגדים. אך דברי הח"מ אין מורין על חילוק זה. גם י"ל הסברא להיפך דלסד"ר חששא דשאלה לא גרע מס"א דאין מועיל. וכיון דמצינו בהא דר"ח דסבר לומר דהיינו הא דב' ת"ח דאמרינן הני נינהו ולא אחריני. ואף דגם ר"ח סובר דקאמרי סימנים. אלא משום דמיירי בס"א ובצירוף זה לא חיישינן לאחריני. וגם רבא אינו חולק אלא משום דסובר דסי' מנין לא הוי סי' בכאן וכמ"ש התוס' והבאתי לעיל. וא"כ כמו כן בחשש שאלה לא חיישינן לאחר ואמרינן דזה בעלה הנמצא בבגדים שלו. ולשמא נזדמן שהשאיל לאחר לא חיישינן כמו דלא חיישינן בס"א שמא איתרמי והני אחריני נינהו:

אמנם עוד י"ל הטעם דבראהו נטבע בבגדים אלו הוי נטבע זה ודאי בבגדים אלו ואחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש הרי"ו סי' ע"ט והב"ח בתשו' סי' ע"ב לפרש טעמא דהרמ"ה גבי נחרך דלא חיישינן לאחר בליכא הוכחה. משום דבעלה הוי ודאי בביתו ואחר שבא להציל הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש. וה"ה כאן בנטבע בבגדים האלו הוי לזה ודאי טביעה בהבגדים. ואחר הוא ספק. ולפ"ז ג"כ דוקא ראו שנטבע בהבגדים אבל אם יש לחוש שמא השאיל קודם שנטבע אין כאן ודאי טביעה בהבגדים גם לזה שנטבע לפנינו. דהרי אפשר שנטבע בבגדים אחרים ומה מועיל מה שנמצא נטבע מלובש בבגדים שיש בהם ס"מ. הא אין כאן ודאי טביעה בהבגדים לבעלה יותר מלאחר מחמת חששא דשאלה קודם שנטבע:

ובזה י"ל ג"כ דמה"ט חולק הב"ש גם בנטבע ודאי בבגדים אלו דחיישינן לשאלה. משום דאזיל לשיטתו דהוא סובר גם בהא דגברא חריכא דלאו משום טעמא דבעלה ודאי ואחר ספק מועיל. אלא משום דאמרה חזו גבראי. וכמ"ש בס"ק ק"ס. וה"ה כאן דאף דזה ודאי נטבע מ"מ חיישינן גם לאחר בספק שמא השאיל ונטבע גם הוא. אבל באמת י"ל כמו כן גם בכה"ג טעמא דבעלה הוי ודאי ואחר ספק. דהרי בעלה שנטבע ודאי הוא הי' ודאי גם בהבגדים בעת יציאתו מביתו. וחשש שאלה שמא השאיל בגדיו לאח וגם אותו אחר נטבע. אינו אלא ספק ולא דמי לכל חשש שאלה דאמרינן שבעלה הוא חי ולא נהרג או נטבע כלל. וזה שנמצא מת בהבגדים הוא אחר שהשאיל לו כליו. ולא שייך ע"ז שבעלה הוי ודאי בהבגדי' ואחר הוא ספק. דהרי לא ידעינן כלל בבעלה שנטבע או נהרג, וא"כ הוי ודאי להיפך שבעלה ודאי חי ולא נעשה בו ריעותא כלל והבגדים השאיל לאחר. אבל כאן דידעינן זה שבעלה ודאי נטבע ונאבד זכרו והוא הי' ודאי גם בהבגדים בעת שיצא מביתו למה ניחוש לספק שהשאיל בגדיו לאחר וגם אותו אחר נטבע. הרי אין ספק מוציא מידי ודאי ובעלה הוי ודאי הן בהבגדים שודאי הי' לבוש בהן והן בהטביעה. וכן יש להביא ראי' לזה מהא דמהרי"ק סי' קכ"א שכתב לצרף מה שאמר שנוסע על דרך זה וגם נמצאו ספריו וכליו בביתו ע"ש. אף דיש לחוש בהן לשאלה שהשאיל אותן לאחר קודם שנסע על דרך זה וגם אותו אחר נזדמן על דרך זה. א"ו משום דבשניהם הי' זה ודאי. דהרי הי' ודאי אצלו ספריו וכליו בידו בעת יציאתו. וגם הי' ודאי בדרך זה. ואחר בשניהם הוי ספק אם שאל הכלים ואם הי' באותו דרך. ומכ"ש כאן שהוי ספק אם השאיל בגדיו ואם אותו אחר ג"כ נטבע. וכן הוא במהרי"ו סימן ע"ט דאף דסי' כלים לחוד לא מהני משום חששא דשאלה מ"מ לצרף למה שהוא הי' ודאי על הדרך מצרפינן. וכמו כן כאן אפי' אם נאמר דיש לחוש לשאלה קודם שנטבע. מ"מ לצרף למה שזה ודאי נטבע מועיל:

האומנם דמ"מ בזה. לחוד לא נסמוך להקל דהרי הב"ש חייש לשאלה אפי' בראוהו נטבע באותן הבגדים והח"מ הניח זה בספק. ומהרמ"פ דפשיטא לי' י"ל דזה דוקא בראו אותו נטבע בבגדים אלו ולא ביש חשש שאלה קודם שנטבע וכמ"ש הנו"ב. ומהא דמהרי"ק ומהרי"ו הרי מהריב"ל כתב לחלוק בזה על הספר מתו"ת שהביא המהרי"ו שם. ובתשו' א' הארכתי שזה תלוי בפי' הסוגי' דיבמות בהא דשומשמי בין שיטת רש"י ותוס'. ושיטת ר"ן ונ"י. אמנם בנ"ד י"ל דהוי כמו ראוהו שנטבע בהבגדים. דהרי הב"ח בתשו' סי' פ"ו כתב דלא חיישינן לשאלה אלא בזמן מרובה שיצא מביתו. והביא לזה ראי' מש"ס ע"ש. ובנידון דידן ודאי לא עבר יותר משעה מזמן שיצא מביתו עד בואו לנהר כיון דקרוב ונראה הוא ובזמן מיעוט כזה ודאי אין שייך לחוש לשאלת כמה בגדים. ועוד כיון דאיכא בהבגדים ט"ק שיש בזה דעת מהרי"ט דהוי מכלים דלא מושלי. וכן הגאטקיס שהי' לבוש משום זוהמא דעת אחרונים דהוי מכלים דלא מושלי ולהרמב"ם זה לחוד מועיל. ואף לרש"י בכתובות שי"ל שס"ל שיווי המראה ממה שנשאר בביתו כמו זה דאינו סי' מ"מ מחמת זה חששא דשאלה בכאן על שאר המלבושים ועל הארנקי עם המעות אינו רק חששא דשאלה דיחיד. שהשאיל לאיש שגם לו ט"ק שדומה להמין וציץ ממה שלקח הוא. ועוד דלדעת הש"ך גם דלוסקמא הוא מכלים דלא מושלי ולדעתו מה שאומר שהניח בדלוסקמא זה לחוד הוי סי' וא"כ כמו כן י"ל דמה שאמרה שהניח המעות בטאשיל הוי כמו סי' ארנקי דהוי מכלים דלא מושלי. ומכ"ש בנ"ד שע"א אומר ששהה ג' שעות על הקרח ולא ראהו יוצא במקום שנטבע ונכנס ודאי תחת הקרח. אף שלא הביט בד' רוחות אם לא יראה אותו יוצא ממק"א. הארכתי בתשו' באהסלאב דבין לשיטת הב"ח ובין לשיטת הפנ"י יצאה מא"ת. והיכא דיצאה מא"ת דעת הרבה אחרונים דל"ח לשאלה. וע' בנו"ב ובפמ"א ח"ג. א"כ יש להתירה אם יסכימו לזה ב' גדולים. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה